בבואנו לסכם את השנה בפסקולים, צריך להודות באמת – והאמת היא שמוזיקלית זאת הייתה שנה ככה-ככה. הרבה פחות פסקולים תפסו את אוזניי במהלך צפייה בסרטים ובסדרות, וגם כשכן, זה לא תמיד היה ברמה שגרמה לי לחפש את הפסקול בספוטיפיי ולהאזין לו שוב.
אבל אולי הנהי של הפסקה הקודמת לא בדיוק מוצדק, כי הרי פסקולים הם לא רק אינסטרומנטליים, ובגזרת השירים השנה דווקא פרחו להם כמה פסקולים נפלאים. אז מייד צוללים, רק תזכורת: לא יהיה פה מצעד עם מקומות מסודרים, אלא כמה מילים על פסקולים שבא לי להתייחס אליהם – אם כי כמו בשנה שעברה, יש פסקול אחד יוצא מן הכלל שפשוט טרף את התחרות ורוקן את השולחן, אז את התואר הספציפי "פסקול השנה" כן יהיה לי למי לתת.
עוד הערה קבועה: בלי שימוש ביצירות קיימות. כן אגיד שאם היה מקצה כזה, "טטריס" היה מנצח עם הליכה לאחור בידיים קשורות – וזאת למרות "שומרי הגלקסיה: חלק 3". טיפ למתמודדים עתידיים: שימו בפסקול שלכם את The Final Countdown.
מחזות זמר
כדי לפתוח את סיכום השנה באופן חיובי, נקדים את קטגוריית הסרטים המוזיקליים, מהם לרוב נהניתי השנה. מן הראוי לציין בפינתנו "הסרטים המדוברים שלא הגעתי אליהם" את "פלורה ובנה" ששמעתי עליו שבחים רבים, ואני מקווה להשלים בקרוב. את "ברבי" כן ראיתי, אבל השירים שלו זכו כבר לתהילה מספקת, והם לא בדיוק צריכים אותי. אולי טוב שכך: הם היו יעילים מאוד בסרט, אבל זה לא אלבום שחזרתי אליו.
"וונקה" היה פשוט ממתק של מוזיקה. שום דבר פה איננו יצירת מופת, אבל כפסקול של סרט הוא פשוט כל כך יעיל, ולאורך כל הדרך אין שיר אחד שלא עושה את העבודה שלו. פינת ההעדפה האישית: יש לי חולשה למקצבים כאלה, אז Scrub Scrub.
את "ליאו" בנטפליקס – סרט אנימציה חמוד להפליא עם אדם סנדלר שאנשים לא מכירים וחבל מאוד, כי זה סרט פשוט נהדר ואחד מסרטי השנה שלי – ראיתי בלי תכנון באיזה נופש קצר באילת, ומאז שמעתי את האלבום שלו כבר כמה פעמים. אולי כי אלו שירים מהסוג שפחות או יותר כוללים את כל העלילה של הסרט, וזה סרט מוצלח, אז ככה אפשר לצפות בו שוב בלי לצפות בו שוב. חלק מהם כוללים גם דיאלוגים שרצים תוך כדי השיר, ואני לא מת על זה, אבל זה באמת בטל בשישים. רצועה מועדפת: When It's Us.
מועמד משמעותי נוסף לשיר השנה הוא כמובן Peaches מ"האחים סופר מריו: הסרט". הנה תמונה ששווה אלף מילים:
והיו עוד סרטים מוזיקליים, ועוד שירים מקוריים לסרטים (למשל ב"ג'ון וויק 4" ואפילו ב"רוחות אינישרין"), אבל כמובן בראש כולם ניצבת יצירת השנה, "העיר הזאת". אני טיפ-טיפה פחות עף עליה מכולם, אבל רק טיפ-טיפה: זה באמת סרט קרוב למושלם ושירים פשוט אדירים ומבריקים אחד-אחד, שמרגישים בזמן ההאזנה להם איך אנשים מוכשרים ומלאים בתשוקה השקיעו מחשבה בכל ביט ועשו את זה עוד פעם ועוד פעם עד שיצא קרוב למושלם. למה אני שוב מתעקש על ה"קרוב"? כי "שפתותייך חוט שני" לא עובד בכלל ונשמע כמו נונסנס למי שלא יודע ממה מורכבות המילים של השיר. בכל מקרה, חוץ מהסעיף הקטן הזה, זה באמת אחד האלבומים שחרשתי עליהם השנה. הרצועה העדיפה עליי, אם שאלתם, היא… בעצם, לא יודע אם בא לי להגיד את השם שלה, לא רוצה להסתבך.
AI ושאר אכזבות
את מקטע האכזבות נריץ מהר: המלחין החביב עליי, האנס זימר, הלחין את הפסקול של "היוצר". האנקדוטה מאחורי הפסקול הזה היא שבמאי הסרט, גארת' אדוארדס, רצה כחלק מהתמה של הסרט שלו שהמוזיקה תולחן על ידי בינה מלאכותית, אבל לא היה מרוצה מהתוצאה ואז פנה לזימר. הבעיה היא שכששומעים את הפסקול הזה לא כל כך ברור שמה שנכנס לסרט בסוף לא היה אותה מוזיקה ראשונית.
עוד מלחין שאני אוהב הוא תומאס ניומן, שחזר השנה לעבוד עם פיקסאר כשהלחין את "אלמנטלי". על פניו, יופי של שידוך: תומאס בחור יצירתי וקצת אנדרייטד (לפחות מצד האקדמיה), ולסרט שעוסק בארבעת האלמנטים יכולה להיות רבגוניות נהדרת. בפועל יצאתי מבולבל קצת: זה ללא ספק אחד הפסקולים היצירתיים של ניומן, אבל התוצאה מרגישה רק בסדר ולא יותר, כאילו חסר שם משהו זכיר וקליט. מה שכן, אולי הפעם, אחרי 15 מועמדויות, סוף סוף תביאו לבחור אוסקר? זה לא שהתחרות השנה כל כך קשוחה… פחחחחח, כמובן שלא, ובמקום זה נעמיד את ג'ון וויליאמס על המיחזור המשומש שקיבלנו אחרי שחזר לאינדיאנה ג'ונס בשביל לא להביא לשולחן שום דבר חדש ומעניין.
ציפייה נוספת שהייתה לי השנה היא מ"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים", סרט קיץ מעולה ממש שהופץ משום מה בחודש מרץ והתקבל לא כמו שמגיע לו. אולי הסיבה לכישלון היחסי שלו היא שלא קיבלתי מה שרציתי מסרט פנטזיה טוב: פסקול מלהיב. לורן באלפי יודע להיות קליט כשהוא רוצה, וחבל שפה זה לא בדיוק הצליח; הפסקול לא גרוע – הוא מהנה ונחמד לרוב אורכו – אבל בחיי, ל"בלאק אדם" טרחת ליצור נעימת נושא זכירה יותר.
אולי האשמה היא בעומס שהיה על המלחין הזה השנה: באלפי חתום על הפסקול של לא פחות מחמישה (!) סרטים שהופצו בשנה האחרונה, וזה חוץ מסדרות כמו "חומריו האפלים" ו"כוכב הלכת המופלא". את חלק מהם הדחקתי שראיתי וכל שכן שהיה להם פסקול (מה זה "Ghosted"?), אבל מתוכם היו כאלה שממש אהבתי כסרטים, כמו "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות: כבר לא חלק ראשון". על אף שאהבתי מאוד את הסרט, זאת הפעם הראשונה שמלחין חוזר לסרט בסדרה הזאת, ואולי לכן היא לא מוצלחת כמו הפעם הראשונה של באלפי ב"התרסקות".
מצד שני, כן אהבתי את המוזיקה המקורית של "טטריס", שם באלפי שיחק יפה עם סגנון מוזיקה שמתאים לתקופה וגם לצלילים האלקטרוניים של הקונסולות מאז. מצד שלישי, ב"גראן טוריסמו" הוא היה גנרי להחריד – אם כי מן הראוי לציין שבסצנת הקתרזיס הגדולה באלפי, ואנדריי קצ'ינסקי שעבד איתו, כן קלעו בול לאווירה שעל המסך.
אפרופו אווירה על מסך: לודוויג גורנסון שוב הנפיק אלבום יעיל להפליא עבור כריסטופר נולאן, הפעם ל"אופנהיימר". כמו אלבומים קודמים שלו, הקטע במוזיקה פה הוא פחות להיות קליטה ויותר ליצור אווירה, וגורנסון ממש הולך ומשתפר בקטע הזה, כשהוא מצליח להידמות להאנס זימר אבל גם להיות מספיק מובחן ממנו.
אפרופו מובחן: בכל סרט מסדרת "המסור" יש את הרגע של גילוי הטוויסט, והמסורת עוד מימי הסרט הראשון היא שמתנגנת אז ברקע הנעימה "Hello, zepp". בכל האלבומים היא גם פשוט נקראת ככה: "Zepp X", למשל, בסרט האחרון. מקבץ התווים המוכר הזה יעיל כל פעם מחדש.
על פסקולים יעילים נוספים, אם כי לא מרגשים, אחראים השנה בעיקר צמדים: טיילר ביטס וג'ואל ג'יי ריצארד עם "ג'ון וויק 4", דן רומר ואוסיי אסד כתבו את המוזיקה ל"המכתש על הירח" (סרט ילדים חמוד מאוד בדיסני פלוס שנעלם מהרדאר של פחות או יותר כולם), וכמובן הצמד טרנט רזנור ואטיקוס רוס שחזרו לעבוד עם דיוויד פינצ'ר על "הרוצח". עכשיו, אם מהפסקול המהולל שלהם ל"הרשת החברתית" לא התלהבתי, אז כאן בכלל לא היה לי יותר מדי מה לחפש. ובכלל, הפסקול של הסרט עובד יותר עם הסמית'ס ולא עם המוזיקה המקורית.
לשלושה פסקולים מגיעה התייחסות קצת יותר מעריכה: "נימונה" הוא סרט שאני אוהב יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואהבתי אותו מאוד גם מלכתחילה. את הפסקול שלו הלחין כריסטוף בק, שעשה כאן בחירה מעניינת ולמרות כמה קטעים בסגנון פאנק רוק שמתאים על פניו לדמות הקופצנית של נימונה, הוא השקיע יותר בדרמה, כולל בנעימת הנושא של נימונה עצמה. בעיניי הבחירה הזו נהדרת, כי כשהסרט מבהיר לקראת סופו את דמותה של נימונה זה מוצדק למפרע וגורם לקתרזיס רגשי שכביכול רק רצה להשתחרר מהרגע הראשון.
על "סוזומה" יש לי פחות מה להגיד, אבל אני מוכרח לציין אותו, כי הוא ללא ספק הפסקול הממכר של השנה. בפרס הפסקול המגוון ביותר זוכה "רנפילד", מה שקצת מפתיע כי המלחין שלו, מרקו בלתראמי, לא מאוד התבלט עד היום בשום דבר מיוחד. אבל בפסקול הזה הוא נע בין מוזיקה שמתאימה ל"דרקולה" המקורי משנות ה-30 ועד לרצועות רוק מופרעות, וזה כיף ממש כמו הסרט.
