שלום וברוכים הבאים לעוד לקט של ביקורות שהיה לי יותר קל לכתוב אם הן היו סביב התאריך שראיתי אותן, אבל זה לא קרה, אז הן לא. למי שמתעניין בדעה "טרייה" אז יש את הטקסטים שלי עליהם ב"כל סרטי אופיר 2024 מדורגים" .בינתיים, ושוב במקום ביקורת, הסרטים הנ"ל יזכו לכמה שאלות שיתנו לי פתח לדבר על הסרטים האלה באופן אולי ממוקד יותר מפשוט המלצה רחבה/אי המלצה.
"חליסה" או: מתי סרטים ישראליים יפסיקו את ההרגל המגונה של לקחת סרט קצר ולהפוך אותו לסרט ארוך?
אני אפילו לא יודע בוודאות ש"חליסה" עשה את התהליך שאני מזכיר פה בכותרת – אבל אחרי שאתה שומע שוב ושוב על סרטים דומים שעשו את המסלול הזה, קשה שלא לחשוד בכל סרט עם תקציב צנוע שככה נולדו חייו, ואז לראות את התפרים הגסים מתגבשים סביבו.
וככה זה גם ב"חליסה", סרט שקשה שלא לחשוב שנתפר סביב החלק האחרון שלו, שהוא מעין סרט קצר (ולא רע בכלל) בפני עצמו; אלא שאל הסרט הזה, שבעצם לדבר עליו זה סוג-של ספוילר למרות שמחלקת השיווק לא לחלוטין מסכימה עם זה, מתלווה מה שהוא בפועל רוב הסרט האמיתי – חייה היום יומיים של אחות ראשית בטיפת חלב, שמתמודדת עם הורים מוצלחים יותר ופחות, כועסים יותר ופחות, כל זה בזמן שממנה נבצר להביא ילדים לעולם.
החלק הזה בסרט הוא סרט "חקר דמות" סביר למדי. כלומר, מי שנרתע מסרטים ישראליים קטנים באווירת באסה אין לו מה לבוא לסרט הזה, שאכן קטן מאוד ומתנהל באווירת באסה. מעריצי נועה קולר כנראה ישמחו להזדמנות לבלות איתה זמן, ואולי אני מפספס משהו פשוט כאדם שהוא כבר הורה, אבל התחושה היא ש"חליסה" פשוט לא מצליח לגייס אמירה שמצדיקה להתבאס בבאסתו מבין כל הבאסות שהקולנוע מציע לנו.
במובן מסוים, "חליסה" הוא מיקרו-קוסמוס של הבעיות של הקולנוע הישראלי האמנותי של השנים האחרונות: בין מהתחושה של "סרט קצר שהתרחב" שגורם לתסריט להיות פחות טוב, בין אם בתחושת סרטי הבאסה שנראה שהקולנוע הישראלי מתבוסס בהם, ובין אם בתחושה שזה פשוט לא מצליח למצוא את דרכו אל הקהל. חבל.
"חלב" או: מתי סרטים על הורות יהיו, נו, על הורות?
"חלב" הוא סרט טוב, שאני בעדו, לכו לראות אותו, זה מגניב שמאיה קניג הצליחה להרים סרט שמשלב מדע בדיוני בתקציב לא עצום. כמו לא מעט סרטי מדע בדיוני מקורקעים הוא מצליח להגיד לא מעט על התרבות שלנו דווקא בגלל שהוא לא יכול להראות חלליות וחייזרים, הוא מעוצב ונראה ממש מגניב; כלומר, זאת כנראה המלצה חסרת ערך כי אני די בטוח שעד שהספקתי לכתוב עליו הוא ירד, אבל נו וזה, היה לי מילואים וילד ועוד סיבות לא להצליח לכתוב עליו.
עם זאת, אפשרי שהסיבות הן תירוצים, שכן יש בסופו של דבר משהו שמונע ממני לגשת ל"חלב" בלב שלם והוא הגישה של הסרט, במובן מסוים, להורות – כמעמסה משנת חיים. כלומר, פחות התמקדות בהיבט של "השם ישמור, נפלה בידי הזכות לגדל בן אדם בהתאם לאמונות ולהשקפת עולמי ולהתמודד עם אחד מהאתגרים הכי יפים שישנם" ויותר התמקדות בהיבט הלוגיסטי וה"פעם הייתי יוצא למסיבות והיום לא" שכזה. הסרט הוא על מוזיקאית צעירה שנהפכת לאמא, האבא לא בתמונה, הכסף לא ממש נופל עליה, ולכן היא פונה לחברה ששואבת ממנה חלב אם בתמורה לכסף זריז ומוכרת אותו לאמהות עשירות שאין להן כוח להניק. אני רגע מתחמק מהדיון הרחב פה על הנקה כן/לא והרעיון שהנקה זה למעמד העני.
וכזה, שוב, אני מניח שכהורה מגיל צעיר יחסית אני קצת מוטה להקטין את החלק הזה שסרטים מתמקדים בו, אבל באמת מרגיש שסרטים על הורות מעדיפים את משבר הזהות על פני חקר ההזדמנות. אני יודע שהנושא רגיש, בטח בחברה דוחפת לילודה כמו שלנו, ואני שמח שיש סרטים שמאווררים את הבעיות והתסכול שיש בהורות, ובטח חשוב לחקור את שינוי הזהות שהדבר הזה עובר, אבל למה הטון תמיד שלילי לגבי זה? כאילו זה יותר כמו צבא גיוס חובה ופחות כמו הזדמנות לעשות את אחד הדברים הכי מגניבים שיש?
וכמובן, נו, ברור שלא כל סרט חייב להתלהב מהורות, אבל התחושה היא תמיד שהסרט לא מתייחס למקום הנפשי שהסרט שם על הניסיון לחנך, לגדל, ולהביא בן אדם לעולם ויותר על שינוי הסטטוס. ופשוט, נו, אחרי כמה וכמה סרטים על כך – קצת בא לי סרט על החלק הזה. ואם אפשר שהילד לא הופך לרוצח בסוף, מה טוב.
"פינק ליידי" או: מה אפשר לחדש בקולנוע על חרדים?
גם פה אתחיל בכך שאהבתי את "פינק ליידי". אהבתי בעיקר את הגישה שלו למערכות יחסים ואיך אפשר להתגבר על מכשולים ביחד. למי שזוכר סרט אחר על זוג חרדי במשבר, "בית", שם היה נדמה שהזוג לא באמת מתמודד ביחד עם הדברים, אלא שצד אחד די כופה על צד שני את המציאות. ולמרות שנקודת הפתיחה ב"פינק ליידי" – בעל הומוסקסואל שנסחט בשל כך – לכאורה דווקא יותר "נכפית" על אשתו, דווקא כאן הם עובדים יחד באופן מעורר השראה ומכובד.
זאת לא איזה המלצה למערכת יחסים שבה אחד מהצדדים פשוט לא נמשך לצד השני – גם הסרט לא מעודד את זה – אבל אני תמיד מחבב יותר סרטים שבהם מערכת היחסים מבוססת על אמת וכנות ורצון טוב, בלי אתגרים שכיף לתסריטאים להשתמש בהם כמו החבאת האמת או מוטיבציה סודית, או כל דבר שמונע מאנשים פשוט לשתף פעולה. וזה עוזר שנור פיבק ואורי בלופרב מאוד טובים בתפקידים שלהם.
אבל עם כל זה, ועם כל הרצון הטוב (שישנו!), קשה שלא לחוש שהקולנוע הישראלי עדיין ברובו מתעניין בחרדים רק בסיפורים האלה. זה הגיוני, כמובן – כשחרדים עושים קולנוע הם לרוב לא מוציאים אותו לקהל הרחב, ולכן נשארים בעיקר סרטים על חרדים בידי חרדים לשעבר (כמו המקרה הן ב"בית" והן פה) או בידי חילונים, וככאלה הם תמיד מביאים את מקרי הקצה שבעצם מסבירים את כל הבעיות בחברה הזאת. וזה נכון, ואפילו חרדים יכולים לשרוק לכם את כל הבעיות בחברה שלהם בזמן הזה, אבל זה גם שם את כל הסרטים באותה משבצת כללית של "יאללה חרדים נו כבר מה יש לכם תפסיקו להיות כאלה".
ואני אומנם בעד, אבל זה גם נותן תחושה שמעט מדי מהסרטים האלה רואים את החרדים כפי שהם רואים את עצמם, ונותנים להם לספר את הסיפור שלהם כפי שהם תופסים אותו. והן "הבלתי רשמיים" והן "בחורים טובים" הראו שכשנותנים להם הם לאו דווקא מתעלמים מהבעיות או טוענים שהכול בסדר, אבל הם גם מצליחים להגיד משהו בטעמים קצת אחרים.
זאת לא ביקורת על ברגמן – שבאמת שפשוט כיף להיתקל בכל סרט חדש שלו – או על התסריטאית מינדי ארליך שכל העסק מבוסס על סיפור חייה. אנשים צריכים לעסוק ולכתוב על מה שבא להם, ואם סיפור חייה זועק לה בפנים, לא צריך לעצור אותו בכוח. פשוט, קשה גם להשתחרר מהתחושה בסוף הסרט ש"כן, נו, אני יודע, התרבות החרדית כופה על החרדים חיים לא הגיוניים וצריך לטפל בזה". בא לי לסיים סרט בתחושה קצת אחרת, למרות הכול.
לגבי חלב-
לא ראיתי את הסרט, וזה לא עונה על התהיה לגבי כלל הסרטים בנושא, אבל ספציפית – "לגדל בן אדם בהתאם לאמונות ולהשקפת עולמי ולהתמודד עם אחד מהאתגרים הכי יפים שישנם" מגיע בשלב די מאוחר משלב ההנקה.
לא בדיוק...
עצם ההנקה זה לפי האמונות שלך, כן או לא. זה נשמע כאילו זה קשור רק לאם ולא לאופי של הילד, כי הוא רק תינוק בן יומו, אבל זה לא ממש ככה. יש תינוקת רעבים יותר מהאחרים, תינוקות שזורמים עם הנקה יותר ופחות, כמו שיש נשים שמצליחות להניק יותר ופחות. יש מקרים שזה המפגש ההורי הראשון בין מה שחלמת שיהיה והעקרונות החינוכיים שלך, ובין הילד שבאמת נולד. ואז יש גם הרבה וויכוחים חינוכיים בגיל הזה כמו עקרון הרצף וכמה הילד יהיה על הידיים ותזונה ודת ובקיצור, זה שיצור אנוש לא מתקשר מילולית והגיע לעולם לפני חודש לא אומר שלא מחנכים אותו לפי אמונות והשקפות עולם, וגם לא אומר שהוא לא מגיב לחינוך הזה. כאילו, בדוגמה הקיצונית, בנים בגיל 8 ימים עוברים ברית מילה…. אבל העיסוק בהנקה בסרט, ככה נשמע מהביקורת, הוא בהנקה כאירוע לוגיסטי ולא כמפגש אנושי (ולכן גם חינוכי ומלא באמונות והשקפת עולם) בין תינוק, אמא וחברה. אולי הוא עוסק באופן המצער שבו המפגש האנושי הופך לאירוע לוגיסטי?
גם סרטים שחרדים עושים על חרדים הם על בעיות
לפחות, כל התקצירים שראיתי לסרטים בהקרנות פנימיות לחרדים (בדרך כלל חרדיות) בלבד.
כמובן שהם יהיו על בעיות מינוריות יותר, כמו על חייה של ילדה שמפתחת בעיות התנהגות בבית ספר יסודי (אנקדוטה: מתברר שבית יעקב זה שם גנרי ל"בית ספר חרדי לבנות". כלומר, יש חיידר/ תלמוד תורה ויש בית יעקב).
לא הצלחתי לצפות בסרט הנ"ל לדוגמה, כדי לדעת האם הוא הולך ממש על הקצה בתיאור הילדה או לא (כלומר, האם היא עלולה להיפלט ממערכת החינוך ובעצם מהחברה), אבל הפתרון הוא מורה טובת לב שמגלה את מקור הבעיה, ומקור הבעיה הוא לקויות למידה, כלומר ההתעלמות הטוטאלית של החינוך החרדי מקיומן של לקויות למידה, או מהוראה מתקנת. כלומר, הבעיה היא חברתית והפתרון הוא חיצוני יחסית, המורה עם ההשכלה הטובה יותר והאמפתיה.
כנראה שאם כבר משקיעים ומפיקים סרטים, וזאת השקעה גדולה יותר מספרים וקומיקס, יש להם הצדקה חינוכית.
יש כמובן קולנוע חרדי בידורי, אבל הבנתי שהוא בכלל לא מתאר את החברה החרדית. הכוונה היא לסרטי מתח המתקיימים בחברה החילונית (גם ספרי המתח החרדיים עוסקים בסוכני מוסד חילונים, פשוט התיאורים "נקיים").
ההבדל המרכזי נשמע לי, שבסרטי חרדים לשעבר הפתרון לעזוב את החברה קיים, ובסרטי חרדים לצריכה פנימית מגיע אלמנט מהחברה החיצונית וגואל את הדמויות ואת המקום הספציפי שבו הם נמצאים. בסוף גם ספרי חיים וולדר היו "בואו נכניס גישה חינוכית מתקדמת יותר ונפתור את הבעיות".
זה כשאנחנו לא מתייחסים ליצירות כמו ריקוד האש וסרטים של מרדכי וורדי ואפילו בחורים טובים כקולנוע חרדי גם לצריכה פנימית. למרות שבעיני היוצרים שלהם הם כן.
החלק המעניין הוא ההתחלה של ספרי מדע בדיוני ופנטזיה חרדיים, שהם רבי מכר רציניים ולא עוסקים ישירות ב"בעיות חברתיות ייחודיות לחברה החרדית", אבל גם שם יש העתקה של החברה החרדית לזמן אחר- לימי הביניים או לעתיד.
יש ספרי מדע בדיוני חרדים?
יש, אבל קצת
בעיקר למיה קינן (ממלכה במבחן, אחד מאלף) ועכשיו גם ליונה ספיר (דופליקטים). יש סופרים שמשלבים בעלילה אי אילו מוטיבים בדיוניים, כמו גרשונוביץ, אבל סה לא העיקר.
אבל זה תחום די לא קיים.
ממלכה במבחן
היא לא סדרת ספר מד"ב. אפשר להתווכח על האם היא נחשבת פנטזיה (אני טוען שלא, אבל רבים וטובים ממני אומרים שכן) אבל היא בהחלט לא מד"ב.
מה שכן, כשהייתי ילד היה ספר בשם "חבורת הממציאים" שהיה ספר קטן וחמוד על חבורת ילדים חרדית שמוצאת מנהרת זמן ומגיעה איתה לכל מיני עתידים מעניינים.
בקומיקס החרדי יש גם כל מיני דברים שניתן להתייחס אליהם כמד"ב אבל אני לא ממש בקיא במה שהולך שם בשנים האחרונות.
מה שהראל
"ממלכה במבחן" אמנם היתה להיט מטורף וחסר תקדים בספרות החרדית, אבל היא לא מד"ב, מאיפה הבאת את זה. מקסימום פנטזיה היסטורית, אבל כמו שהראל כתב גם אלמנט הפנטזיה לא ממש נוכח שם. כשהסדרה התחילה לפני כמעט עשרים שנה היא היתה חדשנית מאד, אבל אין מה לבלבל היסטוריה מומצאת של פוליטיקות ואינטריגות עם פנטזיה. גם הספר של יונה ספיר שהוזכר בהודעה אינו מד"ב, אבל הוא כן פנטזיה פרופר – ולכן אגב נתקל בהתנגדות חריפה של רבנים חרדים. הסופרת שלו (יונה ספיר הוא שם ספרותי של רות רפפורט) נהיתה פופולרית מאד במגזר בזכות סדרת ספרי אקשן בכלל, שהם המיש-מש הכי פסיכי שקראתי בחיים בין כל סרט ריגול בערך שראיתם אי פעם. רק סופרת במעמדה יכולה להרשות לעצמה להתפרע בפעם הראשונה עם פנטזיה "טהורה", ועדיין יותר חרדים קראו כנראה הארי פוטר מתחת לשמיכה.
"אחד מאלף" של מיה קינן יותר קרוב להגדרה של מד"ב. לאחרונה היא גם הוציאה ספר בשם "אל חזור" שכולל בתוכו מסע בזמן, אבל הוא לא הצליח כמו הספרים הראשונים שלה.
אפרופו מכונת זמן (והתגובה של הראל, כאמור), את "הממציאים" כתבה הסופרת צביה בלום שאם אינני טועה יצאה מאז בשאלה. זה ספר ילדים נהדר וקורע מצחוק (אבל לא מוצלח כמו הספר הראשון שלה, "חבורת מגשימי החלומות").
צביה בלום
לדעתי דתיה במידה כזאת או אחרת, אבל היא באמת כבר לא חרדית.
היה לה סיפור בהמשכים שהתפרסם בעיתון הילדים של "משפחה" שבמרכזו נער שקורא מחשבות. לדעתי מעולם לא התפרסם כספר ואני עד היום מתבאס על זה.
(אתה צודק, הספר נקרא "הממציאים" ולא כמו שכתבתי, ואכן "חבורת מגשימי החלומות" באמת יותר מוצלח).
אכן טעות
לרוב אני נוטה להכליל את שתי הסוגים פנטזיה ומד"ב כשייכים לאותה משפחה, כך שאני מערב בין הז'אנרים לעיתים קרובות.
בקשר לספרי ילדים שהוזכרו פה, אני לא בטוח עד כמה ספרים כאלו אכן יכולים להקרא 'מד"ב'.
בהיזדמנות זאת אמליץ על ״סלמנדרה״ מאת מ. מוזסון, ספר פנטזיה חרדי שהוא אולי הספר החרדי הטוב ביותר שקראתי
מה שמדהים בספר הוא שלא רק מדובר בפנטזיה, אלא גם מדובר במשהו נטול כל קשר לעם היהודי על פני השטח.
כלומר, כן, הכל בספר נכתב באופן אלגורי (אם כי הסופרת, בכוונת תחילה, נמנעה מלצרף הסבר למשמעות של כל דבר ודבר בספר והשאירה לקוראים לפרש את הספר כרצונם. זה לפחות מה שאני זוכר מדברי הסיכום בסוף הספר), אבל עדיין העובדה שהסיפור עוסק בעם מומצא בעולם מומצא ושאין כל קשר לעם היהודי או לשמירת המצוות (אם כי הדמויות מתפללות לפעמים לאלוקים. אבל ללא כל אזכור יהודי, שכן זה יקום מקביל) זה חתיכת דבר מדהים בספרות החרדית.
וכן, זה פנטזיה לכל הדעות.
אמנם אין הרבה מרכיבי פנטזיה בסיפור, אבל העניין העיקרי שכל הסיפור בנוי סביבו ושהוא גם שם הספר הוא אלמנט לחלוטין פנטסטי.
יצא לי לקרוא כמה ספרים חרדים בחיי (ועוד כמה וכמה שנשברתי באמצע עד שהבנתי שספרים חרדים זה לא בשבילי והפסקתי לקרוא ספרים חרדים) וכולם היו על העולם האמיתי ועל העם היהודי, למעט הספר הזה שהוא באמת משהו חריג ויחודי בספרות החרדית (לפחות בזו שיצא לי לקרוא).
אם סופרים אלגוריה
אז למרות שאנחנו עמוק בתוך האוף, הרי שאחת היצירות היותר טובות בתחום הוא הספר "מחנה הקיץ של מר איקס" של הסופרת יעל רועי. הבעיה היחידה ביצירת המופת הזו, זה שהיא היתה כזו כשפורסמה בהמשכים בעיתון "משפחה", אבל כשהסיפור יצא לאור כספר הסופרת החליטה משום מה לחרב כל סאבטקסט שהיה שם ולהפוך אותו לטקסט, תוך שינוי הכותרת מ"מר איקס" ל"אדון הוא". איזה מפח נפש. אני עדיין חולם יום אחד להשיג את כ-ל הגיליונות המקוריים ולאחד את הפרקים לספר אחד כי הוא היה ממש, ממש טוב.
