במקור: Two Days in Paris
תסריט ובימוי: ז'ולי דלפי
שחקנים: ז'ולי דלפי, אדם גולדברג, מארי פילה, אלבר דלפי
קשה לכתוב על אחד מהמקרים הגבוליים האלה, שביציאה ממנו לא הייתי בטוחה אם הוא היה סרט טוב או רע, ואם נהניתי כרגע מאד או שבזבזתי 35 שקלים. לכאורה היו לו את כל הנתונים להתחבב עלי: הוא מתרחש בפריז, מככבים בו שני שחקנים אהובים עלי (ז'ולי דלפי מ'לפני הזריחה/השקיעה' שגם כתבה וביימה, ואדם גולדברג), הוא שנון להפליא ואינטליגנטי, לא בוחל בגסויות וכמובן מתייחס לאנשים פגומים כמיטב מסורת סרטי האינדי. ובכל זאת אני לא יכולה לומר בלב שלם שכדאי ללכת.
'2 ימים בפריז' מציג לנו את מריון הצרפתייה, צלמת שמתגוררת בניו יורק. בדרך הביתה מחופשה באיטליה, היא מגיעה לביקור קצר בפריז (ניחושיים מה אורכו) עם החבר האמריקאי, ג'ק. גם היא וגם ג'ק מתבררים כשניים מהאנשים הנוירוטיים ביותר שהופיעו על מסך הקולנוע – וכן, זה כולל את וודי אלן. הוא היפוכונדר היסטרי, לה יש בעיות כעס ושליטה עצמית, והם רבים ואוהבים – בדרך כלל בו זמנית: פעם הם הולכים לישון כועסים כי לא הצליחו להסכים מי יהיה למעלה, ופעם בגלל שקונדומים אירופאיים מעצבנים גברים אמריקאים. אבל נראה שתסכול מיני לא מפריע להם כל כך – לא כמו שמפריעים להם החברים והמשפחה של מריון.
זה לא שהצרפתים לא נחמדים – זה רק שהם סוטים, כולם, עד האחרון שבהם. אלה שלא מנהלים עם ג'ק שיחות על אופנת שיער הערווה האחרונה, נמרחים על מריון. בעצם, גם אלה שכן. מריון מנהלת איתם שיחות בצרפתית – לפעמים מחליפה גסויות מאחורי גבו של האמריקאי; ג'ק בוהה בהם בחוסר הבנה ומנסה נואשות לעקוב אחר השיחה. מדי פעם מריון מואסת בסצינות השיחה ואלו מתחלפות בהצצה לתוך ראשה, שם היא מפרשנת את עצמה בווייס-אובר אמנותי. לדוגמה, מסבירה את יחסיה עם אמה (במקום שנשמע את השיחה ביניהן ונסיק בעצמנו מסקנות), חוזרת אחורה לילדותה כדי שנבין איך הגיעה להיות צלמת, או מברברת על מה שקרה באחד מהריבים שלה ושל ג'ק.
עם התקדמות הסרט וההקשבה לשיחות, היחסים בין מריון לג'ק מתבהרים ומשתנים. כך, למשל, הוא חושד שכל הגברים האלה שנמרחים עליה גם עושים איתה יותר מזה, ואף מגלה שהיא שיקרה לו לגבי כל מיני דברים; היא, לעומת זאת, מתפרצת בצרחות על אנשים אקראיים ויותר ויותר נדמה שהיא לא שפויה.
כל זה כתוב נהדר. המון דברים קורים מתחת לפני השטח: מתחים בין מריון לאחותה נרמזים בעדינות, בעזרת כמה מבטים שמריון נועצת בה כשהיא מדברת עם ג'ק ובמשפטים ספורים בשיחות ביניהן, שלא מוסברים באמת. גם לשאר דמויות המשנה יש אופי וחיים מחוץ לסרט, והן מזכירות אירועים ויחסים שאנחנו לא מכירים וגם לא נכיר – כאילו נכנסנו לאמצע שיחה בין חברים וותיקים (בדיוק המצב בו ג'ק נמצא). יש בסרט אבחנות מעניינות ואמירות על מהות האהבה והזוגיות – למשל, רגע אינטימי בקשרים של מריון עם גברים או כשהיא ממחזרת בדיחה פרטית. גם היחסים שלה עם ג'ק מורכבים מספיק, עד שכמעט אפשר להבין מה היא מוצאת בו למרות ההיפוכונדריות שלו, ומה הוא מצא בה למרות היחס הרע שלה כלפיו; אפשר אפילו לאהוב את הדמויות ברגעים כמו היתקלויות של ג'ק עם חבורת מעריצי צופן דה-וינצ'י אמריקאים, או כשמריון מתלוננת על אובססיית הצילום שלו במהלך הטיול. יותר מהכל, אדם גולדברג נפלא בתפקידו כג'ק, בעיקר בדרך בה המבטים שלו מעבירים את התחושה חסרת האונים שהוא נמצא במוקד שיחה שהוא לא מבין ויודע, פשוט יודע, שמדברים עליו.
כמעט כל סצינה בסרט מוצלחת והרבה מהן מצחיקות נורא: קשה להחליט אם הסרט הוא דרמה מאד קומית, או אולי קומדיה מאד דרמטית. אבל בשלב מסוים, הסרט מאבד את תחושת הזרימה ומדבר את עצמו לדעת. גם בחציו הראשון, הכיפי, '2 ימים בפריז' הוא סרט מאד מפוזר, אבל בעוד שאת חציו הראשון ביליתי בתחושה שזה מוזר, לא הייתי מצפה ליהנות בסרט כזה וכמה הוא כיפי, בחציו השני המצב היה הפוך: במקום ליהנות עד הגג מסרט כל כך שנון, חיכיתי שהוא ייגמר כבר. הייתי צריכה להזהר במשאלותי, כי אז הגיעה הסצינה האחרונה והשאירה בי טעם רע.
בסופו של דבר, '2 ימים בפריז' הוא סרט מפוספס. יש בו הרבה סצינות שאמורות להיתפס כחמודות, כי הצרפתים האלה, נו, יש להם נורמות אחרות, ותראו כמה מקסים האבא האקסצנטרי של מריון, עם ציורי הזימה הבוטים שלו. מה, לא חמוד? אז זהו, שלא ממש – האנטי-צרפתיות הקיצונית של הסרט מעוררת אי נוחות לעיתים קרובות, ויותר מפעם אחת נאלצתי להזכיר לעצמי שמי שכתבה וביימה את הסרט היא צרפתיה, אז מותר לה, ואין כמו הומור עצמי. אלא שכבר בזמן הסרט היה לי קשה לשכנע את עצמי בזה, ואחרי שיצאתי מהקולנוע התגנבה לתוכי התחושה מעוררת החלחלה שאולי ראיתי את גרסת האינדי הבין-תרבותית ל'פגוש את ההורים'. וכך קורה שסרט שנון, מצחיק, רגיש, קטן, חם, ביזארי במידה ומשוחק לעילא התברר כים של פוטנציאל מבוזבז, אוסף בינוני של סצנות נהדרות. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי רואה את זה בעצמי.
אחלה ביקורת
אחרי "לפני הזריחה/שקיעה," לא יכולתי שלא לראות את הסרט הזה. אך כפי שאמרת, הוא באמת די מפוספס. נראה שדלפי לקחה על עצמה יותר מדי. יש הבדל בין לעזור לכתוב דיאלוגים לשני סרטים מעולים לבין לכתוב, לביים ולשחק בסרט משלך.
בעוד ללינקלייטר יש סינמטוגרפיה מקורית ומרהיבה, נראה כי דלפי בכלל לא התאמצה – היינו בסרט הזה הרבה פעמים לפני, מגודאר עד אינסוף סרטים צרפתיים עכשוויים ולא ממש מעניינים.
