ביקורת: בעיית שלושת הגופים

ביום בהיר אחד העולם משתגע. המדע מפסיק לעבוד, וספציפית הפיזיקה – מאיצי חלקיקים מתחילים להתנהג כמו טטריס מחורפן ושום דבר לא מסביר את התופעה. סדרת מדענים מרחבי העולם מתחילים להתאבד בזה אחר זה, אבל זה לא רק בגלל התסכול מכך שאי אפשר פשוט להחליף את התיאוריה – חלק מהם מדווחים על ספירה מוזרה לאחור שרק הם רואים ואצל חלק אחר מעורב משחק מציאות מדומה מוזר שצץ בכל מיני פינות בגלובוס ומאוד לא ברור מה הקטע שלו.

בעוד הבלש קלרנס שו (בנדיקט וונג) מתרוצץ מפה לשם בניסיון לקשור את הקצוות, חמישיית חברים בוגרי אוניברסיטת אוקספורד מתגלגלים לתוך האירועים אחרי שהמנטורית הנערצת עליהם שמה גם היא קץ לחייה. אמה של המנטורית, פיזיקאית ותיקה ומבוגרת ששרדה את מהפכת התרבות בסין (רוזלינד צ'או), נותנת את הקסדה שמשמשת לאותו משחק מוזר לאחת החברות, אבל גם לאמא עצמה יש עבר מטריד וסודות שהיא נושאת איתה מאותה תקופה רחוקה.

בסוף מתברר, כמו שכולכם שמעתם, שהחייזרים בדרך. ואין להם תוכניות מהסוג של אי-טי או אפילו השבע-רגליים של "המפגש", אלא יותר בכיוון של הצ'יטאורי. הם אומנם די רחוקים, אבל הם יבואו. בסוף.

כצפוי, יש אנשים שדווקא מבסוטים ובטוחים שהחייזרים ידידותיים והם רק יבואו לכאן וישכינו שלום עולמי. יש גם את אלו שמתחילים להתפלל לחייזרים, כי אם אינך יכול לנצח את האויב, כרע לפניו ברך. כל השאר, ובכן, צריכים להחליט.

התמה המרכזית של הסדרה היא "מה ראוי לעשות כדי לשרוד": זאת שאלה ברמה הגלובלית, והרחקת האיום ל-400 שנה מעכשיו הופכת אותו לערטילאי, ולכזה שקל מאד לברוח אל מתחת לשמיכה כדי להתעלם ממנו וזהו. אלו שכן מישירים מבט מתחלקים לשתי קצוות: הרציונליים שמבינים שלעזאזל הכול כי האנושות קודמת, וצריך להתעסק במשחקים מלוכלכים במיוחד בלי לחשוב על המחירים. הצד השני מתמסר לרגש ומעדיף את החיים של כאן ועכשיו, לאו דווקא מתוך אגואיסטיות, כי אם מתוך הומניזם – הם מאמינים שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים וצריך לחשוב לפני שהורסים את החיים של עכשיו בשביל משהו שאמור לקרות בעתיד. השאלה האחרונה היא גם נגזרת של אתאיזם מול דת: המדע בעולם כזה הרי גם ככה חסר אונים, והבריחה אל אלוהים מתבקשת לא רק בגלל האהבה הקודמת שהכזיבה, אלא גם בגלל שאם הבחור מלמעלה קיים, הרי שנוכל להתנהג כאילו אם נעשה את הדבר הנכון רגשית כעת אז מישהו ברקיע כבר יסדר את העניינים בסוף.

אז ל"בעיית שלושת הגופים" יש יומרות לסיפור מד"ב עמוק עם דמויות שמשקפות את הדילמה בצורה אמינה. מה לגבי הביצוע?

נתחיל בממש רע: בניית איום החייזרים – ואין דרך לייפות את זה – מטומטמת להחריד. זה דווקא כן מתחיל טוב: הסדרה לא זורקת על הצופים חלליות ואפקטים בדקות הראשונות שלה, אלא לוקחת את הזמן ובונה את התעלומה והמסתורין במה שהוא לכאורה סבלנות ראויה להערכה. אבל אחרי כמה פרקים מתברר שתואר מתאים יותר יהיה "בזבוז זמן". זה מתסכל כי בהתחלה, כאמור, זה כן מעניין ואפילו סוחף – רק שהכול פשוט מתברר כמיותר, ומרגע שברור שהעניין פה הוא חייזרים, העלילה עוברת להתקדם בצורה מאולצת להדהים. יש סצנות שלמות שבהן החייזרים עושים דברים שכל אסטרטג בן חמש היה צורח עליהם לא לעשות.

אבל האיום המאולץ הוא עדיין איום, וגלגולי העיניים כמעט נסלחים כשעוברים לדון בהתמודדות של בני האנוש. הצד הענייני וה"אכזרי" מגולם פה על ידי סר דאבוס (ליאם קונינגהאם. יש לדמות שלו שם אחר בסדרה – תומאס וייד – אני פשוט לא מסוגל לזכור אותו אחרת), מנהל סוכנות הצללים ששולטת בכל מה שקורה והבוס של קלרנס הבלש, והוא דוגל בלעשות הכול, אבל הכול, כדי לקדם את פני הרעה כמו שצריך. באופן אורגני למסר של הדמות שלו, היא גם כתובה ומשוחקת במין ריחוק אינטלקטואלי שנון; אין לווייד כמעט רגע אחד של רגש, וכל הדיאלוגים שלו הם או עקיצות, או התחכמויות, או עלבונות של ממש. הבלש אמור לתת טיפה קונטרה רגשית לענייניות המבחילה של הבוס (יש כמה סצנות מיותרות עם הבן המתבגר שלו), אבל בפועל גם הוא בעיקר מגניב ושנון ולא שום דבר אחר. מה שכן, הוא באמת מגניב. נו, זה וונג.

את הצד האנושי והחומל כתבו התסריטאים בקרב חמישיית החברים מאוקספורד, שבהם טמונה החוזקה הרגשית העיקרית של הסדרה – וגם פה, הכתיבה היא צד אחד של המטבע, והביצוע של השחקנים קובע למעשה את התוצאה ואת האכפתיות של הצופים. בשלושה מהם הליהוק קלע בול: ג'ין הפיזיקאית (ג'ס הונג), ג'ק היזם המיליארדר הנהנתן (סמואל טארלי – כלומר, ג'ון בראדלי), ו-ויל (אלכס שארפ), מורה לפיזיקה שגם חייו האישיים מקבלים תפנית לא משהו במקביל לאירועים הכלליים. כל אחת מהדמויות האלו בנויה נהדר, מגיבה בהתאם לאופי המובחן שלה ומתמודדת עם קונפליקטים בצורה אמינה. קו העלילה של ויל מצליח גם להניע סצנות אמוציונליות מאוד שמהוות בד בבד אלגוריה מצוינת לסיפור הראשי של הסדרה.

לצערנו, שניים מחמשת הקודקודים האלה זכו לשחקנים משמעותית טובים פחות: אוגי (אייזה גונזלס), חוקרת ננו-טכנולוגיה שהגיעה להישגים מדעיים מתקדמים, וסול (גו'באן אדפו), שהיה עוזר המחקר של המנטורית שהתאבדה. שניהם לא עומדים בקצב, וזה חתיכת קצב, כי בעוד קווי העלילה של שלושת האחרים עומדים היטב בפני עצמם ועושים יופי של עבודה בלהפרות זה את זה, הרי שעל השניים האחרונים הוטלו סיפורים נפרדים, והם לא מצליחים להחזיק אותם.

במקרה של סול אולי זה פחות נורא כי זה קורה בעיקר בפרקים האחרונים והחלשים יותר של העונה, אבל במקרה של אוגי זה מציק שבעתיים. מבחינה תסריטאית, היא אמורה להיות הקונטרה להשקפתו האכזרית-אך-יעילה של תומאס וייד, והעימות הזה בין הדבר הנכון שכלית ובין הדבר הנכון רגשית מגיע לשיאו במה שהיא אחת הסצנות הטובות שראיתי בחיי בכל מדיום שהוא: סיקוונס של כמה דקות בפרק החמישי שמשלב כתיבה חכמה וביצוע ויזואלי מהפנט בצורה מהממת ממש. אפקטים, צילום, בניית מתח, מוזיקה, עריכה; זאת סצנה אכזרית ומדהימה שממחישה את מחירה של הדילמה, ואני ככה קרוב לומר שהיא שווה לבדה את הצפייה בחמשת הפרקים הראשונים – אילולא שוב היה הביצוע החלש של גונזלס תקוע שם באמצע, ומחסיר את הגרוש ללירה כדי שגם ניקח ללב את מה שקורה על המסך ולא רק למוח.

למרות החולשה הזו, בסופו של דבר הדרמה כאן יעילה מאוד, עד שדווקא בשיא הדרמה הסדרה לא מצליחה לנחות כמו שצריך – כמו שהזכרתי לרגע קודם, הפרקים האחרונים מאבדים גובה; כי אפילו אם הייתי מתפשר על ההכרח שבהפיכת החייזרים למטומטמים וכל-יכולים בו זמנית, העונה לא מצליחה להסתיים בצורה מספקת. קצב האירועים מואט מוחשית, הדמות הבעייתית של סול הופכת למרכזית יותר ויותר, והסיפור במקביל לפחות ופחות מתגמל. הפרק השמיני בכלל אנטי קליימקטי ממש, ולא מספק סיבה מוצדקת לשליחת הצופים הביתה כשאפילו לא חצי תאוותם בידם.

כך לבסוף סיימתי את העונה הראשונה כשאני אמביוולנטי מאוד. היוצרים הציבו ובחנו שאלות פילוסופיות ורגשיות לא קלות, ולקחו כמה החלטות סיפוריות שגורמות לדרמה לעבוד אפילו שהבסיס לאיום, כאמור לעיל, מאולץ. וכשזה עובד, זה עובד ממש טוב. מצד שני, מה זה הסיום המקרטע הזה כשמי יודע מתי תעלה העונה הבאה.

מצד שלישי, לפחות אכפת לי מתי תעלה העונה הבאה. מה שנקרא, בעיית שלושת הצדדים.