מה שמאכזב במיוחד בסרט החדש של ג'ורג' מילר זה לא שהוא סתם עוד סרט מאכזב; סרטים מאכזבים היו ויהיו למכביר, וג'ורג' מילר – אם נזכרים לרגע בפילמוגרפיה המלאה שלו ולא רק ב"מקס הזועם: כביש הזעם" – אף פעם לא היה במאי שפוגע במטרה בכל ניסיון. אפילו לא כל סרטי "מקס הזועם" הם כאלה טובים.
לא, מה שמאכזב ב"3000 שנים של כמיהה" זה שהוא היה מרחק כמה נזיפות במילר מלהיות סרט סוחף באמת. במקום זה, ככל שעובר הזמן מהצפייה הטעם הרע שהוא משאיר רק הולך וגובר וכל הדברים הטובים שיש בו הולכים ונמוגים.
נעבור לעלילה: טילדה סווינטון מגלמת פרופסורית לסיפורים שמגיעה לאיסטנבול בגלל הסיילים המטורפים שיש שם ו/או השתתפות שלה בכנס. הכל הולך די כמתוכנן חוץ מהקטע הזה שהיא רואה שדים בכל מקום, אבל זה בסדר כי לא חוזרים לפרט הזה בהמשך. מה שכן קורה זה שנופל לידיה בקבוק עם ג'יני בתוכו (אידריס אלבה), שמפציר בה לבקש שלוש משאלות כי ככה העסק הזה עובד. אלא שהפרופסורית שלנו קראה סיפור או שניים על משאלות והיא אומרת ש"סיפורים שכאלה תמיד מסתיימים באופן רע" ולכן היא מסרבת. וזאת בעיה בשביל הג'יני, כי עצם הקיום שלו קצת תלוי בזה. כפשרה, הוא מוצא את עצמו מספר לה את סיפור חייו עד לרגע בו נפגשו בחדר המלון שלה.
וכך אנחנו מעבירים את רוב הסרט – הג'יני מספר לפרופסורית את סיפורו, בעודו מנסה ללמוד עליה קצת ובעיקר לשכנע אותה להסכים לאותה הצעה מפתה אך מסוכנת. זה החלק הטוב מאוד של הסרט, ולרגעים אפילו מעולה. לא הכל עובד כאן (כולל כמה טענות שלא הכי מסתדרות עובדתית, כמו תיארוך שגוי של הגעת השפה האנגלית לעולם), אבל סיפורי הפנטזיה שמתרחשים בארמונות מעוצבים בשלל צבעים מזכירים את "מעבר לכל חלום" הנפלא של טרסם סינג, ואמנם "מעבר לכל חלום" יש רק אחד אבל פעם בעשור וחצי אפשר לנסות שוב.
הבעיה מתגלה כאשר הזמן עובר ואנחנו מוצאים את עצמנו שואלים לאן כל העסק הזה מתקדם. כי הסיפורים כיפיים, אין ספק – אבל יחסית לסרט שמכריז על עצמו ככזה שעוסק בנרטיבים, לא נמצאת באמתחתו אמירה מעמיקה על סיפורים. הרי יש לא מעט דברים שאפשר לשאול על סיפורים: למה אנחנו מספרים אותם, איך אנחנו מספרים אותם ואיך הם משתנים תוך כדי, ומה כל הסיפורים האלה אומרים יחד ובנפרד. אבל הסרט פשוט לא נכנס לזה. במקום לדון בשאלות האלה הוא עושה בחירה אחרת שהייתה אולי יכולה לעבוד לולא שני מכשולים: הכתיבה והליהוק.
אמנם הכתיבה מצליחה לספר אוסף סיפורים מרתק (גם אם לא מבריק) על עברו של הג'יני, אך כשהסרט חוזר להווה כל הדמיון, היצירתיות והיופי מתפוגגים ונותרים רק טמטום, קלישאות ומריחת זמן. ייתכן שליהוק טוב היה מצליח להתגבר על הבעיה הזאת, אבל אז מתגלה החולשה העיקרית של הסרט – ואני מתקשה להגיד את זה – טילדה סווינטון פשוט לא טובה בסרט הזה. זה פחות בולט בשעה הראשונה שלאורך רובה היא נאלצת בעיקר להקשיב, אבל ברגע שהיא מקבלת את אור הזרקורים משהו שם כושל, והיא מגלמת דמות לא אמינה ולא מעניינת הן מבחינת התובנות שיש בפיה והן מבחינת המאורעות שהיא עוברת. כשסווינטון מול עצמה זה עוד עובד מדי פעם – כסיפור של אישה בודדה שמתפתה לרצות יותר, אבל זה מפריע בעיקר בדינימיקה שלה מול אידריס אלבה, שאמורה לקפוץ מהמסך ובמקום זה פשוט לא קיימת. מדהים איך שני שחקנים כריזמטיים וסוחפים כמוהם פשוט לא מצליחים ליצור את הכימיה הבסיסית שנדרשת כדי להרים את הסרט הזה למקום שהוא צריך להיות בו.
אלבה, אגב, סבבה לגמרי. זה עדיין לא התפקיד הקולנועי המיוחל שיגדיר אותו מחדש כמו שהתפקיד שלו ב"סמויה" עשה, אבל בקריירה הקולנועית המבלבלת של אלבה זה אחד הסרטים הטובים שלו – הן מבחינת אלה שהשתתף בהם והן מבחינת התפקיד שלו.
אבל את האכזבה העיקרית מהסרט אין לתלות אלא במילר: שבע שנים עברו מאז "כביש הזעם". שבע! היה לך זמן לבדוק את הכימיה בין השחקנים שלך באודישנים ולא רק להתרשם מההדר שהשם שלהם מביא. היה לך זמן לשייף את התסריט ברמת גימור של אמן. במקום זאת, כמו בלא מעט סרטים אחרים, נראה שעיקר ההשקעה הלכה לאפקטים. והם מאוד יפים, באמת – אם כבר רואים את הסרט הזה אז בהחלט כדאי על מסך גדול – אבל אם כבר כל כך התעכבת, לא היית יכול לקחת רגע נוסף ולבדוק שהסרט לא מתפרק לך בין הידיים בחצי השעה האחרונה שלו?
אז כן, צריך להריע לכל סרט כמו "3000 שנים של כמיהה" שמוכן לקחת 60 מיליון דולר ולהשקיע אותם בסיפור מקורי שנראה טוב יותר מרוב שוברי הקופות, שעולים פי כמה וכמה ממנו; וכן, אין ספק שיש מספיק רגעים בסרט שיצדיקו, עקרונית, את מחיר הכרטיס; ובהחלט אפשר לשבת ולדון לא מעט במה שהסרט מציג – אבל אחרי התרועות ועם כל הסלחנות, בסוף נשאר הטעם המר. חבל.
סרט מעולה, כולל הסיום.
אני אוהב להיות מופתע ואני אוהב אנטי קליימקס. ובסיום של הסרט הזה יש את שניהם במידה מסוימת – וזה נהדר.
בכללי, הסרט מרגיש כמו ג׳ורג׳ מילר שעושה גיירמו דל טורו – אגדה למבוגרים.
הסרט דן במציאות מול דמיון, באהבה מול בדידות ואיך המיתוסים שלנו משפיעים על כל אחד מהם. הסרט גם לא עושה את זה בצורה עמוקה במיוחד, והוא מתנהל בפשטות מקסימה. נו, אגדה (עם סיום של אגדה).
אני משוכנע שחובבי גיירמו דל טורו יהנו מהסרט ממש.
זה גם לא עוזר שהטריילר של הסרט לא שיווק אותו כראוי – העריכה ובחירת הסצינות לא שיקפו בצורה נאמנה את החוויה הסופית. זה סרט יותר מתון, יותר קלאסי ממה שאפשר לצפות. ומצד שני, הוא בהחלט נועז יותר מרוב התוצרים ההוליוודיים שראינו בשנים האחרונות. מרהיב ויזואלית, מצולם נהדר ועם עבודת אקפטים מרשימה למדי.
לגבי הכימיה בין סווינטון לאלבה – היא בהחלט לא מרשימה. אבל כל אחד מהשחקנים עושה את הדמות שלו כמו שצריך, כולל סווינטון.
מוצא עצמי מסכים, אבל יצאתי ממנו בהרגשה טובה
מהר מאוד הבנתי שאני לא צופה בסרט מובנה עם 3 מערכות מוסדרות, רמזים מוטרמים ומסרים על החברה, אלא בסיפור שכתב ילד מחונן שממש אוהב היסטוריה: זה יפהפה, זה חמוד, זה מלא בדימיון, זה לעיתים מבריק והיה ברור שמי שביים את זה ממש אבל ממש רצה להביא את זה לחיים. ההיגיון לא משנה כי הוא לא העיקר – אתה פה לראות את הילד משחק עם המצלמה והאפקטים להביא את החזון שלו לחיים. אבל כמו כל סיפור שנכתב על ידי ילד, הוא לא ממש יודע לחבר את הטקסט לסאבטקסט נורמלי, ולא ברור מה הוא רוצה להגיד.
