אני מאמין שזה די ברור מה שקורה פה בשלב הזה: אתם מדברים על הסרטים והסדרות הישנים שראיתם בשנה החולפת. בין אם אלה סרטים שיצאו ב-2023 ופספסתם כי הייתם עסוקים ולא יצא, ובין אם אלה סרטים שיצאו ב-1923 ופספסתם כי לא הייתם קיימים אז. כאן המקום לדבר על כולם: מה הפנינה החבויה שיותר אנשים צריכים להכיר? מי השחקנית שהשלמתם את כל הפילמוגרפיה, איזה מלחין אתם שמחתם לגלות, מי מעצבת התפאורות שאתם רוצים לדבר בשבח ההשפעה העצומה שלה על הקולנוע, ומול איזה במאי ישבתם וישבתם וישבתם ובחייכם, פשוט לא הבנתם את הקטע? זה המקום לשתף.
לשאלות הרגילות הללו (ועוד, מן הסתם) אני רגע אוסיף שאלה נוספת שעלתה במהלך השנה האחרונה: האם יש טעם ושימוש בהפיכה הפינה הזאת משנתית לחודשית או דו-חודשית? כלומר, כרגע המצב הוא שאנחנו מדברים על קלאסיקות פעם בשנה ו/או כאשר עולה במפתיע ביקורת על סרט יותר ישן. אבל מכיוון שכמות ההשקעה ב"תגידו אתם" היא לא עצומה, אפשר בהחלט להעלות את התדירות הזאת. השאלה היא רק האם זה משהו שאנשים רוצים שיהיה.
אני אשים תגובה למטה ואשמח שתגיבו או שתעשו לה לייק כדי להביע תמיכה (או תגובה שמסבירה למה לא, זה גם בסדר).
תגובה בנוגע לעניין פוסט קלאסיקות חודשי
(ל"ת)
אני חושב שפעם בשנה זה מעט מדי, אבל פעם בחודש זה יותר מדי. לדעתי (שלא מבוססת על כלום מלבד תחושה) אנשים לא רואים מספיק ישנים בשביל פוסט חודשי. זה כנראה צריך להיות משהו בין פעם בחצי שנה לפעם בחודשיים.
מצד אחד, זה עשוי להוביל לכך שחלק מהפוסטים יהיו ללא תגובות או עם מעט מאוד תגובות
מצד שני, אחת לשנה יש גם את הבעייה שלא תמיד אתה זוכר את כל ההשלמות של סרטים מפעם שעשית השנה.
סרטים מהשנה הרבה יותר קל לזכור שראית מאשר סרטים מפעם שראית השנה. נכון שהן אותם והן אותם ראית לראשונה השנה, ועדיין הראש יותר זוכר את הסרטים החדשים.
מה גם שהרבה פעמים אני נתקל בשאלה האם ראיתי את הסרט הזה השנה או בשנה שלפניה.
מניח שאחת לחודשיים, כמו ש-mook הציע, יכול להיות רעיון טוב שיאזן בין שני הצדדים.
עד כמה זה בעייתי כתבה עם מעט תגובות?
אני בעד חודשי, בגדול.
השאלה היא אם לא יהיו כתבות שלא יזכו לתגובה אחת אפילו
כי אם יהיו כתבות בלי אף תגובה, זה סתם בזבוז של מקום בעמוד הראשי.
כל כתבה חדשה שעולה מורידה מעמוד הבית כתבה נוספת, ועל כן כדאי לשים לב אם שחרור חודשי לא יביא להרבה פוסטים ללא שום תגובות שסתם כך יורידו כתבות מהעמוד הראשי.
אם זה המכשול היחיד, אני מתחייב להגיב כל חודש על הקלאסיקות שאשלים
אז הנה, כבר תגובה אחת מכוסה (אבל ההעדפה האמיתית שלי היא כל חודשיים-שלושה).
ויש גם את העדכונים החודשיים של mook לגבי הסינמטקים.
אז כבר יש לפחות שתיים.
1. פוסט עדכונים חודשי גוזל ממני כשלוש שעות בממוצע. זה כרוך בכניסה לכל דף ודף של סרט על מנת לבדוק שאולי מדובר ההקרנה מיוחדת, עותק מסוים או פורמט ספציפי. יש גם מוסד מסוים (בלי שמות) שזוכר שלסרטים מסוימים יש שם עברי איקס, אני זוכר שם עברי וואי, נאלץ לגגל (ברוב גורף של המקרים הזכרון שלי בסדר). יש את העניין שכ5% מהסרטים שמופיעים באתרים מדי חודש לא אומרים לי מאום, צריך לגגל ולבדוק האם מדובר בסרט זניח שלא שווה אזכור (לא משנה שב1996 הוא זכה בפרס משני בקאן או בירושלים) או שמא חור בהשכלה שלי. פוסט עם בין עשרות למאות שמות סרטים צריך גם בחינה מדוקדקת שלא התבלבלתי בשם של במאי איפשהו. ויש גם את העניין של הגהה. קיצר, לא מעט זמן ועבודה. כשאני מרכז את העדכונים החודשיים בעמוד אחד זה מקל עליי ולו במעט וגם עוזר לעקוב אחרי הקרנות חוזרות ודברים כאלה. אז המסורת של "החודש בסינמטק" תתפרס על פני עמוד אחד, פוסט סיכום קלאסיקות 2024.
2. לא שמישהו שאל אותי אבל (למרות שאני בדעה של פוסט אחת לבין חודשיים לחצי שנה) אם יש ביקוש ולו מינימאלי לפוסט חודשי אזי צריך לתת לזה צ'אנס, טראפיק צריך להיות שיקול משני. במקרה הכי גרוע אפשר לשנות את המינון בהמשך.
3. או שפשוט אפשר ללכת על פוסט אחד שמוקפץ לעמוד הראשי בסוף כל חודש או בתחילת החודש העוקב לאורך השנה וכל אחד שיקח בזה חלק יוכל לעדכן כל חודש ולשרשר לעדכון או העדכונים הקודמים שלו (כמו שמקס/יובל עשה בפוסט של 2023) במקום שהעדכונים יהיו פרוסים ומפוזרים על פני מספר עמודים. זה גם מנטרל את העניין של "פחד" ממיעוט בתגובות וגם יותר קל לעקוב אחרי תהליכים של גולשים שמעניין אותך לקרוא.
לעדכן פוסט אחד כל חודש זה רעיון לא רע
אני לא יודע אם אשתמש באחד הזה, אבל אני חושב שזה אולי הפתרון הכי טוב.
הסנדק.
ארוך מדי, מצוטט מדי כדי להיחשב מקורי היום, בלתי ניתן להזדהות, וקטעים רבים ממנו פשוט קשים להבנה/למעקב, במיוחד אם אין לכם כוח להשלים גם את ההמשכים. אבל אחלה מוזיקה. וגם עושה חשק לאוכל איטלקי, שזה תמיד טוב.
מה קשה להבנה\למעקב?
(ל"ת)
לפעמים קשה להבין מי נגד מי.
(ל"ת)
לורנס איש ערב וליל הציד.
לורנס איש ערב מאסטרפיס. אין ספק. מרהיב בכל קנה מידה וגם הסיפור סוחף.
ליל הציד גם מעולה, אווירה טופ קלאס. אבל המשחק של ה״נבל״ קצת מוגזם בימנו.
וואו, ממש הרבה השנה, בטוח ששכחתי המון
שלושה סרטים של דסטין הופמן:
איש המרתון – מותחן יעיל, אבל לא סופר זכיר
כלבי הקש – אחד הסרטים היותר קשים לצפיה שראיתי. עם אלימות מכוערת מהסוג שרואים פחות בימינו, לפחות בקולנוע האמריקאי.
לני – אחלה סרט בסך הכל. ההומור, החתרנות הממסדית והנועזות המינית סופר התיישנו, אבל מערכות היחסים והטרגדיה עדיין עובדים היטב.
בנוסף ללני שני הסרטים הגדולים של בוב פוסי: קברט ו"כל הג'אז הזה".
קברט בעיני התיישן מאוד. ההופעה של מינלי עדיין נהדרת, אבל הנועזות המינית לכאורה (כלומר, רמיזות בוטות להומוסקסואליות) נראית היום שמרנית להפליא (כלומר, מתביישים לומר את האמת) והקטעים המוזיקליים לא תפסו אותי בכלל.
כל הג'אז הזה הוא ההפך המוחלט, ומראה כמה השתנה ב-7 השנים שבין שני הסרטים. אמנם דמויות גאות הן פחות במרכז בסרט הזה, אבל הנטיה המינית שלהן כבר מוזכרת באופן אגבי, ובמקום קטעי קברט נקיים אנחנו מקבלים את האמת לפרצוף של עולם המחול – מיוזע לאללה, מרושע וכואב. סרט טוב בהרבה בעיני.
Klute (נערת הטלפון והבלש) – הופעה מדהימה של ג'יין פונדה ומצויינת גם של סאטרלנד (שראיתי את הסרט קצת אחרי מותו) – לא מותחן מדהים, אבל עובד מצויין ברמה הרגשית
עם סאתרלנד המשכתי גם ל"פלישת חוטפי הגופות" – סרט אימה שמשקיע מספיק בקשר ודאגה שלנו לדמויות כדי שיהיה מעניין ומותח לצפות בו גם הרבה אחרי שהאימה עצמה הפסיקה להיות אפקטיבית.
הקלאסיקה הכי מאכזבת הייתה כנראה "ימים ברקיע" – סרט יפהפה בעשייה שלו, אבל מאליק פשוט לא מצליח לגרום לי להתחבר לדמויות למרות הטלטלות הרגשיות המשמעותיות, ופשוט התקשתי לצלוח את השעה וחצי הקצרות שלו
ההיפך המוחלט היה "כוכב בודד" – סרט של שעתיים ורבע, שמתחזק בכוח קווי עלילה משניים מיותרים לכאורה לעלילה המרכזית, אבל שלא הייתי מקצר ממנו רגע, כיוון שכל אלו מחזקות את התמה הראשית שלו של יחסים בין הורים לילדים, והאם אנחנו מוכנים לסלוח להורינו ולילדינו. סרט נהדר ממש שהיה ראוי להרבה הרבה יותר תשומת לב
ואולי המפתיע מכולם היה "ההעלמות" ההולנדי. מותחן edge of your sit אמיתי, שהחלקים הכי מוצלחים בו הם אלו שעוקבים אחרי הרוצח (שזהותו ידועה לקהל), אחת הרוצחים הקולנועיים הכי מעניינים שראיתי. שהוא מצד אחד סופר מדוקדק ומחושב במה שהוא עושה, ומצד שני חסר כל יכולת להעביר את התכנית שלו לפועל, והצורה שבה הכוכבים בסופו של דבר מסתדרים כדי לאפשר לו לממש את זממו היא אחד הרגעים המצמררים שראיתי בקולנוע, כולל טוויסט מרתק על הטרופ של "הרוצח הוא בעצם איש משפחה למופת".
אם היית צריך להמליץ רק על אחד מכל אלה, מה היית ממליץ?
(ל"ת)
השלושה שהכי נהניתי מהם הם
כוכב בודד, "כל הג'אז הזה" וההעלמות. הראשון דרמה קצת איטית, השני טיפה מלא מעצמו (בעיקר לקראת הסוף) והשלישי די טריגרי (לא אלימות גרפית, אבל בהחלט עושה רע על הנשמה) אבל כולם סרטים נהדרים
לגבי ההיעלמות
הבמאי של הסרט המקורי עשה רימייק אמריקאי עם ג'ף בריג'ס וקיפר סאטרלנד (ואם אני לא טועה אפילו סנדרה בולוק באחד התפקידים המוקדמים שלה) והסיום השונה שלו הוא בעיניי התגלמות ההבדל המהותי בין הקולנוע האירופאי לקולנוע האמריקאי– ואני לא אומר את זה בביקורת, להפך: אני חושב שתי הגרסאות ממש טובות, כל אחד בפני עצמה. אני ממליץ.
היו לי כמה וכמה השלמות
"ביג" – כלומר, הנקס מאוד מקסים ואהבתי את הסרט, כן? אבל לצפות בזה לראשונה כאדם מבוגר גרם לי למחשבות שכנראה שלא היו עולות לי בתור ילד, כמו זה שהאמא בטח מתחרפנת מרוב דאגה ומנקודת המבט שלה זה סרט אימה ולא קומדיה חמודה.
"השוטר מבוורלי הילס" – האם יום לפני שהמלחין היה צריך להוסיף את המנגינה לסרט נמחקו לו כל הטרקים חוץ מהאחד עם המנגינה המוכרת? איזו עוד סיבה יש לנגן אותה בכל סצינה שלישית? סרט סבבה והכל, אבל לא עורר אצלי דחף לצפות בהמשכים שלו.
"גלקסי קווסט" – למרות ההמלצות שקיבלתי ודירוגי הלטרבוקסד הגבוהים של חברים, לא ממש הצלחתי להתחבר לזה. הקאסט מוצלח ואפשר לראות את האהבה לתרבות המעריצים שיש בו, אבל בשביל קומדיה הוא לא מאוד מצחיק.
"אמא סדרתית" – קאמפ עשוי היטב. גרם לי לרצות לבדוק סרטים אחרים של ג'ון ווטרס, פתוח להצעות.
"השדרן" – כנראה אחד הטוויסטים הכי מטומטמים בתולדות הטוויסטים. וגם מה שבא לפניו גרוע. בקיצור, בזבוז זמן מוחלט ואולי הדבר הכי גרוע שמל גיבסון עשה. כן, כולל ההערות האנטישמיות האלו.
"נעורים בקצב מהיר" – כל הסרט לא הבנתי למה לא מופיעה הדמות של מת'יו מקונוהי רק כדי שבסוף אבין שחשבתי על "טריפ נעורים". הסרט הזה…בסדר? "קלולס" הוא לא.
"אגדה אורבנית" – סלאשר על אנשים שמתים בדרכים שתואמות לכל מיני אגדות אורבניות, שהוא חמוד סה"כ אבל היה צריך לקחת את עצמו הרבה פחות ברצינות.
"בן דודי ויני" – קומדיה משפטית נהדרת, וכנראה גם התפקיד האהוב עליי של ג'ו פשי.
"שובו של הנוסע השמיני" – סרט שלוקח פנייה חדה מהראשון מבחינת ז'אנר, אבל מצליח להישאר מלהיב ומעניין. אחחח, הימים שג'יימס קמרון עשה סרטים טובים.
"העולם האבוד: פארק היורה" – למרבה הצער, להמשך הזה אני לא יכול לחלק שבחים. איך אחרי קלאסיקה כמו "פארק היורה" ספילברג עשה סרט כל כך סתמי?
"טיסה 7500" – עוד סרט עם טוויסט מטומטם. לא הלך לי כזה טוב עם טוויסטים השנה.
"פלזנטוויל" – חמוד מאוד עד לנקודה מסוימת שבה הסאבטקסט הופך לטקסט והוא נהיה קצת on the nose.
“אקסל אף״ נשמע כל-כך הרבה יותר טוב במפלצות נגד חייזרים.
(ל"ת)
אמילי מ- 2022
על חייה של אמילי ברונטה. סרט שנכתב ובוים ע"י השחקנית הבריטית פרנסס אוקונור.
נפלתי על יצירת המופת הזו במקרה ונדהמתי לגלות שכשלה מסחרית, למרות שכל המבקרים וכל הצופים בה –
שיבחו והיללו.
סרט נהדר ומומלץ ביותר. אחד הסרטים היפים ביותר בהם צפיתי. מבחינתי הסרט הזה הוא קלאסיקה והלוואי שרבים יגלו אותו כמוני.
האם הוא קשור ל"אמילי" הצרפתי?
אולי כי נתנו לו שם כל כך דומה אז הקהל לא נחשף אליו…
אמלי.
(ל"ת)
סרטים שהשלמתי השנה
לה סטראדה (של פליני) – מדהים כמה הסרט הזה משנות החמישים עדיין עובד. מאסטר פיס במלוא מובן המילה, וג'ולייטה מסינה מדהימה.
טריפ נעורים (של לינקלייטר) – חמוד ביותר ועדיין רלוונטי. תיאור מאוד אמין של נוער ונעורים, כולל ההוא שמסרב להתבגר ויהי מה.
ענק הברזל – סרט אנימציה מקסים, אם כי הסוף קצת חלש בעיני. לא יצירת המופת שעשו ממנו לעניות דעתי.
כלוב העליזים – עדיין מצחיק, כמעט שלושים שנה אחרי. ייצוג קצת קלישאתי של הומואים, אבל בכל זאת ניינטיז. רובין וויליאמס וניית'ן ליין מעולים.
ממלכת אור הירח (של ווסט אנדרסון) – מוזר, מטריד, מתוק ויפה. אחד הסרטים היותר אנושיים של אנדרסון, על אף האופן המוזר והמכני שבו הדמויות מביעות רגש (בכל סרטיו).
השלמת קלאסיקות 2024
אז השנה הפרוייקט המרכזי שלי היה השלמה של סרטי מיאזאקי (מונונוקי, המסע המופלא וקיקי כבר ראיתי לפני):
לפי סדר ההעדפה שלי:
*נאוסיקה מעמק הרוחות- סרט מדהים, האהוב עליי ביותר שלו מלבד מונונוקי, בניית עולם מרהיבה, נאוסיקה מהדמויות האהובות עליי.
*הטירה הנעה של האול- סרט מעולה, דמויות כיפיות, מותח ומרגש.
*הטירה המעופפת- סרט כיפי, אהבתי את הדמויות של הילדים שמרגישות אמיתיות, נבל מוצלח, פה שמתי לב שמיאזאקי ממש אוהב כלי תעופה …
*פורקו רוסו- עוד אהבת מטוסים, פחות אפי מהסרטים הקודמים אבל עדיין מהנה.
*השכן הקסום שלי טוטורו- סרט נחמד, יותר מכוון לילדים אז פחות עניין אותי, תוהה למה זה אחד המוכרים שלו.
(נשארו לי 3 האחרונים שלו (פוניו, הרוח העולה, הילד והאנפה), ננסה להשלים ב2025)
חוץ מזה ראיתי (לא בסדר מסוים):
*אינסומניה- ממש נהניתי מהסרט הזה, סרט מבוים טוב, משוחק נהדר (במיוחד אל פצ'ינו),
*קומנדו- אקשן קלאסי של שוורצנגר, די פשוט, עניין אותי מאוד בעיקר בגלל הפעלולים והאפקטים הישנים, לזהות איך ואיפה עכשיו שאני קצת יותר מכיר את הנושא.
*מדריך הטרמפיסט לגלקסיה- סרט חמוד, מאוד טרי-פראצ'טי, מצחיק בקטע בריטי/מתוחכם כזה.
*עשה את הדבר הנכון- סרט ממש טוב, מעורר מחשבה, מעורר רגשות, במיוחד המערכה האחרונה. לא זיהיתי את ג'יאנקרלו אספוזיטו עד אחרי שהסרט נגמר.
*אמריקן גרפיטי- סרט נעורים חביב, דרייפוס והשאר משחקים מעולה, חצי דקה אחרונה מיותרת.
*מה עובר על גילברט- אחלה סרט, מרגש, דיקפריו ודפ מעולים בו ויחסי המשפחה והקשיים שלהם מועברים בצורה ממש יפה.
בתקווה ששנה הבאה יהיה פחות מילואים, וזמן לראות יותר סרטים…
סתם עברתי כאן כדי להגיד לך תודה מכולנו על המילואים :)
(ל"ת)
לכבוד יציאה "הנוסע השמיני: רומולוס" החדש
השלמתי את כ-ל סרטי הנוסע השמיני! (חוץ מנגד הטורף, כולל פרומתאוס)
השתדלתי לעשות את זה לפי הסדר הכרונולוגי בסרטים והיה מעניין
השנה ניצלתי את המנוי לדיסני פלוס כדי לצפות בסרטי לייב אקשן ישנים של דיסני שנראה לי שאיש כבר לא זוכר כיום
אמיל והבלשים, האי בפסגת העולם, אדם שלישי על ההר, ילר הזקן, הפרופסור המפוזר (1961), הברווז השווה מיליון, ולקינוח ראיתי גם את חברי הדרקון אליוט (1977) עליו נראה לי שקצת יותר שמעו.
בגדול הסרטים הללו מאוד נחמדים, פיל גוד שכזה.
יש משהו נחמד בסגנון איפיון הדמויות של פעם, איפיון שבו לכל דמות יש אופי יחודי משלה שמבליט אותה אל מול האחרות. אז נכון שזה מקצין את האופי של כל דמות למשהו מאוד ספציפי, אבל יש הנאה דווקא בצפייה בדמויות כאלה, על כל החד-ממדיות שלהם.
בכל מקרה, מה שיפה בסרטי הלייב אקשן הישנים של דיסני, זה שהם איכשהו מהנים לצפייה גם כיום, מה שאני לא יכול להגיד על הרבה סרטים מאותה התקופה.
ראיתי השנה בסינמטק את המחפשים משנת 1956 ובוא רק נגיד שממש לא התחברתי.
יש גם סרטים ישנים מאוד שהתחלתי לצפות בהם בצפייה ביתית והפסקתי באמצע (או לא הרבה אחרי ההתחלה) כי הם ממש לא תפסו אותי.
יש כמובן קלאסיקות מפעם שראיתי ואני ממש אוהב, אבל מה שמיוחד בסרטי דיסני שצפיתי בהם השנה זה שהם לא קלאסיים בשום צורה ודי נשכחו מהתודעה ובכל זאת הם מהנים לצפייה ואף אחד מהם לא הפסקתי באמצע.
בקיצור, יש לסרטי דיסני של פעם מה להציע מעבר לאנימציה, מסתבר.
ראיתי השנה גם את משחקי מלחמה
ואני חייב תודה למארוול, וספציפית לנטשה רומנוף, שאלמלא האזכור שלה של הסרט הזה ב״קפטן אמריקה: חייל החורף״ לא הייתי שומע על הסרט בכלל ובוודאי שלא הייתי מקבל חשק לצפות בו.
אבל הצפיות הרבות בסרט, ביחד עם סרטון ״הסודות של מארוול״ שערוץ היוטיוב טופ גיק (ז״ל) העלה בו הזכירו את הסרט, העלו לי את הרצון לראות מתישהו את הסרט ורק השנה איכשהו זה באמת קרה.
וכן, אני מרגיש נבוך שרק השנה צפיתי בסרט, בשעה שסטיב רוג׳רס צפה בו בטווח של שלוש שנים בלבד מההתעוררות שלו מתרדמת בת 70 שנה.
בכל מקרה, מי אמר שלא יוצאים דברים טובים מרפרנסים?
אמ.לק: עזבו אתכם מז'אן דילמאן, נסו שוב את הטוב הרע והמכוער
הקלפן והיצאנית (1971) – לחובבים אלטמן בלבד. אין הברקות או סצנות זכירות, יש אווירה כללית משוחררת שמחביאה עלילה מוכרת.
כוכב בודד (1996) – ראיתי שהמליצו פה, אני פחות מצטרף, חוויתי חוויה הפוכה: אין השלם גדול מסך חלקיו, הסרט פשוט מכיל עלילות מיותרות שגורמות לו להרגיש סדרה לא ממומשת. אבל יש סיום חתרני על גבול הקריפי.
דרושה שותפה רווקה (1992) – כל המותחנים האירוטיים האלו מהאייטיז התיישנו כמו קרטון חלב במורד המדרגות לגיהנום.
הכוכב הכחול (1995) – בטנביץ' אחלה במאי אבל לא הייתי מתודלק מספיק כדי להידבק בהתלהבות.
טובעים במספרים (1998) – פיטר גרינווי גחמתי. בימוי אקסצנטרי אבל גדוש מידי במיזנטרופיה.
הטוב הרע והמכוער (1966) – אוקיי, אוקיי, כבר ראיתי אותו פעם, אבל ההמלצה הזו פונה אל אלו שזוכרים אותו כמו שאני זכרתי: "ראיתי כשהייתי ילד, זוכר בעיקר את הסוף, חביב אבל אינפנטלי, לא מבין מה ההתלהבות" אז לכו תראו שוב: עדיין אינפנטילי, אבל אחרי שצברת כל כך הרבה קלאסיקות משמימות פתאום הסרט הזה מסביר לך למה הוא קלאסיקה שגם כיף לצפות בה.
ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 (1975) – לא. פשוט לא. אצבע משולשת בעין במשך שלוש שעות ועשרים שמרגישות כמו… עזבו, פשוט לא.
פונדק ג'מייקה (1939) – זה לא מרגיש כמו סרט היצ'קוק, יותר כמו חלטורת צארלס להוטון. רק לאספנים.
רצח! (1930) – שווה את הברברת בשביל שוט אחד מגניב וקצרצר של שטיח. לא חובה, אבל לא נורא.
איך להיפטר מבחור ב10 ימים (2003) – לא הותיר חותם חוץ מהופעות משחק שאתה רוצה להדחיק.
האפר של אנג'לה (1999) – פורנו עניים
הג'וב האיטלקי (1969) – מכיל לא מעט רגעים חביבים, מפתיע בכמה שהוא קולח. ואזהרת ספויילר: הסוף הפתוח סתם עצלני.
חייל מצטיין(Buffalo Soldiers) (2001) – אחלה סרט, אחלה בימוי, אחלה חווקין פינקס. היה כיף לגלות את הבמאי גרגור ג'ורדן ועושה חשק לגלות ממנו עוד. (Two Hands, הסרט הקודם שלו מ1999 ממש ממש מומלץ!)
Cradle Will Rock (1999) – פנינה שכוחה. טים רובינס מביים סרט אנסמבל תקופתי על אחת ההצגות הראשונות של אורסון וולס, שקצת סובל מתסמונת-טורט-ניימדרופינג, אבל מאכלס כפיצוי את ביל מארי, ג'ון טורוטורו, פול ג'יאמטי, ג'ק בלאק, סוזן סרנדון, אמלי ווטסון, ג'ואן+ג'ון קיוזאק, פיליפ בייקר הול, קרי אלווס, האנק עזריה ואת ההוא וההיא שאתם מכירים מהסרט ההוא שאתם לא זוכרים כרגע אבל לא רוצים לעצור באמצע לבדוק באייאמדיבי
פגז מן העבר (1999) – פתיחה נהדרת עם כריסטופר ווקן וסיסי ספייק. לצערי, אלישה סילברסטון וברנדון פרייזר לא סוחבים את ההמשך.
אשת האסטרונאוט (1999) – חביב, אבל הסוף מאכזב. ג'וני דפ ושירליז ת'ורן בהופעה קצת טראשית אבל אפקטיבית.
להיות שם (1979) – הרבה זמן לא צפיתי בסרט שהיה בסך הכל בסדר כזה, די צפוי אבל מבוצע באיכות, ואז מגיע שוט סיום – שהוא לא איזה טוויסט או משהו – אבל פשוט גורם לך לאהוב ולהעריך את הסרט הרבה יותר.
הפרק הראשון של קולומבו (1971) – נכון שזה לא סרט אבל ספילברג ביים את הפרק הזה שאורכו כמעט שעה ועשרים, אז בואו נגיד שהפיצ'ר הראשון שלו ממש כיפי, ושדאול אוברייטד.
אישה אחרת (1988) – נהדר. סרט וודי אלן בלי שטיקים של וודי אלן. דרמה מחושבת ויוצאת דופן.
המעגל האדום (1970) – לא אהבתי את הסמאוראי וחיבבתי את הסרט הזה דווקא. קחו את זה לאן שתרצו, חובבי מלוויל מוזרים שכמותכם.
חבלה (1936) – היצ'קוק אפקטיבי ומלא בהברקות שהתיישנו היטב. יש כמה חלקים שהשנים לא עשו איתם חסד אבל אלו שכן עובדים שווים את המאמץ.
צריך שלושה לטנגו (1999) – התיישן הכי לא פוליטיקלי קורקט אבל דווקא בגלל זה הנאום של מתיו פרי בסיום מרגיש פתאום נאום מיוחד שהיה יכול להיאמר רק אז. לא סבלתי.
תקווה ותהילה (1987) – סרט מלחמה על החיים בעורף של המלחמה שמסתבר שאפקטיבי מאוד כשאתה יושב בעורף במהלך מלחמה וצופה בו.
עד שיצא עשן (1999) – מתחיל מעניין, הופך לקישקוש שאי אפשר לעקוב אחריו. לוותר.
טיטוס (1999) – מצטער, השפה שייקספירית הכניע אותי, פרשתי באמצע.
איש המאתיים (1999) – עם כל החיבה לרובין וויליאמס, שמתחבא שלושת רבעי סרט מאחורי תחפושת איש הפח, הסרט הזה מקושקש ולא ממריא.
מועדון ארוחת הבוקר (1985) – הרבה זמן רציתי להשלים, אז השלמתי. קשה להגיד שחיי השתנו ללא היכר.
צא וראה (1985) – קשה להגיד משהו שלילי עליו. כל התשבחות ששמעתם על סרט המלחמה המחריד הזה מוצדקות. לא נכנס אצלי לרשימת "ה___ הטוב ביותר" או משהו, אבל בהחלט סרט חזק שנשאר איתך.
המשפט (1962) – כמה רגעי בימוי מרשימים של אורסון וולס עדיין לא מצדיקים את השאר. לא משהו.
ונסיים אם מילה אחרונה לפרנסואה אוזון לאחר שצפיתי בהנאהבים הקרימינליים (1999)
משהו ממש דפוק אצלך ולא בקטע טוב. הקאתי בפה.
למה לכוכב בודד יש "סיום חתרני על גבול הקריפי"?
צפיתי בו אתמול ולא הרגשתי זאת, חוץ מטוויסט מסוים לגבי אביו של הגיבור.
מהכלום שראיתי השנה
יכול לציין חמישה סרטים שאני זוכר לטובה-שעת הזאבים: שהוא לא מהחזקים של ברגמן אבל המערכה השלישית שלו מסעירה מאוד,והמונולוג הסוגר של ליב אולמן מרגש.
אתם, החיים : הסרט הראשון של רוי אנדרסון שראיתי, והוא מריר מתוק וייחודי מאוד.
המתיקות שאחרי: סרט חריף, מתוחכם ומטלטל,עשרות מונים יותר טוב מהמקור הספרותי.
10 דברים שאני שונאת אצלך:כיפי, רומנטי,מקסים.אני לא מאוד בקיא בסרטי תיכון, אבל לא יכול לחשוב על סרט תיכון טוב יותר שאני מכיר.
זוהי סדום:הצחיק אותי נורא.
ובכן
הסרטים הכי טובים שהשלמתי השנה הם:
9 עד 5 (1980) – סרט שהיה הרבה יותר מצחיק ושחור משציפיתי (שבעצם זה לא כזה מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בתסריטאי של "הרולד ומוד"). פונדה, טומלין ופרטון נהדרות, ודבני קולמן (שהלך לעולמו השנה) נהנה מכל הרגע בתור הבוס המניאק.
Let It Be (1970) – בתור מעריץ של הביטלס כמובן שרצתי לראות את הסרט כשהוא עלה בדיסני פלוס. הרגעים באולפן עצמו לא היו יותר מדי טובים, אבל ברגע שהם יצאו לגג, ההופעה בשילוב התגובות של האנשים ברחוב, ואפילו סתם לראות את לונדון של 1969, היה מדהים.
הסוד שבעיניים (2009) – מותחן ארגנטינאי נפלא, שמצליח לא רק להשאיר אותך על הכיסא לכל אורכו, ולא רק שעובד כסרט רומנטיקה טרגי, ולא רק שהוא נורא מצחיק, הוא גם מצליח להגיד משהו על ההיסטוריה של ארגנטינה. אה, ויש בו אולי את הוואן-שוט המטורף בהיסטוריה.
ברוקלין (2015) – סיפור פשוט על אישה אירית צעירה בשנות ה-50 שמהגרת לאמריקה, על ההסתגלות שלה למדינתה החדשה, ועל געגועיה למולדת. הסרט הוא אמנם קטן אבל מצליח לעסוק בנושאים אוניברסליים ולגעת במקומות שגם אני, שמעולם לא היגרתי לשום מקום, הצלחתי להזדהות איתם. סירשה רונאן בהופעתה הגדולה ביותר, אמורי כהן פשוט מתוק להפליא, דונל גליסון חמוד כהרגלו. בגדול זה סרט נורא חמוד ומקסים אבל הוא מצליח להיות גם כבד כשצריך ולגעת בנושאים אפלים למדי. ג'ון קראולי נתן לנו השנה גם את "הזמן שלנו", שהיה נחמד, אבל אחרי "ברוקלין" ציפיתי ממנו להרבה יותר.
פגישה מקרית (1945) – כמו "ברוקלין", גם כאן יש לנו סיפור אהבה קטן וחמוד בין גבר ואישה נשואים (לאנשים אחרים כמובן) שנפגשים בתחנת רכבת ומתאהבים. סיליה ג'ונסון וטרבור האוורד מקסימים, ומה שהכי הרשים אותי בסרט זה שהבמאי, דיוויד לין, מוכר בכלל בעיקר בגלל הסרטים האפיים הענקיים שלו כמו "לורנס איש ערב" ו"דוקטור ז'יוואגו", וכאן לא מדובר במלחמת עולם או מהפכה כלשהי, אלא סך הכל רומן בין שני אנשים. אבל זו בעצם גדולתו של לין, גם בסרטים האפיים שלו הוא מספר סיפור ענק על אירועים גדולים ומשמעותיים, אבל עושה זאת דרך חוויתם של אנשים והרגשות שלהם.
אורות הבמה (1952) – צ'רלי צ'פלין הוא גאון. מה כבר יש להגיד על האיש הזה שלא נאמר? האיש שמצליח תמיד בסרטיו להצחיק ולרגש כאחד, עושה זאת גם כשהוא מבוגר, מעבר לשיא, ולא הכוכב הגדול שהוא היה פעם. לראות את צ'פלין עם באסטר קיטון הרגיש כמו לראות את דה נירו ופצ'ינו יושבים על כוס קפה ב"היט", או שבעצם "האירי" זו ההשוואה היותר מתבקשת, מבחינת הנושאים עליו הוא מדבר.
חייו ומותו של קולונל בלימפ (1943) – הודות למחווה שנעשתה בסינמטקים לפאוול ופרסבורגר, יצא לי לראות את הפלא הזה על מסך גדול, שתכלס זו הדרך היחידה שבה צריך לראות את הסרטים של הצמד הבריטי המופלא הזה. זה פשוט לא יאומן איזה שוטים הם מצליחים להעמיד, איך הם מצליחים לעשות סרט שאורכו קרוב ל-3 שעות אבל בכל זאת לא מפסיק לשעשע ולהיות שנון לרגע. רוג'ר לייבסי פשוט מדהים בתפקיד הראשי, וכך גם אנטון וולברוק בתפקיד הקצין הגרמני. סרט בן למעלה מ-80 שנה, באורך של קרוב ל-3 שעות, שלא משעמם לרגע, זה חתיכת הישג.
טיל אדום (2021) – סיימון רקס מגלם כוכב פורנו שחוזר לעיירת הולדתו הקטנה בטקסס, ולמרות שהוא חרא של בן אדם, שמנצל את הסובבים סביבו, אתה עדיין בעדו במהלך הסרט. זה קשור גם להופעה האדירה של רקס, וליכולת של שון בייקר למצוא את הטוב גם באנשים לא הכי נחמדים. בייקר מסתכל לאמריקה של טראמפ ישר בלבן של העיניים (הסרט מתרחש לקראת הבחירות של 2016), ומוצא בה גם אנשים בורים, ודי חארות, אבל גם הרבה אנושיות. אה, וזה גם סרט ממש, אבל ממש מצחיק. ביחד עם "אנורה" שהוא כנראה סרט השנה שלי, גיליתי השנה במאי גדול שאני לא יכול לחכות לראות עוד סרטים שלו.
עוד סרטים שנורא אהבתי:
נא (2016)- מגעיל. מחריד. יפהפה.
סיפורי מאירוביץ' (2017) – נואה באומבך הוא בייסיקלי וודי אלן המודרני.
החום הגדול (1953) – פילם נואר למופת של פריץ לאנג. גלוריה גרהאם אחת השחקניות הגדולות של הז'אנר.
דירה לשניים (1977) – מצחיק, שנון, משוחק נהדר. ניל סיימון מבריק.
איימי (2015) – סיפור טרגי של זמרת מדהימה ואמנית גדולה, שנלקחה מאיתנו טרם זמנה, אבל תישאר איתנו לנצח.
הבוס שלי בדייט (2018) – למה לא כל הקומדיות הרומנטיות של נטפליקס יכולות להיות ככה? שילהקו רק את זואי דויטש וגלן פאוול, לכולן.
נולד בארבעה ביולי (1989) – עידון זה לא בדיוק שמו האמצעי של אוליבר סטון, אבל כשהסיפור כל כך אפקטיבי, וטום קרוז כל כך טוב, ויש את ווילם דפו, מה זה משנה בעצם.
וגם:
נהר אדום (1948), יונייטד 93 (2006), עיר ושמה גיהינום (1973), מאניבול (2011), תחנה מרכזית ברזיל (1998), מה יפית עמק נוי (1941), כביש אבוד (1997), 28 ימים אחרי (2002), בוי (2010), היום בו עמדה האדמה (1951), חמש ילדות יפות (1999), קיץ של נשמה (2021), לילה גדול (1996), שחר המתים (1978).
השנה גם השלמתי כמה סדרות סרטים:
סיוט ברחוב אלם – עד השנה ראיתי רק את הראשון, והשנה עשיתי מרתון של כל הסדרה (שני מרתונים נפרדים יותר נכון, בכל זאת 7 סרטים). אף אחד מהסרטים לא מתעלה על המקורי, אבל כולם פחות או יותר היו כיפיים, עם רציחות מגניבות, ופרדי הוא נבל הסלאשרים מספר אחת.
כוכב הקופים (הסרטים המקוריים) – גם כאן ראיתי בעבר רק את הסרט הראשון, השנה ראיתי גם את ארבעת ההמשכים שלו. את השניים הראשונים אהבתי, הם עשו דברים שונים ומעניינים מהראשון, גם אם הם עדיין לא ברמתו. הסרט השני היה ממש טריפ פסיכדלי שגורם לך להוציא WTF כמה וכמה פעמים, באופן שרק סרטי מדע בדיוני מסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים יכולים. הסרט השלישי כבר הפגיש את הקופים המדברים עם בני אדם מודרניים מתקופתנו, והוא סרט מאוד חכם ומרתק. לצערי שני הסרטים הבאים בסדרה לא עומדים ברף ולא היו ממש מעניינים.
דמדומים – ראיתי רק את השלושה הראשונים, ובחיי שזה הדבר הכי מטומטם שראיתי בחיי. מביך מכל בחינה אפשרית, מה שבעצם הופך את זה לקומדיה קורעת מצחוק.
ההוביט – לא ראיתי את הטרילוגיה עד השנה, ולמרות שנהניתי מרובה, ניכר שפיטר ג'קסון לא לגמרי היה מעוניין לעשות את הסרטים האלה, ושהם לא היו מתוכננים כמו שצריך. היה כיף סך הכל אבל לא אחזור לסרטים האלו כמו שאני חוזר לסרטי שר הטבעות.
הרבה
הטוב מכולם הוא
eternity and a day של אנגלופולוס – שהוא מעשייה מרירה ומאד מאד אישית. הסרט הקודם שראיתי של אנגולופולוס היה לא טוב בעיניי (נוף בערפל), אבל ״נצח ויום״ הוא יצירת מופת חד פעמית, ובקלות אחד מעשרים הסרטים הטובים של חיי.
עוד מצוין:
״העזרה״. תראו, אני יודע שזה קיטש. אבל בתור מישהו שגדל על סרטים כמו ״המלחמה״ (קווין קוסטנר) ו עגבניות ירוקות מטוגנות, ״העזרה״ הוא הסרט שהכי הזכיר לי אותם. נכון, קשקוש מלודרמטי, אבל קשקוש מלודרמטי מעולה שבמעולים.
עוד טובים:
samurai rebellion של קוביאשי, הוא הסרט השני (יהיה גם שלישי השנה…) של קוביאשי, והוא היה טוב בדיוק כמו הראשון (הרקירי), בגדול, השניים האלה הם סרטים שאני הרבה יותר מעריך ואוהב מכל סרט סמוראים שנעשה על ידי קוראסווה.
״טמפופו״ הוא סרט נורא נורא נורא חמוד על ראמן. היה אחלה.
״מישימה״ שהוא ניסיון של פול שרדר לעשות סרט יפני, הוא גם סרט טוב מאד בסך הכל, על אדם מאד .
מטומטם.
body double של דה פאלמה, הוא דה פאלמה של ממש. שזה בדרך כלל דבר טוב (גם אם לא תמיד). מקווה שהוא עוד יעשה מתישהו עוד דה פאלמה כזה בעתיד, למרות שגם אני יודע שבעשורים האחרונים הוא כבר לא ״דה פאלמה של ממש״.
dog fight הוא סרט קטן ומצוין עם ריבר פניקס צעיר, בסיפור אהבה די ייחודי, ובסרט קשוח יחסית.
dolores clayborne שהוא הסרט הפחות מפורסם שבו קת׳י בייטס משחקת בסרט של סטיבן קינג, הוא סרט סביר פלוס פלוס. כלומר, סרט טוב מינוס. בכל מקרה, פחות טוב מהספר.
jennifer's body הוא בסופו של דבר, כיף גדול של סרט.
סבירים פלוס או מינוס.
broadcast network – היה אחד הנסיונות שלי להשלים כמה שיותר סרטים של ווליאם הרט. האמת האמת היא שמדובר בשחקן לא משהו (ואדם מחורבן), אבל כזה ששיחק בלא מעט קלאסיקות. כך או כך, זה סרט סביר. לא יותר.
״נשיקת אשת העכביש״ הוא עוד השלמה של ווליאם הרט, בסרט שבו ראול ג׳וליה עושה תפקיד הרבה יותר טוב. כך או כך, מדובר בסרט שהיה ממש מעולה בחצי הראשון שלו, עד שבחצי השני מישהו החליט שהסרט צריך עלילה. וחבל שכך.
johnny got his gun. של דלטון טרומבו. הסיבה העיקרית שממש רציתי לראות את הסרט הזה היא one של מטאליקה, כך שבגדול כבר הכרתי את כל המילים והעלילה. אבל אם תמיד אומרים שהספר טוב מהסרט, אז במקרה הזה זה השיר שטוב מהסרט.
breaker morant הוא סרט עם סיפור מדהים, ועשייה סבירה. עזבו, תראו את ״שבילי התהילה״ של קובריק במקום. אותו דבר, רק טוב יותר ובלי מבטא אוסטרלי.
the slient partner עם אליוט גולד ובעיקר כריסטופר פלאמר טרום אקס מן וכאלה. הוא סרט ממזרי יחסית. שזה דבר טוב, כן? לא יודע למה אליוט גולד לא הפך להיות כוכב גדול יותר.
the hole הצרפתי של ז׳אק בקר הוא סרט מעניין שהגדרתי כטכני מכל הסרטים (כי חצי ממנו אנשים אשכרה חוצבים מנהרות). בסדר בסך הכל , לא יותר.
the field של ג׳ים שרידן, הוא נדמה לי סרט השרידן הפחות טוב שראיתי. וזה מבמאי שעשה כמה וכמה מופתיים. (״באמריקה״, ״כף רגלי השמאלית״, ״בשם האב״
before the rain – הוא סוג של אנתולוגיה בה הכל פחות או יותר מתחבר. וגם סרט שהעתיק בלי בושה מ״החיים על פי אגפא״. והמבין יבין.
claire's knee של אריק רוהמר, הוא אמנם סיפור מטריד, אבל כזה שמסופר באופן צרפתי קלאסי, כלומר, לא מאד מעניין.
שומר הברים הישן עם פטריק סוויזי ז״ל , שראיתי יומיים אחרי החדש עם ג׳ייק ג׳ילנגהול יבדל״א. המודרני לא מדהים, הישן עוד יותר לא מדהים.
הרוזן ממונטה כריסטו עם גיא פירס האנטישמי החדש, ומי שפעם שיחק את ישו (ג׳ים קאביזל). פחות טוב מהספר. כסרט הוא בסדר. בערך.
ג׳וני גיטאר הוא סרט שראיתי כי באיזה דירוג שקר כלשהו אמרו שהוא המערבון הטוב ביותר בכל הזמנים. אז זהו, שהוא לא.
האמברסונים המופלאים של אורסון וולס, הוא סרט שממנו אני בעיקר זוכר את המילה comeuppance שהיא באמת אחלה מילה, ובאמת שמשתמשים בה המון. אבל לא מדובר בסרט מופלא.
night on earth של ג׳ים ג׳רמוש, הוא אנתולוגיה שבה חלק מהסיפורים קצת יותר מעניינים, וחלק קצת פחות, אבל אף אחד מהם לא מדהים.
ואם כבר אנתולוגיות, אז kwaidan של קוביאשי שהזכרתי קודם. שהוא אנתולוגיה של 4 סרטי רוחות, שהם יותר סרטי אווירה מאשר סרטי אימה. לא נפלתי מאף אחד מהם, ובניגוד לסרטי הסמוראים הארוכים שלו, זה בהחלט כן התיישן, וחבל.
the killing fields של ג׳ופה ועם סם ווסטרסון, הוא סרט מעניין, אבל לא סרט טוב מספיק יחסית לסיפור המדהים שהוא מספר. בשביל סרט טוב יותר באותו סגנון, תראו את shooting dogs המצוין עם יו דנסי וג׳ון הרט ז״ל.
death at a funeral הוא למען האמת סרט חמוד מאד.
girl on a bridge של ונסה פארדיי ודניאל אוטיי, הוא סרט אהבה סביר , אבל מאד מסוגנן. ויש בו גם המון סכינים.
twin peaks , fire walk with me. הוא בדיוק באמצע בין הסדרה הישנה והמאד מיושנת (שלא לומר, ממש אופרת סבון), לבין הסדרה החדשה מלפני 6-7 שנים שהיא בעיניי יצירת מופת. או במילים אחרות – ככה ככה.
״הבריחה מניו יורק״. אנעארף. ככה ככה. לא סרט האקשן הכי טוב משנות השמונים. נגיד את זה ככה.
״מר קליין״ עם אלן דלון (עוד שחקן שהיה בעיקר פרצוף יפה, אבל מעט מאד שחקן) הוא ממש סטרילי מדי. וגם קצת מטומטם. אבל צפי מספיק.
chan is missing של ווין ויינג, הוא סוג של ניאו נואר לייט שבעיקר מתאר את חייהם של הסינים בצ׳יינה טאון של סן פרנסיסקו. קיבלתי עליו המלצה מחבר שגר בסן פרנסיסקו (גם אני גרתי שם בעבר), ובגדול, לא נראה לי שהוא אמור לעניין אנשים שלא גרו או גרים בסן פרנסיסקו, אבל שיהיה. בעצם ההגדרה האמיתית הוא ניאו נואר אבסטרקטי.
גם אני , כמו אחרים כאן , ראיתי השנה את all that jazz ולא התרשמתי. יותר מדי פירוטכניקה ויומרנות. הרבה יותר מדי. לא אוהב סרטים יומרניים מדי.
רעים עד ממש רעים:
police story של ג׳קי צ׳אן כשחקן ובמאי. סרט שבהחלט התיישן.
the mission ההונג קונגי של ג׳וני טו, הוא סרט שראיתי לא מזמן, ועם זאת אני בקושי זוכר. קשקוש אקשן אסיאתי גנרי, נדמה לי.
״המשפט״ של אורסון וולס. הוא לא סרט טוב. כלומר, הוא אחד משני הוולסים שראיתי השנה, והוא הפחות טוב מביניהם.
the road home של ז׳אנג יימו. וזאת יש לכם לדעת – יימו הוא במאי של יום עסל יום בסל. עשה כמה סרטים מדהימים. (hero, house of flying daggers וגם cliff walkers שהוא עשה ממש לא מזמן) ,אבל עשה גם שני סרטים ממש ממש גרועים. שזה המעשייה המטומטמת הזאת על סטוקרית יפה במיוחד וגם קשקוש בשם shadow שראיתי פעם.
the african queen. לכאורה קלאסיקה עם קת׳רין הפבורן (שחקנית רעה בעיניי, בטח כשחקנית דרמטית) והמפרי בוגארט (בדרך כלל שחקן שאני מאד אוהב). אבל תכל׳ס, סרט לא טוב עם אפס כימיה, ודאוס אקס מכינה מטומטם.
green card. האמת היא שאני מעריץ גדול של פיטר וויר, ולכן נמנעתי מהסרט הזה ששמעתי מכולם, חוץ מאדם אחד שהוא בינוני ומטה. אז זהו, שהוא אכן בינוני ומטה. בעיקר מטה. אבל לא נורא, וויר הוא עדיין אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים, אם לא ״ה״
the devils של קן ראסל ועם ונסה רדגרייב הוא קשקוש
אבל הסרט הכי גרוע שראיתי השנה, ואחד משלושת הגרועים שאי פעם ראיתי הוא סרט שאף אחד לא ראה בשם the stationmaster meets his match , שנדמה לי שראיתי פעם ברשימה של הסרטים ההונגריים הכי טובים שנעשו או משהו כזה. מדובר בספלסטיק אלים ונטול כשרון או סיבה. סרט נוראי באמת.
אני דווקא ממש אהבתי את "סיפורו של שוטר"
הפעלולים מעולים וההומור הפיזי ממש הצחיק אותי. העלילה לא טובה במיוחד אבל לא באתי בשביל העלילה… בתור אחד שגדל על סרטי שעת שיא זה הסרט הראשון של ג'קי צ'אן שראיתי לא באנגלית וזה היה ממש מהנה לראות אותו באלמנט שלו.
באתי להגן על Broadcast News
אבל אז נזכרתי שאני מתבלבל עם Network, שיצא כמה שנים קודם ומכיל שניים מהמונולוגים הטובים בתולדות הקולנוע – זה המפורסם של פיטר פינצ', אבל גם את הטוב יותר והקצת פחות מפורסם של נד ביטי
האם ראיתי השנה סרטים שלא מהשנה?
האם הם היו טובים?
אוקיי בוא ננסה לראות.
יש את "שטנים בדלת" ( Devils on the Doorstep) הסיני שמתאר סאטירה חריפה ובה בסין הכבושה במלחמת העולם השנייה שני חיילים יפנים מגיעים לידי כפר סיני קטן שמתבקש לשמור עליהם, שמצטרף די באופן מיידי לרשימת ההמלצות המיידיות שלי לחובבי קומדיות שחורות, סאטירות, וכו'.
יש את "טירוף" (Freak Out), שהוא לא מוצלח ואפילו בכלל אבל הוא סוג מסוים של קולנוע שקרם עור וגידים בשלב משמעותי בחיים – הקומדיה העצמאית חובבת הז'אנרים – שקל לי לסלוח על הרבה בדיחות שעוד בזמן אמת היו גרועות כי יש שם כמה רפרנסים, הופעות אורח ועוד שלל שטויות שזה מרגיש שנתפרו ממש ישירות בשבילי, בנוסף לכך שהכל מטומטם באופן חביב למדי.
"מלחמת רוז ברוז" לא ממש צריך שאמליץ עליו, אבל אולי כן? הוא היה די להיט כשיצא, אבל נראה לי שמאז נשכח, וזה ממש לא בצדק. גם פה, מדובר בקומדיה שחורה משחור על גירושין שמשתבשים, ודני דה ויטו מביים את כל העסק הזה באופן מופתי.
על "לעוף כל הדרך הביתה" הרחבתי בביקורת, אבל גם "סוד הגן הנעלם" משנות התשעים חביב למדי ומומלץ ומסוג ה"חבל שלא עושים יותר" של סרטים שכאלה.
"נס במילאן" הוא הסרט הממש באמת מוצלח כל הכבוד של ויטוריו דה סיקה.
וכנקודת ציון שלילית ניקח את "Kizumonogatari" השלישי שהיה, ובכן, תועבה. לא שהראשונים היו טובים בהרבה, הם פשוט לא היו תועבה.
יש עוד מלא שבטח שכחתי, אבל זה מה יש.
תועבה מהסוג האהוב עליי
תן לי כל היום להתפלש בראשים מתגלגלים של קיס-שוט אסרולה-אוריון הארט-אנדר-בליידדדד. סליחה, אני סאקר של באקמונוגטרי :>
שנה שבה לא ראיתי הרבה אבל בכל זאת
(מכניס גם סדרות)
Haru(1996)- העניין של היפנים עם האינטרנט בסוף שנות ה90/תחילת שנות האלפיים הוא עניין מאוד מעניין. בכל מקרה סרט מאוד חמוד
Ongezellig- סדרת רשת מצויירת הולנדית שבסופו של דבר לא יצאה לפועל והסתפקה בפרק 1 שמחולק לשישה חלקים. נמצא איפשהו בין הומור אינטרנטי לפוטנציאל לסדרה שהייתה יכולה להיות ממש טובה.
Kimagure Orange Road- סדרת רומקום אנימה שעל כל פרק טוב יש לה פרק רע. אבל איכשהו יש לסדרה שני סרטים ממש טובים שמתחרחשים אחרי העלילה של הסדרה
Battles Without Honor and Humanity-מגניב,חבל שלא באמת הבנתי מה הולך שם :(
הלהקה-מעבר לכך שזה באמת סרט מצחיק מרגיש שהעולם של הדמויות באמת יותר מלא וקיים ממה שרואים בסרט. נהדר
סוף העולם שמאלה-טוב בדרכים די דומות ל"להקה"
Karekano- הידאקי אנו עושה סדרת רומקום. רוב הזמן מאוד טוב ויצירתי, חבל שההפקה הייתה מבולגנת מדי והסיפור לא באמת הגיע לנקודה טובה לעצור בה.
Curtain Call(1984)-יש איזשהו קסם מיוחד מסרטי "slice of life" שהם גם קטנים וגם מיינסטרימיים מיפן של תקופת הבועה. הסרט הזה ספציפית לא מאוד מיוחד
השוטר אזולאי-אהבתי מאוד
מערב ביירות-סרט מלחמה ממבט של חבורת נערים, לא ממש סרט שיושב במסגרת אחת בקטע טוב.
לחישת הלב לייב אקשן- לא ממש רימייק לא ממש סרט המשך ממש לא טוב.
Woman Basketball Player No. 5- סרט מסין משנות החמישים, זה קומוניסטי מדי בשביל להוציא משהו מזה.
סימה וקנין מכשפה- מצחיק, פחות דומה למבצע סבתא ממה שהייתי חושב ויותר פוליטי ו"רע" גם לטוב וגם לרע.
Joshi gakuen- טרילוגיית קומדיית סקס מיפן מ1970-1 סוג של אסקימו לימון מקומי(נראה לי, אף פעם לא ראיתי אסקימו לימון) בלי קשר בין הסרטים למעט כך שחלק מהשחקנים חוזרים בסרטים כדמויות שונות אך דומות. סרטים טובים אבל מסוג הסרטים שאני כנראה לא אמצא למי להמליץ עליהם בחיי.
מרק רוחות(1992)-סרט הקריסמס הכי שינטואיסטי שיש. חמוד מאוד וקצר(פחות משעה).
סרטים של יסואו באבא
במאי קומדיות שכנראה מייצג הכי טוב את תקופת הבועה של יפן. הקריירה שלו התחילה מטרילוגיית רומקומים בלתי רשמית שכולה מתרחשת במקומות נופש(באוקיינוס,בסקי ובחוף) שלצערי לשני הסרטים הראשונים ממנה עדיין אין כתוביות באנגלית.
Cover as Many Waves as Possible(1991)-חבורת סטודנטים מנסים להקים תחנת רדיו מחתרתית על חוף בלי שום חשש מעברת לדרמות הפנימיות ביניהם. הסרט האחרון בטרילוגיית החופשה והסרט שהכי אהבתי השנה.
Messengers(1999)- אחרי קריסת הבועה, הסרט הבא של באבא עוסק באשת קריירה שנאלצת לעבוד בעסק מקומי למשלוחים על אופניים. כנראה הסרט הכי מטומטם ומצחיק של באבא, כולל סצנת קרדיטים נהדרת
Bubble Fiction: Boom or Bust(2007-צעירה נוסעת בזמן ללפני קריסת הבועה כדאי לגרום להציל את יפן. חמוד מאוד
Sensuikan Cappellini-gou no bouken(2022)-סרט שמבוסס באופן מאוד מאוד רופף(בת'כלס רק בקונספט) על ספינה ששירתה במלחמת העולם השנייה גם את יפן גם את גרמניה וגם את איטליה(בסרט היא גם לא משרתת את גרמניה). לא ממש דומה לסרטים הקודמים של באבא וגם לא ממש טוב.
השלמתי לראשונה את כל תשעת סרטי סטאר וורס. את השלושה המקוריים ראיתי מתי שהוא, לא בריכוז מוחלט, ולא התחברתי יותר מדי. השנה ראיתי את כל שלוש הטרילוגיות בסדר הכרונולוגי יחד עם הבן שלי, ו-וואלה, הם סרטים ממש טובים!
הטרילוגיה האחרונה אולי חלשה ודי מאכזבת, והטרילוגיה הראשונה מעניינת רק ביחס לאמצעית, אבל בסך הכל הסרטים ממש אחלה. נראה לי שאם הייתי רואה אותם בגיל הנכון הייתי לגמרי גיקית של סטאר וורס כל חיי.
אייבנהו (1952)
ראיתי עוד כמה קלאסיקות השנה, אבל הסרט הזה בלט – כמו בשנה שעברה שבה צפיתי (שוב, אחרי הרבה שנים) בסרט ישן בעקבות המלצה של ג'ורג' ר.ר. מרטין, גם השנה צפיתי בסרט עוד יותר ישן בעקבות המלצה כזאת.
בפוסט מלפני כמה חודשים, גרר"מ סיפר על הסדרה המתקרבת על פי סדרת הנובלות שלו "האביר משבע הממלכות" וציין שאחד המניעים שלו לכתוב את הנובלות האלו היה האהבה שלו לתחרויות-אבירים, אהבה שצמחה, בין היתר, מצפייה בסרט "אייבנהו" משנת 1952 בילדותו.
כמובן שהשאלה שמיד שאלתי את עצמי היא איך, לעזאזל, אף פעם לא ראיתי את הסרט הזה, במיוחד בהתחשב באהבתי למקור הספרותי של סר וולטר סקוט. אז צפיתי.
יאמר מיד: השליש הראשון של הסרט (פלוס מינוס) מצריך מידה מסוימת של סלחנות מצד צופים עכשוויים. הכל נראה תיאטרלי מדי, מתאמץ מדי, ובשילוב עם התלבושות התקופתיות קצת מזכיר שלא בטובתו את "מונטי פייתון והגביע הקדוש". גם סצנות הקרבות, כשישנן, לא מרשימות מדי.
אבל כשהשליש הזה עובר נכנסת לסרט הדמות של רבקה מיורק בגילומה של אליזבת טיילור, ואפשר להבין מיד מי הכוכבת האמיתית של הסרט, יותר מכל שחקנית או שחקן אחר על הסט (כולל רוברט טיילור, בתפקיד הגיבור שהסרט נקרא על שמו). טיילור מביאה לסרט לא רק נוכחות ממגנטת, אלא גם מרכיב שלא הייתי מצפה מסרט הוליוודי משנת 1952 להתקרב אליו אפילו – צלילה לעומק היחס המחורבן של אוכלוסיית אנגליה כלפי האוכלוסיה היהודית שחיה בקרבה. נכון, זה בהחלט היה גם בספר המקורי, אבל מהרגע שטיילור נכנסת לסרט זה די נהפך לתמה העיקרית שלו, והאופן שבו הסרט מציג את היהודים באופן כללי בתור אנשים סימפטיים יותר מרוב הדמויות הנוצריות בסרט הוא די מהפכני, בתקופה שבה היה קשה למצוא דמויות יהודיות בקולנוע האמריקאי.
ומעבר לזה, מהרגע שטיילור נכנסת לסיפור, הסרט משתדרג. סצנות המלחמה נעשות יותר אינטנסיביות ומלהיבות (סצנת קרב השיא היא עניין מורט-עצבים במיוחד), השחקנים נראו כמי שהתעוררו להופעה משכנעת וסוחפת בהרבה – רוברט טיילור במיוחד, אבל גם החבר'ה הרעים (יש לא מעט מהם בסרט) והרולד וורנדר בתפקיד פורע החוק לוקסלי (בסרט, כמו בספר המקורי, נמנעים מציון השם המפורש "רובין הוד") וכל המעורבים מספקים סרט שכיף לצפות בו. לא סרט האבירים האהוב עלי בכל הזמנים (הכבוד הזה עדיין הולך ל-"אל סיד" של אנתוני מאן), אבל בהחלט קרוב לראש הרשימה. מומלץ.
השלמות ראיות לציון:
בשנה הזאת שבקושי ראיתי בה סרטים, הצלחתי להשלים כמה קלאסיקות שבאמת עמדו במבחן הזמן:
לורנס איש ערב – תכלס, נהנתי מהחצי השני הרבה הרבה יותר.
פול מטאל ג׳אקט – זה סרט טוב, ברור לי שהוא טוב, ועדיין לא הבנתי את ההתלהבות או ההפיכה לקלאסיקה. מניחה שלא הייתי בגיל הנכון או בזמן הנכון לצפות בו לראשונה.
הנוסע השמיני 2 – טוב מאוד. טוב מאוד.
שודדי הזמן – טרי גיליאם עושה טרי גיליאם בצורה נפלאה, בתור חובבת מסע בזמן בכלל ודוקטור הו בפרט יש מצב שזה הגליאם שהכי נהנתי ממנו עד היום.
פישר קינג – עוד גיליאם, נהנתי, שכחתי את רובו אופס :]
הגוף של ג׳ניפר – חששתי בתור פחדנית ומאוד מהר פשוט נסחפתי אל הקאמפיות.
רומן בלתי נשכח – בעיקר, הופתעתי מכמה מהסרט הכרתי ואז גם לא הכרתי, לא רע בכלל, למרות חוסר הכימיה בין השחקנים.
השלמתי כמידי שנה גם סרטי אנימציה קצרים, בעיקר מהשנים הראשונות של דיסני, אין מה להרחיב עליהם בנפרד נראה לי, סה״כ אני נהנתי.
מעבר לזה אין לי אכזבות גדולות, שאני כבר יושבת להשלים משהו זה לא שיעורי בית, זה ממטרה להנות ואחרי ״מחקר״ של מה יהיה מוצלח ומה לא, או לפחות מה אני חושבת שאהנה ממנו, במיוחד בשנה כזאת שבה אין הרבה זמן פנוי לבזבז. תכלס, הלוואי ושנה הבאה אוכל לקלל כמה קלאסיקות כאלה ואחרות כי זה אומר שהיה לי אפשרות פשוט להשלים ״חובות״ ורשימות ״חשובות״.
השנה עשיתי מנוי לסינמטק תל אביב
וזו הייתה החלטה מצוינת שבזכותה גם השלמתי כמות מכובדת של קלאסיקות השנה לעומת שנים שעברו.
פריז, טקסס – סרט שמתח קצת את החוסן שלי בפני הפרעות הקשב שלי, הוא לא קל לצפייה מכיוון שהוא איטי, ארוך ושקט, אבל הוא בהחלט היה שווה את זה. הבנייה האיטית עוזרת בעיכול של הסיטואציות הקשות בסרט ולהתחבר לתהליך שהדמויות עוברות במצב הבלתי אפשרי הזה. גם השיא של הסרט, בסופו, רגוע. אבל שובר ממש. סרט מצוין.
מגנוליה – שנים אמרתי לעצמי שאני צריך לראות אותו והתחמקתי בגלל האורך. פספוס ענק מבחינתי, אם הייתי צופה בו בתיכון הוא בוודאות היה מתקבע לי כאחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. באמת שאהבתי בו הכל, נכנסתי חזק ממש לכל אחד מהסיפורים ולכל אחת מהדמויות. ולמרות שידעתי שהקטע עם wise up יגיע, הוא הצליח לתפוס אותי לא מוכן. בכיתי המון.
לני – מצחיק ועצוב, הופעות נהדרות של דסטין הופמן וולרי פרין (שאותה לא הכרתי בכלל). הכל מבוצע טוב אבל כן היה לי קצת קשה יותר להתחבר לחלק האחרון (ולא יודע אם זו אשמת הסרט או הסיפור האמיתי).
שיר אשיר בגשם – לא יצא לי לראות סרטים שיצאו לפני הסיקסטיז אז קצת חששתי. הופתעתי ממש מכמה שהוא הצליח להצחיק אותי ולהיות רלוונטי למרות שהוא כל כך ישן ובסגנון אחר ממה שאני רגיל. כן היו קטעים שקצת פחות התחברתי, לפעמים הרגיש שקצת דוחפים נאמברים בשביל למלא את הזמן, אבל הוא עדיין היה כיפי בטירוף.
היומן – חמוד. גוסלינג ומקאדמס יפים ומקסימים. הבנתי למה הוא קיבל את המעמד שלו כצ'יק פליק קלאסי.
שירות המשלוחים של קיקי – פשוט מקסים. לא מהמדהימים של מיאזקי אבל כיפי ומרגש.
הטירה בשמיים – מגניב מאוד ונהנתי ממנו, אבל הסוף מאוד מאוד נמרח והקשה עליי להתחבר אליו.
מופע האימים של רוקי – קצת רמאות כי כן ראיתי אותו פעם אחת קודם, אבל לפני כ15 שנה באיזור גיל 12. השנה ראיתי אותו לראשונה מאז ובהקרנה פעילה, ויש שיגידו שבמקרה הזה זו כן נחשבת פעם ראשונה. אני לא יכול להגיד שמאוד התחברתי לקונספט של ההקרנה הפעילה שהייתה שם, אולי כי היא הרגישה יחסית חובבנית (מתנצל בפני השחקנים והשחקניות) ולעיתים היא בעיקר הפריעה. הסרט מלא נונסנס וקטעים מתים, אבל גם מלא בסטייל וכיף והנאמברים פשוט נהדרים. מאז אני ממש חורש על הפסקול של הסרט.
השלמות לממהרים
קלרה הקדושה – ריאליזם מאגי בפריפריה הישראלית זה חתיכת קונספט. הצילום מרהיב, ולוסי (הלא היא קלרה) היא מופת של ליהוק ולדעתי משחק. אבל מדובר בסרט איטי, עם דיאלוגים מלוקקים, שבסופו של דבר לא ברור מה הוא רוצה להגיד. לא מחזיק ב-2024, אבל מיוחד בנוף.
דו קרב – זה סלאשר, רק במקום רוצח במסכה יש את המשאית של השטן. הוא רפטטיבי מדי ונגמר בקצת "פוק", אבל הוא מצליח להוציא סיטואציות מותחות מכביש ארוך במדבר והוא די אמיץ ומטורף יחסית לסרט ביכורין. נראה לי שנשמע הרבה על הבמאי שלו, אה… סטיבן ספילברג.
זיכרון גורלי – אקשן מוגזם מהאייטיז ביחד עם סאטירה חברתית בוטה ומיינדפאקים מהגיהינום. בקיצור, הקוקטייל הרגיל של וורהובן – רק יותר איכותי, יותר מגוחך, יותר מרשים ויזואלית, ובלי לבזבז דקה. עוד לא ראיתי Starship Troopers, אבל כרגע זה הסרט האהוב עליי שלו.
ריאליטי – אהבתם את "12 המושבעים"? אתם תעופו על "2 גברים כועסים, 1 אישה"! זו הצגה מצולמת עם עריכה חכמה שמזכירה לך כל הזמן שההצגה הזו אשכרה קרתה במציאות, עד לרמת התסריט. התוצאה היא character study מרתק עם משחק מטורף שבו זמנית מרגיש קטן מדי וארוך מדי. עדיין מומלץ בשביל תצוגת המשחק וההשקעה בפרטים.
יוני אפס – סרט פוסט-שואה שמתפצל בין 3 סיפורים לא אחידים ברמתם: סיפור אחד מעפן, סיפור שני סבבה, סיפור שלישי ממש טוב. הפקה איכותית שבסך הכל נראת טוב ומשוחקת נהדר, אבל בכל הקשור לתסריט ועריכה – אולי היא הייתה צריכה קצת יותר זמן בתנור (סליחה).
אדי קינג – יש לו כל כך הרבה פוטנציאל להיות משהו מגניב ומיוחד ומקסים, אבל הוא עושה כל כך הרבה שגיאות בסיסיות בעריכה, בהפקה ובכתיבה שהתוצאה היא בעיקר משמימה ומעצבנת. כל פעם שקורה משהו חכם או מצחיק או מעניין, יש רגע אחר שגורם לי לגלגל עיניים. טוב לראות שגידי השכיל לחדד את הפוטנציאל שלו ולהרים את הרמה פי כמה וכמה בסרטים הבאים שלו.
שנה אינטנסיבית להשלמות
השנה החלטתי ללכת עד הסוף, ולוודא שאני רואה לפחות קלאסיקה אחת כל שבוע. מעט מהן היו סרטים מהפייבוריטים שלי שרציתי לצפות בהם שוב (על המסך הגדול, אם התאפשר!) ורובם הגדול היו סרטים חדשים שרציתי להשלים. בסוף יצא קצת יותר מהמתוכנן – כמעט 30 סרטים שעשיתי להם צפייה חוזרת ולפחות 70 סרטים שראיתי בפעם הראשונה. אני מאוד מרוצה להגיע לנקודת ציון כזאת, אבל אין בי ספק שזה לא יחזור על עצמו בשנה הבאה, זה היה קצת יותר מדי.
מרשימת הקלאסיקות המוכרות השלמתי שלושה סרטים מאוד מוכרים: "אמדאוס" שהיה יצירת מופת מרשימה ומתגמלת, גם אם האורך שלו קצת מכביד על החוויה; "סיפור טוקיו" שהיה יפהפה ועצוב הרבה יותר משציפיתי, וגרם לי להרגיש דברים שמזמן לא הרגשתי בקולנוע; ו"מלאכים בברלין" שהייתי חייב לבדוק אחרי "ימים מושלמים" המופתי, והוכיח לי שלא סתם נהניתי מהסרט החדש של ונדרס. הוא יוצר קולנועי שמאוד מדבר אליי, אז אין ספק שאחד היעדים ל2025 יהיה להשלים סרטים נוספים מהפילמוגרפיה הענפה שלו (ספציפית העלילתיים – ניסיתי גם את "אנסלם" וגיליתי שהביוגרפיים שלו פחות עובדים עבורי).
היו גם קלאסיקות שלא התחברתי אליהן, כמו "אביב מאוחר" של אוזו, "פרסונה" של ברגמן, "ניקיטה" של לוק בסון, "שלושת הצבעים: כחול", "צ'אנגקינג אקספרס", "אבודים בטוקיו", "מגנוליה" וגם "צייד הערפדים D". מכולם ציפיתי למשהו אחר או ליותר ממה שקיבלתי, ועם רובם קצת מתסכל אותי שככה הגבתי אליהם, כי יש לי תחושה שאולי אם אחזור אליהם עוד כמה שנים אעריך אותם יותר.
זו הייתה שנה שבה סיימתי לעשות צפייה מחודשת לכל הסרטים של מיאזאקי, לכבוד יציאתו בקולנועים של "הילד והאנפה". נזכרתי כמה אני אוהב את "המסע המופלא" ו"הנסיכה מונונוקה", שני סרטים שרק משתבחים עם השנים, גיליתי מחדש את היופי ב"הטירה בשמיים" ו"הרוח העולה", וסוף סוף השלמתי את הג'יבלי האחרון שהיה חסר לי – "פורקו רוסו", שהתגלה כאחד הסרטים הנהדרים יותר שיצאו מהסטודיו באופן כללי. צפייה נהדרת ואף משעשעת שיודעת בדיוק את המינונים הנכונים של הומור, אקשן ודרמה.
היו כמה סרטי אנימציה חדשים עבורי שממש נהניתי מהם השנה: טרילוגיית סרטי מאדוקה מאג'יקה הזכירו לי את ההישגים של הסדרה פורצת הדרך הזו, וגם כמה מהכשלים שלה;
"מיס הוקוסאי" היה סרט מוזר אבל מקסים על הבת של אחד האמנים האהובים עליי, והצליח לבנות דמות מאוד מעניינת משם שדי נשכח בדפי ההיסטוריה;
אנתולוגיית "ממוריז" הייתה שילוב ביזארי של שלושה סיפורים שלא ממש עובדים ביחד, אבל הסרט הראשון "ורד מגנטי" היה מופת של אנימציה, עם סיפור מד"ב קריפי ומרתק;
"זחלני השמיים" היה סרט מהורהר ואיטי של במאי "הרוח במעטפת" שהחביא הרבה יותר עומק ממה שהיה נראה בהתחלה;
ו"X: הסרט" הוא דווקא סרט נוראי עם קצב תמוה לחלוטין, אבל היה לי כל כך כיף לצחוק ממנו ועליו שאני חייב להכניס אותו. אחת החוויות היותר משעשעות שהיו לי עם סרט אנימציה בשנים האחרונות.
ובכל זאת, סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה היה בכלל צפייה מחודשת. היו מועמדים בולטים כמו סרטי מיאזאקי רבים, "הרקולס" הנפלא ששכחתי עד כמה הוא יותר קומדיה מאשר סרט אקשן או "מיראי" המדהים של מאמורו הוסודה שתמיד מצליח לרגש אותי עד דמעות.
אבל הסרט הנבחר הוא "סנדקי טוקיו", המאסטרפיס של סאטושי קון וסרט הקריסמס האולטימטיבי. היה כיף לראות בצפייה המחודשת עד כמה הוא התיישן נהדר, התסריט מהודק אפילו יותר משזכרתי וקאסט הדמויות המגוון מצליח לבדר ולחמם את הלב בו זמנית. זה סרט שאי אפשר שלא לחייך לאחר הצפייה בו – כמו ארוחה חמה מנחמת ביום גשום. התאהבתי בו מחדש, ואני לא יכול להמליץ עליו יותר.
במסגרת הצפיות החוזרות בסרטי לייב אקשן, היו כל כך הרבה הצלחות השנה. "הכל בכל מקום בבת אחת" עדיין אחד הסרטים הכיפיים ביותר שיצאו בשנים האחרונות, ומגיעים לו כל הפרחים שהוא קיבל;
"וויפלאש" נשאר חוויה אינטנסיבית ומצמררת שאני לא יכול להסיר ממנה את העיניים עד הסוף;
"התחלה" של נולאן לדעתי אף מתעלה על ה'מקור' שלו, סרט סוחף שמענג את המוח ועדיין מצליח לרגש;
טרילוגיית "האיש ללא שם" הייתה הרבה יותר מספקת בצפייה חוזרת, כש"הטוב, הרע והמכוער" הוא עבורי סרט מושלם מכל בחינה;
טרילוגיית "שר הטבעות" הייתה מפעימה בחווית איימקס, כשכל אחד מהסרטים הוא עבורי מושלם מכל בחינה;
"המטריקס" ו"גלדיאטור" הם שני סרטים אייקוניים שהשפיעו רבות על הטעם שלי בקולנוע כשהייתי צעיר, והייתי מאושר לגלות עד כמה טוב הם מחזיקים את מבחן הזמן;
ו"סקוט פילגרים נגד העולם" נשאר אחד הסרטים האהובים עליי. אני לא רואה את זה משתנה בקרוב.
במסגרת אתגר הקיץ של עין הדג ראיתי את "שבעה בייבי", קומדיה שחורה שבכלל הייתה די מדכאת, ו"ארץ נוודים" שהיה השלמת אוסקר מוצדקת וסרט שהעניק לי פרספקטיבה שונה ודי מרעננת יחסית לשאר מה שראיתי השנה. באופן קצת מצחיק, הסרט הכי מוצלח שחוויתי דרך האתגר היה בכלל "השטן לובשת פראדה", ואני ממש מבין למה יש לו את המעמד שיש לו – הקאסט הנפלא והתסריט השנון תורמים לסרט מאוד מהנה לצפייה, כשההופעה של מריל סטריפ בהחלט ראויה לשבחים ששמעתי עליה.
וגם "מועדון קרב" היה די בסדר תודה ששאלתם.
אם לגעת בקולנוע אמריקאי יותר קטן, יש כמה סרטים שהיו אבני דרך חשובות השנה אצלי.
"דוני דארקו" הוא אחד מסרטי הקאלט האלה שעומדים במבחן הציפיות, וזו הייתה צפייה משונה ומסקרנת.
"אחר הצהריים של פורענות" הפתיע אותי והיה הרבה יותר מצחיק ממה שסרט כזה 'מחוספס' אמור להיות, ואהבתי את זה.
"גוסט דוג: דרכו של הסמוראי" היה הפתעה משמחת, סרט מיוחד של ג'ים ג'רמוש עם פסקול מדהים והופעה חזקה של פורסט וויטאקר.
"המנון לאומי" הוא אחד הסרטים היפים ביותר שראיתי השנה, סיפור אינטימי ומלא אהבה על נער שלומד למצוא את עצמו דרך קבוצת בוקרים מהקהילה הגאה, והוא הצליח לגעת לי בלב באופן שסרטים אחרים השנה פשוט לא יכלו.
זו רשימה עמוסה, ומלאה בפנינים. היה קשה להכריע מה הסרט הטוב ביותר שהשלמתי השנה. אפילו לא הזכרתי קלאסיקות אייקוניות כמו "הדרקון", "קזינו", "טריינספוטינג", "ספרות זולה", "אדפטיישן", "באטל רויאל"… זכיתי לחוות המון סרטים מעולים השנה ואני יכול להודות שאני מרוצה גם מההספק וגם מהסלקציה שלי.
למרות הכל, החלטתי לבחור אחד. והסרט האהוב עליי השנה שראיתי בפעם הראשונה חייב להיות "כמעט מפורסמים", של קמרון קרואו.
קשה להצביע בדיוק למה הסרט הספציפי הזה תפס אותי בדרך הכי משמעותית השנה, אבל יש לו כל כך הרבה להציע – מהפסקול הנפלא שמלא בלהיטי התקופה, להופעות המדהימות של כל הקאסט שממש מצליחים להיבלע בתוך הדמויות באופן אמין, וכמובן האווירה הספציפית המיוחדת שמלווה את הצפייה וגורמת לך לרצות לשקוע בתוך העולם הזה ולא לצאת ממנו.
במובן מסוים, על זה בדיוק הסרט מדבר, האשליה הזו שמשתלטת עליה ושוללת ממך את השכל הישר, עולם נוצץ ומפתה שקשה להתנתק ממנו. אני יכול להודות שהסרט הזה הפנט אותי, והוא בהחלט נכנס ישר לרשימת הסרטים האהובים עליי.
מקווה שאצליח גם בשנה הבאה ליהנות מכל כך הרבה קלאסיקות נפלאות. כבר עכשיו הכנתי בחשבון הלטרבוקסד את אתגר קריטריון 2025 שאני שואף להצליח בפעם הראשונה – ויש בו הרבה חורים בהשכלה הקולנועית שלי שעוד לא השלמתי!
מהו המקור (נולאן)?
(ל"ת)
"פפריקה" של סאטושי קוו
זאת כבר בדיחה שכיחה שאינספשן הוא סוג של רימייק.
החודש בסינמטק: ינואר 2025
או כמו שנורטון קורא לזה, פוסט פוליטי במסווה.
שנה חדשה, תעמולה ישנה. קלאסיקות, קאלט, טראש וסתם סרטים ישנים (סרטים בני עשור ומעלה) מעניינים החודש בסינמטקים השונים ובעוד מקומות:
סינמטק תל אביב:
פסטיבל אטסיב! לקולנוע אפריקאי: אחד האירועים המרכזיים החודש בסינמטק שם במרכז את הקולנוע של ג'יבריל דיופ ממבטי ועורך, בין שאר הדברים, רטרוספקטיבה לכבודו, מה שאומר שאפשר לתפוס את "טוקי בוקי" על מסך גדול (וגם סרטים פחות מוכרים שלו). לתכניית הפסטיבל המלאה.
שאר הסרטים שיוקרנו החודש בסינמטק: "לפני הזריחה" (30 שנה לתחילת הטרילוגיה, עותק 35 מ""מ), "רציחות פשוטות" (עותק 35 מ"מ), "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס", "7 דקות אחרי חצות", "הגשרים של מחוז מדיסון", "בין כוכבים", "המבוך" (1986), "סרט מטוגן" (מועדון הסרט המופרע, עותק 35 מ"מ), "הפסנתר" , "מזרח הוא מזרח", "הזבוב" (קרוננברג), "הקונפורמיסט", "זעקות ולחישות" (ברגמן), "מגרש השדים" (1973, עותק 35 מ"מ), "המסע המופלא", "איילים" (2015), "סרט לבן" (האנקה), הקרנה פעילה של "חנות קטנה ומטריפה" ו"מלון גרנד בודפשט".
_________
קולנוע יפו (לו"ז חלקי עפ"י מה שפורסם באתר עד כה):
"אושר" (סולונדז), "עוברת אורח" (אנייס ורדה) ו"מלאכים בשמי ברלין".
_________
סינמטק ירושלים:
בזמן שהלו"ז של סינמטק תל אביב דליל יחסית החודש (בגלל הפסטיבל בחיפה איי גס) הלו"ז הירושלמי עמוס להתפקע בהקרנות של קלאסיקות מכל טוב.
מחווה לדויד פאקינג גורפינקל: המחווה לצלם הקולנוע האגדי היא הזדמנות לתפוס לא מעט קלאסיקות מקומיות על מסך גדול שכן הבנאדם לקח חלק לאורך ששה עשורים של פעילות בלא מעט אבני דרך, לא מעט פעמים חותמו של גורפינקל על הסרט משמעותי יותר מחותמו של הבמאי. המחווה אמנם מכסה רק חלק מעבודותיו אבל כוללת לא מעט שיאים של הקולנוע המקומי: "חור בלבנה", "שלושה ימים וילד", "עיניים גדולות", "חמסין", "הקיץ של אביה", "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", "עץ הדומים תפוס", "שחור" (עותק רסטורציה), "מסוכנת", "האסונות של נינה" ו"הבודדים".
מחווה לז'אקו ארליך: עושים כבוד לעורך הותיק שהלך לעולמו בקיץ האחרון. הסרטים שיוקרנו במסגרת המחווה: "סאלח שבתי", "שלושה ימים וילד", "הגלולה" (הידוע גם בשמו השני "הכשלון המפואר של פרלוב כשהוא ניסה לעשות קולנוע עלילתי"), "לאן נעלם דניאל וקס" ו"אלף נשיקות קטנות".
מאה שנה להולדתו של מסטרויאני: "שמונה וחצי", "לה דולצ'ה ויטה", "אהבה בריביירה", "מה השעה?", "ספלנדור", "מקרוני", "כולם בסדר" (1990) והדוקו הטרי אודותיו – "צ'או מרצ'לו".
מברודווי לקולנוע: מיוזיקלס מקובצים ביחד ומוקרנים בקולנוע כשהתירוץ הפעם הוא, נו, "מרשעת". הסרטים שיוקרנו: "גריז" (סינג־אלונג), "חנות קטנה ומטריפה", "מאמה מיה!" ו"גבירתי הנאווה". וגם "מרשעת".
שאר הלו"ז: "מרכבות האש", "צביטה בלב" (מייק ניקולס), "סכין במים" (פולנסקי), "הרחק מגן עדן", "שם המשחק" (מאמט), "לילה טוב ובהצלחה", "חיים אחרונים ביקום", "בדרך למטה" (שומאכר), "ג'ונו", "למינג" (2005), "סודות אל.איי.", "מבצע סבתא", "ארוכה הדרך הביתה", "ימי הרדיו" (וודי אלן), "ממזר קטן" (סטיבן פרירס), "לחיות בתמונות" (רובין ויליאמס), "רעל ותחרה" (קפרה), "צעצוע של סיפור", "נקודת פריצה", "בריכת שחייה" (אוזון), "אחרי החתונה" (סוזן ביאר) ו"באטל רויאל".
_________
קולנוע סם שפיגל:
"לארי פלינט: האיש והסקנדל", "לילות בוגי", "הקרב על אלג'יר", "עשר" (קיארוסטמי), "הנאהבים על הגשר" (קראקס), "היורד למעלה", "אושר" (סולונדז) ו"כנפיים שבורות".
_________
קלאסיקות בפסטיבל חיפה:
מחווה לאחים טביאני: "פאדרה פאדרונה" (עותק 4K משוחזר), "אלונזנפאן – קדימה המהפכנים", "לקדוש מיכאל היה תרנגול" (עותק 4K משוחזר), "הלילה של סן לורנצו" ו"בוקר טוב בבילוניה".
"סופרמן", "ארבעה לילות של איש חולמני" (ברסון), "עונת יובש לבנה", קצת טרנס מאליק ("ימים ברקיע", "העולם החדש") ועותק רסטורציה של "צומת וולקן".
_________
סינמטק הרצליה:
"שובו של הנוסע השמיני – גרסת הבמאי", "הנוסע השמיני: התחייה", "עקבים גבוהים" (אַלמודובר), "מראה" (טרקובסקי), "שוקולד" (קלייר דני), "האמא והזונה", "איידהו שלי", "הנאהבים מפריז", "טוקי בוקי" (ועוד שני קצרים של ג'יבריל דיופ ממבטי) ו"טוקיו!" (2008).
הסופרנוס
ראיתי השנה המון סרטים, בצפיות חוזרות או ראשונות, אבל באמת שאפילו מעל כולן (אפילו מעל 'פיוריוסה', סרט השנה שלי) עמדה סדרת המופת 'הסופרנוס'.
נכתב עליה כבר המון, אז אני אכתוב בקצרה: מדובר בסדרה שהיא יצירת אומנות לכול דבר מכול בחינה: תסריט, משחק, פיתוח דמויות (באמת שלכול דמות בסדרה מגיע ספין אוף משלה), נושאים שהיא מתעסקת בהם, אלימות. אם יכולים לזרוק אבן וסיכוי גבוה שהאבן תנחת על חתום שבו 'הסופרנוס' מושלמת.
באמת שכבר לא עושים סדרות כאלה היום. וואו אחד גדול.
זאת הייתה השנה הראשונה שלי כחובב קולנוע "אמיתי"
תמיד אהבתי קולנוע, אבל תפסתי מעצמי מומחה גדול יותר בטלוויזיה. בסרטים הטעם שלי נשאר על הצד היחסית מיינסטרימי, ולא ממש חקרתי קלאסיקות מהעבר. ואז קרה ה7.10, ומילואים ועניינים, וחיפשתי תחביב חדש לזמן הפנוי המועט שיש לי, כזה שיהווה סוג של מפלט. מפה לשם מצאתי את עצמי משלים קלאסיקות קולנועיות, וזה היה כיף גדול. כל כמה חודשים פרסמתי כאן באתר בשרשור המתגלגל של 2023 סיכום של הסרטים שהשלמתי, אז לכבוד השרשור החדש חשבתי שיהיה נחמד ליצור דירוג.
הבהרה: לא מדובר ב"דירוג קלאסיקות", אלא פשוט בדירוג של כל הסרטים שראיתי בשנה האחרונה (+חודשיים של סוף 23), שבמקרה (או לא במקרה) רובם קלאסיקות. יאללה, נתחיל:
בתקופה הזאת צפיתי ב-90 סרטים. רבים מהם הותירו עליי רושם רב, אבל רק 13 מתוכם נגעו בי בצורה באמת עמוקה, ולכן הדירוג יורכב, באופן לא סטנדרטי, מ-13 סרטים.
נתחיל ב Honorable mentions- עשרה סרטים שלא נכנסו לטופ 13 אבל כן ראויים לציון מיוחד:
הגשר על נהר קוואי (1957), לפני הזריחה (1995), הילד והאנפה (2023), נהג מונית (1976), קזבלנקה (1942), הניצוץ (1980), הכול אודות חווה (1950), קטיפה כחולה (1986), מולהולנד דרייב (2001), אפולו 10.5 (2022).
ונמשיך עם הטופ 13 (אני מוסיף גם תיאור קצר על מה הסרט למי שפחות בעניינים):
13. עשה את הדבר הנכון (1989) – על שכונה שחורה בארה"ב שיש בתוכה פיצרייה של איטלקים. רוב הזמן הוא מרגיש כמו קומדיה/פרק בקבוק מסיטקום, אבל ככל שהוא מתקדם הוא תופס כיוון אחר. נדירים הסרטים שיש בהם "אמירה" שמצליחים להיות אמביוולנטיים, וזה אחד מהם. זה סרט שמציג 2 גישות מנוגדות להתמודד עם אי-צדק, וההוכחה לכך שהוא באמת לא תופס צד ברור היא שאני חשבתי שהוא נוטה לצד אחד והסתבר לי בדיעבד שספייק לי, הבמאי, התכוון לנטות לצד השני.
12. ד"ר סטריינג'לאב (1964) – סאטירה פוליטית על מלחמה גרעינית. סרט שהוא גם מצחיק מאוד וגם מותח מאוד, פשוט תענוג לצפות בו. לא קובריק קלאסי, כי זה היחיד שלו שהוא ממש קומדיה.
11. עיניים עצומות לרווחה (1999) – עוד סרט של קובריק, שמרכיב כמעט חצי מהדירוג. זה כנראה הסרט הכי פחות נוצץ שלו מבחינת העשייה הקולנועית, והמשחק של טום קרוז וניקול קידמן בתור הדמויות הראשיות הוא קצת מוזר, אבל עדיין מדובר בקולנוע מקורי מאוד, כזה שכשהסרט נגמר אתה ממלמל "יואו.." והוא נשאר איתך הרבה אחרי הצפייה. וגם – הסיפור בו בנוי בצורה חכמה באופן מפתיע.
10. ואת אמא שלך גם (2001) – אלפונסו קוארון בתחילת דרכו. סרט התבגרות של נערים, אבל למבוגרים. הצילום כאן, של לובצקי, הוא יוצא דופן באיכותו, ומראה שגם בסרט אינדי קטן אפשר לעשות צילום גדול מהחיים. השחקנים מצויינים, והסרט בנוי בצורה מאוד אינטיליגנטית, ואפילו כולל טוויסט חכם ומרגש.
9. התפוז המכני (1971) – שוב קובריק. מה לעשות. הסיפור הוא על מנהיג כנופיית פושעים סאדיסט שנשלח לטיפול חדשני שנועד לגמול אותו ממעשיו הרעים. סרט שמעלה שאלות פילוסופיות מעניינות מאוד, ומלווה בעשייה קולנועית מדהימה כי בכל זאת, קובריק. גם כאן, כשהסרט נגמר אתה מרגיש שאתה צריך יום-יומיים להירגע בשביל לעכל אותו.
8. אנטומיה של נפילה (2023) – הסרט הכי חדש ברשימה. זאת דרמת-מתח משפטית, אז זאת קצת רמאות כי סרטי בית-משפט הם בדרך כלל מעניינים אוטומטית, אבל כאן זה מלווה בתסריט הכי מהודק בעולם פחות או יותר, והכול עשוי ממש לידי שלמות. נדיר לראות סרט שהוא גם מרתק מבחינה עלילתית וגם משלב התייחסות להרבה נושאים שונים בצורה ממש מעמיקה וטבעית.
7. פרידה (2011) – הסרט האיראני שניצח את "הערת שוליים" באוסקר, ועם כמה שאני מת על הערת שוליים, אחרי שצופים בסרט הזה ברור גם למה. זה מתחיל בתור סיפור על זוג איראני שאחד מהם רוצה לעזוב את הארץ והשני רוצה להישאר, אבל מתפתח למשהו שונה לגמרי. בהתחלה הוא נראה כמו דרמה סוחטת-דמעות מיושנת קלאסית, אבל לאט לאט אתה מגלה שהוא בעצם מחושב וחכם מאוד בבנייה שלו. יש כאן גם תצוגות משחק פשוט פסיכיות, במיוחד של הגבר בדמות הראשית.
6. כל הג'אז הזה (1979) – סרט כבד וססגוני על במאי/כוריאוגרף אובססיבי, שהוא גם מין מחזמר כזה. מזכיר מאוד את בוג'ק הורסמן, שלדעתי היוצרים שלו בוודאות שאבו מכאן השראה. צילום מדהים, קטעי ריקוד מרהיבים, ובאופן מפתיע התסריט מצליח לספק המון ציטוטים לפנתיאון. סרט שכשהוא נגמר אתה מרגיש שאתה צריך לצאת להליכה לתפוס קצת אוויר.
5. האזרח קיין (1941) – דרמה קלאסית על איל הון שמת ועיתונאים מנסים לסכם את חייו. ניגשתי לסרט הזה בתחושה שאני מבצע מטלה – בכל זאת האזרח קיין, צפייה חובה לכל סטודנט לקולנוע וכו'. מה שלא ציפיתי שיקרה זה שאעוף עליו ככה – הוא מבויים מדהים גם בסטנדרטים של היום, הוא הרבה יותר קצבי ממה שחשבתי, והסיום שלו יפהיפה. בעיניי אחרי שצופים בו זה נהיה מאוד ברור למה הוא היה נחשב המון שנים הסרט הטוב בהיסטוריה. הוא מספר בו זמנית סיפור מאוד אישי וגם מאוד כללי, והוא מסופר מכמה נקודות מבט שונות ועדיין מצליח לגרום לדמות הראשית להרגיש עגולה לגמרי.
4. פול מטאל ג'אקט (1987) – דרמה על טירונות + מלחמה בתקופת וייאטנם. מאפיין משותף לכל הסרטים של קובריק הוא שאין אצלו שומן – כל סצנה בסרט נועדה לשרת רעיון. הדמויות לא כאלה חשובות וגם לא לגמרי אנושיות, והעלילה גם היא רק כלי. סצנה אחרי סצנה אתה מרגיש איך הסרט מתגבש לכדי משהו שקשה להגדיר אותו במילים, אבל הוא מצליח לעורר בך רגש מאוד ספציפי. זה סרט שמחולק לשניים, ויש בו שני שיאים, שניהם נותנים אגרוף בבטן. סרטי מלחמה לרוב מסתכמים במסר "מלחמה זה רע", אבל כאן יש הרבה מעבר לזה. מקורי ועוצמתי.
3. חרקירי (1962) – סרט יפני על שני אנשים שמגיעים לאנשי השלטון המקומי בבקשה לבצע חרקירי, כל אחד מסיבותיו. הגעתי לסרט סקפטי אחרי שראיתי 3 סרטים של קורוסאווה ואף אחד מהם לא הפיל אותי מהרגליים (אמנם במאי אחר, אבל יפני, ישן, ציפיתי למשהו דומה). הסרט הזה היה הפתעה גמורה – הוא מספר סיפור יפני ישן אבל עם מבנה מערבי מודרני, וזה יוצר מעין שעטנז יוצא דופן. הוא חכם, מקורי, מצולם מדהים, ומרגש ביכולת שלו לשבור מיתוסים עם אמירות שלא הייתי מצפה מיפנים להרגיש בנוח לומר. בנוסף, הוא הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם. המערכה האחרונה שלו, ואז הסצנה האחרונה ממש, עשו לי צמרמורת.
2. אפוקליפסה עכשיו (1979) – על חייל אמריקאי בוייטנאם שנשלח לחסל חייל אמריקאי אחר שסרח. גם כאן הפתיע אותי עד כמה הסרט נגע בי, אחרי שאת סרטי "הסנדק" חיבבתי אבל לא מצאתי בהם את הגאונות שאחרים מצאו בהם. מדובר בסרט גדול מהחיים בכל מובן, הפקה לא נורמלית וצילום שומט לסתות ממש. הדבר המדהים הוא שבנוסף לזה, הוא בעצם מספר סיפור מאוד מצומצם וספציפי, שהוא בפני עצמו מרתק ומעלה הרבה תהיות מוסריות. סרט שהוא פשוט ההגדרה לאיך סרט צריך להיות.
1. 2001: אודיסאה בחלל (1968) – סרט מד"ב על קופים, בני אדם, מחשבים ואלים. מצליח להיות גם מאוד יומרני וגם לקלוע בכל דבר שהוא מנסה לעשות. חלק מהסצנות קצת ארוכות מדי, וזה עשוי להסתיר את העובדה שיש כאן סיפור פשוט אבל סופר אלגנטי, שכשהוא מלווה בצילום, אפקטים ופסקול כל כך טובים, הוא מתעצם פי מאה מאשר כשסתם מסכמים אותו מילולית. זה סרט שמרגיש בגדול כאילו הוא בויים לא על ידי בן אנוש, או לפחות כאילו מישהו עבד עליו במשך 30 שנה. בכל פעם שאתה חושב שכבר עברת את מכסת השוטים המדהימים או הרעיונות המעניינים, הוא מטיח בך עוד ועוד. לראייה, החלק הכי מרתק וקומוניקטיבי בסרט מתחיל אחרי יותר משעה. כמו יצירות של באך או מוצרט, מאמין שזה סרט שיישאר רלוונטי הרבה דורות קדימה.
זהו זה! מניח שיש כאן כמה מוטיבים חוזרים בטעם שלי, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית בחיים שלי. אפשר לומר שאני מתחבר יותר לסרטים שמדברים לראש מאשר ללב, ועדיין נשבה בקסם של עלילה בנויה היטב, אבל בהחלט מחפש להתלהב ולהתרגש מהעשייה הקולנועית.
קודם כל רשימה מעולה של סרטים נהדרים
גם אני הופתעתי לא פחות ממך עד כמה האזרח קיין עובד בימינו (לצערי בניגוד לסרטים אחרים של וולס, שראיתי, מלבד "האדם השלישי" שבו הוא רק שחקן משנה), ואוהב הרבה יותר את "אפוקליפסה" מאשר את הסנדקים.
לגבי "אנטומיה" (סרט השנה שלי) – הוא אולי סרט בית משפט, אבל הוא רחוק מלעשות את הטריקים של סרט בית משפט קלאסי. העדויות הפורנזיות בכוונה מאזנות את עצמן, העדויות האחרות משחקות על הצד הרגשי ואין בהן כמעט שום ראיה משמעותית, ואפילו הצורה שבה פסק הדין מוצג שוברת את כל הכללים. הסרט הזה, בחוכמה, מתייחס לבית המשפט כמו לטיפול זוגי ולא כמקום לברור בו אמת משפטית.
תודה!
גם אני ניסיתי להשלים לפחות שני סרטים אחרים של וולס והתקשיתי. לגבי האדם השלישי – שחקן משנה זה אנדרטסייטמנט, הייתי בהלם כמה מעט שורות יש לו בסרט (בלי קשר – סרט טוב).
מסכים ש"אנטומיה" שובר את רוב הקלישאות של דרמות בית משפט, אבל הוא כן מזכיר אותם במובן שהוא מעניין ומותח מעצם אלמנט ה – who dunnit.