טקס פרסי הטלוויזיה המסורתי מטעם עצמי חוזר זו השנה הרביעית, וכיוון שהחל מהשנה גם אתם מצביעים בסקר נפרד לסדרות שאתם מחשיבים כטובות ביותר – ויתרה מזאת, במסגרת התמונה הקבוצתית כותבי האתר יבחרו את הסדרות שהם הכי אהבו – תכלס אין לי מושג מה באמת אני עושה פה. אבל, כמו המלוכה הבריטית, מיותר או לא: מסורת זו מסורת.
בכל אופן, אתם מכירים את הקונספט: אני בוחר את שלוש סדרות הקומדיה הטובות של השנה, את שלוש סדרות הדרמה הטובות של השנה ועוד כמה פרסים כדי לעשות לעשות שרירים לגבי כמה חסר חיים אני, ואז כולנו (חוץ ממך, מתושלח. לך תעמוד בפינה) מתווכחים בתגובות על הטעם הנוראי שיש לי ועל למה לא ראיתי "יורשים". שיהיה לכולנו בהצלחה!
סדרות הקומדיה הטובות ביותר:
מקום שלישי: "לו הייתי פיראט" (עונה 2)
[HBO Max, זמינה ב-HOT]
סדרות רבות שמזהות את הגורם להצלחתן נוטות לא פעם להגזים בכמויות אותו גורם על חשבון המרכיבים הבסיסיים יותר שהפכו אותן למה שהן. זו הסיבה שחששתי שקומדיית הפיראטים המצליחה, בעונה השנייה שלה (ואולי האחרונה, לא ברור מה הולך שם), תשים את כל הצ'יפים שלה על הרומן בין הפיראט הג'נטלמן סטיד בונט לבין אדוארד "שחור הזקן" טיץ', ותזנח את היסוד האחר שלה: הרפתקאותיהם של קבוצת פיראטים גרועה במיוחד. ובכן, "לו הייתי פיראט" עשתה את הלא ייאמן ונתנה במה לכולם.
כל דמות משנה שאנחנו אוהבים זכתה בעונה החדשה לפיתוח משמעותי. את הדמות המעיקה של פיט – פיראט מרדן וחם מזג בחבורה של סטיד – למדתי, בערך, לחבב כבר בסוף העונה שעברה, אבל לא האמנתי שאפילו יד ימינו של "שחור הזקן", איזי (ידעתם שזה קיצור של ישראל?), מי שהיה בעונה הקודמת נבל שנוא וגנרי, יהפוך לא רק לסימפטי, אלא לדמות האהובה עליי אחרי סטיד ואדוארד. כלומר, המשפט הזה היה נכון לולא הציגו לנו בעונה הזו את הפיראטית המיתולוגית צ'ינג שי (שבמציאות נולדה יותר מ-50 שנים אחרי שסטיד מת, אבל דיוק היסטורי זה לא משהו שמעניין את "לו הייתי פיראט"), דמות שהייתי רוצה לראות ספין אוף בכיכובה.
כעת אני מרגיש לא נעים שפקפקתי בסדרה מלכתחילה.
מקום שני: "אפלטוני" (עונה 1)
[אפל TV פלוס]
לא אופתע אם חלקכם משייפים את הקלשונים: איך ייתכן שבחרתי בקומדיה מבית סת' רוגן על פני סדרת הפיראטים האהובה מבית טאיקה וואיטיטי? אבל הנה הקטע: זו לא באמת קומדיה של סת' רוגן, כי "אפלטוני" היא למעשה קומדיה של ניקולס סטולר ("קח את זה כמו גבר", הספין אוף "תביאו אותו ליוונים" ו"שכנים"), וזה ההבדל הגדול: האיש חתום על סרטי קומדיה שרבים יגדירו כמוצלחים, ורבים אחרים יגדירו כמוצלחים מאוד. אני משתייך לרבים האחרים.
הסדרה מחזירה למסך את הכימיה הנהדרת בין רוגן ורוז ביירן (ששיחקו זוג נשוי בשני סרטי "שכנים") ומתעלת אותה כדי לספר הפעם סיפור אודות שני חברים אפלטוניים לחלוטין (וכן, הסדרה שומרת על ההבטחה הזו): הוא איש של העיר הגדולה, שותף בבר ובדיוק חווה גירושין מכוערים; היא אֵם לשלושה מהפרוורים, אומנם עם תואר במשפטים אך הקריירה שלה כיום היא להיות עקרת בית. שניהם למעשה בנקודה הזו בחייהם שבה הם מרגישים תקועים – ומה יש לשני אנשים שמרגישים תקועים לעשות? הרבה שטויות, הרבה טעויות, אבל ברגעים הקשים הם מרימים אחד את השני.
הסדרה נקראת "אפלטוני" לא רק כי שני הגיבורים שלה חברים אפלטוניים, כי תכלס זה שם שתקף לכל סדרה שבה זוג גיבורים שאין ביניהם ניצוץ רומנטי (מעניין אם "שובר שורות" הייתה מצליחה באותה מידה אם הייתה נקראית "אפלטוני"). לא, היא נקראת ככה כי היא חוקרת את טיבה של חברות אפלטונית: מה זה אומר להיות חבר טוב ללא תנאים וללא ציפיות רומנטיות, והאם גם בחברות שכזו יש גבולות שצריך להציב?
אבל הסיבה האמיתית שהסדרה במקום השני בקומדיות היא בגלל רוז ביירן, שחקנית נהדרת עם תזמון קומי שאין בתעשייה, וזיקה לדרמה שמוציאה אפילו מסת' רוגן מנעד רגשות שטרם ראינו ממנו. אני לא יודע מה בדיוק מתכננים בעונה השנייה שהוכרזה זה עתה כי העונה הראשונה הסתיימה יפה, אבל אני לא יכול לחכות.
מקום ראשון: "פוקר פייס" (עונה 1)
[Peacock, זמינה ב-yes]
לא כל הפרקים של "פוקר פייס" מוצלחים אבל איך אומרים? השלם גדול מסך חלקיו: "פוקר פייס" היא סדרה כפי שלא נראתה מאז אביה הרוחני "קולומבו". מסתורין רצח אפיזודי שבו אנו מראש יודעים מי הרוצח, כשהכיף הגדול הוא לראות את צ'רלי (נטשה ליון) מגיעה בעצמה לאמת ומגלה פרטים שגם הצופים המיומנים ביותר עשויים להחמיץ. תחת שרביט המנצח של ריאן ג'ונסון ומספר רב של פרקים יוצאי דופן, רובם בלוקיישנים שונים ועם קאסט מתרענן של דמויות, "פוקר פייס" זוכה להמציא את עצמה מחדש בכל פרק.
ויש שיזקפו את זה לזכות הסדרה. הרי אם פרק אחד לא עובד, אפשר לנסות שוב בפרק הבא. אבל לצד הזכות יש גם החובה להוכיח לצופים שהיוצרים מסוגלים, באופן כמעט עקבי, לנפק פרקים מוצלחים למרות הרולטה של הדמויות והסגנונות המתחלפים. לכן מבחינתי "פוקר פייס" עשתה את הלא ייאמן וניפקה עונה מופתית של פרקי טלוויזיה לפנתיאון, מצחיקים כפי שהם מרגשים (אבל בעיקר מצחיקים), הרבה מכך הודות לכריזמה של נטשה ליון.
סדרות הדרמה הטובות ביותר:
מקום שלישי: "מונרך" (עונה 1)
[אפל TV פלוס]
אין לי סטנדרטים גבוהים בכל הקשור להנאה: תנו לי מפלצות ענק ואני מסופק. לכן באמת ש"מונרך" לא הייתה צריכה לעבוד קשה כדי לספק בידור איכותי. אבל היוצרים התעקשו, בכל זאת, לדחוף לכל העסק הזה של מפלצות בגודל של גורדי שחקים גם דמויות (נטולות טפרים) בעלות עומק, ותסריט לא רע שמתפרס על פני מספר עשורים – ולי נותר רק למחוא כפיים ולשאול "אפשר עוד, בבקשה?" במבטא של ילד יתום ויקטוריאני.
ואומנם הסדרה עדיין ממשיכה (ולכן, אגב, לא תופיע למרות הכל בסקר השנתי שלנו) וקיים סיכוי שהפרקים הנותרים יעסקו אך ורק בטורניר פלוצים בין קינג קונג לגודזילה (על מי אני עובד? זה נשמע נהדר) אבל, כפי שאמרתי, עם מפלצות ענק בסביבה אני לא צריך יותר מזה.
מקום שני: "האחרונים מבינינו" (עונה 1)
[HBO, זמינה ב-HOT, yes וסלקום TV]
את הסיבות לאהבה שלי ל"האחרונים מבינינו" פירטתי על פני 7,300 מילים בביקורת המתגלגלת, אבל אם לסכם: זו כנראה הסדרה הפוסט אפוקליפטית מהטובות שאי פעם נראו על המסך הקטן: מבוימת לעילא ובעלת תסריט מוקפד ורווי בדמויות כל כך עמוקות שאם נציץ לתוכן נגיע לסין. יש שיגידו שהאהבה שלי למשחק המקורי שעליה היא מבוססת תרמה למעמד הגבוה שלה פה, אבל אם אהבה לחומר מקור הייתה פקטור, כל הרשימה הזו הייתה מורכבת מסדרות "מלחמת הכוכבים".
מקום ראשון: "המוסד" (עונה 2)
[אפל TV פלוס]
בסיכום של 2021 "המוסד" הגיעה למקום השני והמכובד. זה כי העונה הראשונה הייתה ועודנה עשויה היטב הן בכל הקשור למשחק, הן מבחינת אפקטים והן בהיבט התסריטאי. אבל העונה השנייה לעומת זאת גורמת לקודמתה להיראות כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס". למעשה, היא גורמת כמעט לכל סדרה אחרת ששודרה השנה להיראות כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס".
וזאת משום ש"המוסד" היא החוויה החווייתית ביותר מבין החוויות שחוויתי השנה (בטלוויזיה): מהנה כפי ש"מלחמת הכוכבים" לא הייתה מזה שנים, אינטליגנטית ומלאת בתהפוכות שמשנות לחלוטין כל מה שידענו על היקום שלה, והיא נראית כמו שאף סדרה לא נראתה לפניה, באופן שמצדיק את סדנאות היזע הסיניות של אפל (אני צוחק אני צוחק אני צוחק בבקשה אל תצטטו אותי).
הקפיצה הגדולה בזמנים בתוך העלילה צירפה לשורותיה מספר רב של דמויות חדשות שהחליפו את האנסמבל המעט יבש של העונה שעברה. התוצאה היא הסדרה הכי טובה שמשודרת כיום על המסך, רוצה לומר בפער משמעותי ממתחרותיה. כמו כן, מזל טוב לאפל TV שזו שנה שנייה ברציפות זכו בתואר סדרת הדרמה של השנה! סדנאות היזע האלה משתלמות, הא.
ועוד כמה פרסים
פרס הנחיתה הכואבת של השנה: "בארי" (HBO). העונה הרביעית והאחרונה נהדרת כמו העונות הקודמות של הסדרה, אם לא יותר מהן. אלא שאז, ממש רגעעעעעע לפני הסוף, הסדרה עושה פנייה חדה שמאלה והתוצאה, אבוי. אני מעריך את ביל היידר ויוצרי הסדרה על הניסיון לעשות משהו לא שגרתי. לפעמים סיכונים משתלמים, הפעם זה פחות עבד. אני עדיין אוהב ומוקיר את "בארי" (רק לא את הסוף שלה).
פרס הנחיתה המוצלחת של השנה: "גברת מייזל המופלאה" (פריים וידאו). האם העונה האחרונה מרגישה לעתים כמו שתי עונות שנדחסו יחדיו? כן. האם זה משנה בהרבה? ובכן, בסדרה שתמיד נראית כאילו צופים בה במהירות 1.5, לא ממש משנה אם לפתע היא מרגישה כאילו היא במהירות 2.0. הסדרה עצמה הגיעה השנה לשיאים אמוציונליים עם כמה וכמה פרקי מופת, ובדומה ל"בארי" היא אף לקחה סיכון גדול בנרטיב, אלא שבמקרה שלה הסיכון השתלם (ואם טרם התחלתם אותה כי אתם מתקמצנים על פריים וידאו, הסדרה עלתה ב-yes ובסלקום TV).
פרס מחזמר השנה (בהיעדר תחרות): "שמיגדון!", עונה שנייה (אפל +TV). והיא כולה שווה את זה ולוּ עבור Talk to Daddy.
פרס הופעת השנה, דרמה: אימלדה סטונטון, "הכתר" (נטפליקס). אחרי העונה החמישית והתזזיתית בערך כמו מלכת אנגליה כיום, ואחרי ארבעה פרקי פתיחה שדומים יותר לאופרת סבון מהניינטיז, סדרת המופת מבית נטפליקס חזרה בפרקיה האחרונים להיות, ובכן, סדרת מופת – עם סיפורים נהדרים והופעה בלתי נשכחת של אימלדה סטונטון בתפקיד המלכה אליזבת'. איזו מלכה.
פרס הדמות המצחיקה של השנה: עוד הופעה מוצלחת במבטא בריטי-מלכותי – מאט ברי בתפקיד לאזלו ("מה שקורה בצללים", רשת FX). אולי מתישהו אחליט שהוא לא הדמות עם המשפטים המצחיקים ביותר, המניירות המצחיקות ביותר והדיבור המצחיק ביותר מבין כל סדרות הקומדיה של השנה שבה "מה שקורה בצללים" משודרת. השנה היא לא השנה הזו.
פרס סבבה ולא יותר מזה: "לוקי" (דיסני פלוס). כן כן כן בסדר נו, היא נראית יפה ואיזה מדהים טום הידלסטון ותראו איזו חכמה היא וואו מסע בזמן ומולטיוורס וקוונטים פשששש איזה יופי… לא, לא, סורי. לא עבד עליי (אבל פרק הסיום חמוד).