אני אגב חושב שגם הדיאלוגים לא ממש שנונים, לא ממש מעניינים ובעיקר לא מקוריים. אפילו השטיקים הכביכול "חמודים" של כל דמות כבר הופכים למשהו מאוס, כאילו 'מוזר' הפך להיות השחור החדש… בכלל, נראה כי מחלה חדשה סוחפת את קולנוע האינדי העולמי: במאים כאילו ויתרו בכלל על האפשרות לעסוק ברגשות אמיתיות, ושמו את עיניהם על השנון, המוזר, החתרני. אבל זה כבר לא חתרני, אלא בדיוק ההפך: זה שיא הבון טון, זה משעמם, זה שטחי, זה "ג'ונו"…
''מוזר'', או לפחות ''מוקצן'' הוא השחור בקולנוע הצרפתי כבר שנים.
זו בדיוק השאלה.
האם זה שנון, מוקצן ומוזר בצורה טובה או לא. כאמור, בתחילת הסרט היתה לי תחושה משונה שכל מה שקורה על המסך אמור להיות מייגע ומעצבן, אבל למי אכפת – אני מה זה נהנית, ואז פתאום זה נהייה נורא מעייף ונמאס. אני ממש לא בטוחה למה אלה התחושות שעלו בי במהלך הסרט, אבל למרבה המזל אני לא כאן לנתח את עצמי פסיכולוגית, רק לדווח.
אגב
לא ראיתי את הסרט ולא שמעתי עליו, אבל אני תוהה למה תרגמו ל'2 ימים בפאריז' ולא 'יומיים בפאריז'.
כנראה מאותה הסיבה
שתרגמו ל'שני ימים באל. איי.' ולא ל'יומיים באל. איי.'.
כשתמצא מה בדיוק היא אותה סיבה, תודיע גם לי.
גם אני שאלתי את עצמי.
באופן אישי, הפוסטר ועליו "2 ימים בפריז" עשה לי רע, ועורר בי תחושה עמומה שמדובר בסרט המשך ושמישהו צריך לגנוב מכוניות.
מאוד נהנתי מן הסרט
אבל אני מבין את הביקורת.
סרט מקסים.
לא ראיתי אותו בקולנוע אבל פשוט נהנתי מכל רגע!
הטריילר הספיק לי
יש שתי בעיות עקריות עם הסרט:
א. ג'ולי דלפי מסתמנת כמעריצה גדולה של וודי אלן. זו בעיה.
ב. הוא נראה כמו ההמשך הבלתי רשמי של "לפני הזריחה/שקיעה". כאילו לקחו אותן דמויות, הקצינו את הנוירוזות שלהן, ועשו סרט המתרחש כשנתיים אחרי "לפני השקיעה". רק בלי אית'ן הוק. חבל.
אני ממש לא מסכימה.
הדמויות של לפני הזריחה/שקיעה הן מקסימות, הדמויות של יומיים הן נוירוטיות מעצבנות והיסטריות. בצורה מבדרת, כן, בצורה נסבלת, רוב הזמן, אבל אין שום דמיון בין הזוגות חוץ מזה שאותה השחקנית משחקת את שתי הנשים.
בהחלט יש דמיון בסגנון של הסרטים, אבל כאן זה עשוי הרבה פחות טוב.
אני ממש לא מסכימה.
אני מסכימה שהדמויות של "לפני זריחה/שקיעה" הן מקסימות ומעוררות הזדהות. אני לא חושבת שהיה נסיון ישיר לשחזר את אותן דמויות. אי אפשר להתעלם מכך שג'ולי דלפי היתה מעורבת בשני סרטי קאלט אחרים העוסקים בגבר אמריקאי ואישה צרפתיה. כאן פשוט הלכו פחות על הרומנטיקה ויותר על קומדיית "הבדלי תרבות". ג'ולי דלפי יצקה לתוך אותם מרכיבי יסוד בסיסיים משהו שונה לחלוטין. מעין הסתכלות על אותו נושא מנקודת מבט שונה.