"רחוב ג'אמפ 21" – גירסה קולנועית לסדרת טלויזיה עתיקה – היה סרט מועד לכשלון, אבל אז הגיעו הבמאים כריס לורד ופיל מילר. (או אולי להיפך. אני זוכר את שני השמות הפרטיים שלהם ואת שני שמות המשפחה, אבל תהרגו אותי, אני עדיין לא מצליח לזכור מי מהם הוא מי בלי לבדוק בימד"ב). לורד ומילר הפכו את הסרט לפארודיה מושלמת על גירסאות קולנועיות לסדרות טלויזיה עתיקות. "רחוב ג'אמפ 22" הוא כשלון ברור עוד יותר, כי הוא סרט המשך למשהו שהיה יכול לעבוד רק פעם אחת – אבל כריס מילר ופיל לורד הפכו אותו לפארודיה מושלמת על סרטי המשך לדברים שעובדים רק פעם אחת. אז, ככה יצא שאם "ג'אמפ 21" היה הפתעה כשהתגלה כאחד הסרטים המצחיקים ביותר של השנים האחרונות, "ג'אמפ 22" עדיין מפתיע כשהוא מתגלה כמצחיק לפחות כמו הסרט הראשון אם לא יותר.
המשכונים לקומדיות רק לעתים קרובות עובדים, כי בדרך כלל הם פשוט מנסים לשחזר את הסרט המקורי, ומה שהיה מפתיע וחדשני הופך למוכר ועייף: הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "ההנגאובר 2" (או שבדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק), סרט שניסה לעשות הכל בדיוק (אבל בדיוק) כמו הסרט שלפניו. ואת המלכודת הזאת כריס מילר ופיל לורד עוקפים בכך שהם מכניסים בסרט אינסוף התייחסויות לכך שצריך לעשות הכל בדיוק, אבל בדיוק כמו בפעם הראשונה. סרטים כמו "ג'אמפ 21" ו"22" הם מאוד בעייתיים עבורי, כיוון שאין שום בדיחה שאני יכול לספר על הסרט שהסרט לא סיפר כבר על עצמו. כריס פיל ולורד מילר נמצאים תמיד צעד אחד לפני, ולא תתפסו אותם בחוסר מודעות עצמית.
אחרי שעבדו בסרט הקודם מתוך כנסיה נטושה ברחוב ג'אמפ 21, ג'ונה היל, צ'אנינג טייטום, אייס קיוב ויתר חברי היחידה המשטרתית הסודית ביותר עברו דירה אל מעבר לכביש, לרחוב ג'אמפ 22, שגם בו, למרבה הנוחות, יש כנסיה נטושה, וכך הסרט מתרץ את שמו הדבילי. הפעם הם נשלחים לקולג', אבל כל השאר נשאר פחות או יותר אותו דבר – גם הפעם עליהם למצוא את הספק של סם חדש ומסוכן שמגיע לרחובות וכו'. אבל עם תקציב גדול יותר.
בכל רגע שאותו הם לא מקדישים לבדיחות של מודעות עצמית על כך שמדובר בסרט המשך עם מודעות עצמית, כריס לורד ולורד פיל זורקים על המסך כל בדיחה שעברה בסביבה, כאילו היה מדובר ב"סרט לגו" – וזה לא ממש מקרי, כי גם את הסרט הזה הם הספיקו לביים בין שני הג'אמפים. אז יש פה בדיחות קולג', בדיחות ביצים, בדיחות משטרה, בדיחות צ'אנינג טייטום הוא אהבל, בדיחות ג'ונה היל הוא שמן ובדיחות הופעות אורח. זאת גישה בלגניסטית לקומדיה, שמייצרת סרטים שהם בדרך כלל מקסימום מצחיקים: אתם צוחקים ומיד אחר כך שוכחים על מה. אבל אין להכחיש שאחוזי הקליעה של כריס ולורד גבוהים מאוד. ובכל זאת, יש רגעים מסוימים מאפילים על כל היתר: מהרגעים הנדירים האלה שמשכיבים את הקהל על הרצפה למשך דקה שלמה. צ'אנינג טייטום אחראי לאחד מהם, ועד "ג'אמפ 21" אפילו לא ידענו שהוא יודע להצחיק. רגע השיא האחר הוא כותרות הסיום. במו עיני ראיתי אנשים ששילמו מחיר מלא על כרטיס קמים ויוצאים ברגע שהתחילו כותרות הסיום, כאילו היה נורא דחוף להם להוציא את האוטו מהחניה או משהו. פראיירים.