פרס הביטול המפתיע של השנה: דווקא כשהיא סוף סוף מצאה את הגרוב שלה, הבוסים מגבוה החליטו להוציא את השקע מ"איך פגשתי את אבא" (דיסני פלוס) וכעת לעולם לא נדע מי האבא או איך פגשו אותו. לכן, כל עוד לא הוכח אחרת, האבא הוא דני קושמרו.
פרס הביטול הכואב של השנה: אומנם העונה השניה של "אפטר פארטי" (אפל +TV) משמעותית טובה פחות מקודמתה ובכל זאת, צרם לי כשאפל החליטו שפרשיית רצח שלישית במסיבת אפטר פארטי זה לא משהו שיקרה, לפחות לא אצלם. אבל סמכו על "רק רוצחים בבניין" להמשיך לספק רציחות כאלה בדיוק.
פרס הסדרה הגרועה של השנה: "פלישה סודית" (דיסני פלוס). בשלב הזה, לרדת על "פלישה סודית" זה כמו להרביץ לגופה. אבל…. לא תאמינו מה התחביב שלי! סתם, נו (אמרתי די לצטט אותי!). בכל אופן מארוול צריכים להבין שיש גבול לְמה שהצופים שלהם מוכנים לספוג.
פרס הסדרה הגרועה של השנה שהייתה פעם טובה: "חינוך מיני" (נטפליקס) התחילה לזייף אורגזמות כבר בעונה 3, אבל עמדתי איתן בדעתי שלמרות הכול, זו סדרה טובה. ואז הגיעה העונה האחרונה שעשתה וידוא הריגה לכל אחת מהדמויות שלה ונפרדה מהן באותה אהבה שאני נפרד מפקיד מס הכנסה.
פרס הסדרה הגרועה של השנה שמסווה את עצמה כסדרה טובה: "אסוקה" (דיסני פלוס). שתיקות ארוכות (רובן מכסות על היעדר כישרון המשחק של רוזריו דוסון בשנים האחרונות), עלילה מינימלית (שמפצה על כך שאין לה תכלס סיפור) ושוטים יפים לא יעבדו עליי: "אסוקה" זו סדרה עם ארסנל הגיבורים המטומטם ביותר שראיתי מזה זמן רב, וכל דבר רע שקרה להם ולגלקסיה יכול היה להימנע בקלות אם הם רק לא היו מטומטמים. ריי סטיבנסון ז"ל הוא נקודת האור היחידה בה, ועוּבְדת היותו מת חיסלה את הסיכוי שארצה לראות את העונה הבאה. כלומר, אצפה בה בכל זאת כי אני ג'אנקי "מלחמת הכוכבים", אבל זה יהיה בלי שום חשק, שמעתם?
פרס בינג' השנה: "חטיפה" (אפל +TV). אידריס אלבה עולה על מטוס. המטוס נחטף. אידריס אלבה צריך להציל מטוס. לא העלילה הכי מתוחכמת של השנה אבל מספיק כדי לספק בידור נטול מחשבה בן 7 שעות.
פרס פרק השנה: אומנם לא יצא לסדרה עצמה לככב בתחרות המרכזית (היא הייתה קרובה!) אבל "דגים", פרק 6 בעונה השנייה של "הדוב" (דיסני פלוס), זו כנראה שעת הטלוויזיה המותחת ומורטת העצבים שנראתה על המסך הקטן (… אם לא מחשיבים את החדשות).
פרס פרק השנה, אנימציה: שמעו, כשמגיע – מגיע. "ריק ומורטי" (זמינה בנטפליקס) לא רק שחזרה לעצמה בעונה הזו (אוקיי נו, ברוב הפרקים), אלא שהיא הגיעה לנקודת רתיחה בפרק החמישי של העונה, פרק שמעריצי ריק ומורטי ודאי לא ציפו לראות לפני העונה האחרונה אי שם ב-2068, ושסיפק קתרזיס מהסוג שגם אם לא יצליחו לשחזר שוב בהמשך הדרך, אבין אותם לחלוטין כי קשה להגיע לכאלה שיאים אמוציונליים.
פרס הסדרה הכיפית של השנה: "טיפות אלוהים" (אפל +TV). כשאומרים קו-פרודוקציה צרפתית-יפנית, ועוד בסדרה שעוסקת בקרבות ירושה, הקונוטציה שעולה בראש היא שנ"צ. אבל עם טיפות אלוהים ההפך הוא הנכון: מדובר באחת הסדרות המהנות של השנה, כזו שגרמה לי להתמכר ליין ולהעמיד פנים שאני מבדיל בין מרלו לפינו נואר.