בסיפור לא היה בדל של רמז ליהדות או למצוות. אלגוריה פנטסטית כהלכתה.
גם בהמשכים היה אדון הוא
עד כמה שאני זוכר, אין כמעט הבדלים הין ההמשכים לסיפור המלא, ולמיטב זכרוני זה היה נקרא 'מחנה הקיץ של אדון הוא' גם ההמשכים.
ושמואל ארגמן. סופר ילדים קלאסי. בעיקרון הוא כותב ספרי מתח היסטוריים או כאלה שעוסקים בחילונים, ויש בהם הרבה אלמנטים של מדע בדיוני. קראתי אחד מהם כילדה שהיה הדבר הכי לאומי פטריוטי ציוני שיש- גם בהשוואה לתפריט המורכב מגלילה רון פדר ואסתר שטרייט וורצל- להפתעתי הגמורה. כנראה לחילונים מותר להיות ציונים ואם אין שם כמעט נשים אז גם מותר לילדים חרדים לקרוא עליהם. וכן, אני מחשיבה את חסמב"ה כספרות מד"ב בגרסאותיה המתקדמות. לא טובה, אבל מד"ב.
בכל מקרה, הטענה הייתה שגם בספרות החרדית אין ספרות ז'אנר שעוסקת בחרדים, כדיון צד של העובדה שקולנוע חרדי לחרדים עוסק בבעיות חברתיות של החברה החרדית, כמו קולנוע חילוני על חרדים, או שהוא קולנוע ז'אנר, שלא עוסק בחרדים. החברה החרדית היא חברה שקשה לחיות בה את חייך בלי להיתקל בחברה. שטיסל ניסו קצת לעשות את זה, אבל קיווע לא יכול להיות סתם אמן מבולבל גם אם כל מה שמתחשק לו זה להיות סתם אמן מבולבל בלי מסר חברתי.
אגב, חיבה למלודרמה די נפוצה במגזר החרדי באופן כללי, אז אולי גם ההגזמה החילונית היא גם סוג של אותנטיות…;)
אני לא בטוח איך להגיב לזה
קולנוע חרדי זה עוד דבר אחד, וגם שם אני לא בטוח שאני מסכים. אבל ספרות חרדית היא כל כך מגוונת שאני באמת לא מבין את הנקודה שלך: יש המון ז'אנרים, והמון סופרות מוכרות (פחות סופרים, האמת), ובאמת שיש מכל הבא ליד. תוכלי לחדד?
היה קשה להגיב כי ערבבתי שני נושאים שונים… עריכה לא טובה.
אחד היה על אלמנטים של מד"ב בספרות חרדית. כי התפתח דיון על זה.
השני חזר לטיעון המקורי שלי, שהיה רק על קולנוע חרדי, שאו שהוא עוסק בבעיות בחברה החרדית או שהוא לא עוסק בחרדים,
וניסיתי להסביר שנתתי את *ספרות הז'אנר החרדית* כדוגמה, כלומר ספרות מתח, בלשים וכגון אלה, שבה העלילה לא מתקיימת בחברה החרדית. בקיצור, כנראה לא דוגמה טובה ולא מובנת, אולי גם לא נכונה.
הטענה היא שכאשר חיים בחברה שבה "הקהילה" כל כך דומיננטית, ונותנת אפשרויות מצומצמות אפילו לבחירת מקצוע, כנראה שקשה לכתוב סיפורים נחמדים וקטנים שלא כוללים התנגשות בחברה. אפילו לחרדים. וכן, במציאות, הפער בין החברה החרדית לחברה הכללית הוא כל כך גדול, והולך ומתעצם, שסביר להניח שאם חרדי או חרדית כבר למדו קולנוע, הם לא יכולים להתעלם ממנו. כמו האופן שבו הוראה מתקנת והתאמות ללקויי למידה יכולים למנוע מילדים לנשור מהלימודים.
באיזה מובן הבלתי רשמיים נוצר ע״י אנשים מהציבור החרדי?
החרדי היחיד שאני יודע שנמצא בהפקה זה שולי רנד, אבל א׳: הוא חוזר בתשובה, שזה די מגזר בפני עצמו, ו-ב׳: הוא רק שיחק בסרט. הוא לא היה מעורב לא בתסריט ולא בהפקה, כך שאני תוהה לעצמי עד כמה הוא השפיע על הנרטיב של הסרט.
אלירן מלכה?
בויקיפדיה כתוב שהוא חסיד ברסלב אבל אין לי מושג מה קורה איתו היום, חוץ מזה שיש לו יופי של טעם בקולנוע ותהיות עם עצמי האם הוא אוהב את בו מפחד?
עד כמה שאני יודע, אלירן מלכה הוא דתי לאומי
הוא מאוד אוהב לעסוק בציבור החרדי, אבל הוא עצמו לא מגיע מהמגזר החרדי אלא מהציונות הדתית.
לא יודע לגבי מה שכתוב בויקיפדיה, אולי הוא אימץ את תורתו של רבי נחמן כדתי לאומי, יש בהחלט לא מעט כאלה.
אבל חרדי הוא לא, זה מה שאני יודע.
הוא בוגר מעלה גלבוע
ובתור בוגר הישיבה בעצמי, רואים עליו (וגם על שבאבניקים)
למה הבלתי רשמיים? בחורים טובים
בבחורים טובים אחד המפיקים הוא איש עסקים חרדי, שרצה לדבר על בעיה חברתית חרדית.
בשטיסל יהונתן אינדורסקי גדל בחברה החרדית ועדיין מגדיר עצמו כחרדי. אורי אלון הוא דתי לאומי.
בריקוד האש רמה בורשטיין היא חוזרת בתשובה ומגדירה את עצמה חרדית, עקרונית כל הסרטים שלה, כמו בחורים טובים ושטיסל רוב הזמן, כביכול גם נקיים וצנועים. בביגוד והתנהגות, תכנים זה שנוי במחלוקת.
אם כבר שולי רנד- אושפזין הוא דוגמה לסרט על חרדים, סוג של, שלא עוסק בבעיות בחברה החרדית אלא בבעיות אוניברסליות, האם אפשר לברוח מהעבר שלך ומהחטאים שלך.
אגב, המשותף לאורי אלון ואלירן מלכה הוא עיסוק בגברים שגדלו מחוץ לבית, בפנימיות לבנים, וגם המשותף להם עצמם ולרוב הגברים בחברה החרדית. בשטיסל זה סמוי יותר כטראומה היסודית של קיווע (והתיקון שנעשה או לא נעשה עם יוסל'ה), בשבאבניקים זה הנושא עצמו. אז הם מדברים לדעתי גם הרבה על החברה הדתית לאומית שבה גדלו ועושים התקה.
אני הגבתי לגבי האזכור של הבלתי רשמיים בכתבה כסרט שנעשה על ידי חרדים
לגבי כל השאר אני יודע, לא טענתי שאין פה סרטים על חרדים שנוצרו על ידי חרדים.
אגב, יקי רייסנר, המפיק החרדי של בחורים טובים, גם היה שותף בכתיבת התסריט בשני הסרטים וגם גילם שם את בעלה של השדכנית.
הסרט הזה כל כך גרם לו להתלהב על עולם השידוכים, אז הוא הלך ועשה את סדרת הריאליטי ״וורט״, שם הוא גם שימש כשדכן הראשי.
כן......... נכון............ עדיין.....................
זאת בערך התגובה שלי.ראה זה סרט רגיש וחמוד אבל הרגשתי שהיה אפשר לחתוך את אורך חלק מן העלילות בסרט מבלי לפגוע בליבה שלו כי היו קטעים שהסרט קצת נמרח או שהוא חוזר על משהו שהקהל ככל הנראה הבין 5 סצנות לפני אבל אני מניח שזה הקסם כי "החיים" לא ערוכים כמו סרט.