אם ב"21" אפשר היה לראות איזה רמז של רצינות מתחת לכל הצחוקים, כאן – לא ממש: הדבר הכי דומה לעלילה דרמטית שהסרט מציע הוא ההתמודדות של טייטום והיל עם משבר בזוגיות שלהם. ג'ונה היל הוא שחקן שמוכר בזכות קומדיות של גסויות וסקס – ועכשיו, לא יאומן, הוא שחקן שהיה מועמד לאוסקר. פעמיים. קשה להחליט אם היל הוא באמת שחקן כל כך טוב, או שהוא פשוט יודע לעשות חיקויים של שחקן טוב באופן משכנע כל כך שהוא הפיל בזה את האקדמיה. או אם בכלל יש הבדל בין שני הדברים. גם כאן הוא עושה את אותו הדבר: הוא רציני לגמרי, גם כשהוא מנהל שיחות "יחסינו לאן" עם שותפו הסטרייטי, וגם כשהוא עוסק בדקויות של יריה לביצים.
אז, כן, בדיוק כמו בסרט הקודם, גם כאן מתברר שקשה לנתח באופן אינטליגנטי למה סרט מצחיק הוא מצחיק. "רחוב ג'אמפ 22" לא מנסה לעשות שום דבר עמוק יותר מלהצחיק מאוד, והוא מצליח. האם יהיה "רחוב ג'אמפ 23"? כריס ומילר כנראה חושבים שלא. הבדיחה עבדה פעמיים, ונראה שאין להם שום כוונה לעשות את זה בפעם השלישית, והם שורפים את כל הגשרים האפשריים כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה. מצד שני, בהוליווד כמו בהוליווד, קשה מאוד לעצור המשכים של משהו שעשה כסף. מעניין אם הבדיחה על התעשייה תהיה חזקה מספיק כדי לעצור את התעשייה עצמה.
פורסם במקור בוואלה
לא רק שאין בעיה עם שיחזור מדויק של הסרט הקודם,
גם חלק גדול מהבדיחות בסרט עובד על:
"בוא נעשה את זה בדיוק כמו בפעם הקודמת!"
"זה לא יעבוד!בפעם הקודמת היה משהו שעזר לנו!(לא אגיד מה זה כי זה ספוילר)"
מתוך סקרנות - רד, על איזו סצינה של צ'יינינג טייטום אתה מדבר בביקורת?
(ל"ת)
כן, זה גם החשד שלי. :-)
ועדיין – רציתי לוודא.
לגמרי.
(ל"ת)
לפני כשנתיים ממש חשבתי ללכת לראות את הסרט הראשון.
שטפון-מבול-צונאמי הפידבקים החיוביים הצליח לערער את הביטחון שלי באי-אהבתי לז'אנר הסרטים הזה. בסוף הביטחון שלי חזר ולא הלכתי. לא מזמן ראיתי את הטריילר לסרט הזה, החדש, והביטחון שלי התחזק. זה ממש לא הז'אנר שלי.
לפני כמה ימים חל טוויסט בעלילה ויצא לי לראות אותו בלי לתכנן, בלי אולם קולנוע מלא, אבל עם חבר. ולא הבנתי על מה המהומה. ב"קצה המחר" צחקתי פי 47 בערך. אולי היה חסר לי הגיבוי של אולם הקולנוע המלא, ואולי זה באמת לא הז'אנר שלי.
אז זהו, בביקורת יש את הנקודה שהפריעה לי בסרט.
"בכל רגע שאותו הם לא מקדישים לבדיחות של מודעות עצמית על כך שמדובר בסרט המשך עם מודעות עצמית, כריס לורד ולורד פיל זורקים על המסך כל בדיחה שעברה בסביבה". אז זהו, שאני ממש לא הרגשתי את זה. הבדיחות באו בקצב, כמות ובצפיפות שווה או אפילו פחותה מאלו שבסרט הראשון – ואני פשוט ציפיתי לסרט הראשון כפול 5 לפחות, וגם הבדיחות וההצחקות עצמן היו ברובן פחות פרועות מוגזמות. ושוב, היו בדיחות קורעות? כן. היו רגעים מפילים על הרצפה? בהחלט. היו רגעים מטורפים ומוגזמים כדרוש? היו גם היו. שלא נדבר על זה שהרובד הסאטירי של הסרט מבריק ברמות פליליות. אבל פשוט ציפיתי ליותר. במקום לקבל את "פי אלף יותר הסרט הקומדיה הכי טוב של השנים האחרונות" קיבלתי פשוט עוד סתם קומדיה נהדרת, קורעת ומהנה.
קורע מצחוק
לא מצחיק כמו הראשון, אבל עדיין קורע. יש מלא בדיחות טובות, מודעות עצמית בהילוך גבוה ואקשן לא רע. אבל הפעם זה מרגיש פחות רענן מכפי שזה היה בסרט הראשון כך שזה הפעם פחות מצחיק. אבל עדיין, סרט מוצלח וקורע מצחוק. הקרדיטים בסיום (משום מה אנשים יצאו כשהם התחילו. הפסד שלהם) השכיבו אותי מצחוק.
אחלה סרט
אני חייבת להגיד שאחרי הביקורת ציפיתי לטיפה ביותר. בעוד בסרט הראשון הבדיחות התעצמו מרגע לרגע עד הסוף (כולנו נקרענו ב"יריה" ההיא :) הפעם הסרט פשוט לא הלך לכיוון מסויים, פעם מצחיק, פעם פחות, לא שמר ממש על רצף ויותר מידי התמקד בעלילה של של החברות של השניים במקום ברגעים מצחיקים בניהם. אולי זו הציפיה הגבוהה ואני חייבת להגיד שאני ממש לא מתחרטת כי כן צחקתי ונהניתי אבל לא "נפלתי" כמו בסרט הקודם שבעיני היה מוצלח יותר ומצחיק הרבה יותר. ועדיין אני לא רוצה שהסדרה הזו תיגמר![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
.
הודעת מראש שאתה מתבלבל ביניהם:
ובכל זאת חשבתי לשים את תשומת הלב לטעות :)
"אם יהיה "רחוב ג'אמפ 23"? כריס ומילר כנראה חושבים שלא. הבדיחה עבדה פעמיים, ונראה שאין להם שום כוונה לעשות את זה בפעם השלישית, והם שורפים את כל הגשרים האפשריים כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה."
תעברי על הביקורת עוד פעם. אני חושב שתמצאי עוד כמה טעויות כאלה.
(ל"ת)
זה דורש כתבת באזפיד
"10 דברים מדהימים בביקורות של עין הדג שלא שמתם לב אליהם בפעם הראשונה!"
משהו קטן שלא יכולתי שלא לשים אליו לב
באחת מסצנות הפוטבול הראשונות של ג'נקו , הוא מתקל שחקן אחר שנקרא וויל גלוק.
וויל דנן הוא הבמאי של 'באה בקלות', 'ידידים פלוס' ועוד, אז קשה לי להאמין שזאת מקריות. מישהו יודע אולי מה הקטע?
נהניתי!
זה היה פשוט שעה וחצי+ של בידור ממש, ממש מוצלח. לצ'אנינג טאטום וג'ונה היל יש כימיה אדירה (הראשון עושה פה פשוט עבודה מעולה. מסתבר שהוא מהשחקנים החתיכים האלה שבתוכם מסתתר שחקן ממש טוב). כשהקומדיות הקלילות והקיציות האלה מבוצעות על ידי אנשים שאשכרה יודעים מה הם עושים ולא פועלים על אוטומט, יכולים לצאת סרטים שעומדים בשורה אחת בגאון עם שאר הסרטים "האיכותיים" של אותה שנה.
לא הפסקתי לצחוק
הרבה יותר טוב ומצחיק מהסרט הקודם שהיה בינינו למען האמת מצחיק לפרקים אבל גרם לכאב ראש במערכה האחרונה.