2024: סיכום חצי שנה בקולנוע

מאת
מתן בכר
– פורסם ב 1 ביולי 2024Posted in: featured, הגיגים
סידני סוויני, קופים ועוד דברים שקרו בחצי השנה האחרונה.

אני לא מאמין שכבר חודש יולי, ממגוון סיבות שלא ניכנס אליהן כרגע. במקום כזה, כמיטב המסורת, זמן להביט לאחור על חצי השנה שהייתה לנו בקולנוע.

הסרטים המדוברים שלא ראיתי: העקלתון שבחדר הוא שלא טרחתי לראות את מה שהוא הסרט הכי רווחי השני הכי רווחי וגדול של השנה עד כה, שכולם הרעיפו עליו שבחים וכוכבים – "חולית: חלק שני". מצטער, אבל הספיקו לי שלוש שעות של הצבע כתום והמוזיקה של האנס זימר צורחת עליי שכל דבר קטן שקורה הוא אפי. לא ראיתי סיבה לעבור עוד שלוש שעות כאלו כשבמקום זה אני יכול לצפות פעמיים ב"פו הדוב: דם ודבש 2". חוץ ממנו, הסרטים הכי פופולריים שיצאו השנה (לפי לטרבוקסד) שלא ראיתי הם "הקרב על אמריקה", "הרעיון שהוא אתה", "הקול בראש 2", "הילד והאנפה" ו"כוכב הקופים: ממלכה חדשה". אפרופו…

החיה הכי פופולרית: נראה שקולנוע ממש בקטע של קופים וקופי-אדם השנה: תוך חודש וקצת קיבלנו את "גודזילה X קונג: אימפריה חדשה", "איש הקוף" (שטכנית אין בו קופים, אבל תזרמו איתי) ו"כוכב הקופים: ממלכה חדשה". שני הראשונים אפקטיביים למדי בקטעי האקשן, אבל יש לא מעט זמן שבו שום דבר מעניין לא קורה. את השלישי, כאמור, טרם ראיתי, אבל שמעתי דברים טובים סה"כ.

ההייפ הכי מוגזם: כמו הרבה אנשים, גם אני הייתי במשך כמה חודשים טובים על רכבת ההייפ של "גודזילה מינוס אחת". כולם בטוויטר דיברו עליו, כל מיני מפורסמים עפו עליו והוא אפילו זכה באוסקר. אבל מסיבות שאני עדיין לא סגור עליהן לחלוטין, אלינו הוא לא הגיע. היה שלב ששקלתי ברצינות לקפוץ לסוף שבוע באירופה רק כדי לראות אותו.

בדיעבד, טוב שלא עשיתי את זה כי לבסוף הוא כן הגיע למדיה ביתית, נפגשתי עם חבר לצפות בו והוא היה… טוב. אפילו טוב מאוד. אבל לא וואו, מדהים, ראיתם את הדבר הזה???, לא טוב ברמה שתאמה לחודשים של הייפ והשתפכויות. גם אם מתעלמים מסרטי סוף 2023 שהגיעו אלינו באיחור, אפילו עכשיו הוא לא נמצא בעשיריית סרטי 2024 שלי. כן כדאי לצפות, וזה בהחלט הסרט המוצלח יותר שיצא השנה בהשתתפות גודזילה, אבל בחייאת, בואו עם ציפיות יותר בגודל של בן אדם ופחות בגודל של לטאה ענקית.

השם הכי מוצלח לסרט: "הכוורן", כשהוא נאמר בעל-פה ולא בכתב, ואז הוא מקבל כפל משמעות רלוונטי. באופן מפתיע, זה גם סרט אקשן מוצלח והדבר הכי טוב שדייויד אייר ביים מאז "סוף המשמרת".

השם שהמתרגם של הסרט לא קיבל: הסרט "The Bikeriders" של ג'ף ניקולס קיבל פה את השם "מועדון הרוכבים", אבל כנראה ששכחו לעדכן בכך את המתרגם של הסרט בארץ (לפחות של העותק של הקרנת העיתונאים שבה נכחתי), כי כששם הסרט הופיע על המסך, בכתוביות היה רשום "האופנוענים". מביך.

השנמוך הכי גדול של שם: כבר התעצבנתי על כך פה בעבר, אבל זאת עוד הזדמנות להזכיר איך סרט שהתחיל עם השם הנפלא "Horrorscope" הפך בסוף ל"טארוט". לגבי היותו סרט אימה גרוע ומלא בג'אמפסקיירס, זה כנראה היה המצב עוד מההתחלה.

למען השם, מה זה השם הזה: איך לעזאזל הגעתם מ"Damsel" ל"אם אין נסיך לי"? מילי בובי בראון מגלמת בחורה שמחליטה להציל את עצמה מהדרקון במקום לחכות לאביר על הסוס. סבבה, slay queen וכו', אבל אפילו אם לוקחים בחשבון את משחק המילים עם שמה של השחקנית הראשית, זה שם לא טוב בכלל. זה… זה בקושי שם.

בבקשה תשקול הסבת מקצוע: לא אכפת לי אפילו קצת מכדורגל, אבל בגלל ש"הגול הבא מנצח" הוא סרט על כדורגל ואנחנו באמצע היורו, הרשו לי לעבור רגע ללינגו של המשחק: טאיקה וואיטיטי בעט לשער כמה וכמה פעמים בתור במאי, ומהסרטים שלו שראיתי, יש לו יותר החטאות מאשר גולים, כשהסרט הזה מצטרף לקבוצה הראשונה. אולי תישאר מול המצלמה.

בבקשה תחזור לדבר הקודם שעשית: אהבתי מאוד את "מקום שקט" הראשון וגם חיבבתי את ההמשך שלו. עוד רגע מגיע סרט נוסף, פריקוול, שאני פחות מתלהב ממנו, בעיקר כי ג'ון קרסינסקי לא מאחורי המצלמה. במקום זה הוא הלך לביים את "חברים דמיוניים", סרט ילדים גנרי ונשכח למדי שיש סרטים שעושים יותר טוב את מה שהוא מנסה לעשות. זה לא מפתיע שהאיש שיזם את סדרת הרשת "Some Good News" בתקופת הקורונה רצה לעשות סרט יותר הולסום שפונה גם לקהל צעיר, אבל מה לעשות, נראה שהוא מוצלח ביותר בז'אנר האימה.

בבקשה תחליף כבר ז'אנר: סרטי "קינגסמן" של מת'יו ווהן התחילו בקול תרועה, אך נגמרו במפח נפש: הראשון היה כיף, השני היה עוד מאותו הדבר אבל קצת פחות טוב, והפריקוול כבר בכלל היה ירידה ברמה. אבל שום דבר לא הכין אותי לתועבה שהיא "ארגייל", על סופרת שמגלה שהמרגל שעליו היא כותבת קיים במציאות. זה סרט מביך מכל בחינה, עם שחקנים נטולי כימיה, דיאלוגים קרינג'יים וסצינות אקשן שהיו מביכות גם את "מת לחיות 5". שחרר אותנו ממרגלים, מת'יו ווהן, ולך תביים את סרט האקס-מן של מארוול או משהו. כל דבר אחר.

הקאמבק הכי מאכזב: נראה לי שאפשר להגיד שג'ון וו מבין באקשן. הוא בכל זאת האדם שהביא לנו את "עימות חזיתי" – אחד הסרטים הכי ניינטיז שיצאו – ואת "משימה בלתי אפשרית 2", שגם אם הוא נחשב לסרט הכי פחות טוב בפרנצ'ייז, יש לו את הרגעים שלו. לכן מאוד חיכיתי לראות אותו חוזר לעשות אקשן הוליוודי ב"לילה שקט", רק כדי לקבל סרט מאוד סתמי וחסר השראה ששכחתי כבר יום אחרי הצפייה.

ההפתעה הכי מאכזבת: יצא לי להיות בעבר בהקרנות בחו"ל של סרטים בהפתעה – כשמגיעים לאולם בלי לדעת מראש מה הסרט שיוקרן – ונפלתי על סרטים לא מלהיבים במיוחד. כשהכריזו על הקרנה כזאת בקולנוע לב כאן בארץ, קיוויתי שהפעם זה יהיה שונה. אבל לא – הסרט היה "פריסילה", שהיה מבאס מכמה סיבות:
1. זה סרט שממש לא תכננתי לראות, בהינתן בכך שסופיה קופולה ואני לא חברים אחרי "הפיתוי" המשמים ו"בלינג רינג" הנוראי.
2. לפני הסרט הוקרנו טריילרים, שאחד מהם היה של "פריסילה"! כשהטריילר הוקרן חשבתי שזה כנראה פוסל אותו מלהיות סרט ההפתעה שלנו, אבל מסתבר שלא. למה שתעשו את זה? גם אם זאת הטעיה, זה עדיין מטומטם להקרין לקט של סצינות מהסרט שאתם מקרינים עוד רגע.
3. כפי שחשדתי, זה היה סרט משעמם למדי שכבר פרח מזכרוני.

יום אחד אני אגיע לסרט בהפתעה מוצלח. יום אחד…

הטריילר הכי מרגיז: אם צפיתם בטריילר או קראתם תקציר של "מתוקה רצח", אולי אתם יודעים מה התפנית בעלילה בסרט הזה על קבוצה של אנשים שצריכים להשגיח על ילדה שהם חטפו כדי לקבל כופר נדיב מאביה. רק שזאת לא תפנית שנחשפת כבר אחרי רבע שעה, אלא רק באזור נקודת החצי, והסרט מתייחס אליה כאל הפתעה מוחלטת. לכן לא ברור לי מי במערך הקידום של הסרט החליט שזה רעיון טוב לחשוף אותה מראש ובכך לעקר ממתח את כל החצי הראשון שלו.

הסרט עם הפוקוס הלא נכון: "מדינת בנות" היה מעניין בעיקר כשעסק בנושא שלשמו התכנסנו, מחנה קיץ פוליטי שמורכב מהרבה נערות. המחנה של הבנים – שכבר קיבלו את הסרט שלהם – התקיים באותו המתחם, ואין לי בעיה שישתמשו בזה כדי להצביע על אפליה מגדרית וכל מיני שטויות סקסיסטיות שעדיין קיימות בחברה שלנו, אבל הרגיש שהסרט התמקד יותר מדי בזה ופחות מדי בפוליטיקה אצל הבנות. כמו כן, עם כמה ששוט הסיום צפוי, הוא עדיין היה כואב.

האפקטים שהם הכי בבירור אפקטים: אני חושב שהייתי יותר מאמין לכך שהטנקים ב"קרב אוויר" הם טנקים אם במקום אפקטים ממוחשבים היו מביאים שחקנים שמחופשים לטנקים וצועקים "אני טנק! בום, בום!". אבל אם להיות הוגנים, אחרי צפייה בסרטים כמו "ארגייל" או "תור: אהבה ורעם", אפשר להגיד שיש בארץ אפקטים ויזואלים ברמה של הוליווד.

העיבוד הכי גרוע לסרט קצר: "שחיה לילית" היה סתמי למדי כבר בתור סרט קצר, ולא הבנתי מה יש בו ששווה הרחבה לפיצ'ר. גם אחרי הצפייה בסרט עדיין לא הבנתי. יש מה לעשות עם הקונספט של בריכה מרושעת, אבל זה לא זה.

המחזמר הכי טוב (בעיקר כי אין תחרות): אנשים במעגלים שלי קיבלו את הגרסה החדשה של "ילדות רעות" בתגובות פושרות ומטה, אבל אני מאוד חיבבתי אותו. נכון, הוא לא איקוני כמו הסרט המקורי וכמה מההופעות מחווירות לעומת ההופעות מהגרסה הקודמת, אבל הוא צבעוני וכיפי ובהחלט אחד ממחזות הזמר הקולנועיים היותר מוצלחים של העשור.

סרטים של הבת של-: "ליסה פרנקנשטיין" של זלדה וויליאמס (הבת של רובין וויליאמס) היה חמוד למדי, מעין טים ברטון פוגש את "הת'רס". לא משהו מדהים, אבל מספיק מעניין כדי לשים את זלדה וויליאמס על הרדאר שלי. לעומת זאת, "הם רואים הכל" של אישאנה שאמלאן הרגיש כאילו היא ביקשה מאבא שלה תסריט לביים והוא נתן לה טיוטה ראשונה שהוא כתב פעם ואז שכח ממנה.

סצנת הסיום הטובה ביותר: "סולטברן", סרטה החדש של אמרלד פנל, קצת נפל בין הכיסאות בסוף השנה הקודמת. אז החלטנו לשייך אותו לשנה הזאת, וגם עם כל היבול של 2024 עד כה, עדיין לא ראיתי סצנת סיום שהתעלתה על זאת.

הקרדיטים הכי טובים: אני לא נוטה להישאר לקרדיטים של סרטים, אלא אם יש משהו אחריהם או שיש בהם משהו מיוחד. אחרי סרט שלם שהוא מכתב אהבה לפעלולנים, זה רק הגיוני ש"הכפיל" יסתיים עם מונטאז' הפעלולים של עצמו, והוא בהחלט כיפי כמו הסרט שלפניו ונותן סיבה להתאפק עוד קצת עם הריצה לשירותים.

הפסקול הכי טוב: ל"סקוט פילגרים" היה את הטאגליין "An Epic Epic of Epicness". זה תיאור די טוב של התחושה שלי בכל פעם שהתחיל טרק חדש בפסקול של "מתחרים". אם דברים כמו שטיפת כלים או תליית כביסה נראים לכם משעממים ומונוטוניים, טרנט רזנור ואטיקוס רוס יצרו פסקול שיגרום אפילו לזה להרגיש כמו הדבר הכי מגניב שנעשה אי פעם.

האקשן הכי טוב: ב"פיוריוסה" ג'ורג' מילר מראה שלמרות שעבר עשור מאז "מקס הזועם: כביש הזעם" והוא עוד רגע בן 80, עדיין יש לו את זה והוא יודע לעשות אקשן מלהיב ומרהיב. בכל פעם שנראה לכם שאתם יודעים לאן קרב כלשהו ילך  מגיע שינוי לא צפוי ויצירתי אחר. אזכור של כבוד מגיע ל"ילד נגד העולם", שמלא באקשן קצבי, מדמם וצבעוני.

הצילום הכי כאוטי: בתחילת דרכי עם תוכנות עריכת וידאו, כשגיליתי את האפקטים הרבים שניתן להוסיף, הדבר הראשון שעשיתי היה כמובן לצלם קטע קצר ואז לזרוק לתוכו כל מיני אפקטים שונים ביחד. נזכרתי בזה במהלך הצפייה ב"בחורים רעים: הכל או כלום", סרט שהרבה זמן לא ראיתי צילום כאוטי כמו שלו. זה כאילו הבמאים ניסו לחשוב איך מייקל ביי היה מצלם את הסרט ואז הגבירו את זה ל-11, ועל הדרך הוסיפו כל מיני שטיקים. כך לפעמים אנחנו מקבלים שוטים מנקודות מבט של אקדח או בפנוכו של שעון, ולפעמים מגיע פתאום שוט שנראה כמו משחק יריות בגוף ראשון. וכך במקום שתהיה לאקשן בסרט שפה קולנועית אחידה, יש תחושה של כאוס ואקראיות. אם לעשות פרפרזה על ג'ף גולדבלום, רק בגלל שאתם יכולים לא אומר שאתם צריכים.

הסרט הכי מוצלח עם ג'פרי רייט בתפקיד הראשי: לא מצאתי איך להכניס את "מעשייה אמריקאית" לסיכום ויונתן ממש רצה שאני אכניס אותו, אז הנה, מרוצה?

דירוג סרטי סידני סוויני מהמוצלח למשעמם:

"רק לא אתה": עיבוד חביב מאוד לשייקספיר עם שני כוכבים חתיכים שיש להם לא מעט כימיה. אין כאן משהו פורץ דרך, אבל למי שמחפשים רום-קום חמוד, הוא בהחלט שווה בדיקה.

"מאדאם ווב": זה כנראה סימן שהסרט לא משהו כשהכוכבת הראשית יורדת עליו בלי הפסקה במהלך הקידום, ומבחינת עשייה קולנועית הוא בהחלט אסון. אבל מה לעשות, זה אסון מאוד מבדר וכנראה הסרט שצחקתי בו הכי הרבה בחצי השנה הזאת.

"טהורה": כן עשוי יותר טוב מ"מאדאם ווב" מבחינה טכנית, אבל ברובו סרט אימה לא מאוד מעניין או מפחיד. לזכותו, יש לו את הסוף הכי קיצוני ומוצלח מבין השלושה.

ההופעות הטובות ביותר:

ג'ייק ג'ילנהול, "שומר הברים": ג'ייק ג'ילנהול יודע לתת הופעות מבדרות, והפעם זה לא שונה כשהוא מגלם סלקטור מאוד חביב עד שהוא כבר לא.

אמה סטון ומארק רפאלו, "מסכנים שכאלה": הראשונה מדהימה פה אפילו יותר מהרגיל והשני לועס את התפאורה ונשדד בטקס האוסקר האחרון.

גלן פאוול, "היט מן": אני אוהב את פאוול עוד מימי "מלכות הצעקה" העליזים ושמח לראות את הנסיקה שלו בהוליווד, שלא מפתיעה בהתחשב בכריזמה המתפרצת שיש לו בכל תפקיד.

פול ג'יאמטי, "נשארים לחג": הדמות שלו, שגם נקראת פול, מתחילה את הסרט בתור המורה המעצבן הזה שהיה לכולם בבית הספר ומסיימת אותו בתור מישהו שתרצו לבלות איתו את חופשת חג המולד.

הסרטים הגרועים ביותר של חצי השנה האחרונה:

"טארוט": לא מפחיד ומטומטם עד מאוד. רק הקטעים שבהם אנשים מדברים על מזלות אסטרולוגיים ברצינות תהומית משעשעים לפעמים. הציטוט הכי מצחיק של חצי השנה הזאת מגיע כשאחת הדמויות אומרת על חברהּ שמת: "המזל שלו בסימן אדמה, מצאו אותו בעפר!"

"דמיוני": מדהים איך סרט אימה על חברים דמיוניים שכועסים על כך שנטשו אותם מצליח להיות, ובכן, כל כך נטול דמיון. וגם הוא לא מפחיד.

"אם אין נסיך לי": אני יודע שמילי בובי בראון נהייתה מוכרת בזכות "דברים מוזרים", אבל עכשיו כשאת מוכרת, אולי הגיע הזמן להפסיק עם סרטי נטפליקס מטופשים.

"שחייה לילית": *אנחה* כן, עוד סרט אימה לא מפחיד. מה לעשות, זאת פשוט בריכה מרושעת. לא שנה מאוד טובה לסרטי אימה בינתיים.

"ארגייל": זבל שלא ברא השטן. סרט שיותר חשוב לו מהטוויסטים מאשר קוהרנטיות או תצוגות משחק טובות או אקשן מוצלח או אפקטים באיכות הבסיסית ביותר.

סרטים טובים שאולי עברו מתחת לרדאר שלכם וכדאי לבדוק:

"לייט נייט עם השטן": דייויד דסטמלכיאן הוא שחקן מסוג "ההוא מהזה", שרואים בכל מיני מקומות אבל לא ממש זוכרים עד שנתקלים בו שוב. כאן הוא מקבל את קדמת הבמה, תרתי משמע, בסרט מצומצם למדי על מנחה תוכנית לייט נייט שמארח ילדה אחוזת דיבוק, ובהחלט מצליח להחזיק את תשומת הלב במשך שעה וחצי.

"אהבה מדממת" ("Love Lies Bleeding"): סרט שמתחיל בתור סיפור אהבה להט"בי בשנות השמונים על רקע עולם פיתוח הגוף, אבל אז הופך למשהו אחר. מומלץ להיכנס עם כמה שפחות ידע מוקדם.

"העצירה האחרונה במחוז יומה": קבוצה של אנשים מגיעים בזה אחר זה לתחנת דלק במקום שכוח אל ונאלצים לחכות בדיינר הצמוד עד שתגיע משאית הדלק. אה כן, ושניים מהאנשים האלה הם שודדי בנק שנמצאים במנוסה עם מזוודה מלאה בכסף ויש להם אצבע קלה על ההדק. סרט שבבירור נעשה בהשראת סרטים כמו "כלבי אשמורת", וגם אם הוא לא מהודק או משוחק טוב כמוהם, הוא עדיין כיפי ואפקטיבי ביותר.

הסרטים הטובים ביותר של חצי השנה האחרונה:

"מסכנים שכאלה": סליחה על הקלישאה, אבל יצאתי ממנו בתחושה שלא עושים היום דברים כאלה. כל העיצוב והתפאורה מזכירים גרסה טים ברטונית לפרסומות הישנות האלו של פלאפון.

"סולטברן": מאוד חיכיתי לסרט הזה אחרי "צעירה מבטיחה" הנהדר, ובהחלט היה למה לחכות. אפשר להשוות את זה עד מחר ל"כישרון של מר ריפלי", אבל הוא היה מת להיות מבוים באופן כה מוצלח, להיות מצולם בצורה כה מרהיבה ולהראות כל כך הרבה נוזלי גוף. אה, ולהחזיר שיר מלפני כמעט 20 שנה להיות פופולרי.

"הכפיל": כבר כמעט ויתרתי על חברות ביני ובין דיוויד לייץ' אחרי כמה סרטים לא מאוד מלהיבים, אבל אז הגיע "רכבת הקליע" המבדר, ועכשיו לייץ' הוכיח שזה לא היה מקרי: גם "הכפיל" מאוד כיפי, עם שני שחקנים ראשיים נהדרים, יצירתיות מתפרצת (גם אם המטא קצת מעיק לפעמים) והוא בבירור נעשה עם המון אהבה לפעלולנים ופועלם.

"מתחרים": סרט שלא עניין אותי במיוחד אבל החלטתי לראות בכל זאת כשהיה לי זמן פנוי בחופשה בלונדון. יצאתי נדהם ועם רצון עז להשיג את כל הפסקול. הפתעה מהסוג הטוב ביותר. תראו ותלמדו, סרטי ספורט אחרים.

"פיוריוסה": אם לצטט את ריאן ג'ורג': וואו, וואו, וואו. וואו. לא "כביש הזעם", אבל גם לא מנסה להיות. המסוורת' וטיילור-ג'וי סבבה, גם אם לא מגיעים לרמות של הארדי ות'רון, ומילר מראה שהוא עדיין מאסטר בתחומו מבחינה ויזואלית וטכנית. מהסרטים שמגיע להם את המסך הכי גדול שאפשר למצוא.

 

הסרטים כי מסקרנים של חצי השנה הקרובה:

"מקקקסין": אהבתי גם את "X" וגם את "פרל" של טיי ווסט, ואני סקרן לראות איך הטרילוגיה המוזרה הזאת תסתיים.

"הנוסע השמיני: רומולוס": פדה אלברז הוכיח שהוא יודע לביים גם אימה אפקטיבית ("מוות רצחני") וגם מתח מוצלח ("לא לנשום"). אף אחד לא באמת צריך עוד סרט של "הנוסע השמיני", אבל הוא בהחלט נראה כמו בחירה טובה לתפקיד הבמאי שלו.

"נוספרטו": חוץ מהמעידה שהייתה "מלך הצפון", אני מאוד אוהב את רוברט אגרס ופועלו, והשילוב עם ערפדים בכלל נשמע נהדר.

"ג'וקר: טירוף בשניים": סרט המשך ל"ג'וקר" זה כבר מסקרן, אבל כשהודיעו שהוא יהיה מחזמר, רמת העניין שלי קפצה באיזה עשרה שלבים. מחזיק אצבעות לביצוע של "Jingle Bells, Batman Smells".

"במבי: הנקמה": תראו, אני אוהב סלאשרים מטומטמים, אבל הנוכחות של הסרט הזה כאן היא יותר אמירה על ההיצע הקולנועי של החצי השני של השנה ופחות על הטעם שלי, בסדר?

תגיות: