סיכום 2024: בנימה אישית

ברכות לדני וילנב, שאחרי ארבע פעמים הוא סוף סוף זכה בפרס סרט השנה של עין הדג. את המקום השני לקח אלכסנדר פיין עם המעשייה מחממת הלב שלו, "נשארים לחג".

אז מה היה בסיכום השנה? היה לנו את סקרי סדרת השנה (האם אמרנו מזל טוב ל"שוגון" על הזכייה?), הופעת השנה וסרט השנה. חוץ מזה, גם הכותבים בחרו את סרט וסדרת השנה שלהם, וכן בחרנו את רגעי השנה והופעות השנה, וחוץ מזה סיכמנו את הטלוויזיה שיצאה השנה,  וכן את מה שקרה בקופות השנה. בפינות של "תגידו אתם" דיברנו על הסרטים הגרועים של השנה וכן על הקלאסיקות שהשלמתם השנה (כנראה בפעם האחרונה, שכן כרגע נראה שזה יהפוך לפינה חודשית).

במהלך השנה האירוע הכי גדול שקרה היה הטלווימפיאדה, שהיה, בעצם די בודד ברשימת פרויקטים גדולים. אולי ככה זה כשאתה ממקבל מלחמה וקיום. ובכל זאת, זה לא שהאתר היה שומם: כתבנו 111 ביקורות – וגם הפעם, כמו שנה שעברה, כחמישית היו על תכני טלוויזיה (ואחת מהביקורות הייתה בכלל על ספר). בסך הכול פרסמנו 351 פוסטים (שזה הרבה הרבה יותר מדי) ו-469 דפי סרט (שזה הרבה הרבהההההה יותר מדי) במהלך השנה האחרונה.

מה הלאה השנה? כנראה סיכום חצי עשור, כי למה לא, זה נשמע כיף. בתקווה כמה עדכונים חשובים לאתר (כולל לענייני הסיכומים שלו) בגזרת המובייל או שאר פיצ'רים שהיו שבורים קצת יותר מדי זמן (כולל החזרה של פיצ'ר אחד שאני מקווה שתסתדר). חלק מהדברים האלה יתעכבו כי בחודשים הקרובים אני אהיה קצת פחות זמין רגשית ופיזית כי בדיוק נקראתי לעוד סבב מילואים אז עכשיו חלק יפה מהזמן שלי יילך למריבות על רשימות שמירה.

כמו תמיד, מוזמנים להציע הצעות בנוגע לפעילויות מגניבות באתר, כתבות, סרטונים, או דברים אחרים.

וכמו תמיד כמו תמיד – תודה לכל האנשים שהם לא אני והם חלק מהאתר הזה, שכולם עושים מלאכת קודש: בין אם אתם קוראים בשקט, מגיבים, כותבים ביקורות וכתבות או עורכים אותן.

ועכשיו, למה שנהיה פינה שנתית לא ברורה ואני לא יודע אם נחוצה: סיכום שנתי לא רק של האתר.

לא מעט אנשים באו אלי די ישירות ואמרו "הייתה שנה מעפנה לקולנוע, הא?" והאינסטינקט הראשוני שלי היה לנער את כולם. איך, איך אפשר להתלונן על שנה שבה זכינו לקבל את "ימים מושלמים" שיכול לרפא כל נפש, את "מסכנים שכאלה" שצועק "קולנוע" בכל פריים שלו, סרטי מדע בדיוני כמו "חולית: חלק שני", וסרטים שסוחפים אותך מעלה ("מרשעת") ומטה ("יופי מסוכן")? איך אפשר לבטל יצירות קולנוע שחוזרת אל הקסם של שנות השבעים ("נשארים לחג"), שנות התשעים ("רצח ממבט ראשון") ושנות ה..עשרים? אלפיים? לא יודע ("מאות בונים")? אל קולנוע שמשתמש בזהויות הפוליטיות החדשות לא בשביל סרטים חשובים אלא כדי לייצר סרטי אימה ייחודיים שאפשר להזדהות איתם גם אם אתם לא על הרצף ("ראיתי את הטלוויזיה זוהרת")? אני אפילו לא באמת אוהב חלק מהסרטים שדיברתי עליהם פה, אבל באמת שאני לא מבין את הטענה שהשנה הזאת הייתה מעפנה לקולנוע. בעוד עשר שנים, עשרים שנה, מה שתרצו – אנשים יחזרו שוב ושוב ליצירות הללו (ועוד רבות אחרות שלא ציינתי פה). אני חותם על זה.

אבל זאת הייתה שנה מעפנה לאהוב קולנוע, וספציפית שנה מעפנה לאהוב קולנוע בישראל. האומנות השביעית לא הפנתה לנו כתף קרה, אבל היא בטח לא עמדה לצידנו. לא שזה תפקידה, אבל עם חלק מהקסם הקולנועי הוא ה"ביחד"-יות, שותפות הגורל שקושר אותנו לאינדונזים, קרואטים, סודנים, ארגנטינאים וכן, בסדר, גם אמריקאים – הרי שהקסם הזה קצת נהרס כאשר שוב ושוב נתנו לנו את הרושם שזה מאוד לא נעים כל הקטע הזה שאנחנו מנסים להגן על עצמנו ולהחזיר אזרחים שלנו שנחטפו ואם אפשר שנעשה את זה אולי בחוץ.

כן, תמיד היה חלק פוליטי בקולנוע – חלק שגופים כמו האקדמיה נטו לנפח וצופים אחרים ניסו להמעיט בערכו – והשנה זכינו לטעום איך זה מרגיש להיות חלק מהטעם הפוליטי הזה. ובכן, זה טעם מר.

זה טעם מר לעמוד מול יוצרים, שחקנים, ובמאים ולדעת שאין לך איך להסביר להם אפילו התחלה של דיון בסיסי לגבי מה שקורה פה, וככל שהם יותר נחרצים בנושא ככה יש לך פחות יכולת. ולא, הוליווד לא הפכה לקן צרעות אנטישמי – אבל יש תחושה חזקה מאוד שאפשר לתמוך בישראל כל עוד אתה לא עושה מזה סצנה ומקבל שבהיררכית המסכנות – ההירככיה היחידה החשובה – הפלסטינים נמצאים דרגה אחת מעלייך.

בכל פינה נמצאו שחקנים ויוצרים שבשתיקה או בסיכה (או בקול) תמכו בפלסטין והעלו את השאלה: האם הבן אדם הזה הרגע אמר שהוא רוצה שאני אמות? אפילו אם הוא לא הבין את זה? פאק, במיוחד אם הוא לא מבין את זה?

אם כי, בכנות זה חלק קטן מזה. הרי היו לא מעט יוצרים שהאמינו בדבר אחד אבל יצרו דבר אחר, כחלק ממה שהוא עוד מארג בטבע האנושי הסותר את עצמו תמידית. יותר מסיכה כזאת או פוסט כזה, התסכול היה זה שהקולנוע (האמריקאי בפרט אבל גם בכלל) נעדר נרטיבים שאפשרו לנו לעבד את מה שקרה לנו השנה, או במילים אחרות: סיפורים שקל להתחבר אליהם.

זה בא לידי ביטוי באופן הכי פשטני: הטרוריסטים נעלמו ממפת הוליווד כאויבים והוחלפו בעיקר בשלטונות ורודנים. זה הגיוני למי שהשפה הפוליטית שלו היא באופן תמידי להתנגד לממשל, אבל קצת חורק למי שבתקופה הזאת מזדהה עם הממשל (גם אם לא עם הממשלה), בטח שיותר מקבוצות טרור (או "לוחמי חופש" או איזה שם כזה או אחר). כי, כן, הקולנוע נתן לנו השנה הרבה שיעורים: על היופי שבפשטות, על הכוח שבחקירה, על חברות, על הסכנה והשקר בביטחון עצמי נמוך, על החמקמקות של האמת. אבל אף אחד לא בא ואמר לנו שתי מילים שהתחננו שמישהו יגיד לנו, על מסך גדול ככל שניתן (וזה כולל בתוכו, לצערנו, קולנוע ישראלי): אתם צודקים.

"אתם צודקים" לא אומר, אגב, איזה אשרור קולנועי להפוך את עזה למגרש חנייה. אבל זה הרגע הזה שמישהו מסתכל אלייך ואומר "כן. זה באמת כזה חרא. ככה זה בדיוק מרגיש. ואתה צודק". זאת אותה תחושה שמישהו מסתכל לנפש שלך ובאמת רואה אותך. ובשנה קשה מנשוא, התחושה הייתה שאף אחד לא רואה אותנו. שגם מי שתומך וגם מי שמתנגד לנו רואה אותנו כאומה שנהנית לחיות על חרבה, במקום אומה שהייתה מעדיפה מילולית לעשות כל דבר אחר. בעולם ששכח מה זה מלחמות, יש תחושה שאף אחד לא מבין מה לעזאזל עובר עלינו – הנלחמים, האנשים בעורף ובכלל ושאין לו שימוש בנו אם אנחנו לא מסכנים או מפלצות.

אבל מלחמה לא הופכת אותך למפלצת ולא למסכן. לא שאין, מן הסתם – אבל בין אחוז קטן של צמאי דם ואחוז לא-מספיק-קטן של אנשים שכל עולמם אבד להם, יש אומה שלמה של אנשים שמנסה להבין מה לעזאזל הדבר הנכון לעשות פה בשביל למזער סבל לעצמה ולסביבה שלה, ואין לה פאקינג מושג איך לעשות את זה.

"אתם צודקים" לא אמור לאשרר לנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים, אלא פשוט להניח יד על השכם המטאפורית של האומה הזאת ולתת לנו לבכות את כל הכאב והתסכול על כל מה שעשינו, ולא עשינו, ושנעשה, ושלא נעשה שהוביל אותנו למצב הזה. זאת התחושה שיש יד מושטת שלא משתמשת בנו אלא רק פה להקשיב ולתת לנו את האשרור שאנחנו קיימים כפי שאנחנו.

והקולנוע, כאמור, היה מעולה השנה. אבל הוא לא ראה אותנו. וכתוצאה מכך, ככל הנראה, גם אנחנו לא ממש ראינו אותו (אם נתוני ההצבעה הנמוכים יחסית השנה לא מבטאים מרד ספציפי באתר).

הלוואי שבשנה הבאה נראה את עצמו בקולנוע.

הלוואי שבשנה הבאה אולי בכלל לא נצטרך את זה.

הלוואי שיהיה יותר טוב.