בניגוד לשנה שעברה, אז היה מתח על המקום הראשון, הפעם "הכול בכל מקום בבת אחת" בא, אמר שלום, כבש את הפסגה ונתן לגמדים לידו לריב על המקום השני – קרב שהתגלה כמותח למדי, כי נראה היה שלראשונה בחייו ספילברג יסיים לפחות עם מקום שני בזכות "הפייבלמנים", אך הוא הסתפק במדליית ארד בעוד "אהבה בשחקים: מאווריק" עקף אותו בשלושה קולות.
למי שלא זוכר מה עוד היה בסיכום השנה: מתן סיכם את רגעי השנה, רם סיכם את השנה שהייתה בטלוויזיה (וגם נתן הצצה לשנה הבאה), אני ונעמה בחרנו את הופעות השנה שלנו, יצחק סקר את פסקולי השנה, אלינה סיכמה את מה שהיה בקופות, אני ציינתי לרעה כמה וכמה סרטים, ואתם דיברתם על הקלאסיקות שהשלמתם – ואז בחרתם בסרט השנה, כמו שראינו למעלה, ובהופעת השנה: מישל יאו ב"הכול בכל מקום בבת אחת" (הפעם החמישית, כך מוסר לנו מתן, שאותו סרט זוכה בהופעת וסרט השנה). אה, והתחדשנו בפינת "בחירות הכותבים" בדף סיכומי השנה הגדול.
חוץ מזה? עלו 374 כתבות לאתר השנה – שזה, אמממ, הרבה. זה יותר מהשיא של 2020 (366), הרבה יותר מכתבה ביום ומספר מאוד מפחיד אמאל'ה. מתוך 374 הכתבות, 144 מתוכן היו ביקורות (כולל לקט ביקורות של פסטיבלים), ומתוכן 34 ביקורות על טלוויזיה. שיפור ניכר לעומת ה-15 משנה שעברה, אם כי יש לציין את פרויקט הטלוויזיה שגויס למען ניפוח המספר הזה. 8 מתוכן היו מתגלגלות (ואחת, טכנית, התחילה ב-2021).
מבחינת פרויקטים גדולים היו לנו הסינמונדיאל, פרויקט הטלוויזיה ופרויקט הנואר, אתגר הצפייה של עין הדג, וספיישל האימה במובנים מסוימים: ב"עין הדג מציגים" סקרנו את הקריירה של שיין בלאק ב"בלאק-ליסט", דיברנו על ז'אנר הביופיקים ב"אילו חיים נפלאים", יצאנו לסיבוב ב-1989 ב"1989 – הפודקאסט", והתחלנו לדון בקניבליזם קולנועי ב"טעם החיים".
מה צופה לנו השנה? טוב, אני עוד לא לחלוטין בטוח חוץ מבדבר אחד – בין פברואר למרץ אני עתיד להיעלם למשך חודש (ככל הנראה) תודות לצה"ל. האתר יהיה בידיים טובות וימשיך לנפק תוכן טלוויזיוני וקולנועי, אבל אם לא תשמעו ממני זה לא כי נמאס לי או משהו.
אבל עצם העובדה שהאתר ימשיך גם בחודש הזה לא מובנת מאליה, ועל כן זאת הזדמנות טובה להודות לכל האנשים שלוקחים חלק במיזם הזה – מהאנשים שעוזרים בצד הטכני, עד עורכות הלשון, דרך הכותבים והכותבות ועד כמובן אליכם ואליכן. מי שמגיב, ומי שלא, ומי שמגיב אבל רק בפייסבוק ומי ששולח לנו הודעות בטוויטר שאנחנו לא מגיבים אליהן כי די נטשנו אותו. האתר הזה הוא אתם, ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם אחרת.
בואו נחזור רגע כולנו יחדיו על המשפט הבא: הסרט הכי גדול של שנת 2022 היה סרט מולטיוורס שעוסק באישה אסיאתית מבוגרת וכולל בערך כל בדיחת פיפי-קקי שיש – כולל סצנת אקשן מורחבת בהשתתפות דילדואים – שנחשב לא רק לסרט הקומדיה הכי מופרע של השנה, אלא לאחד מהסרטים היותר נוגעים ללב ומרגשים שיצאו; סרט שיש בו בדיחה חוזרת שיוצאת משליטה על כך שגיבורת הסרט לא זוכרת איך קוראים ל"רטטוי".
כלומר, בכל שנה שהיא הייתי מבין איך זה היה נהיה סרט השנה שלי, אבל 2022 הייתה השנה שבה הסרט, כך נראה, היה סרט השנה של כולם. יש לזה כמה סיבות.
הראשונה היא שזאת הייתה שנה כמעט נקייה מבלוקבאסטרים. נראה שלאורך חודשים רבים מדי, הקולנוע פשוט לא עשה את הדבר המצופה ממנו, שהוא להביא סרטים גדולים שאנשים ירצו לבוא לראות. "מאווריק", "דרכם של המים", ו"עולם היורה" הוכיחו שעוד אפשר להנפיק להיטי מיליארד (או 2 מיליארד, במקרה של "אווטאר"), אבל סרטי "מדורת השבט" שכאלה היו מעטים מדי השנה, בתקופה שבה נראה בכלליות שקולנוע הוא משחק כמעט רק לצעירים ובקושי למבוגרים.
זה מסביר לא רק את ההייפ סביב "הכול בכל מקום בבת אחת" (סרט שאמא שלי קראה לו "עם המון רגעים משעממים", לצורך הדיון), אלא גם את ההימצאות של סרט כמו "האדם הגרוע בעולם" בעשרת סרטי השנה של עין הדג – סרט "קולו של דור" אם היה אחד שכזה, וכמובן – את המם של לבוא למיניונים עם חליפות, רעיון שכל אדם מעל גיל 22 מביט עליו בתמיהה בעוד שבאולפני אילומיניישן פשוט ממשיכים לגרוף קופות על האירוניה הרווחית של כל זה.
אבל מעבר לדברים שהצליחו, זאת הייתה שנה של כמה וכמה אכזבות, שלא לומר כישלונות. אולפני מארוול הצליחו למתג את עצמם תוך שנה אחת מהאולפן הגדול בעולם שכל העולם מצפה לסרט או הסדרה הבאים שלו לאולפן שיש להתייחס בחשדנות רבה כלפיו; דיסני הצליחו לפשל עם שני סרטי אנימציה ברצף (אחד של פיקסאר, ובכל זאת); ומלחמת הסטרימינג הסתיימה מהר משהיה ניתן לחשוב כשכל הצדדים מנסים לחשב מחדש מסלול – רובם בחזרה לעבר הקולנוע, בעודם מבטלים עוד ועוד סרטים וסדרות מוכנים בשביל החזרי מס כאלה ואחרים.
גם עבור קולנוע ישראלי הייתה זו שנה לא פשוטה, כמו שכבר ציינתי, שבה נראה שהמפיצים פשוט מרוקנים את כל הדברים שנשארו אצלם במלאי עוד מ-2019 וכך נוצר מצב מוזר שיוצאים שלל סרטים נהדרים, רק שאף אחד לא בא לראות אותם והם לא מתכתבים אחד עם השני, אפילו במסגרת המוגבלת של התכתבות בתוך הקולנוע הישראלי מלכתחילה.
אז לא היו בלוקבאסטרים, דיסני חורקת, הקולנוע הישראלי בבלגן, וב-2022 סרטים גילו שגם הם יכולים לעבור לידה שקטה, ולהיזרק לפח אחרי שהם מוכנים. כל זה עוד לפני שהזכרנו פוליטיקה בארץ.
אז כאשר מדורות השבט – הבמאים, האולפנים, והיוצרים שאמורים להוות את המיינסטרים שמכבד את עצמו – לא מצליחים, אנחנו נשארים בעצם עם כל השאר. עם "הכול בכל מקום בבת אחת" שככל הנראה היה מופיע בעשירייה בכל שנה, אבל קשה להאמין שהיה מנצח באופן גורף שכזה אם הייתה לו יותר תחרות.
אבל תקשיבו, אישית? כמי שבכל מקרה מחפש בכל מקום אחרי אוצרות? הייתה שנה נהדרת. שנה שבה דרימוורקס הפציצו עם שני סרטי אנימציה, שבה סרטים וסדרות נהדרים התחבאו בתוך שירותי סטרימינג נידחים, שבה בעוד המיינסטרים לא הצליח להחליט על מה הוא, השוליים חגגו ואילצו אותו לחגוג יצירות כמו "RRR". סרט אקשן הודי. שהפך לאחד מסרטי השנה. זה טירוף. ואם זה לא היה ברור מעוד מעט שש שנות ניהול שלי – אני מחבב טירוף.
ובכל זאת, כולי תקווה ש-2023 תחזיר קצת שפיות וסדר. אני רואה חובבי קולנוע מתגעגעים לתקופה שבה כולם הלכו לקולנוע, מתגעגעים לסרטים גדולים, מתגעגעים לאיך שהדברים היו. ותראו, אנחנו אף פעם לא לחלוטין נחזור לשם. שינויי הטעמים שהתעצמו בקורונה לסרטים קטנים יותר ומוזרים יותר לעולם לא הולכים להימחק. אבל בכל זאת, אפשר לקוות ש-2023 תהיה חזרה מסוימת לשגרה. שגרה שבה בכל חודש יוצאים כמה וכמה בלוקבאסטרים (ויש לציין שאלא אם נצפות עוד דחיות, זה אכן המצב), שבה הסרטים הגדולים והאהובים של השנה הם סרטים רגילים יותר (ואולי, אם אפשר, לא המשכים? סתם זורק), ושבה כולם חוזרים לראות את הסרטים האלה, נו, בקולנוע.
אחלה שנה.
שנה שבה אני גורר את עצמי לקולנוע כדי לשלם ולצפות בסרטים כמו רדופה ו-X לא יכולה להיות שנה רעה. וזה מאד לא מובן ששני הסרטים זכו להפצה.
בין ההיילייטים אני גם חייב לציין את משקלו של קייג׳ – קומדית אולפנים למבוגרים בלבד. והיא כייפית וחמודה לאללה. זה עוד דבר לא מובן מאליו.
מבחינת ספקטל קולנועי – מאווריק לקח בשבילי את התואר של הסרט שהכי שווה יציאה לקולנוע. זה היה המופע/רכבת ההרים הכי טובה בפער ששמה ללעג את קמרון ודיסני דווקא בזכות הפוטו ריאליזם, האפקטים הפרקטיים והסאונד. זה אול סקול פוגש ניו סקול במיטבו. כבר לא עושים אותם ככה, וזאת חלקית הסיבה שבגללה הסרט הזה כל כך מיוחד.
העובדה שהשנה גם יצא סרט חדש של באטמן (שהיה מעולה) וסרט חדש של רוברט אגרס (שהיה מעולה) היא רק שני דובדבנים על הקצפת.
וכן, זאת היתה שנה ממש מוזרה – שנה שבה הצלחתי ליהנות משני סרטי מארוול בזמן שכולם זרקו עגבניות (ועוד לא צפיתי בסרט השלישי של מארוול ל-2022).
ובנימה אפילו יותר אישית – זאת כנראה השנה שבה צפיתי ביותר סרטים מכל שנה אחרת (לא כולם חדשים) והשנה שבה (לפחות לתחושתי) הייתי הכי הרבה פעיל בעין הדג, שהוא עדיין המקום הכי טוב בארץ לדבר בו על קולנוע, ואשכרה האתר היחיד שיש בו ביקורות שאני באמת קורא ולא מדלג ישר לפסקת הסיכום.
תודה לכם כותבי ועורכי עין הדג על כל הטוב שאתם מפילים עלינו לאורך השנה כל שנה
רק בסוף שנה, כשאתם שולפים את המספרים, פתאום אני קולט כמה תוכן יש בעין הדג, וכמה שהאתר הזה פעיל בלי סוף.
אז באמת תודה לכם על הכל, שום דבר מכל מה שאתם עושים פה באתר הוא לא מובן מאליו בשום צורה.
ואישית, אני מצפה ש-2023 תהיה שנה טובה יותר מ-2022, וספציפית שיהיו בה יותר סרטים בלוקבאסטריים שקצת היו חסרים ב-2022.
מצד שני, זאת הולכת להיות שנת דיאטה רצינית בכל הנוגע לאנימציה. כמות סרטי האנימציה של האולפנים הגדולים בארה״ב הולכת להיות די דלה כשכמעט כל האולפנים מסתפקים בלהוציא סרט אחד בלבד (וורנר אנימציה, אם אינני טועה, לא הולכים לשחרר אפילו לא סרט אחד). לפחות נותר לקוות שסרטי אנימציה מחוץ לארה״ב, כמו החדשים של מיאזאקי ושינקאי, יגיעו לארץ וימלאו קצת את החלל שיווצר.
בכל מקרה, מדובר בשנה בה יוצא אפנהיימר של נולאן, חולית חלק 2 וספיידרמן ברחבי ממדי העכביש, אז כמה גרועה היא יכולה להיות?
תודה, חמודים אתם.ן
ממשיכה להנות בפינת "כיף יותר לקרוא ביקורות קולנוע מאשר ממש לצפות בקולנוע." כיף פה.
ואני חשבתי
שאני לבד בפינה הזו…
תודה על כל הכתבות והפרוייקטים
אני צוברת פה ידע אדיר על סרטים וסדרות שלעולם לא יצא לי לראות (ככל הנראה) ולכן זה האתר האהוב עלי💜 סחתיין עליכם!
תודה רבה לכל העוסקים במלאכה
(ל"ת)
זוהי שעתן של ההפרשות?
אם פעם גסויות והפרשות היו בעיקר בסרטי נישה נוסח אמריקן פאי, בשנה האחרונה אפשר היה למצוא אותן בסרטים שבהן היה אפשר גם בלעדיהן: הבמב״א, פינוקיו ובבילון, מה שמרחיק אותי מהצפייה (אבל הבנתי שמבבילון עדיף להתרחק.) לא ברור מה גרם למגמה, אולי חוסר יצירתיות נגררת מתקופת הקורונה, לא יודע. אני בכל מקרה מחכה שהטרנד הזה כבר יסתיים.
זו דרך אפקטיבית להתריס
התעלול האקרובטי של אוסטלנד והדניאלס, הוא ניתור בין ה"גבוה" ל"נמוך". הגסויות בבמב"א נמצאות שם מאותה סיבה שהז'אנרים ה"נחותים" נמצאים שם, והלואו-טק ומשחקי המילים האינפנטיליים. כי הניגוד בין זה לבין הרבדים היותר עמוקים בו הוא חלק גדול מהאפיל של הסרט עבור מעריציו (וגם אל לנו לשכוח שהדניאלס לא נזכרו בזה השנה. הם הרוויחו את תהילתם מגופות מפליצות וזקפות מרקדות)
ואולי, אם ללבוש לרגע את כובע הקונספירטור, זו התרסה מאוד בטוחה באופן יחסי. היא לא מפלגת ומקוממת כמו סוגים אחרים של טאבו כמו אירוטיקה או משחק בסטריאוטיפים. זו דרך טובה לפרטט עם רוח מרד בלי באמת לסכן הרבה.
בכל אופן, לא ראיתי את בבילון, אבל די נהניתי מהסצינות האלה במשולש העצבות ובמב"א. הן היו יצירתיות גם בהקשר העלילתי שלהן וגם בעשייה הקולנועית שלהן.
בפינוקיו אין ממש גסויות כאלו, יש חלק אחד קטן וזה במילים ולא במראה אז לא חושב שאיתו תהי לך בעיה
(ל"ת)
באמת כמות מדהימה של תוכן
כבר לפני הסיכום הרגשתי שפורסמו הרבה יותר כתבות השנה. בעוד בשנים קודמות קראתי כמעט את כל הכתבות וחלק גדול מהתגובות, השנה פשוט לא עמדתי בקצב שלכם.
זה בסדר, אני בטוח שיש כאלה שכן מצליחים עדיין.