פרס הפרנצ'ייז המאכזב של השנה: אסוקה קיבלה פרס משלה, אבל היא רק החלק הגדול בבעיה שבה מצוי זיכיון "מלחמת הכוכבים", זיכיון שאיכזב השנה פעמיים נוספות: בין אם זו העונה השלישית של "המנדלורי" (דיסני פלוס) שבטווח הדעות נעה בין "פחות טובה מקודמותיה" לבין "לא טובה בכלל", ובין אם זו אנתולוגיית האנימה "מלחמת הכוכבים: חזיונות" (דיסני פלוס) שהיא כבר לא אנתולוגיית אנימה, אלא אנתולוגיה של אולפני אנימציה מכל העולם – שזה אחלה רעיון, אבל מבחינת ביצוע? הרבה פחות (על אף כמה פרקים לא רעים, בראשם "מערת הצווחות" מבית קארטון סאלון). אני מקווה שהעונה השנייה של "אנדור" לא תאכזב, אבל איך אומרים? יש לי תחושה רעה לגבי זה.
פרס ההצלחה השקטה של השנה: סדרה שמעט נשכחה, וחבל, היא "יוצאת מן הכלל" (דיסני פלוס) – קומדיה למבוגרים על עולם שבו לכולם יש כוחות על, חוץ מהגיבורה הראשית. זו סדרה מצחיקה ולפרקים גם מרגשת שמוכיחה שלא צריך ליטרים של דם ואיברי מין על המסך כדי ליצור פרודיה על גיבורי-על (אני מסתכל עליכן, "הבנים" ו"ג'ן וי"). מעבר לכך, היא אפילו חודשה על ידי דיסני לעונה שנייה (מה שלא כזה מובן מאליו בימינו).
פרס הסדרה המרגיעה של השנה: "השפית של בית המאיקו" (נטפליקס. למי שזה מצלצל מוכר, היא כיכבה אצלי לפני חצי שנה ב"10 פרקים מוצלחים של חצי שנת טלוויזיה"). עסקינן בסדרה יפנית שנכללת בז'אנר שהמערב לא לגמרי אימץ לחיקו, "slice of life". על פניו היא עוסקת בבנות שמתגוררות יחדיו בבית שבו מתלמדות גיישות צעירות, אבל הרקע הזה לא כזה משמעותי כי, כאמור, סיפור גדול אין פה. היא בעיקר ניחנת בקסם שמרגיע יותר מכל תרופת הרגעה או שוקו חם מתחת לשמיכה כשבחוץ גשם – וזה מה שמושך בה.
פרס הבאופן-מפתיע-זה-לא-כזה-גרוע של השנה: "מופע שנות התשעים" (נטפליקס), ברגע שהיא משתחררת מהכבלים של סדרת האֵם המיתולוגית שלה, מתגלה סיטקום… בסדר, באמת. מדי פעם מצאתי את עצמי מחייך.
פרס דוקו השנה: "עולם מופלא 3" מבית ה-BBC (יימח שמם) הצליחה לעשות את הלא ייאמן ולהתעלות על עצמה בכל הקשור לוויזואליה פורצת דרך בעולם הדוקו-טבע. אפילו האנס זימר סוף סוף השקיע אחרי שנים של עצלנות.
פרס המוות השקט ביותר של השנה: אחרי 5 עונות הגיעה לסיומה "דיסנצ'נטמנט" (נטפליקס) של יוצר הסימפסונס מאט גריינינג, והסיבה היחידה שצלחתי את העונה האחרונה היא כי, ובכן, כבר הגעתי עד לעונה האחרונה. אז לא אתן פוש נוסף? אבל לא אשקר, זה לא היה פשוט. הסדרה הייתה צריכה להישאר בפורמט אפיזודי כמו בעונה הראשונה שבה פרחה.
פרס התנו לה כבר למות בשקט: "מראה שחורה" (נטפליקס). אחרי מספר שנים של דממה, אנתולוגיית הטכנולוגיה והאימה חזרה רק כדי להוכיח את מה שכבר ידענו – אם אנחנו חיים את המציאות של "מראה שחורה", איזו סיבה יש לראות אותה בטלוויזיה?
פרס חמת הספק: אני יודע שהבטחתי שאצפה בה אבל יש לי עיסוקים אחרים כמו, הממ, לשקול להתחיל לשחק בדמינגטון. בכל אופן, "יורשים" (HBO) זו הסדרה הכי טובה שלא ראיתי ואנשים אחרים כן (זה בניגוד ל"פנתיאון" או "פריימל" שאף אחד לא ראה. מרוצה עכשיו, יהונתן?) וכנראה הייתה פה מקום ראשון אם כן הייתי צופה בה.
סדרת האנימה של השנה: לרוב, יש לי תשובה מובהקת לשאלה הזו. אבל השנה זכינו למגוון סדרות שעל כל אחת מהן הייתי מוכן להרחיב פה בכיף: בין אם זו "פלוטו" (אקשן-מד"ב-סייבורגים מבית אחד המוחות המבריקים בתעשייה); "סקוט פילגרים הולך על זה" (כן זה אנימה סתמו), העונה השנייה של "Vinland Saga" (סדרת הוויקינגים הטובה ביותר. נקודה); העונה האחרונה של "Attack on Titan" (אם היא לא סדרת האקשן הטובה בכל הזמנים, היא ללא ספק המוזרה שבהן); Oshi no Ko (סדרה שקשה להסביר בלי שתחייגו לרווחה) והרבה אחרות שהייתי ממליץ עליהן גם למי שלא אוהבים אנימה (…חוץ מ-Oshi no Ko. אני מתחנן, אל תקראו הנה ממש פה בוויקיפדיה את התקציר שלה).
ובכל זאת, אם תאלצו אותי לבחור אחת, הייתי הולך על "Frieren: Beyond Journey's End": אפוס פנטזיה ששואל, בבסיסו, שאלה פשוטה מאוד – מה עושים גיבורי הפנטזיה אחרי ההרפתקה הגדולה? זו סדרה שעוסקת בחיים, במהות האדם (או במהות האלף) ובכל החברים שבאים והולכים מחיינו. העובדה שהיא נראית נהדר (הודות לסטודיו מאדהאוס, חלקכם ודאי מכירים אותו כאולפן של סרטי סטושי קון) רק תורמת לחן שלה.
פרס שיר השנה:
[מתוך "רק רוצחים בבניין", עונה 3, זמינה בדיסני פלוס]
כמו כל שנה אני לא ראיתי הרבה טלוויזיה
אבל בכל זאת ובלי צל של ספק אני מעניק את פרס הפוטנציאל המבוזבז ל"מלאך משחית" – סדרה שהייתה יכולה להיות אלפי דברים אבל בחרה להיצמד לקלישאות במקום לנצל את המשאבים הקיימים בתרבות ליצור משהו חדש ומעניין יותר.
מצד שני, היא כן סידרה שהשם שלי יופיע בעיתון בלי שום הקשר ותכלס בלי שום סיבה.
חחחחחח על טעם ועל ריח
המוסד מדורגת במקום הראשון והמכובד במצעד אכזבות השנה שלנו.
את העונה הראשונה, שהתחילה טוב ואז התרסקה צלחנו רק בזכות חברה טובה ומשחקי שתיה, שהתחילו בערך בפרק 4.
את העונה השניה התחלנו בשביל הצחוקים, והפסקנו אחרי פרק אחד אחרי שאפילו הקנאביס לא עזר.
סדרה שהייתי מכניס למקום שלישי ודוחף את ה-2 האחרות למעלה: סילו.
אין ספק שבדרמה המקומות הראשונים הם של יורשים והדב
הפער בין שתי העונות האלה לשאר הדברים שיצאו השנה פשוט מטורף.
יופי של ביקורת
אני לא הייתי משתפך כל כך על המוסד (אם כי היא מוכיחה, במיוחד בעונה השנייה, שהיא סדרה שצריך לצפות בה בעונות בשלמותן כדי להבין את הגדולה שלה).
ואני כן ראיתי פריימל (סדרה שבניגוד למוסד, עובדת ברמה של כל פרק בנפרד, אבל נשברת כשהיא מנסה להפוך אותן לעונה קוהרנטית) ופנתיאון. אבל את פנתיאון ואינבינסיבל ראיתי בזמן מילואים… וזה לא בדיוק הלך הרוח המתאים בשביל לראות טבח מדמם באנימציה.
לצערי המוסד עוד הוכחה שבהוליווד לא יודעים מה זה מדב אינטליגנטי. זה מרגיש כמו מדב לטומטומים.
(ל"ת)
ועכשיו נסה שוב בלי להעליב
(ל"ת)
וכדי להדגיש נקודה
בלי חלוקה לקטגוריות כמו דרמה, קומדיה ואנימה: Frieren: Beyond Journey's End היא, לדעתי, ככל הנראה, ה-סדרה של השנה (ואני מסייג עם "ככל הנראה" כי היא עדיין רצה). וכדי להבין יותר את הקסם שלה ומה מיוחד דווקא בה, ממש אתמול עלה סרטון של של ערוץ יוטיוב האנימה החביב עלי The Canipa Effect שצולל לעומקה (בלי ספויילרים שאפשר להגדיר כמהותיים).
אני אצטרך להאמין לך בנוגע לסדרות של סטאר וורס, כי אני בכלל לא רואה סדרות של סטאר וורס (או מרוול, לצורך העניין)
ובכל זאת, בסדרה של סטאר וורס שמגיעה בשנה הבאה, Skeleton Crew, נשמע שהפוטנציאל קיים ולו בזכות הבמאים שגויסו עבורה (הבמאים של "הכל בכל מקום בבת אחת", "רובוט ופרנק" וטרילוגיית "ספיידרמן" הנוכחית).
ואם כבר – עוד סדרה שמשודרגת לבעלת פוטנציאל בזכות הבמאים שלה – Constellation, מותחן מד"ב (מהתיאור לפחות) על אסטרונאוטית שחוזרת לכדור הארץ ומגלה שהחיים שלה שונים ממה שזכור לה. בין הבמאים אפשר למנות את אוליבר הירשביגל ("הנפילה"), מישל מקלארן (פרקים של "סמוך על סול", "שובר שורות", "משחקי הכס" ו-"ווסטוורלד", בין ביתר) וגם את יוסף סידר שלנו.
זו הסיבה
שאני עם עין אחת פקוחה על acolyte שמתרחשת לקראת סוף עידן הרפובליקה הגבוהה. אני מקווה שהיא תצליח דיה כדי להוכיח ללוקאס פילם שיש דרישה לתקופות זמן אחרות בגלקסיה ההיא.
ממש, אבל ממש, לא מסכים לגבי מלחמת הכוכבים חזיונות
השינוי להפקה עולמית בה כל פרק מגיע ממדינה אחרת ומתרבות אחרת רק שיפר בענק את הסדרה.
העונה הזאת היא בפירוש שיפור ענק על העונה הקודמת.
נהדר לראות מגוון סגנונות אנימציה (יש פה בערך כל סגנון אנימציה שקיים ואף פרק לא דומה בשום צורה למשנהו) ונהדר לראות איך כל מדינה הכניסה את התרבות המקומית שלה אל תוך הגלקסיה הרחוקה רחוקה (ממליץ לא לפספס את מאחורי הקלעים שמצורף לכל פרק, עוד יתרון על פני העונה הקודמת, שמראה כמה האולפנים כל כך הכניסו מעצמם ומהתרבות שלהם לפרויקט).
בעונה הראשונה שרדתי רק איזה שלושה פרקים או משהו כזה, פה לעומת זאת נשאר לי רק עוד פרק אחד לסיים את העונה וזה כשראיתי גם את המאחורי הקלעים של כל פרק באורך של עשר דקות לפרק, וזה בעיני אומר הכל.
לא יודע איך זה "אומר הכל"
כשראית רק 3 פרקים מהעונה הקודמת שהיא, כאמור, אנתולוגיה.
שתי סדרות שלא הוזכרו...
– silo הייתה מעולה, בייחוד הפרקים האחרונים.
– Jury Duty – ניהנתי מכל רגע. ביצוע מעולה של קונספט.
לא ידעתי
שאני כזה דעת יחיד. עיבוד לייב אקשן לone piece היה פצצה. לא הכרתי את המקור, אבל הסדרה היתה כיף אדיר, דמויות נהדרות, שחקנים מעולים וערכי הפקה (על פי רוב) גבוהים. חוץ מזה, סוסים איטיים עם עונה שניה טובה, ובעיצומה של עונה שלישית שמתעלה עליה.
חייב לומר, העונה האחרונה של ריק ומורטי היתה חלשה בעיני. חוץ מהפרק האחרון, פרק מעולה, מהטובים בסדרה
אכן, וואן פיס ראויה לפרס
ה"מי היה מאמין שיכול לצאת עיבוד טוב לאנימה".
"חטיפה" מבחינתי אכזבת השנה
מתחיל מדהים, מגביר ואז – הופך למטומטם ומאבד את כל האוויר, חבל
Vigil
אתמול הוקרן ב-BBC הפרק השישי והאחרון בעונה השנייה של Vigil. העונה הראשונה נמצאת ב-Yes תחת השם "חקירה במצולות" כי היא התרחשה בצוללת. העונה השנייה מתרכזת בניסוי עם רחפנים שהשתבש (הרבע השעה הראשונה של הפרק הראשון. לא להחמיץ את ההתחלה) כך שיהיה מוזר לקרוא גם לעונה השנייה "במצולות".
אבל צריך לומר: לטעמי, העונה השנייה כל כך הרבה יותר טובה מהראשונה. יש בה הרבה אקשן, הרבה מתח, פיתולי תסריט מרתקים עד הסוף ממש, וגם הצגה של מערכות יחסים חד מיניות עם עומק רגשי מאוד אפקטיבי, מה שמחייב גם תצוגות משחק נהדרות של כל הקאסט. בקלות הסדרה הכי טובה שראיתי השנה בטלוויזיה (אני רואה בעיקר סדרות בריטיות).
בונוס: לא יוצא לי לראות הרבה סדרות ישראליות, ואני גם לא יודע אם זה נחשב לצורך הסיכום הזה של שנת 2023, אבל אני רוצה להזכיר סדרה ישראלית אחת שכן ראיתי השנה, ולטעמי הייתה משובחת: "אלף", על הנשיא קצב.
וואו, לא ידעתי שכבר היתה עונה שניה (אהבתי מאוד את הראשונה) תודה על ההמלצה!
(ל"ת)
שרדתי מבט חטוף אחד בגשר הפיקוד בפרק הראשון, שמח לשמוע שהעונה השנייה אחרת לגמרי.
כי כן, גשר הפיקוד בצוללת שם מרווח יותר מסלון בווילה.
אני לא יודע אם היא תיכנס לחמישייה שלי (כי אני, בניגוד לרם, לא מרמה ומפריד לז'אנרים או מדיומים)
אבל אני חייב רגע להרים ל"אסוקה" מצד חיובי יותר. זה לא הובהר עד הסוף בשיווק שלה, אבל הסדרה הזאת היא בעצם עונה חמישית במסווה ל"מורדים", סדרת האנימציה האהובה עליי של הפרנצ'ייז. אני מבין את הביקורות על הסדרה עצמה, בין אם זה על המשחק העצי במקצת (אני דווקא מרגיש שדוסון קלעה בול לדרישות התפקיד, והדמות נפתחת בהמשך הסדרה) ובין אם על העלילה המגושמת יחסית, אולם כמעריץ מושבע של סדרת האנימציה ההיא – "אסוקה" הייתה תענוג שקשה להסביר. כל האלמנטים מסדרת האנימציה הובאו באופן מופתי ללייב אקשן, מהלוקיישנים האייקוניים ועד הדמויות האהובות, שמרגישות אותנטיות לגרסאות המונפשות שלהן. לראות המשך לסיפור הזה שלא חשבתי שאקבל, זה כמעט בגדר חלום.
הסדרה אמנם רחוקה ממושלמת, אבל היא מפצה על הבעיות שלה עם שיאים מדהימים, כמו למשל הפרק החמישי שלה שמתחבר לסדרת "מלחמת המשובטים" שגם היא סדרה נפלאה והביאה לעולם את הדמות של אסוקה. מבחינת סט אפ להמשך ופאנסרביס למעריצים, זו הייתה הסדרה האהובה עליי השנה בוודאות. אין לה את האיכויות הדרמטיות של "אנדור" או המקוריות והרחבת העולם של "המנדלוריאן" אבל מבחינתי גם לבצע אדפטציה לדמויות מאנימציה בדרך כזו מרשימה ומדויקת זו אמנות בפני עצמה, וקשה לי לתאר את האימפקט הרגשי שהיה לסדרה הזו עליי. היא בהחלט לא לכולם, אך חשוב לי להדגיש עד כמה מעריצים של סדרות האנימציה ייהנו ממנה.
וכמובן, כואב על ריי סטיבנסון ז"ל. אני מקווה שהוא מרגיש את האהבה של המעריצים כלפי הדמות המקורית המרתקת שיצר, בהופעה מאופקת אך מלאת ניואנסים. אני מקווה מאוד שנראה המשך של הסיפור שלו בדרך כלשהי, כי זה התוכן המקורי המוצלח ביותר שיש לסדרה להציע.
יכול להיות שזה זה.
בדיוק כמו שהבובה פט סבלה מאד מכך שהיא בעצם עונה 2.5 של המנדלורי, אסוקה סובלת מכך שהיא עונה 5 של המורדים – כי אם מתייחסים אליהן כאל סדרה נפרדת, הן לא טובות, גם אם כעונה מסדרה אחרת הן נהדרות.
כן, יש בזה הרבה היגיון
אישית קשה לי בכל מקרה להסתכל עליהן במנותק, ובכלל כל הסדרות האלה מרגישות כמו חלקים קטנים בפרויקט אחד גדול (שאני מאוד אוהב את הכיוון שלו, אבל לחלוטין לא כיוון שיעניין במיוחד מי שזר ליקום האנימציה של פילוני) כך שהיחס הקר אליהן לא מפתיע אותי, גם אם הוא קצת מאכזב.
באופן אירוני, בשתי הסדרות האלה הפרקים הטובים ביותר שלהן הם פרקים בהן דמות אחרת, מוכרת ואהובה יותר, משתלטת להם על פרק שלם.
לא מאמין
שהצלחת לתקוע לי שוב בראש שני שירים רק בכך שכתבת את השם שלהם בסיכום. לעזאזל.
תודה על הסיכום! נהניתי
ובפרס ה"זה פשוט לא הפורמט הנכון" -
סיטקומים בעונות סטרימינג מקוצרות.
מופע שנות ה90 הייתה חמודה מאד. פרייז'ר מודל 2023 הראתה הבלחות של המהדורה הקודמת. אבל בסופו של דבר, שתיהן הפסידו מעונה קצרה מדי. בסיטקומים אין ממש עלילה, יש דמויות ואינטראקציות ביניהן, ולאלו לוקח זמן להיבנות. עונה של עשרה פרקים היא פשוט קצרה מדי.