סיכום 2020: סורקין מול סורקין

סוף שבוע אחד באוקטובר האחרון היה בסימן אהרון סורקין, עם שני אירועים משודרים מפרי עטו: ספיישל עידוד הצבעה עם הקאסט של "הבית הלבן" והסרט החדש "משפט השבעה משיקגו". "משפט השבעה משיקגו" הוא סרט חדש על אירועי עבר המהדהד לצופה את המצב החברתי הנוכחי בארצות הברית, ואילו "הבית הלבן" היא סדרת דרמה ששודרה בטלוויזיה האמריקאית בעידן של ממשל בוש השמרני והציגה ממשלה ליברלית דמוקרטית אידיאליסטית שמנסה לעשות את כל מה שנכון. הסופ"ש המרוכז בסורקיניות המחיש כמה סורקין השתנה וכמה הוא נשאר אותו הדבר.

סורקין הוא גבר לבן ופריבילג וגם מוכשר בטירוף והוא מנסה מאוד להכניס ייצוגים של אוכלוסיות שהוא לא שייך אליהן. מנסה – ולרוב מפספס. גם בענייני רומנטיקה סורקין לא חזק (כלומר, הוא נוראי), כאשר בעולמות שלו, הקשר בין גבר לרצונות שלו הוא הרבה יותר חזק מכל קשר בין שני אנשים אחרים. כשזה מגיע לגברים לבנים ואידיאליסטים – סורקין הוא האיש שלכם. הגיבורים של סורקין הם לאו דווקא גיבורים גדולים מהחיים, אבל בפעולות שלהם ובמעשים שלהם יש המון כוונה לטוב ולשינוי ולעשייה. סורקין לא מסתיר את דעותיו הפוליטיות והיצירות שלו משקפות את האמונות שלו בצורה כמעט בוטה, אבל אני רוצה להאמין שגם אנשים שלא מסכימים עם החזון של סורקין יכולים להנות מהכתיבה שלו.

אם יש משהו שבולט במיוחד בשתי היצירות האלה, לפחות כאשר ראיתי אותן בהפרש כל כך קצר אחת מהשניה, זה השיח על ערכים: ערכים שבהם אתה מאמין ונלחם עליהם, בין אם בתור בכירים בפוליטיקה האמריקאית ובין אם בתור האזרח הפשוט שמארגן הפגנה.

הדמויות ב"בית הלבן" גורמות לשינוי מלמעלה: הן הממסד והממשל והן נלחמות כדי להצליח ולשנות את העולם והמערכת הפוליטית. היושרה שלהן היא מעל הכל כמו שמדגישה לנו הסצינה הנפלאה בין הדמויות של ג'וש ודונה, שרוצים לשכנע אנשים לא מאוד חשובים, חברים של חברי משפחה, להצביע לנשיא שהם מאמינים בו אבל מכיוון שהם לא יכולים להסתכן בשימוש לרעה בכוח הממשל – כמו הטלפון המשרדי שלהם, היא יוצאת בערב החורפי בוושינגטון אל הטלפון הציבורי כדי לעשות את השיחה.

ב"משפט השבעה משיקגו" כל מה שיש לדמויות הראשיות להגן עליו הם הערכים שלהן. הן יצאו להפגנות האלה מתוך אמונה שהשינוי יגיע מהעם, הם סטודנטים פצפיסטים והיפים שרוצים שהמלחמה תיגמר. אמריקאים צעירים ממשיכים להישלח אל התופת בויאטנם כשמגיע אירוע פוליטי גדול בשיקגו, הם מחליטים לנצל את ההזדמנות ולהפעיל את הכוח הגדול ביותר שלהם – כוח ההמונים. הסרט הזה מתכתב באופן כמעט מושלם מדי עם הפוליטיקה האמריקאית העכשווית, עם שימוש הממשל לרעה בכוחותיו והתנהגות הממשלה ובפרט הזרוע המבצעת, השוטרים, והיחס שלהם כלפי מפגינים ואנשים שלא מסכימים באופן מוחלט עם ההגמוניה.

התסריט נכתב לפני כעשור, והעובדה הזאת רק מדגישה לדעתי איך העולם לא באמת משתנה. העובדה שאירועים משנות השישים מהדהדים גם כמה עשורים אחרי מראה שהממשלה מאז ומתמיד פעלה נגד האנשים שלא מסכימים איתה. וזה בניגוד ל"בית הלבן" שבה הממשלה ה"מושלמת" מוכנה לשתף פעולה גם עם אנשים "מהצד השני": הדבר בולט במיוחד כאשר לבית הלבן נכנסת דמות רפובליקנית (איינסלי הייז) שזוכה לא רק לכבוד והערכה אלא לשילוב בממשל הדמוקרטי בצורה שהיום נראית כבלתי אפשרית לחלוטין.

"הבית הלבן" הייתה חלק מהתרבות האמריקאית שעברה את טראומת אסון התאומים (מומלץ מאוד הספיישל ששודר לפני עונה שלוש, "יצחק וישמעאל") ואת משבר האמון שגררה היציאה למלחמת עיראק השנייה, משבר אותו היא צלחה בהצלחה רבה. האידיאלים בסדרה והאמונה במערכת המשיכו להיות הלב של כתיבת הסדרה גם חמש עונות אחרי. עשור לאחר מכן, כשסורקין כותב את התסריט ל"משפט השבעה משיקגו" כבר אין לו את אותה אמונה עיוורת במערכת והפוקוס עובר מגיבורי הממשל לגיבורי המרד.

זה נכון שאין "התדרדרות" חדה ומובהקת בתחומי העיסוק של סורקין. אם מסתכלים על גיבורי היצירות שלו מגלים שמעורכי דין צבאיים ונשיאי ארה"ב, סורקין עבר להתעסק עם שדרני ויוצרי טלוויזיה, גאונים טכנולוגים שלא מוגבלים בחוקי הממשל, ועצר, בסרטיו האחרונים, בפושעים והיפים מתנגדי המשטר. נראה שסורקין עדיין מחפש את האנשים שרוצים לעשות שינוי, אבל הוא מתחיל למצוא אותם פחות ופחות בממשל. הייאוש שעולה מהסרט כמעט ולא מורגש מבחינתי כי בסופו של דבר האדם הטוב מנצח גם אם המערכת כולה פועלת נגדו ומושחתת מהיסוד.

התסריט של "השבעה משיקגו" נכתב, כאמור,בדיוק לפני המעבר של סורקין לגיבורים טכנולוגים, ואולי הסיבה שהתסריט הזה חזר לחיינו היא כי סורקין בעצמו חיפש את ההתעסקות באנשים עם חזון פוליטי ולא סתם כאלה שיודעים להגיד מילים יפות.

בעצם הדבר הכי מובהק בעבודותיו של סורקין בעיניי הוא האמונה באדם. זה לא הממשלה הטובה או הרעה והמדיניות שמשפיעים, אלו האנשים שמכתיבים את המדיניות הזאת. כשבממשלה יש אנשים אידיאליסטים, הפוליטיקה מושלמת; כשבצבא יש עורך דין שמנסה לחשוף את האמת, הוא לא ייתן לדרגות לעצור אותו; וכשהממשל הוא מושחת ומתעסק במלחמה, האנשים הקטנים הם אלו שיילחמו עד זוב דם במערכת המשפט על הצדק ועל האמונות שלהם. כל אחד ואחד מהדברים שסורקין עשה משובחים בעיני והוא בקלות נמצא ברשימת האנשים שאני הכי אוהבת בהוליווד. אולי אני תמימה אבל העובדה שגם בעולם של היום יש מישהו שמאמין בלב האדם, וכותב את כל המחשבות ה"נכונות" בפאתוס מרשים מרגשת ומשמחת אותי. והעובדה שכאשר הוא חווה משבר אמון במערכת אחת, הוא מחפש מערכת אחרת לתת בה את האמון הזה מראה שהוא לא מוותר על האפשרות לשינוי ועל אופטימיות.

זוהי לא סקירה של 2020 כשנה טובה או רעה כמו הסתכלות על הסתגלותו של יוצר חכם לסביבה. נראה שסורקין נשאר נאמן לאידיאלים שלו, הוא עדיין שמאלני וליברל ובעד טוב האדם, אבל הכתיבה שלו לא נשארה תקועה במקום. יש פה התפתחות ולרוב שיפור בתוצר תוך שהוא שומר על הרעיונות המרכזים בעולמו ועל דרך החיים לה הוא "מטיף". כולי תקווה שבעתיד הוא ימשיך ליצור עוד דברים שאני אהנה מהם וכמובן בעדיפות לעולם טוב יותר לשאוב ממנו השראה. בינתיים אמשיך לחכות שהוא יחזור לכתוב את המחזמר על הודיני בהלחנת סטיבן שוורץ כפי שהוא הבטיח לי אי אז.