פינת "אני לא מבין מהחיים שלי" ע"ש אלכסנדר דספלה
תראו, אי אפשר להאשים אותי שאני לא אוהב את דניאל פמברטון: הוא נכנס למצעד פסקולי העשור הקודם. כן אפשר להאשים אותי שאני לא אוהב במיוחד את "ממד העכביש" – וגם לא את הפסקול שלו. השנה הייתה לי שוב הזדמנות להבין למה, כי בעוד שסרט ההמשך מוצלח לאין ערוך מקודמו, הפסקול שלו נשאר באותה רמה, כלומר: יעיל מאוד, אבל מדי מבולגן וקופצני. פמברטון תותח על כשמדובר במוזיקה של רעשים, ובדיוק בגלל זה הוא נכנס למצעד דלעיל, אבל בשני הפסקולים האלו – למרות כמה וכמה רצועות נושא של דמויות שמוצלחות מאוד בפני עצמן – הוא חצה את הגבול הדק שבין מקוריות למקריות ולכן, לצערי, אני שוב קצת מעקם כלפיו את האף. כאמור, אני לא מבין מהחיים שלי.
מארוול, עדיין בפינה משלהם אם כי בשנה הבאה זה כנראה ישתנה
הפתיח של "פלישה סודית" היה מכוער. בהקשר שלנו, אסתפק בלציין שהמוזיקה של הסדרה לא הייתה שם כדי להושיע אותו, והיא נשמעה כאילו נכתבה על ידי מישהו שלא היה אכפת לו שיגידו שהמוזיקה שלו נשמעת כאילו נכתבה על ידי בינה מלאכותית.
המצב משתפר בהרבה עם הפסקול של "המארוולס" שכתבה לורה קרפמן. היא עשתה עבודה יפה עם שימוש הן בנעימת הנושא של קפטן מארוול מ-2019, הן ממה שיצר כריסטוף בק ב"וונדה-ויז'ן" עבור דמותה של מוניקה רמבו, וגם עם העבודה שלה עצמה על הסדרה "מיס מארוול". קרפמן הלחינה גם את העונה השנייה של "מה אם", זאת שיצאה ממש בסוף השנה וכולנו מעמידים פנים שלא מרוב שהיא הייתה לא משהו.
"שומרי הגלקסיה: חלק 3" הוא מקרה מורכב, כי את הסרט עצמו אהבתי מאוד – אבל מהמלחין של הפסקול, ג'ון מרפי, ציפיתי ליותר, כי ככה זה כשהלחנת את המוזיקה הפשוט אדירה של "יחידת המתאבדים". בפועל, הפסקול היה יעיל מאוד ומרגש בקטעים הנכונים (והיו הרבה קטעים כאלה בסרט), אבל אפילו לא התקרב לרמה של הפסקול ההוא.
העונה השנייה של "לוקי" היא התשליל של הפסקה הקודמת: הסדרה עצמה גרמה לי הרבה עוגמת נפש, אבל נטלי הולט המלחינה הפליאה לעשות אפילו יותר מהעונה הראשונה. המוזיקה בסצנת השיא של העונה היא קרשנדו מופלא של מסע ארוך ומפותל והיא פשוט נהדרת בכל דרך שהיא. בחיי, אני שומע את הרצועה הזו וכמעט רוצה למחוק את הקטילה שכתבתי על הסדרה. ללא ספק, אחד משיאי המוזיקה ביקום הקולנועי כולו.
עוד טלוויזיה
הפסקול הטלויזיוני הטוב של השנה הוא בכלל פסקול של משחק: "האחרונים מבינינו" היא סדרה נהדרת בפני עצמה, ולפי מה שאומרים אלו שמכירים את המשחק גם לקחה ממנו בהצלחה את כל הדברים הטובים. אחד הדברים הללו, מסתבר, הוא גוסטבו סנטאוללה, שעבר מהמשחק לסדרה עם המוזיקה המדהימה שהלחין.
שתי סדרות באפל טיוי זכו לפתיח טוב עם מוזיקה מוצלחת: "סיילו" ו"מונארך: מורשת המפלצות". בשני המקרים, שאר הפסקול נשען בעיקר על נעימת הנושא ולא מרחיב מדי.
פסקול מוצלח נוסף הוא זה של "הסמוראית כחולת העין", שכמו הסדרה עצמה משתמש בקלישאות של מוזיקה אסיאתית אבל פשוט עושה אותן ממש טוב, כולל טוויסטים מפתיעים כשצריך.
גם הפסקול של "פוקר פייס" טוב: הוא לא מספיק מגוון כמו שהייתי רוצה לאור האופי האנתולוגי של הסדרה, אבל הוא כן מצליח לאפיין טוב את הגיבורה שלו עם צלילים מזוהים שבאים והולכים מתי שצריך ומספקים מעטפת משכנעת לכל אזור התרחשות בנפרד. ואם דיברנו בהתחלה על שירים מקוריים, אי אפשר שלא להזכיר את השיר האולטרה-מטופש והאולטרה-כיפי "Staplehead" מהפרק הרביעי של הסדרה.
פינת הודו
לפני הפודיום – פינה חדשה! את הקולנוע ההודי התחלתי לחקור עוד לפני השנה האחרונה, אבל רק במהלכה התחלתי לקחת את העניינים ברצינות. השלמתי כמה קלאסיקות חובה, והאמת שכרגע אני בהטיה קשה כלפי הסרטים האלה כי אני צופה בכל הפנינים של התעשייה ברצף. אולי לכן טרחתי גם ללכת לראשונה לצפות בסרט הודי בקולנוע, ואז לעשות את זה עוד פעם. ואז עוד פעם. המסקנה העיקרית שלי היא "חבל שלא מפיצים אותם בארץ באופן יותר רחב". במקרה גם יצא ששלושת הסרטים האלה היו עם אותו שחקן ראשי, שארוק חאן, אבל התכנסנו פה לא כדי לדבר על הכריזמה שלו, אלא על המוזיקה של הסרטים.
נתחיל עם "פטאן", הראשון מביניהם שהופץ בפברואר. כשחיפשתי אחרי הצפייה בסרט את הפסקול שלו, גיליתי מה שאגלה שוב ושוב בהמשך: בסרטים רבים, ההודים טורחים לעשות נאמברים מפוארים ומושקעים עם שירים פומפוזיים וריקודים המוניים, אבל שאר המוזיקה די חדגונית. בפטאן למשל יש את הנעימה של הגיבור, את הנעימה של הנבל, עוד איזה תו-שניים ואז ממחזרים את זה כל הסרט עם מוטיבים מהנאמברים המוזיקליים. הם עושים את זה לא רע, אבל מילא לעשות את זה בסרט מוזיקלי שזה הקטע שלו – בסרט שיש בו רק שירים בודדים זה לא בדיוק מגוון. בכל מקרה, מבין שני הנאמברים הגדולים שבסרט אני מעדיף את Jhoome Jo Pathaan הקליט שסוגר את הסרט. אגב, בסרט "טייגר 3" שיצא (לא אצלנו) לקראת סוף השנה ומשתייך לאותו יקום של "פטאן", יש הופעת אורח של הגיבור שלנו עם השיר שלו והנעימה שלו, ומדהים כמה שהטריק הפשוט הזה אפקטיבי (דעתי על הפסקול המלא של "טייגר" הנ"ל לא ידועה כי למעשה לא צפיתי בסרט כולו, אלא רק בסצנה הספציפית הזו).
אחרי שראיתי כי טוב, הסרט ההודי הבא שבו צפיתי (בקולנוע) היה "החייל", ששמר על הנוסחה: נעימה-שתיים שמובילות את הסרט, והשאר שירים. הנעימה הראשית היא גם תכלס פראפרזה ל"הטוב הרע והמכוער" של מורינקונה, אבל גם ככה "החייל" הוא לא הדבר הכי מעודן בסביבה, אפילו זו ההודית. במקרה שלו, שום שיר לא נכנס לי לראש.
השלישי שראיתי בקולנוע, למען האמת תוך כדי כתיבת הכתבה הזו, הוא "דאנקי: המסע ללונדון". הוא ללא ספק הסרט הטוב מבין השלושה, והפסקול האינסטרומנטלי שלו (למרות שכאמור, הוא מצומצם) גם עונה להגדרה הזו – אבל דווקא אותו קשה למצוא כי המפיצים שחררו רק את השירים מתוך הסרט, והם בסדר גמור אבל עוד פחות קליטים מאלו של "פטאן". טוב, חוץ מO Maahi שהוא חמוד נורא.
הסרט ההודי שסוגר את הפינה הוא סרט שראיתי בבית כי הוא לא הופץ בארץ, אבל שבר קופות בעולם כמעט כמו "פטאן" ו"החייל": "ליאו", רימייק הודי ל"היסטוריה של אלימות" שלקח את העלילה הסופר-אפקטיבית של הסרט ההוא והכפיל פי שלושים. הסרט הזה כל כך בוטה שאחד השירים בו הוא פחות או יותר המילים הבאות: "ליאו יכסח לכם את הצורה כי הוא כזה תותח". אבל דווקא מכל המהומה הזו התחברתי לשיר אחד רגוע יחסית, "Ordinary Person", שהוא פשוט קליט ונחמד, למרות שגם הוא לא מצטיין בסאבטקסט. מה שכן, שני השירים המדוברים הם באנגלית דווקא (או לפחות הפזמון שלהם).
והפסקול הטוב של השנה הוא…
אז תראו, בלי הכללים של עין הדג הייתה לי התלבטות אמיתית, אבל הכללים קיימים, ולפיהם "בבילון" הוא סרט של 2023 – ועל כן, פשוטו כמשמעו, התחרות הסתיימה עוד בטרם החלה, כי בבילון הוא לא רק הפסקול הטוב של השנה (ושל כמה שנים טובות אחורה, לפחות בקולנוע), אלא גם העד הטרי ביותר לטמטום הבלתי נסבל של האקדמיה שתמיד נותנת את הפרסים לסרטים הלא נכונים (באמת, אוסקר? "במערב אין כל חדש"? באמת?!).
אז אנחנו פה כדי להציג את האמת: זה פסקול פאקינג אדיר. הוא כיפי, הוא קליט, הוא כיפי, הוא מגוון, הוא כיפי, הוא מצחיק, הוא כיפי, הוא מרגש, הוא כיפי, הוא מצמרר כשהוא רוצה, הוא כיפי והוא מאחד ומפריד תימות מוזיקליות בגאונות שנראית פשוטה. והוא גם כיפי, נראה לי שהזכרתי את זה. ג'סטין הורוביץ, המלחין, אפילו מעז לרפרר לעצמו כשנעימה אחת מ"לה לה לנד" צצה פתאום להופעת אורח, ולרפרר לפסקול העשור הקודם זה קצת מתחת לחגורה, אבל גם בלי הטריק הזה הפסקול הזה מנקה את השולחן מכל תחרות שהיא ובפער גדול מאוד. אז עזבו את האיכות של הסרט בפני עצמו (אני אהבתי) ואת האם אני מצפה לסרט הבא של דמיאן שאזל, כי אני בכל מקרה מחכה לפסקול הבא של ג'סטין הורוביץ – שעובד רק עם שאזל, אז התשובה זהה.
אין על הפסקולים של משחקי הרעב
לשני הסרטים הראשונים היו הפסקולים המועדפים עלי בשנים שהם יצאו, ואני עדיין שומע את abraham's daughter ואת eyes open היום. הסרט החדש סובל מחסרון משמעותי בדמות הכוכבת הראשית שלו, שיודעת לשיר אבל בסרט היא מעצבנת ממש, אבל הפסקול שלו עדיין בנוי מאותה רוח והתברג אצלי לרשימת ההאזנה. You can't catch me now אמור להיות הלהיט והוא אכן מאוד חזק (חוץ מהסוף שלו שקצת נמרח), אבל אותי הכי תפס bury me beneath the willow שפשוט מיוחד מאוד.
וחוץ מזה שכמובן האחרונים בינינו, שהשיר בטריילר שלו הוא הסיבה שבכלל רציתי לראות סדרת זומבים, לרוב לא כוס התה שלי.
אוליביה רודריגו ממש נשדדה באוסקרים שהיא לא מועמדת על הבלדה היפיפייה הזו
(ל"ת)
ושכחתי גם את וואן פיס
גם נעימת הפתיחה המעולה (שנכתבה לסדרה במיוחד? חיפשתי אותה באנימה ולא מצאתי) וגם הפסקול עצמו, בייחוד השיר של נאמי (my sails are set)
פס הקול של היוצר היה מעפן פיצוצים.
כל הסרט פשוט דמיינתי לי מנגינות של יוהאן יוהנסון ז״ל מתנגנות ברקע.
בא לפרגן עם לפסקול של Bottoms
להלחין לקומדיה זה קשה ורוב הסרטים נופלים על פסוקלים בנאליים ונשכחים, וגם פה היו רגעים שפשוט נשעמו כמו העתקות מסרטים אחרים (ואינטרסטלר, מכל הסרטים), אבל המנגינה הזאת נתקעה לי בראש שבועות.
וכבוד על פינת הודו. אני עדיין רוקד את Naa Ready מ"ליאו" (הקשוח שיפתח לכם ת'תחת ויעשה לכם חרבו דרבו).
הפסקול של יורשים
אחד מפסקולי הסדרות המעולים, שמבוסס אמנם על כמה נעימות קבועות אבל משחק בהן בצורה מדהימה.
One more tguva then I'll let you go
כדי להקל עליי (ואולי גם על מי שמעוניין להאזין) אני מצרף קישור לפלייליסט (ספוטיפיי) עם הרצועות האהובות עליי מ-2023.
לדעתי לא רק שהייתה שנה מוזיקלית מצוינת אלה שחשבתי שמדובר בשנה הכי טובה מאז העשור הראשון של שנות האלפיים (שהוא לטעמי תור הזהב של הפסי קול אבל סביר להניח שזה בעיקר בגלל שגדלתי על המוזיקה של אותה תקופה). אז כן, אין נעימות קליטות או זכירות אבל זה לא כאילו שתי האופציות היחידות שיש למוזיקה (או לאומנות בכלל) היא או מוזיקה קליטה או מוזיקת אווירה. המטרה של רוב המוזיקה היא בעיקר ליצור רגש אצל המאזין והפסי קול שאהבתי השנה ריגשו אותי עמוקות. הלוואי והיה לי הסבר לאיך ולמה. להתלונן שאין בפסקול מוזיקה קליטה זה קצת כמו להגיד שסרט הוא טוב רק מבאס שאין בו משפטים לצטט לאחר כך. או שהוא טוב אבל מבאס שהוא לא נשען על התסריט שלו בשביל להיות טוב. אפשר להתלונן, אבל זה לא מה שיוריד לי מהשנה.
והשנה המלחינים אומנם לא הבריקו בכל הקשור למוזיקה קליטה, וחבל, אבל וואו כמה שהם ריגשו אותי. וכן, אני מודע לזה שאני מתרשם ממוזיקה יותר מדי בקלות. אבל אני מתרשם ממוזיקה יותר מדי בקלות בכל שנה, והשנה התרשמתי יותר.
איזה כיף זה פינת הודו! תמיד אהבתי שירי בוליווד אבל לא ממש עקבתי אחריהם וכיף שיש את הסיכום שלך. אקשיב לכל השירים בקרוב!
וגם עבורי 'בבילון' הוא פסקול השנה. או שלא. אני לא בטוח. זו תחרות קשוחה ממש בינו לבין 'ספיידרמן'. אבל אני מעדיף לקטלג את הפסי קול לפי תאריך יציאתם ולא לפי תאריך יציאת הסרט אז אני מעדיף לשים את 'בבילון' עם 2022 (הפסקול יצא בתחילת דצמבר) וזה עושה לי חיים קלים בלבחור את 'ספיידרמן' כפסקול השנה שלי.
עשרת פסי הקול האהובים עליי של השנה (מסרטים).
(כביכול מדורגים אבל חוץ מהמקום הראשון והעשירי כל יתר הסרטים מחליפים מקום כמעט כל יום שאני מקשיב למשהו מהם).
1- ספיידרמן (דניאל פמברטון) – איזו פצצת אדרנלין מטורפת. אני יכול להבין למה שמישהו ירגיש שמדובר ב-"רעש" אם זה לא הטעם שלו אבל אני לא יכול להסכים פחות. פמברטון מצליח ליצור לכל דמות מנגינה נבדלת משלה, להמציא צלילים מבריקים ואפקטיביים ואז לשלב את הכל בצורה כל כך מדויקת ובהרמוניה כל כך מושלמת. נראלי שמדובר בפסקול עם ה-build ups הכי טובים ששמעתי אי פעם וה-beat drops אף פעם לא מאכזבים. הרצועות והפסקול קופצים ממוזיקה מלהיבה לנעימות מרגשות כמעט עד דמעות ואז חוזרות לנעימות אקשן כיפיות כל כך באלגנטיות וכל כך בקלות. אני מאוד מקווה שלא יוציאו במדינה חוק נגד נהיגה בזמן האזנה לפסקול הזה כי אני לגמרי יכול להבין חוק שכזה.
2- נפוליאון (מרטין פיפס) – הפסקול האפי של השנה. רידלי סקוט הוא גאון בבחירת מלחינים וגם כשהם לא עומדים במשימה אני לא מאשים אותו כי תמיד אפשר להבין את הבחירה שלו. ו-Martin Phipps עומד במשימה. בפסקול הראשון שלו לסרט קולנוע משחזר מרטין את הסגנון המוזיקלי שלו מהמיני סדרה 'מלחמה ושלום' (כולל לגנוב את הנעימת נושא שלה לאחת הרצועות ב-'נפוליאון') שהוא ייחודי ומרהיב בפני עצמו והוא רק מגביר את העוצמה, כותב מספר גדול יותר של נעימות ומצליח אפילו להכניס הבלחות גאוניות של מוזיקה אלקטרונית ומה שאני חושב שהוא מוזיקה קלאסית רוסית. פסקול מרשים בפאתוס שלו, בסגנון ובכמות ההשקעה בו. אם כבר, התלונה העיקרית שלי היא שמרטין השקיע קצת יותר מדי וכתב יותר מדי נעימות במקום להתמקד ולחזור על חלק.
3- קריד 3 (ג'וזף שירלי) – וואו, איזו הפתעה! אני מאוד מחבב את הפסי קול שלודוויג גורנסון הלחין עבור שני הסרטים הראשונים. ג'וזף שירלי היה בן חסותו של גורנסון והם עבדו כשותפים על מספר פסי קול (בעיקר על 'המנדלורי') ורק לפני שנה גורנסון שיחרר לשירלי את היד ונתן לו לכתוב לבד את המוזיקה עבור 'בובה פט'. ו-'קריד 3' היא העבודה הראשונה שלו על סרט ועושה רושם שיש לנו כוכב חדש בזירה. הפסקול של 'קריד 3' מצליח לשמור על הסגנון הנהדר שגורנסון הכתיב עם שני הסרטים הראשונים תוך שימוש מינמלי אך חכם בנעימות הקיימות אבל ג'וזף שירלי מצליח להביא פסקול שמרגיש רענן ושונה בו זמנית. הוא משחק לא מעט עם המדיום המוזיקלי, כותב נעימות חדשות נהדרות (והכי קרוב שיש למשהו קליט שהיה השנה), משלב שירי פופ (שהוא כתב) בצורה פנטסטית ולטעמי יוצר אווירה אפית ממש שטומנת בתוכה המון רגש ועצב. בדיוק כמו שהסרט היה רוצה להיות.
4- אלמנטלי (תומס ניומן) – אני לא מצליח לחשוב על מוזיקה אחרת שאני מעדיף שתתנגן ברקע בזמן שאני יושב עם אדם קרוב מול השקיעה ומנסה לנחם אותו על אובדן או משהו שקרה לו. זו לא מוזיקה 'עצובה' או 'שמחה' אל יותר בכיוון 'כל כך יפה שבא לי לבכות'. בנוסף, נעימות האקשן נהדרות וכיפיות ממש, מהכי טובות של ניומן, מה שמעלה את השאלה איפה היה הניומן הזה כשהוא עבד על המוזיקה של סרטי ג'יימס בונד? רואים שניומן עושה פה התנסויות רבות ולמרות שהפסקול שומר על הניומניות הכללית שלו יש לא מעט צלילים ועריכת סאונד לא אופיינית לו. וכמובן, הסטייל ההודי שעוטף את כל הפסקול ומשתלב עם הסגנון של ניומן בצורה טבעית ונהדרת.
5- אחוות השלג (מייקל ג'יאקינו) – הפסקול העצוב של השנה. בעוד הפסי קול הקודמים שדיברתי עליהם היו ניסיוניים במקצת, הפסקול של ג'יאקינו ל-'אחוות השלג' הוא סטנדרטי לחלוטין בסגנונו ומסתמך בעיקר על כתיבת מלודיות יפהפיות ועל עבודת תזמור נהדרת.
6- מסכנים שכאלה (ג'רסקין פנדריקס) – הפסקול הכיפי של השנה. ומרגישים בכל רצועה כמה כיף (לכאורה) היה לעבוד עליו ולהלחין אותו. מסוגנן, מופרע, רועש, מרגש ומבדר בדיוק כמו הסרט אליו הוא מתלווה.
7- רוצחי פרח הירח (רובי רוברטסון) – מה שאני אוהב בפסקול הזה הוא שכל פיסת מוזיקה מתוכו הולכת לכיוון רגשי שונה לגמרי וקולעת למטרה. וכשהכל מועשר בסגנון האינדיאני שהוא די חדש לי מוזיקלית זה מרגיש מאוד שונה וחדש. יש פה פיסות מוזיקה (בעיקר The Don't Live Long) מופלאות ממש.
8- הילד והאנפה (ג'ו היסאישי) – ג'ו היסאישי עבורי הוא מלחין שכותב נעימות נושא זכירות ומעולות אבל כשאני בא להקשיב לאלבומים שלמים שלו מגלה שאין לפסקול עוד הרבה מה להציע (יש יוצאים מהכלל כמו 'המסע המופלא' למשל). הפעם העניין קצת הפוך, אין איזושהי נעימה חזקה מספיק בשביל לרגש אותי עמוקות אבל יש מספר גדול של פיסות מוזיקה שממש כיף ונעים להקשיב להן, בלי איזשהו רושם שנשאר איתי גם לאחר ההאזנה. שזה לא רע, אני עדיין ממש אוהב להקשיב לו וכל פעם שמשהו מהפסקול הזה קופץ לי לאוזניות אני תמיד נהנה.
9- קלאב זירו (מרקוס בינדר) – מסוגנן, כיפי וזורם. זה פסקול שבכל רצועה מתוכו יש מה לאהוב. וזה פסקול של משהו כמו 20 דקות בלבד (שזו גם הסיבה ששמתי אותו נמוך, כי זה קצת לא פייר כלפי האחרים). מסוג המוזיקה שאני שומע ופתאום קולט את עצמי מזיז את הראש ואת הרגליים ביחד עם הקצב ובחלק מהרצועות אפילו מזמזם את המנגינה תוך כדי האזנה (ויש סיכוי ש-'Hum' ו-'Shenshen' הן שתי פיסות המוזיקה שהכי מצאתי את עצמי מזמזם ככה פתאום באמצע היום ובלי סיבה).
10- אופנהיימר (לודוויג גורנסון)- הפסקול האובר-רייטד של השנה. אני עדיין אוהב אותו, מאוד אפילו. נעימת הנושא פנטסטית ומבוצעת נהדר, הנעימה של 'Kitty' טומנת המון עצב אפקטיבי בתוכה וגורנסון בהחלט יודע לבנות build-ups נהדרים וליצור אווירה מיוחדת. הבעיה היא שמתוך שעה וחצי של מוזיקה יש בערך עשר דקות שאני ממש אוהב כשכל היתר פשוט קצת חוזר על עצמו בלי להביא משהו חדש או מרגש באמת. שלא לדבר שאני לא אוהב את ההאנס זימריות של הפסקול בעיקר כשמדובר באחד המלחינים הכי מקוריים שיש. וגם הרצועה שאני הכי אוהב בפסקול ('Destroyer of Worlds') אני אוהב הרבה פחות מחצי מהרצועות שהיו בפסקול של 'טנט' (שהוא עדיין העבודה שאני הכי אוהב של גורנסון והפסקול האהוב עליי בסרטי נולאן).
פסי קול שעדיין לא שמעתי
יש הרבה פסי קול ששמעתי חלקים מהם והתרשמתי אבל עדיין לא יצא לי להאזין לכל האלבום שלהם. אם שאר הרצועות ב-'רסטין' מתקרבות לרמה של שלושת הרצועות ששמעתי אז בהחלט יש לו קייס למקום בעשיריה. ב-'מבוכים ודרקונים' של לורן באלף יש לטעמי את העבודה הכי כיפית ששמעתי אי פעם מהמלחין הזה שאף פעם לא הלהיב אותי, הפסקול של 'צבי הנינג'ה' גם נשמע די מגניב וכמובן שיש לי ציפיות גבוהות מהפסקול של 'פרארי' כי גם אותו הלחין פמברטון ('ספיידרמן').
טלוויזיה ומשחקי מחשב
עדיין לא יצא לי לחקור את פסי הקול של הטלוויזיה ושל משחקי המחשב לעומק. ניסיתי לרפרר על כמה שיותר מהבולטים שבהם ולהקשיב לחלק מאלה שסיקרנו אותי. מ-'האחרונים ביננו' לא התלהבתי פשוט כי זה שידור חוזר של הפסקול (המופתי) של המשחק, אבל את הכישרון הכביר של סנטוללה אפשר למצוא השנה בפסקול לסדרה הגרמנית 'Liebes Kind' ששמעתי במלואו והיה נהדר (וגם עבור הסרט הדוקומנטרי 'Wild Life' הוא כתב כמה פיסות יפות). שמעתי גם את מרביתו של הפסקול מהעונה הרביעית של 'היורשים' ואני לגמרי יכול להבין את הטענות שמדובר בפסקול הטלוויזיוני של השנה.
את משחקי המחשב התחלתי לחקור לפני שבוע ונראלי שכל מה ששמעתי מהשבוע האחרון זה רק פסי קול של משחקי מחשב מרוב שהיה לי כיף. היה השנה מבחר עצום ומאוד מרשים של פסי קול ממש ממש טובים. הפסקול היחיד מתוכם ששמעתי במלואו הוא של Baldur's Gate 3 והוא מדהים! יצא לי לשמוע גם את הפסקול המלא של 'הנסיך הפרסי' החדש והוא אפילו עוד יותר טוב רק שהוא משתייך כבר ל-2024. מהפסי קול שעדיין לא השלמתי אבל שמעתי חלקים מהם אלה עם הפיסות מוזיקה שהכי אהבתי הם של 'אססין קריד' החדש, 'Tchia' עם המוזיקה הפולניזית ו-Disney Illusion Island הכיפי והחמוד. אבל יש עוד המון למה להקשיב. כיף!
שירים
השנה נראלי שמעתי יותר שירים חדשים מבכל שנה אחרת (מסרטים או לא מסרטים) רק שלצערי מעט מאוד ממה ששמעתי היה מתוצרת השנה. מבין השירים שכן האזנתי להם שהולחנו עבור סרטים הכי אהבתי את הבלדה האלן מנקן-ית 'Wild Uncharted Waters' מה ששוב שם אותי במצב הזה שאני מרגיש כמו הבן אדם היחיד בעולם שמתלהב מהשיר החדש של הרימייק דיסני התורן. אוסף שירים שאני מאוד מאוד אוהב ומאוד ממליץ עליו הוא זה של הסרט האיטלקי 'lo Capitano' (השירים בסינגלית). לכל שיר שם מגיעה מועמדות לאוסקר, וגם המוזיקה האינסטרומטלית נהדרת. Andrea Farri שכתב את המוזיקה והלחין את השירים הוא התגלית הגדולה של השנה מבחינתי לצד ג'וזף שירלי ('קריד 3') ואני מאוד מקווה שיגנבו אותו להוליווד באיזשהו שלב. ויש לי גם חיבה מאוד חזקה לשיר 'Steal the Show' מתוך 'אלמנטלי' ולשירים 'Just Ken' ו-'Push' מ-'ברבי' (זה של בילי אייליש לא כזה עושה לי את זה. מעדיף את המנגינה שלו בגירסאות האינסטרומנטליות).
ALIVE
אם נתעלם לרגע ממוזיקה *מקורית* אז הדבר הכי טוב שקרה לעולם המוזיקה השנה מבחינתי הוא גרסאות הלייב מסבב ההופעות החיות של האנס זימר (שהיה לי כרטיס לאחד מהן אך ברוב טיפשותי זרקתי אותו לפח ולא הלכתי). האנס זימר לא סתם משחזר את הנעימות האייקוניות שלו, הוא עושה להן ריקומפוזיציה שמתעלה, כמעט תמיד, על המקור. נעימות מפסי קול שלא כזה אהבתי כמו של 'וונדר וומן' או 'הסמוראי האחרון' פתאום מעלות לי דמעות בוריאציות החדשות שלהן ונעימות שאני כבר מכיר ואוהב כמו של 'מלך האריות' ו-'גלדיאטור' פשוט…אמממ…אין לי מילה לתאר עד כמה הן נגעו בי עמוקות בכל האזנה והאזנה.
2024
כאמור, כבר פתחתי את השנה עם הפסקול הממש מוצלח ל-'הנסיך הפרסי' החדש (מאיפה הם הקריצו את ה-Mentrix הזו? היא הצליחה ליצור לא פחות משעתיים וחצי של מוזיקה בלי רצועה מיותרת אחת!). אבל יש גם הרבה פסי קול שאני מאוד מצפה להם. יש את השיתוף פעולה המאוד מוזר ומעניין של תומאס ניומן ויורגוס לנתימוס (שעדיין לא בטוח אם באמת יופץ השנה), את האנס זימר שחוזר להלחין את 'חולית 2' אבל גם את 'מופאסה' אבל יותר מהכל אני מחכה לפסקול החדש של 'גלאדיאטור 2' אותו אמור להלחין הארי גריגסון ויליאמס. אני מאוד מקווה שגריגסון-ויליאמס לא יתפתה להשתמש בנעימות מהסרט הראשון ויכתוב מוזיקה מקורית לגמרי (ואני מאמין שזה מה שהוא באמת יעשה). מה שכן, אני מאוד מקווה שהוא יחזור לשתף פעולה עם ליזה ג'ירארד כי מה שהם עשו ביחד ב-'נקמה בוערת' היה לא פחות ממרהיב.
הארי גריגסון וויליאמס נשמע לי כמו בחירה גרועה לסרט המשך לגלדיאטור
למה לא פשוט לקחת שוב את האנס זימר?
גלדיאטור הוא מסוג הסרטים שמרגישים הכי טבעיים שהאנס זימר ילחין, ואכן הפסקול של גלדיאטור הוא פנינה של ממש.
לגריגסון וויליאמס יש סגנון שונה מאוד שלא ברור לי איך ישתלב טוב באפוס שכזה (בהנחה שגלדיאטור 2 הולך להיות בסגנון של הראשון, אבל לאור העובדה שרידלי סקוט כבר לא מה שהיה בשנת 2000, בהחלט יתכן שהסרט לא יהיה בסגנון וברמה של הסרט הראשון).
ולגבי אלמנטלי, אני חושב שהסגנון הוא קוריאני ולא הודי, או לפחות זה מה שהוא מנסה להיות.
הסרט הוא פחות או יותר אוטוביוגרפיה של הבמאי שלו שמגיע ממשפחה אמריקאית של מהגרים מדרום קוריאה.
בגדול, יסוד האש בסרט זה דימוי לקוריאנים שהיגרו לאמריקה, כך שהסגנון המוזיקלי הוא כנראה קוריאני.
אני לא מצפה מגריגסון וויליאמס לנסות לשחזר את הסגנון של זימר
אבל אני גם, כמו שאמרת, לא מצפה מרידלי סקוט לנסות לשחזר את הסרט המקורי. בכל זאת, יותר מעשרים שנה מבדילות ביניהם וזה סיפור עם דמויות חדשות. אבל גם אם כן אני דווקא כן מאמין שגריגסון ויליאמס מסוגל להתאים את עצמו.
ואני מודע למקורות האסיאתיים של הבמאי (של 'אלמנטלי'), והפסקול אכן שואב מהסגנון המזרח אסיאתי, אבל מההיכרות שלי עם מוזיקה הודית הרגשתי שההשפעה של המוזיקה ההודית כבדה ומורגשת הרבה יותר.
שלושה מהפסקולים שציינת בעשירייה
יהיו בסקירה של שנה הבאה, לפי כללי עין הדג (מסכנים שכאלה, אחוות השלג והילד והאנפה). ושלושתם יוזכרו באופן חיובי מאד.
אני מסכים ש"טנט" היא העבודה הטובה ביותר של לודוויג גורנסון.
לגבי אלבום הלייב של האנס זימר – מצטרף להמלצה בחום. אני, לבושתי, גיליתי עליו רק לפני כמה ימים, ואני חורש עליו בלי הפסקה מאז. האזנת חובה לחובבי המלחין הזה.