סיכום 2021: רגעי השנה

מאת
מתן בכר
– פורסם ב 9 בינואר 2022Posted in: הגיגים
ריקודים, שירים ובובות קריפיות מן הילדות - אלו היו הרגעים הטובים של השנה.

15. המוות המטומטם של השנה, "האלווין 2: הנקמה" *אזהרה: קצת גרפי*

אני יודע שדמויות בסרטי אימה הן מטומטמות מטבען, אבל אלוהים אדירים. מישהי מנסה לחסל את מייקל מאיירס ונכשלת בדרך המטומטמת ביותר האפשרית. כמעט ירקתי את הקולה מרוב צחוק. אפילו מייקל עומד ומסתכל על הקורבן אחר כך עם מבט של "ברצינות?"

14. מילטון?, "יחידת המתאבדים"

כמו הסרט הקודם, גם הגרסה הזאת לוקחת כמה מהנבלים הפחות מוכרים ביקום של DC ושולחת אותם למשימת התאבדות. אבל מסתבר שגם בצוות של הנבלים המשניים יש אנשים משניים שלא מקבלים את הכבוד הראוי.

13. סבלנות ואמונה, "שכונה על הגובה"

קולנוע הוא לא מחזמר בימתי, ויש לא מעט הבדל בין שני המדיומים. אולי זה נשמע לכם מובן מאליו, אבל אם לשפוט לפי חלק מהסרטים שמבוססים על מחזות זמר, נראה שלא כולם מבינים את זה והרעיון שלהם לסרט מוזיקלי הוא פשוט לכוון את המצלמה על שחקן ולתת לו לשיר. למרבה המזל, נראה שג'ון מ. צ'ו הוא במאי שמבין את הפוטנציאל בהעברת מחזמר למסך הגדול, ומשתמש במדיום הקולנועי כדי לספר סיפור בצורה שאי אפשר להעביר על הבמה. הביטוי הכי יפה לכך הוא בשיר של אבואלה קלאודיה על הילדות שלה והחיים הקשוחים שהיו לה. הבימוי היצירתי וההופעה הנהדרת של אולגה מרדיז הופכים את זה לשיר שזכרתי הכי טוב לאחר הצפייה.

12. סטרייק, "מילקשייק אבק שריפה"

סרטו ההוליוודי של נבות פפושדו לובש את ההשראות שלו על השרוול, מטרנטינו ועד קולנוע קוריאני. זה מתבטא במיוחד בסצנות האקשן, שהן בין היצירתיות שראיתי השנה. המוצלחת ביותר מתרחשת באולם באולינג שבו כל דבר הוא נשק, מטייזר חשמלי ועד ידית של טרולי בצורת פנדה.

11. אפשר להתחיל?, "אנט"

אני אוהב מיוזיקלס, אני אוהב מודעות עצמית (בטעם טוב) ואני אוהב וואן-שוטים. "אנט" מתחיל עם שיר שבו הדמויות הראשיות צועדות ברחוב יחד עם התסריטאים והבמאי של הסרט וכולם שרים על התקציב ועל איך הם מוכנים למות בשביל הקהל (הדמויות, לא השחקנים). אם כבר להתחיל, שיהיה ככה.

10. יום 1, "מקום שקט 2"

מה שאני לא אוהב זה פריקוולים של סרטי אימה. חלק מהאפקטיביות של סרטים עם מפלצות או רוצחים עם מסיכה מגיעה מכך שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה, אם בכלל, וגם לא צריך לדעת. לא חייבים לראות את הילדות הקשה של אותו רוצח או את הכוכב שממנו הגיעה המפלצת, בשביל מה זה טוב? לכן, לא ממש התלהבתי מכך ש"מקום שקט 2" נפתח עם פלאשבק ליום שבו המפלצות הופיעו. ועדיין, כמו בקודמו, גם הפעם ג'ון קרסינסקי מביים סיקוונס פתיחה אפקטיבי, שעובד גם בתור סרט קצר.

9. עולה רמות, "לשחרר את גאי"

מאוד יתכן ש"לשחרר את גאי" הוא הפתעת השנה שלי: לא ציפיתי להרבה ונהניתי מאוד. מבין המונטאז'ים הרבים שהיו בקולנוע השנה, המוצלח ביותר הוא זה שבו הדמות הווירטואלית שמגלם ריאן ריינולדס עולה שלבים במשחק שבו הוא נמצא על ידי כך שהוא – בניגוד לשחקנים אחרים – עוזר לאנשים במשחק.

 

8. לונג שוט, "קנדימן"

הסיקוול לסרט האימה משנות התשעים מציג כמה מהשוטים הכי יפים שראיתי השנה. באחת הסצנות, דמות מוצאת את מותה בידי הרוצח שבשם הסרט. במקום להראות אותו בצורה קרובה, אלימה ומדממת, הבמאית ניה דקוסטה מחליטה לעשות זום-אאוט מדירתה, מה שגם יוצר סצנת מוות מאוד מאופקת וגם מדגיש היטב חלק מהתמות של הסרט.

7. קובה ליברה, "לא זמן למות"

הקטע הכי מהנה ב"לא זמן למות" מתרחש בקובה, שם בונד נפגש עם סוכנת CIA בשם פלומה ומסתנן איתה לפגישה של ארגון "ספקטר". את פלומה מגלמת אנה דה ארמס, שכיכבה לצד קרייג לא כל כך מזמן ב"רצח כתוב היטב". בדומה לשם, יש להם כאן כימיה מאוד מוצלחת ופשוט כיף לראות אותם יורים באנשים בצוותא. מצד אחד, קצת מבאס שפלומה מופיעה לפחות מרבע שעה. מצד שני, יש עוד לא מעט סרט לאחר מכן, אז אולי הייתה עדיפה לה גיחה קצרה ולעניין.

6. ריקוד טקסני, "אתמול בלילה בסוהו"

הטכניקה הידועה כ"החלפת טקסס" – שבה שחקנים מחליפים מקום עם פעלולנים או ההפך במהלכו של שוט רציף – לא זרה לאדגר רייט. הוא השתמש בה כבר ב"סקוט פילגרים" וב"שוטרים לוהטים". אבל כל שימוש שונה מקודמו, וגם בסרטו החדש הוא משתמש בזה בצורה יצירתית. בחלומותיה, תומסין מקנזי מגיעה אל לונדון של שנות השישים והופכת להיות דמותה של אניה טיילור ג'וי. במהלך וואן-שוט של ריקודים, גם מקנזי וגם ג'וי קורעות את הרחבה ומתחלפות ביניהן כל כמה רגעים, וחוץ מטריק עריכה אחד קטן, כל ההחלפות מתבצעות באמת ממש מחוץ לפריים. אפשר לראות את רייט מסביר על זה כאן.

5. הטוויסט, "מורעל" *אזהרה – מאוד גרפי*

אני לא אכנס לספוילרים, רק אגיד שאחרי 80 דקות של סרט אימה טיפוסי של ג'יימס וואן מגיעה חשיפה שהיא אחד מרגעי ה-WTF הגדולים של השנה, אם לא ה-, והופכת את מה שנשאר מהסרט לחוויה היפראקטיבית, מדממת ומאוד מבדרת.

4. חרטה, "צעירה מבטיחה"

בסרטה של אמרלד פנל – שהוא אחד מהאהובים עליי השנה – קארי מוליגן מחפשת נקמה על טרגדיה שעברה חברתה, והיא מגיעה אל עורך דין לשעבר שאותו מגלם אלפרד מולינה. בניגוד לאחרים, הוא מייד מביע חרטה על מעשיו. מולינה מופיע רק לכמה דקות אך מוציא מהן את המיטב, ונראה כמו מישהו שמצד אחד באמת מצטער ועל סף דמעות ומצד שני עשוי להפוך לאגרסיבי בכל רגע.

3. פרבי, "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות"

ב"אתמול בלילה בסוהו" הנ"ל, אדגר רייט מנסה להראות את סכנות הנוסטלגיה. אבל הביטוי הכי מוצלח לכך נמצא בכלל ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", שלקחו את צעצוע הפרבי – עם המראה החמוד אך קצת קריפי שלו – והפכו אותו למשהו מתוך סרט אימה. כלומר, יותר משהוא כבר היה.

2. מעבדה, "ספיידרמן: איך דרך הביתה"

יש שתי בעיות עם להכניס סרטים שיוצאים בסוף השנה לרשימות האלו: אי אפשר ממש לדבר על הקטע כי כנראה יש הרבה אנשים שלא ראו את הסרט עדיין, וגם אי אפשר למצוא אותו באיכות טובה כי הסרט עדיין בקולנוע. בתור סרט, "אין דרך הביתה" בהחלט פגום, אבל בתור פאן-סרוויס הוא אחראי לכמה רגעים שלא האמנתי שאראה בסרט של ספיידרמן. כדי להשאיר את זה הכי נטול-ספוילרים שאפשר, רק אגיד שדווקא סצנות האקשן בסרט פחות הרשימו אותי ויותר אהבתי את הרגעים הקטנים, כמו אחד קצת אחרי נקודת החצי של הסרט שמתרחש במעבדת מחשבים והוא מאוד פיטר פרקר-י.

1. פאנצ'ליין, "בו ברנהאם: בפנים"

יש הרבה רגעים נפלאים בספיישל החדש של בו ברנהם, ובקלות הייתי יכול לשים פה חמישה אחרים לפחות. אבל הרגע הכי חזק מגיע באמצע אחד השירים, כשבו מספר על הסיבה שהחליט להפסיק להופיע לפני כמה שנים: הוא התחיל לחוות התקפי פאניקה על הבמה ("שזה לא מקום טוב לחוות אותם"). עם הזמן מצבו השתפר ובתחילת 2020 הוא ממש חשב לחזור ולהופיע. "ואז," הוא אומר, בקול שמכווץ את הלב, "קרה הדבר הכי מצחיק…". בספיישל שמנסה לתפוס את רוח התקופה של השנתיים האחרונות, משהו במשפט הזה מתמצת אותן בצורה שהיא בו זמנית עצובה ומצחיקה. קצת כמוהן.

תגיות: