3:10 ליומה

מאת
אביעד שמיר
– פורסם ב 2 בדצמבר 2007Posted in: ביקורות

במקור: 3:1O to Yuma
במאי: ג'יימס מנגולד
תסריט: האלסטד וולס, מייקל ברנדט, דרק האס
על פי סיפור מאת אלמור לאונרד
שחקנים: כריסטיאן בייל, ראסל קרואו, בן פוסטר, פיטר פונדה, לוגן לרמן

היו ימים, כשבמערב לא היה כל חדש, בהם החוקים היו פשוטים. גבר היה גבר, אישה הייתה אישה וסוס היה סוס. שלושת הדברים היחידים בהם האמינו היו אהבה הטרוסקסואלית, נקמה וזהב. הטובים לבשו כובע לבן, הרעים כובע שחור וכולם עישנו כמו הלבניות בחיפה. מספיק שמישהו נשם לא נכון בכיוונך והייתה בכך הצדקה לשלוף את האקדוח ולהקדים את הפרישה שלו בתוך יריה אחת.

כריסטיאן בייל הוא הטוב: דן אוונס הוא חוואי עני בניו מכסיקו שאיבד את רגלו במלחמת האזרחים. מלבד הריחוק מצד אשתו והבצורת מצד מזג האוויר, עליו להתמודד גם מול הבעלים של הקרקע עליה הוא ומשפחתו גרים ועובדים. חברת הרכבת רוצה לקנות את השטח, ודן, השקוע עמוק בחובות, נאבק בשארית כוחותיו נגד הפינוי הקרב.

ראסל קרואו הוא הרע: בן ווייד אולי מאייר יפה, אבל נשמתו שחורה כמו חוד העפרון בעזרתו הוא רושם. הוא וכנופייתו רוכבים ברחבי המערב, לוקחים את מה שלא שלהם ומותירים לא מעט גופות בדרך. רשויות החוק יעשו הכל כדי להושיב את בן ווייד בכלא.

דובי גל הוא המכוער: אבל הוא לא קשור לסרט.

דן אוונס, החוואי הפשוט, נקלע במקרה לאזור כשבן ווייד סוף סוף נתפס, לאחר שוד אלים של כספת השייכת לחברת הרכבות. ווייד אמור להילקח לעיירה קונטנשן, שם יעלה על הרכבת של 3:10 לבית הכלא ביומה ויועמד למשפט. דן, הזקוק לכסף נואשות, מצטרף לחבורת שומרי החוק שמלווים את ווייד אל הרכבת, תמורת 200 דולר. יחד איתו שומרים על ווייד איש חוק שחצן, צייד ראשים מזדקן, רופא סוסים, נציג מטעם חברת הרכבות, ובנו של דן, שעוקב אחרי החבורה ללא ידיעת אביו. הזמן עובד נגדם, לא רק בגלל לוח הזמנים של הרכבת, אלא גם מכיוון שחברי הכנופיה של ווייד מחפשים אותם במטרה לשחרר את הבוס.

כשאני שומע שעושים מערבון חדש, ישר עולות לי בראש מילותיו של מאיר אריאל: "תראו את הגארי קופרים האלה, קלינט איסטוודים דמיקולו". הז'אנר הזה מעולם לא הצטיין בעודף מקוריות, כך שהצלחתו של מערבון תלויה בעיקר בליהוק. בין אם זה השריף שמגן על העיר, או הנווד המתבודד שמחפש אוצר, הקהל אמור להתרשם מהאיש עם הכובע ולרצות להיות גבר-גבר כמותו. מהבחינה הזו, '3:10 ליומה' זוכה להצלחה חלקית. לכריסטיאן בייל יש סוכן מצוין אבל כשרון משחק מוגבל. אם הכוונה הייה שדן אוונס יתאפיין באדישות ומבט מרוחק, שאפו, אבל נדמה לי שהדמות היתה אמורה להיות מגוונת יותר מאשר האפיונים "צרוד" ו"מחזיק אקדח". ראסל קרואו, לעומת זאת, מתגלה כנבל המערבונים האולטימטיבי: הוא לוכד את העין בכל סצינה בה הוא משתתף, וכשהוא מוקף אנשים כולם נעלמים בצלו. בן ווייד הוא לא רק קשוח, הוא גם עוקצני וערמומי. הוא משחק בשומריו כדי שיאבדו את קור רוחם, ובמיוחד מנסה לגרום לדן להטיל ספק בשליחותו.

'3:10 ליומה' הוא לא מערבון מהסוג הישן. אמנם נעשה שימוש בקלישאות, חלקן מודעות לעצמן, כמו הרשע הלבוש בשחור, רוכב על סוס שחור ויורה באקדח שחור, או העובדה שפושעים רוכבים משום מה יותר מהר מאנשי חוק שצריכים לעמוד בלוח זמנים (היתה הגבלת מהירות במערב הפרוע?). מנגד, עושה רושם שהסרט – שהסיפור עליו הוא מבוסס כבר עובד לקולנוע לפני חמישים שנה – עבר עדכון תוכני למאה ה-21. כך למשל, החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים נאכף בחומרה על סט הצילומים, ואין בסרט אף איש מרלבורו שמצית סיגריה.

עיקר העדכון לימינו מתבטא באקשן, וזה הדבר הטוב ביותר בסרט. אם פעם אנשים במערבונים היו נהרגים מכדור בודד בדו-קרב בצהרי היום, '3:10 ליומה' מכיל חילופי יריות ממושכים, תוך הרס עקבי של התפאורה ודימום ממושך של השחקנים. שוד הכרכרה בתחילת הסרט מכיל שילוב של מכונת ירייה, דינמיט ורכיבה פרועה, והמערכה האחרונה של הסרט היא ברובה אקשן טהור וממריץ אדרנלין.

הבעיה היא בעדכון נוסף, מיותר למדי. הסרט מכיל יותר מדי דיאלוגים ושיחות נפש ארוכות שאמורות להעניק עומק לדמויות. אין לי שום דבר נגד הניסיון להבין מה הפך את בן ווייד לאדם כל כך מסוכן, אבל כשיורים מכל כיוון, באמת שלא בא לי לשמוע על היחסים שלו עם אמא.

ג'יימס מנגולד הוא במאי מגוון. בעשור האחרון הספיק לביים מותחן פשע ('קופ לנד'), דרמה ('נערה בהפרעה'), קומדיה רומנטית ('קייט וליאופולד'), אימה ('זהות') וביוגרפיה מוסיקלית ('הולך בדרכי'). עתה הוא מביים מערבון ולא אתפלא אם הפרויקט הבא שלו יהיה פילם נואר מצויר על נינג'ות אתיופיות. האמת היא שבאף אחד מסרטיו הקודמים לא מצאתי משהו שמייחד אותו מכל במאי אחר. נראה שמנגולד הוא במאי מיינסטרימי טוב, ששומר על יותר מקוריות בבחירת ז'אנרים מאשר ביצירת הסרט עצמו. אני מעריך אותו על התעוזה, אבל עוד מחכה לראות אותו מתעלה מעבר לבינוניות.

את '3:10 ליומה', כיאות לסרט אקשן מושקע, עדיף לראות על מסך ענק, עם סאונד מחריש אוזניים. בתנאים צנועים יותר, עלולים להתבלט החלקים הדרמטיים המעצבנים, אלה שבהם אף אחד לא נופל מסוס, חומק מכדורים, או שורף אנשים בחיים. אם יש דבר אחד שלא השתנה בחמישים השנים האחרונות, זה שלא הולכים לראות מערבון בשביל שיחות נפש בגרוש. הולכים בשביל לראות מי חוטף יותר עופרת. 'יומה', למרות כמה רגעים איומים של קיטש וחורים בעלילה, בכל זאת השאיר אותי עם טעם לעוד ריגושים וסכנות.

תגיות: