20 ההופעות שעשו לנו את העשור

אני אוהב שחקנים. מבחינתי סרטים הם הדרך שלנו להכיר אנשים חדשים או להכיר מחדש אנשים שחשבנו שאנחנו יודעים עליהם הכל. בשבילי, אם במאי או במאית מוצאים את עצמם עם טקסט מוצלח בידיים ושחקנים טובים בקאסט, כל שעליהם לעשות הוא ללחוץ על REC ולראות מה קורה.

אז לפני שניגש למי שאני חושב שהם הטופ של הטופ, כמה הופעות שמגיע להן אזכור של כבוד:  ג'סיקה צ'סטיין, שבזכותה השוט האחרון של "כוננות עם שחר" הוא היפה ביותר שסגר סרט בעשור הזה; ליאונרדו דיקפריו, שהיה יכול לחסוך מאיתנו את קמפיין האוסקר המתיש ביותר אי פעם לו היה פשוט זוכה על ההופעה המושלמת שלו ב"הזאב מוול סטריט"; מרגו רובי ואליסון ג'אני מ"אני, טוניה", שהיו מצמדי האם-בת המוצלחים של העשור; רוזמונד פייק על "נעלמת", וכל מילה נוספת – ספוילר; מייקל סטולברג, "קרא לי בשמך", שהיה קמע המזל הרשמי של אוסקר 2017 ובכל זאת פספס את המועמדות שהגיעה לו; ג'וש ברולין, "הנוקמים: מלחמת האינסוף", בהופעת לכידת התנועה הטובה ביותר אי פעם; צחי גראד, ששלוש שנים אחרי שראיתי אותו ב"מי מפחד מהזאב הרע" הזמין ממני סנדוויץ' בארומה, וזה היה מרגש ומפחיד בטירוף כמו ההופעה עצמה. (הוא השאיר טיפ אחרי שהתוודיתי בפניו שעדיין יש לי סיוטים ממנו, שזה היה ממש נחמד); וזאק אפרון, "שכנים" שמשתמש בקסם האישי שלו כדי לצחוק על עצמו באותו במידה שהם על הציפיות שלנו מדמות החתיך הקלאסית.

ועכשיו, בלי דיחוי – 15 ההופעות הגדולות ביותר (לדעתי) של העשור. שימו לב שבפסקאות עצמן יש ספויילרים.

15. ג'ייקוב טרמבליי וברי לארסון, חדר

לכאורה אמא ובן, אבל הסיפור מגלה שיש כאן משהו עמוק ואפל הרבה יותר. אמא, בגילומה של לארסון, היא לא רק עלמה במצוקה שמחפשת ישועה משביה אלא אישה מלאת תושייה שעושה מה שצריך כדי להגן ולהציל את הבן שלה, וג'ק בגילומו של טרמבליי הוא לא רק הילד התמים שעושה פרצופים למצלמה אלא גם גיבור מעורר הזדהות שגדל בתנאים בלתי אפשריים, וגם תזכורת קבועה ללארסון על חלק בחיים שלה שהיא הייתה מעדיפה שלא יהיה. המשא הדרמטי והרגשי של "חדר" הועמס על שניהם, והם סחבו אותו בגאון והפכו אותו במו ידיהם לאחד הסרטים המרגשים והחכמים של העשור. 

14. דאנה איבגי, אפס ביחסי אנוש

לעיתים קרובות צחוק הוא הדרך שלנו לפצות – ולתבוע מחדש – כאב, וזוהר של דאנה איבגי ביצירת המופת של טליה לביא קורעת מצחוק.  היא מלאת טינה כלפי הקצינה המגוחכת שלה וכלפי המערכת המגוחכת עוד יותר, אליה היא מחויבת למשך שנתיים. היא משוכנעת שלא רואים אותה, ושמי שכן רואה אותה לא משתגע על מה שהוא רואה.

דאנה איבגי הופכת את זוהר לאחת מהדמויות המצחיקות, החשובות והחדות שאי פעם הובילו סרט ישראלי – היא הגילום המדויק, הכואב והמשעשע ביותר שראיתי לחיילת (או חייל) שפשוט רוצה שהחרא הזה יגמר, בידיעה שכשזה יקרה עדיין לא יהיה לה מושג מה היא תעשה עם החיים שלה. 

13. אסי דיוויס, הבאבאדוק 

אמליה של אסי דיוויס היא דמות שמתחילה את הסרט ככזו שהצופה מפחד איתה וממשיכה אותו כמי שהצופה מפחד ממנה. זו דמות שנעה בפראות על הקו שבין קורבן, נבלית וגיבורה. בדומה לג'ייקוב וברי מ"חדר", גם אמליה וסמואל הם אם ובן שמככבים בסרט עוכר שלווה ומופיעים כמעט לבדם רוב הזמן. אסי דיוויס מעוררת הזדהות מהרגע הראשון, מה שהופך את הרגעים בהם היא הופכת למפחידה יותר מהבאבאדוק למרשימים במיוחד.

12. אוליביה קולמן, המועדפת

"המועדפת" הוא משולש של נשים שתלויות, בזות ואוהבות אחת את השנייה (והשלישית) – מלכה ושתי בנות לוויה מתחרות. שלושתן מגולמות בצורה מעוררת השתאות, אבל ההופעה זוכת האוסקר של אוליביה קולמן היא זו שנותנת לסרט את הלב הפועם שלו ומונעת ממנו להפוך למעשייה גרוטסקית.

בעוד המלכה אן בקלות יכולה להפוך למלכת הלבבות מ"אליס בארץ הפלאות", היא מגולמת כאישה שחוותה אובדן בלתי ניתן לתפיסה, ומאוד רוצה להיאהב. הגוף שלה בגד בה, נלקחו ממנה היקרים לה מכל, והיא לא יודעת להבדיל בין אהבה, הערצה וחנופה. האיזון בין חיקוי סאטירי מצוין להבעה של דמות טרגית אמיתית הופך את ההופעה של קולמן לאחת המרשימות של העשור. 

11. איזבל הופר, היא וקרלה גוגינו, המשחקים של ג'ראלד

מישל בגילומה של איזבל הופר וג'ס בגילומה של קרלה גוגינו הן שתי נשים שונות לחלוטין. האחת מתייחסת בקרירות לכל שעובר עליה, בין אם מדובר באונס אכזרי ובין אם מדובר ברומן עם הבעל של החברה הכי טובה. השנייה היא מה שמכונה בז'אנר האימה כ"מלכת צעקה".

המשותף לשתיהן היא ששתיהן שורדות. ההתמודדות של מישל עם טראומת האונס הייתה משהו שלא ראיתי עד אז בקולנוע, וג'ס היא דמות זוהרת, מעוררת הזדהות ויראה שצריכה לעבור את הגרוע מכל. ובין אם בצורה שומטת לסתות, ובין אם בצורה שהייתי יכול לראות רק דרך האצבעות כי השם ישמור, שתיהן הוכיחו שהן הולכות לשרוד, ויהי מה. 

10. סמואל ל' ג'קסון, שמונת השנואים

לפני 80 שנה נשבעה סקרלט או'הרה ב"חלף עם הרוח" שגם אם תצטרך לשקר, לבגוד, לגנוב או להרוג, היא לעולם לא תרעב. נדמה שמרקז וורן, שגילם סמואל ל' ג'קסון בסרטו השמיני של טרנטינו, נדר נדר דומה בשלב מוקדם בחייו. 

בעוד סרג'יו ליאונה לימד אותנו שמי שרוצה לירות צריך לירות ולא לדבר, מבחינת וורן ומבחינת הפטפטן הבלתי נלאה שכתב אותו, זה היינו הך – כשהוא רוצה להרוג, הוא מספר סיפור. וכשרב סרן מרקז וורן מספר את הסיפור שלו, מעשייה אחת בלתי נסלחת על שמיכה, מתחיל מחול מפואר של שחקן ענק עם טקסט מבריק, באחד הרגעים הקולנועיים הגדולים של העשור. סמואל משתמש במילים של טרנטינו בניסיון והמיומנות שיכולים להיות רק למי שהיה שם איתו מאז "ספרות זולה", הופך אותן לשלו ומזכיר לכל מי שהעז לשכוח שאין עוד מאדרפאקר כמוהו.

9. אן האת'ווי, עלובי החיים 

טום הופר הוא לא הבמאי הטוב בעולם, אבל לזכותו יש לזקוף לפחות שלוש דקות של חסד במהלכן הצמיד לפרצוף של אן האת'ווי מצלמה ונתן לה לשיר בכאב מתוזמר את "I Dreamed a Dream", בלדת הדיכאון המונומנטלית מ"עלובי החיים". היא יודעת להיות מתוקה, היא יודעת להיות סקסית, היא יודעת להיות קלולסית ומשעשעת, ובזכות פאנטין, הזונה טובת הלב ומוכת הגורל, גילינו שהאת'ווי יודעת גם לסבול ברהב מנקר עיניים.

זה לא התפקיד העמוק ביותר שהיא התמודדה איתו, אבל האת'ווי גילמה את פאנטין באובראקטינג בלתי נשכח שבקושי מתדרדר לקאמפ. בידיים פחות מיומנות התוצאה הייתה עשויה להיות פתטית, כמו שחלק יגידו על מה שקרה בפעם השנייה שטום הופר עיבד לקולנוע מחזמר קלאסי. בידיים של האת'ווי התוצאה גדולה מהחיים, בדיוק כמו ש"עלובי החיים" צריך להיות.

8. אליסון וויליאמס, תברח ולופיטה ניונגו, אנחנו 

ג'ורדן פיל ביים שתי הופעות שלא ראיתי כמוהן אף פעם. ההופעה של וויליאמס היא מהסוג שעצם התשבוחות עליה יכול להוות ספוילר – רוב הסרט, רוז היא פקאצה לא מזיקה. עד שהיא לא. וכשהיא לא, רוז נהיית לאחת הדמויות המדהימות שראיתי בז'אנר, ואליסון נוסקת איתה לגבהים שחשבתי שהם בלתי אפשריים, ככל שזה נוגע לניואנסים פיזיים וקוליים.

ההופעה השנייה, של לופיטה ניונגו, היא מהפספוסים המבישים של האוסקרים בעשור הנוכחי. בדומה לאמליה של אסי דיוויס, אדלייד היא מהדמויות הנדירות בקולנוע האימה שנעות על הקו שבין נבל לקורבן, וזה הישג כשלעצמו, אלא שלופיטה ניונגו משחקת את ריקוד הנבל/קורבן הזה פעמיים, בתור שתי דמויות שונות. הדואליות הזו מגיעה לשיא בדקות האחרונות של הסרט, כשהיא מחייכת חיוך שהופך את סצנת הסיום הנהדרת של "אנחנו" לרגע קולנועי מזכך ומטריד כאחד. 

7. אמילי בלאנט, מרי פופינס חוזרת 

כניסה לנעליים של מישהי כמו ג'ולי אנדרוז בתפקיד כמו של מרי פופינס הוא אתגר בקנה מידה תנ"כי בשביל שחקנית, מה שהופך את הקלילות שבה אמילי בלאנט מתנהלת במהלך סרט ההמשך הלא-נחוץ-אך-מקסים לקלאסיקה מ-1964 ללא פחות ממדהימה.

מרי היא אשת חינוך קשוחה, קוסמת לעת מצוא ורקדנית וזמרת מצוינת, ואת כל אלה אמילי מבצעת בפשטות ודיוק, כאילו היא נולדה לגלם את מרי פופינס. היא מוצאת בה רוך, היא מוצאת בה חוצפה (אפילו סקס אפיל), היא ניגשת לתפקיד הקלאסי ברעננות, עושה בו כשלה ומפגינה תועפות של כבוד למקור. התגובה שלה כשלין מנואל מירנדה מעיר על המשקל שלה, הנחישות בה היא שולחת את ילדי בנקס לאמבטיה, השגרתיות בה היא אומרת "ובכן, אנחנו פשוט נחזיר את הזמן לאחור" – היא מצחיקה, היא חיננית – היא מופע בפני עצמה. נדיר לראות הופעות כאלה טובות בסרטים מהסוג שמשווק לכל המשפחה, ותודה לאל – ולאמילי בלאנט – שיש לפחות את זאת.

6. רובא בלאל עספור, סופת חול ולורי מטקלף, ליידי בירד

האחת עקרת בית מהפזורה הבדואית שביתה מתאהבת בבחור מהחמולה הלא נכונה. השנייה היא אחות פסיכיאטרית מסקרמנטו שהבת שלה מתעקשת לקרוא לעצמה בשמות מונפצים ומתאהבת בטימותי שלמיי. שתיהן מגלמות את אותו התפקיד, בעצם – הן האמהות האוהבות שמסרבות לחסוך את שבטן מביתן. בחמש הדקות הראשונות של "סופת חול" ג'לילה מעיפה לבת שלה סטירה מצלצלת, ובחמש הדקות הראשונות של "ליידי בירד" מריון מנבאת לבת שלה עתיד מזהיר כתלמידה בקולג' קהילתי שתיכנס לכלא מתישהו. הן לא נשים נעימות במיוחד, אבל שתי השחקניות מגלמות אותן באמפתיה, הבנה וחמלה מהסוג שמקשה על כל צופה (או, לכל הפחות, עליי) שלא להבין אותן, לעודד אותן ולבכות איתן ועבורן.

ג'לילה נוזפת בבעלה שימצא לביתם שידוך ראוי יותר מזה שכפה עליה; מריון מתרה בליידי בירד להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמה, והפנים של שתיהן כשעשו זאת היו בלתי נשכחים. כשראיתי את שני הסרטים האלו הייתי חייל שבוז בן 20, אבל שתי התותחיות האלה שמשחקות בגדול כבר כמה עשורים גרמו לי להזדהות לחלוטין עם עקרת בית מהפזורה הבדואית ועם אחות פסיכיאטרית מסקרמנטו. הקולנוע קיים גם בשביל זה. 

5. עזרא מילר, כמה טוב להיות פרח קיר 

בנימה אישית יותר – יצאתי מהארון בין השאר בזכות מה שעזרא מילר עשה ב"כמה טוב להיות פרח קיר". על פני השטח הוא האוחצ'ה הטיפוסית. בפועל, הוא אחד הגיבורים הקולנועיים המרשימים של 2012. האומץ שהוא מפגין בהיותו הוא, שמח, מהמם (או שיותר מדויק יהיה לומר fabulous) וחכם כמו שד. הוא לוקח את דמות ההומו המוחצן המוכרת ומוסיף לה שכבות של כאב, אנושיות וגבורה אמיתית – מהסוג שבשביל בני 16 מסויימים יכולות להיות משנות חיים.

4. אמה סטון, באה בקלות וג'ניפר לורנס, אופטימיות היא שם המשחק

פאר, הוד והדר הן מילות התואר שעולות לי לראש כשאני חושב על מה ששתי האלילות האלה עשו בשני הסרטים הנ"ל. אוליב, הדמות הראשית האגדית של "באה בקלות", משתפת פעולה עם חרושת השמועות של בית ספרה ומאפשרת לחבריה לספסל הלימודים לחשוב שהיא באמת שוכבת עם כולם. טיפאני, בגילומה זוכה האוסקר של ג'ניפר לורנס, טוענת שהיא באמת שכבה עם כולם, ומנסה להשתקם אחרי מות בעלה. נסיקתן של אמה סטון וג'ניפר לורנס קרתה פחות או יותר בו זמנית (למעשה, גם ג'ניפר נבחנה לתפקיד של אוליב, וזה היה יכול להיות לא פחות נפלא). אפשר להסתכל על התפקידים האלו כ"תפקידים יוצרי כוכבים" – אפשר ממש לראות איך בסצנות מסוימות בשני הסרטים האלו נולדת כוכבת.

אמה סטון מגלמת את אוליב בוירטואוזיות, עם תזמון קומי מדוייק וכריזמה מהסוג שהפך שחקניות כמו אודרי הפברן ומרילין מונרו לאייקון. ללורנס יש תפקיד יותר קשה, מתוקף העובדה הפשוטה שהוא פשוט לא כתוב כל כך טוב – טיפאני היא אישה היפר-מינית והיסטרית, והאפיון שלה מתחיל ונגמר פחות או יותר שם. אבל לורנס מזריקה לתוך הדמות הזאת כמויות של אמינות וכנות שגרמו לכך שגם כשהיא צעקה והשתוללה הבנתי, כיבדתי ועודדתי אותה.

במהלך שמונה השנים האחרונות נאמר הרבה על שתי הנסיכות החדשות של הוליווד, אבל בכל פעם שבה מישהו התלונן על כך שהן לבנות מדי, יפות מדי או פשוט לא עושות מה שלכאורה מצופה מהן, נזכרתי בפרצוף של אוליב כשהלכה במסדרון עם האות A על בגדיה, או בג'ניפר, פותחת בקבוק בירה ומפטירה את המשפט "My name is Tiffany, by the way" וזכרתי שהן בצד של הטובים. 

3. חואקין פיניקס, היא 

"היא" הוא אחד הסרטים האהובים עלי – שיר הלל לאהבה באשר היא אהבה, גם אם היא כזאת שאנחנו לא יכולים להבין, וגם אם את הצד הנאהב אנחנו לא יכולים לראות. פיניקס מגלם את טדי, גבר בודד בלוס אנג'לס של העתיד הקרוב שמתאהב במערכת הפעלה וירטואלית. זה היה יכול להיות מגוחך, אבל פיניקס (יחד עם הקול של סקרלט ג'והנסן, שמגלמת את הבינה המלאכותית העונה לשם סמנתה), שבעצם נמצא לבד רוב הסרט ומנהל דיאלוגים שלמים עם עצמו, הופך את זה לאחד הרומנים הגדולים בתולדות הקולנוע. זה הישג מהסוג שנכנסים בזכותו לדפי ההיסטוריה – הוא לבדו, מדבר לאוויר, אבל הוא מאוהב. זה היה מרגש, סקסי, שובר לב, קורע מצחוק וקסום. 

2. פרנסס מקדורמנד, שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי 

פרנסס מקדורמנד עשתה קסמים בסרט הזה. מילדרד היא דמות חד פעמית ופרנסס הצעידה אותה בגאון לפנתיאון הגיבורות הגדולות של הקולנוע. היא לא רק אמזונת נקמה, היא לא רק גיבורה מערבונית – היא אם שכולה שכואבת את רצח ביתה ודורשת צדק, ומגלה מחדש את גבולות רחמיה.

ההופעה הזאת היא תבשיל שמערבב בתוכו חסד, חמלה וחרון אף – ותוך כדי היא גם כל כך מצחיקה! הדרך שבה היא משחקת עם השפה האנגלית והופכת מונולוגים שלמים למוזיקה (זכורה לי במיוחד המילה "Culpable"), הדרך בה היא מתהלכת עם הסרבל והבנדנה כמו ביתו המוסכניקית של באטמן, הרגע שבו היא מבהירה לבנה החמוד שהוא לא יכול לקרוא לה "זונה זקנה" פשוט משום שהיא לא זקנה, הדמעות שהיא מזילה בסצנה שבה היא מדברת לצבי (עוד רגע שהוא עדות לגדולתה – זו סצנה שכתובה איום ונורא ופרנסס מושיעה אותה במו ידיה) – כל אלו הופכים אותה לאחת הבריות הקולנועיות הגדולות של העשור הזה. 

1. קייט בלאנשט, יסמין הכחולה

המצלמה של עמנואל לובצקי ב"כח משיכה", "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" עשתה פעלולים חסרי תקדים; ג'ורג' מילר הפך את סרט האקשן למחול מודרני ומנקר עיניים; ובטח יש עוד דוגמאות אבל אלוהים יעזור לי, לא ראיתי על מסך הכסף הרבה דברים שהיו מרהיבים יותר ממה שקייט בלאנשט עשתה ב"יסמין הכחולה". ג'סמין (או ג'נט, תלוי באיזו תקופה של החיים פונים אליה) היא אישה שחגה סביב תהום מנטלית מהרגע שבעלה המיליונר מתגלה כנוכל מוחלט. ואולי החגיגה הזו קרתה עוד לפני כן.

"יסמין הכחולה" הוא בוודאי לא סרטו הטוב ביותר של וודי אלן, אבל אין לי צל של ספק שמה שבלאנשט עשתה בסרט הזה הוא ההישג הגדול ביותר של שחקן או שחקנית בסרט שלו. במשך השעתיים של "יסמין הכחולה" אנחנו מתבוננים ונכנסים מתחת לעורה של אישה על סף התמוטטות עצבים, לומדים להכיר אותה, לאהוב אותה ולסלוד ממנה. בלאנשט מראה לנו את תהליך הפיכתה של אישה מאשת חברה ניו יורקית נוצצת לתמהונית שמדברת לעצמה ברחוב ומפחידה ילדים, וזה מצמרר, יפהפה ומחשמל.