שלום וברוכים הבאים לעוד לקט של ביקורות שהיה לי יותר קל לכתוב אם הן היו סביב התאריך שראיתי אותן, אבל זה לא קרה, אז הן לא. למי שמתעניין בדעה "טרייה" אז יש את הטקסטים שלי עליהם ב"כל סרטי אופיר 2024 מדורגים" .בינתיים, ושוב במקום ביקורת, הסרטים הנ"ל יזכו לכמה שאלות שיתנו לי פתח לדבר על הסרטים האלה באופן אולי ממוקד יותר מפשוט המלצה רחבה/אי המלצה.
"חליסה" או: מתי סרטים ישראליים יפסיקו את ההרגל המגונה של לקחת סרט קצר ולהפוך אותו לסרט ארוך?
אני אפילו לא יודע בוודאות ש"חליסה" עשה את התהליך שאני מזכיר פה בכותרת – אבל אחרי שאתה שומע שוב ושוב על סרטים דומים שעשו את המסלול הזה, קשה שלא לחשוד בכל סרט עם תקציב צנוע שככה נולדו חייו, ואז לראות את התפרים הגסים מתגבשים סביבו.
וככה זה גם ב"חליסה", סרט שקשה שלא לחשוב שנתפר סביב החלק האחרון שלו, שהוא מעין סרט קצר (ולא רע בכלל) בפני עצמו; אלא שאל הסרט הזה, שבעצם לדבר עליו זה סוג-של ספוילר למרות שמחלקת השיווק לא לחלוטין מסכימה עם זה, מתלווה מה שהוא בפועל רוב הסרט האמיתי – חייה היום יומיים של אחות ראשית בטיפת חלב, שמתמודדת עם הורים מוצלחים יותר ופחות, כועסים יותר ופחות, כל זה בזמן שממנה נבצר להביא ילדים לעולם.
החלק הזה בסרט הוא סרט "חקר דמות" סביר למדי. כלומר, מי שנרתע מסרטים ישראליים קטנים באווירת באסה אין לו מה לבוא לסרט הזה, שאכן קטן מאוד ומתנהל באווירת באסה. מעריצי נועה קולר כנראה ישמחו להזדמנות לבלות איתה זמן, ואולי אני מפספס משהו פשוט כאדם שהוא כבר הורה, אבל התחושה היא ש"חליסה" פשוט לא מצליח לגייס אמירה שמצדיקה להתבאס בבאסתו מבין כל הבאסות שהקולנוע מציע לנו.
במובן מסוים, "חליסה" הוא מיקרו-קוסמוס של הבעיות של הקולנוע הישראלי האמנותי של השנים האחרונות: בין מהתחושה של "סרט קצר שהתרחב" שגורם לתסריט להיות פחות טוב, בין אם בתחושת סרטי הבאסה שנראה שהקולנוע הישראלי מתבוסס בהם, ובין אם בתחושה שזה פשוט לא מצליח למצוא את דרכו אל הקהל. חבל.
"חלב" או: מתי סרטים על הורות יהיו, נו, על הורות?
"חלב" הוא סרט טוב, שאני בעדו, לכו לראות אותו, זה מגניב שמאיה קניג הצליחה להרים סרט שמשלב מדע בדיוני בתקציב לא עצום. כמו לא מעט סרטי מדע בדיוני מקורקעים הוא מצליח להגיד לא מעט על התרבות שלנו דווקא בגלל שהוא לא יכול להראות חלליות וחייזרים, הוא מעוצב ונראה ממש מגניב; כלומר, זאת כנראה המלצה חסרת ערך כי אני די בטוח שעד שהספקתי לכתוב עליו הוא ירד, אבל נו וזה, היה לי מילואים וילד ועוד סיבות לא להצליח לכתוב עליו.
עם זאת, אפשרי שהסיבות הן תירוצים, שכן יש בסופו של דבר משהו שמונע ממני לגשת ל"חלב" בלב שלם והוא הגישה של הסרט, במובן מסוים, להורות – כמעמסה משנת חיים. כלומר, פחות התמקדות בהיבט של "השם ישמור, נפלה בידי הזכות לגדל בן אדם בהתאם לאמונות ולהשקפת עולמי ולהתמודד עם אחד מהאתגרים הכי יפים שישנם" ויותר התמקדות בהיבט הלוגיסטי וה"פעם הייתי יוצא למסיבות והיום לא" שכזה. הסרט הוא על מוזיקאית צעירה שנהפכת לאמא, האבא לא בתמונה, הכסף לא ממש נופל עליה, ולכן היא פונה לחברה ששואבת ממנה חלב אם בתמורה לכסף זריז ומוכרת אותו לאמהות עשירות שאין להן כוח להניק. אני רגע מתחמק מהדיון הרחב פה על הנקה כן/לא והרעיון שהנקה זה למעמד העני.
וכזה, שוב, אני מניח שכהורה מגיל צעיר יחסית אני קצת מוטה להקטין את החלק הזה שסרטים מתמקדים בו, אבל באמת מרגיש שסרטים על הורות מעדיפים את משבר הזהות על פני חקר ההזדמנות. אני יודע שהנושא רגיש, בטח בחברה דוחפת לילודה כמו שלנו, ואני שמח שיש סרטים שמאווררים את הבעיות והתסכול שיש בהורות, ובטח חשוב לחקור את שינוי הזהות שהדבר הזה עובר, אבל למה הטון תמיד שלילי לגבי זה? כאילו זה יותר כמו צבא גיוס חובה ופחות כמו הזדמנות לעשות את אחד הדברים הכי מגניבים שיש?
וכמובן, נו, ברור שלא כל סרט חייב להתלהב מהורות, אבל התחושה היא תמיד שהסרט לא מתייחס למקום הנפשי שהסרט שם על הניסיון לחנך, לגדל, ולהביא בן אדם לעולם ויותר על שינוי הסטטוס. ופשוט, נו, אחרי כמה וכמה סרטים על כך – קצת בא לי סרט על החלק הזה. ואם אפשר שהילד לא הופך לרוצח בסוף, מה טוב.
"פינק ליידי" או: מה אפשר לחדש בקולנוע על חרדים?
גם פה אתחיל בכך שאהבתי את "פינק ליידי". אהבתי בעיקר את הגישה שלו למערכות יחסים ואיך אפשר להתגבר על מכשולים ביחד. למי שזוכר סרט אחר על זוג חרדי במשבר, "בית", שם היה נדמה שהזוג לא באמת מתמודד ביחד עם הדברים, אלא שצד אחד די כופה על צד שני את המציאות. ולמרות שנקודת הפתיחה ב"פינק ליידי" – בעל הומוסקסואל שנסחט בשל כך – לכאורה דווקא יותר "נכפית" על אשתו, דווקא כאן הם עובדים יחד באופן מעורר השראה ומכובד.
זאת לא איזה המלצה למערכת יחסים שבה אחד מהצדדים פשוט לא נמשך לצד השני – גם הסרט לא מעודד את זה – אבל אני תמיד מחבב יותר סרטים שבהם מערכת היחסים מבוססת על אמת וכנות ורצון טוב, בלי אתגרים שכיף לתסריטאים להשתמש בהם כמו החבאת האמת או מוטיבציה סודית, או כל דבר שמונע מאנשים פשוט לשתף פעולה. וזה עוזר שנור פיבק ואורי בלופרב מאוד טובים בתפקידים שלהם.
אבל עם כל זה, ועם כל הרצון הטוב (שישנו!), קשה שלא לחוש שהקולנוע הישראלי עדיין ברובו מתעניין בחרדים רק בסיפורים האלה. זה הגיוני, כמובן – כשחרדים עושים קולנוע הם לרוב לא מוציאים אותו לקהל הרחב, ולכן נשארים בעיקר סרטים על חרדים בידי חרדים לשעבר (כמו המקרה הן ב"בית" והן פה) או בידי חילונים, וככאלה הם תמיד מביאים את מקרי הקצה שבעצם מסבירים את כל הבעיות בחברה הזאת. וזה נכון, ואפילו חרדים יכולים לשרוק לכם את כל הבעיות בחברה שלהם בזמן הזה, אבל זה גם שם את כל הסרטים באותה משבצת כללית של "יאללה חרדים נו כבר מה יש לכם תפסיקו להיות כאלה".
ואני אומנם בעד, אבל זה גם נותן תחושה שמעט מדי מהסרטים האלה רואים את החרדים כפי שהם רואים את עצמם, ונותנים להם לספר את הסיפור שלהם כפי שהם תופסים אותו. והן "הבלתי רשמיים" והן "בחורים טובים" הראו שכשנותנים להם הם לאו דווקא מתעלמים מהבעיות או טוענים שהכול בסדר, אבל הם גם מצליחים להגיד משהו בטעמים קצת אחרים.
זאת לא ביקורת על ברגמן – שבאמת שפשוט כיף להיתקל בכל סרט חדש שלו – או על התסריטאית מינדי ארליך שכל העסק מבוסס על סיפור חייה. אנשים צריכים לעסוק ולכתוב על מה שבא להם, ואם סיפור חייה זועק לה בפנים, לא צריך לעצור אותו בכוח. פשוט, קשה גם להשתחרר מהתחושה בסוף הסרט ש"כן, נו, אני יודע, התרבות החרדית כופה על החרדים חיים לא הגיוניים וצריך לטפל בזה". בא לי לסיים סרט בתחושה קצת אחרת, למרות הכול.
לגבי חלב-
לא ראיתי את הסרט, וזה לא עונה על התהיה לגבי כלל הסרטים בנושא, אבל ספציפית – "לגדל בן אדם בהתאם לאמונות ולהשקפת עולמי ולהתמודד עם אחד מהאתגרים הכי יפים שישנם" מגיע בשלב די מאוחר משלב ההנקה.
גם סרטים שחרדים עושים על חרדים הם על בעיות
לפחות, כל התקצירים שראיתי לסרטים בהקרנות פנימיות לחרדים (בדרך כלל חרדיות) בלבד.
כמובן שהם יהיו על בעיות מינוריות יותר, כמו על חייה של ילדה שמפתחת בעיות התנהגות בבית ספר יסודי (אנקדוטה: מתברר שבית יעקב זה שם גנרי ל"בית ספר חרדי לבנות". כלומר, יש חיידר/ תלמוד תורה ויש בית יעקב).
לא הצלחתי לצפות בסרט הנ"ל לדוגמה, כדי לדעת האם הוא הולך ממש על הקצה בתיאור הילדה או לא (כלומר, האם היא עלולה להיפלט ממערכת החינוך ובעצם מהחברה), אבל הפתרון הוא מורה טובת לב שמגלה את מקור הבעיה, ומקור הבעיה הוא לקויות למידה, כלומר ההתעלמות הטוטאלית של החינוך החרדי מקיומן של לקויות למידה, או מהוראה מתקנת. כלומר, הבעיה היא חברתית והפתרון הוא חיצוני יחסית, המורה עם ההשכלה הטובה יותר והאמפתיה.
כנראה שאם כבר משקיעים ומפיקים סרטים, וזאת השקעה גדולה יותר מספרים וקומיקס, יש להם הצדקה חינוכית.
יש כמובן קולנוע חרדי בידורי, אבל הבנתי שהוא בכלל לא מתאר את החברה החרדית. הכוונה היא לסרטי מתח המתקיימים בחברה החילונית (גם ספרי המתח החרדיים עוסקים בסוכני מוסד חילונים, פשוט התיאורים "נקיים").
ההבדל המרכזי נשמע לי, שבסרטי חרדים לשעבר הפתרון לעזוב את החברה קיים, ובסרטי חרדים לצריכה פנימית מגיע אלמנט מהחברה החיצונית וגואל את הדמויות ואת המקום הספציפי שבו הם נמצאים. בסוף גם ספרי חיים וולדר היו "בואו נכניס גישה חינוכית מתקדמת יותר ונפתור את הבעיות".
זה כשאנחנו לא מתייחסים ליצירות כמו ריקוד האש וסרטים של מרדכי וורדי ואפילו בחורים טובים כקולנוע חרדי גם לצריכה פנימית. למרות שבעיני היוצרים שלהם הם כן.
החלק המעניין הוא ההתחלה של ספרי מדע בדיוני ופנטזיה חרדיים, שהם רבי מכר רציניים ולא עוסקים ישירות ב"בעיות חברתיות ייחודיות לחברה החרדית", אבל גם שם יש העתקה של החברה החרדית לזמן אחר- לימי הביניים או לעתיד.