אבל זה למה אנחנו אוהבים סיפורים של ילדים, אה? הם לא מוגבלים יצירתית. הכל יכול לקרות.
כן, טילדה סווילדון פאסיבית ולא ממש עושה משהו. כן, הסרט מאבד גובה אחרי הפלאשבקים. כן, זה "הנפילה" (סלחו לי, אני לא סובל את התרגום העברי) רק עם פחות סאבסטנס. קיצר, כסרט מלא הוא חצי כוח. אבל לא יודע, שווה היה לראות את הפאנפיקשן המגניב של הילד על מסך ענק עם סראונד.
וגם, אתה אומר לי "ריאליזם מאגי" ו"אגדה למבוגרים", אני קונה כרטיס.
קצת לא הוגן להפוך את העובדה שעברו 7 שנים מאז סרטו האחרון של מילר לחלק מהביקורת.
מי החליט שבכל ה7 שנים האלה הוא עבד בקפדנות על 3000 שנים של כמיהה? עזוב את זה שאנחנו יודעים שהיה עסוק גם ככה בפיורסיה בזמן ניכר מ7 השנים האלה, אבל גם אם היה עסוק בדברים אחרים הנקודה הייתה נשארת רלוונטית. לא הוגן להניח הנחות כאלו. אם אתה מצפה מכל סרט להיות ברמת שיוף מושלמת של תסריט זה משהו אחר, קצת רחוק מהמציאות אבל מילא. כאן נשמע שפער ה7 שנים מצדיק את הציפייה אבל בעיניי לא.
חוץ מזה שהוכרז על כך שג'ורג' מילר מתכוון לביים את הסרט הזה ב2018 והיה אמור להתחיל בצילומים בתחילת 2020 אבל בגלל קורונה הצילומים נדחו לסוף 2020, כך שאין פה תקופה ארוכה שעבד על הסרט.
אני פתחתי בראנט הזה פשוט כי המספר שבע חזר פעמיים (ועוד עם סימן קריאה).
האמת, הוא רכש את הזכויות על הסיפור הקצר עוד בשנות ה-90
הסרט מבוסס על סיפור קצר בשם "הג'יני בעין הזמיר". כלומר, זה לא תסריט מקורי במובן שג'ורג' מילר הגה אותו בעצמו או אחד התסריטאים שלו. הוא מבוסס על רעיונות ויצירות של אנשים אחרים.
העובדה הזאת כתובה בסוף הסרט ואני אמרתי בקול רם (אחי ואני צפינו לבד באולם הקולנוע) "אה! זה מסביר הרבה!" כי זה לגמרי סיפור קצר שהתסריטאים לא הבינו שחייבים להרחיב אותו אם רוצים להפוך אותו לסרט, כי לסיפורים קצרים יש סיומים של סרטים קצרים (בבוטות של צופה הדיוט- אפשר לקטוע אותם באמצע במקום ממש לחשוב איך אתה סוגר את כל הקצוות או בכלל סוגר משהו ולהגיד שזה אנטיקליימקס או "פטיש בראש של הצופה", תלוי מה בחרת), בזמן שסוף של סרט אמור להזכיר יותר סוף של רומן, או לפחות נובלה.
טילדה סווינטון שיחקה דמות משעממת שבאף שלב, אבל אף שלב, לא מראה אפילו סימן של עניין היה איזה פוטנציאל עם אנזו, הנער שהיא המציאה בילדות. לפחות הייתה מביעה משאלה לפגוש אותו! בנוסף, לא יכול להיות שמישהי חיה 70 שנה בערך, התחתנה, נבגדה, התגרשה, ועדיין היא משעממת יותר מהילד בן השנתיים בבית ממול שאני מכירה רק מהריבים שלו ושל אמא שלו בבקרים. אין לי התחלה של רמז למה שהג'יני יתאהב בה, אפילו הבדידות לא הייתה משכנעת או מעניינת ואין שום כימיה בינה ובין אידריס אלבה.
מסכימה שהסיפורים מהנים נורא וישבתי אחר כך לקרוא את ערכי הוויקיפדיה של הסולטנים העותומאניים ונהניתי מהמשחק הזה.
בתור סרט שמדבר כמה פעמים על האופן שבו מספרים סיפורים, אני חייבת להגיד שיצאתי עם תובנה חותכת שיש סיבה מעולה שסיפורים כתובים בתבניות שלהם ושסיפורי משאלות נגמרים בקטסטרופה, ואם רוצים לשנות את זה צריך הצדקה ממש טובה ושנהניתי יותר מהסיפורים של הג'יני שהסתיימו בקטסטרופות מהסיום הדביק והמשעמם של הסרט הזה
דבר שני, מדובר בז'אנר שכזה, ג'ינים בעולם המודרני המערבי, שמנהל דיאלוג מעניין מאוד עם הרומנטיקה האנגלית כלפי המזרח הקרוב, רומנטיקה כזאת שגרמה להם לגנוב (ליטרלי לגנוב, לא מטאפורה, לגנוב בקטע של כתבי אישום) כל כך הרבה עתיקות מיוון ועד עיראק למוזיאון הענק ההוא בלונדון שמציג את אבן רוזטה ממצרים. וזה גם דיאלוג מרתק עם הקולוניאליזם מצד אחד ועם השאלה על משאלות ואהבה ואושר בעולם המודרני מצד שני.
למשל, סדרת הנוער "ילדי המנורה" מקבלת כמובן מאליו לחלוטין את הרומנטיקה האוריינטלית בזמן שהסדרה "ברטימאוס" שוחטת אותה (ועוד כמה דברים בתרבות הבריטית, בכלל, ספרי חובה בכל לשון של חובה!) והספר "הג'יני מרחוב סאטן" ייתן לכם את כל אהבת האדם והדמויות היומיומיות אך המעניינות שהסרט הזה לא השכיל ליצור. הג'יני שם כמעט זהה לגמרי אבל בני האדם מהממים, בעיקר הילד המספר בן ה-12. יש אפילו ספר שעוסק בסיפור אהבה בין ג'יני וגולם נקבה בשכונות המהגרים של ניו יורק במאה ה-19.
בחיי, אפילו יצירת הפואטרי סלאם של צביה מרגליות, "אגדה פרסית עתיקה", הפיקה יותר תובנות, הנאה ופואנטה מ"3,000 שנה של כמיהה".
חוץ מזה שהגרסאות הכי קדומות של אלאדין בכלל לא עסקו בכוחן המשחית של משאלות, בניגוד לדג הזהב או משהו כזה (הג'יני של אלאדין לא מוגבל בכלל לשלוש משאלות) אלא יותר בטמטומו של נער שזוכה בבת הסולטאן אבל כל כך מסתיר ממנה את הדרך בה עלה לגדולה שהיא מוכרת את המנורה הישנה שיושבת בבית בהזדמנות הראשונה.
והחלק הכי מוצלח בעיניי היה האזכור הקצרצר לאגדת "יוסף מוקיר שבת", שאגב, מופיעה בקובץ אלף לילה ולילה המקורי, כשהבקבוק של הג'יני מגיע אל זפיר מבטנו של דג שמשרתי הסוחר העשיר קנו בשוק.
יוסף מוקיר שבת! נכון! איזה נשכחות!
זה ישן… איך את זוכרת?!
אחד הסיפורים היפים
שילוב בין אהבה עצומה וספציפית למיתולוגיה היהודית סביב שבת ולסיפורי הגן (הדתי) שלי, לחיבה כללית לתרבות האסלאם שהתפתחה בהמשך. עד כיתה ג' אהבתי סיפורי אבירים בכל ליבי, באמת, אהבתי את הקטע של עזרה לחלשים וניצול כוח וסמכות למטרות טובות בלבד. אבל אחרי שגיליתי את מסעות הצלב האמיתיים ושהאבירים במסע הצלב השלישי פרעו בדרך ביהודים וטבחו בהם ושרפו את ירושלים על יושביה- עברתי לאהוד את המוסלמים. אפילו עשיתי מגמה בערבית. לכן קראתי המון על אגדות אלף לילה ולילה.
אני בא מבית חצי אתאיסטי
אבל חותם על כך שזה הסיפור הכי יפה ומרגש שקיים בפולקלור היהודי.
הסרט היה טוב, אבל המערכה השלישית הייתה קצת מבלבלת ומוזרה.