סיכום 2020: בנימה אישית

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 22 בינואר 2021Posted in: הגיגים
סיכום אחרון, ואישי, ל-2020.

הסיכום האישי השנתי של האתר לרוב מתמקד באיזה פינות ופרוייקטים היו השנה (נגיד פינת "מצאנו באינטרנט", סדרות ההסכתים, סיכום העשור, נבלמגדון, סקירת 250 הסרטים הכי טובים של ימד"ב, דוחק"וים מהעבר, אייג' אוף קייג',  יום הולדת 20 לאתר, וסקירות וביקורות לכמה זכיונות אהובים וזכורים לטוב), כמה כתבות פרסמנו (366), ולהצטער על דברים שלא הספקתי או כתבות מגניבות (שלא חלק מאיזשהו פרויקט) שכדאי לציין במיוחד ושאר שטויות וירקות שכאלה.

השנה, מה לעשות, זה נראה פחות מתאים.

אז לפני שאצלול לסיכום אישי, אסכם את סיכום השנה שהיה פה ושעבדנו עליו קשה: אתם דיברתם על הקלאסיקות שהשלמתם ועל הסרטים הגרועים של השנה, רם סיכם את מה שקרה בטלוויזיה (וגם עוד כמה מאורעות ב"מצאנו באינטרנט"), מתן דיבר על רגעי השנה, אלינה סיכמה את מה שהיה בקופות, אור נתנה הצצה לתוך השקפותיו של סורקין, שני דיברה על הקולנוע הנשי שהיה השנה, אני ונעמה בחרנו את ההופעות שהכי אהבנו, הכותבים בחרו את הסרטים שהם הכי אהבו השנה ואז אתם בחרתם את סרט השנה (ג'וג'ו ראביט) והופעת השנה (וברכות לזוכה אדם סנדלר). ועכשיו, כאמור, למשהו שאמור לנסות לסכם את השנה הזאת.

כל פעם שיש עוד דיון על כמה הייתה שנה קולנועית קשה, אני מזכיר לעצמי שהשנה הזאת התחילה (טוב, בערך) עם נצחון של פרזיטים באוסקר וממלמל לעצמי שלא הכל היה נורא בה.

קולנועית, כן? כי אומנם גם מחוץ לקולנוע אני מניח שהיו אנשים שהיה להם טוב, אבל באמצע מגפה עולמית אני לא בטוח שזה הזמן להוציא את הגיטרה ולשיר "ישנן צרות גדולות יותר". זאת הייתה תקופה קשה, אבל אני לא כלכלן, ולא אפידמיולוג, ולא פרשן פוליטי, אז אני לא באמת מומחה לכתוב על כל הנושאים הללו שפגעו באנשים באמת. במקום זה, אני מישהו שכותב על קולנוע – נושא שבמקביל יכול לשנות חיים של מישהו מהקצה אל הקצה, אבל שהוא גם חסר חשיבות לחלוטין: תלוי בסרט, תלוי בתקופה, תלוי באיש. מי שיגיד לכם שקולנוע לא יכול לשנות כלום לא יודע על מה הוא מדבר, ומי שיגיד לכם שקולנוע הוא הצורה האפקטיבית ביותר לשינוי גם לא יודע על מה הוא מדבר. חיה חמקמקה ונפלאה היא הקולנוע, וכל ניסיון לביית אותה נועד להתפוצץ לאנשים בפנים.

אנחנו מסיימים את 2020 אחרי שרובנו לא ראו את החלק הפנימי של אולם קולנוע למשך חודשים – חלק מהאנשים התרעננו אולי בהקרנות בקולנוע קנדה, חלק אולי הסתננו להקרנות אקדמיה, חלק אולי טסו לחו"ל ומצאו איזה בית קולנוע פתוח – אבל רובנו שכחו את טעמו של פופקורן במחיר מופרז ואת החוויה של לשבת באולם חשוך, עם הפלאפון על "השתק" בכיס, שקועים בתוך מסך אדיר. זאת תחושה מחורבנת, ומוזרה עבור אתר קולנוע: אנחנו אמורים לדווח על מה שקורה ומה שמוקרן, ולהמליץ האם כדאי לפנות שעתיים בשביל זה, אבל במקום זה אנחנו מדברים על סרטים שמדי פעם לחלק מהקוראים אין מושג בכלל איך לצפות בהם.

כאתר בזמן מגפה שרוב תפקידו הוא להעניק טיפה של אסקפיזם, לקחתי על עצמי לנסות להעלות את הקצב: לפרסם כתבה פעם ביום במשך ימות השבוע, למשך כל יום. כדי שבמשך כל יום בשבוע, תהיה אפשרות של כמה דקות עבור הקוראים להיות רגע במקום אחר: להאזין לסקירה של הקריירה של סרג'יו ליאונה, לקרוא ביקורות על סרטי נטפליקס האחרונים, לקרוא ביקורות על סרטים ישנים, לקרוא הגיגים, לקרוא עדכונים – משהו שהוא לא עוד ריב על חיסונים, משברים פוליטיים, מקדם ה-R, ושאר ירקות. אני לא יודע אם הצלחתי בזה: כלומר, כן, הצלחתי, בעזרת הכותבים, להעמיד כל יום כתבה, אבל במבחן התוצאה, אם אפשר להאמין לכל מיני סטטיסטיקות כאלה ואחרות (ולא בטוח שאפשר), הרבה קוראים הפסיקו להיכנס לאתר בזמן המגפה. אני מבין אותם: מה יש לבוא לאתר על קולנוע כשאין אולמות קולנוע? למי יש זמן לאסקפיזם כשהעולם בחוץ משותק?

לאנשים רבים החודשים הללו, ביחד עם ההצהרות של דיסני ו-וורנר הספיקו כדי לצאת בהכרזות על מות הקולנוע. אני לא בטוח בזה. אין לי מושג איך תראה 2021, אבל אני חושב שאנשים מזלזלים בכל מיני גורמים ומגזימים בחשיבותם של גורמים אחרים. בסופו של דבר, באיזה שגרה שלא תהיה בסוף של הדבר הזה, אנשים ירצו לשבת בקולנוע ולראות סרטים. ואם לא זה, אז לראות סרטים בצורה אחרת. סרטים, וזה חשוב לזכור – זה אדיר. ולדבר עליהם זה כיף. וזה למה אנחנו פה. כל עוד הסרטים יהיו אדירים, ולדבר עליהם יהיה כיף, אנחנו נהיה פה – לא רק פה בעין הדג, אלא בארץ ומסביב לעולם.

כמובן, זה לא בדיוק מה שמדברים עליו. כשמדברים על "מות הקולנוע" שואלים האם בסוף התקופה הזאת, האולמות האלה עדיין יהיו המגהפלקסים של יס פלאנט וסינמה סיטי, והאם הסרטים האלה יהיו סרטי האולפנים הגדולים של הוליווד. ובכנות? אני לא בטוח שהם מי שאני מגדיר כדופק הקולנוע שקובע מי יחיה ומי ימות. חזרה בארץ אל מודל של מספר בתי קולנוע קטנים יותר ושכונתיים יותר יכולה להיות יתרון גדול (בייחוד אם בתי הקולנוע לא יסתפקו ב"יאללה יש סרט תסתמו" אלא ינסו לשכלל את חווית הצפייה בכל מיני דרכים כמו אולמות יוקרתיים בחו"ל), והמשבר האמיתי שנראה הוליווד נמצאת בו, אם לשפוט לפי ההכרזה של דיסני+, הוא לא כלכלי – אלא יצירתי. ועל זה יש להגיד: נו, ומה חדש?

ואולי כל עניין הסטרימינג יפתור את עצמו: שירותי הסטרימינג יוציאו מחיי עיבודי לייב אקשן לטום וג'רי, ועל המסכים יישארו סרטים שיש סיבה לראות על מסך גדול.

אין לי תשובות, כמובן. אני פשוט לא בטוח שהנבואות השחורות על עתיד הקולנוע מדויקות, ואני חושב שהרבה פעמים אלה שמכריזים על מות הקולנוע מפחדים בעיקר משינוי בסטטוס קוו, גם כאשר הם בעצמם יכולים להצביע ולהודות בכל הרעות החולות שמתפשטות בהוליווד שהמצב החדש יכול לעזור איתן. אני פשוט לא רואה איך תעשייה שמגלגלת כמה מיליארדים של דולרים בשנה הופכת לקרפדה לא רצויה תוך מספר חודשים. אני מבין את מירוץ החימוש של הסטרימינג, אבל אני גם מבין מה שאמרו כולם לפני הקורונה: במלחמת הסטרימינג כולם הולכים להפסיד. לכן, אגב, וורנר לא התחייבו על כך שכל הסרטים שלהם לעד יהיו בשירות הסטרימינג שלהם, אלא רק אלה של 2021: הם פשוט צריכים לנצח בקרב הקרוב, ואח"כ נראה מה נעשה. יש מצב שאת סרטי 2022 לא נראה ב-HBO MAX גם אם נבקש ממש יפה.

ואולי זה המאקרו-סיפור של כל ההכרזות האלה: בעידן שבו צריך לספק כותרת תוך שנייה, ולשלוח פוש לסמארטפון תוך דקה, ולדחוף את הטראפיק כמה שיותר מעלה, אין זמן רגע להמתין ולחכות מה יקרה. אז נעשה נבואות זעם ריקות? ממילא הזעם יעבור בסערת הטוויטר הבאה, מי זוכר. והתקופה האחרונה העלתה את הלך הרוח הזה למקסימום: דוברים בעד עצמם, מומחים (או לא) בשלל תחומים, משחררים נבואות מלאות בעצמן שמתבררות תוך חודש (או פחות) כשגויות לחלוטין, ואף אחד לא עוצר לחשוב שאולי כדאי להמתין רגע עם הכותרות הבומבסטיות.

כי צריך להודות על האמת: בהחלט יש מצב שהקולנוע ההוליוודי ייכנס לסטגנציה של שנה, ואפילו כמה שנים. שעד שעניין הסטרימינג יוסדר, והוליווד תבין איך מתאמים בינו ובין הקולנוע, ומה העדיפות שלהם, הרבה אולפנים יעשו הרבה החלטות שגויות במטרה לפצח את השיטה. אבל מדיום אמנותי לא מת כל כך מהר, וגם לא הופך לאופרה או תיאטרון באותה המהירות. וכמו שאנחנו מסתכלים אחורה ויכולים למפות תקופות שהוליווד עברה משברים והתקשתה למצוא את עצמה (היי, שנות החמישים!), ייתכן שנראה בזמן אמת את הוליווד מנסה להתייצב על שתי רגליה כמה שנים.

המזל שלנו הוא שאנחנו כבר לא תלויים בהוליווד. יותר מזה, הזכייה של פרזיטים הוכיחה שאפילו הוליווד כבר לא תלויה בהוליווד. אני אשמח לראות את "וונדר וומן 1984" בבתי הקולנוע, אבל אני אשמח לא פחות לראות על המסך הגדול את הסרט הגדול הבא מדרום קוריאה, או יפן, או ישראל.

אנחנו חיים בתקופה שבהן ההגדרות לשאלה "מהו קולנוע" הולכות ומתרחבות, וזה ממש לא בעיה: יותר ויותר סגנונות ורעיונות נכנסים לדיאטה הקולנועית של המיינסטרים, ולמרות שהם גם נותנים דלק לרעיון (השגוי) של "הטלוויזיה עקפה את הקולנוע, אחי", הם מבטיחים לנו שלעולם לא נרעב – אם תחפשו, תמיד יהיה משהו שתוכלו לראות.

אני מרגיש שאני מברבר, אז אולי זה זמן טוב לעצור. זה לא שיש לי פואנטה גדולה – 2020, בסופו של דבר, היא לא סיפור שמטרתו ללמד אותנו לקח חשוב בקצה שלו. היא שנה שקרתה שמורכבת ממיליארדי סיפורים שקרו למיליארדי אנשים, ולרובם אין מסר בסוף: הם פשוט קרו. חלק מהאנשים נפגעו מהמגפה, חלק מהדרכים בהן ניסו להיאבק במגפה, חלק מהאנשים נפגעו בלי קשר – אנחנו מאוד רוצים לראות את הכל מתקשר למסקנה אחת, אבל כדאי לקחת בחשבון שיכול להיות שלא תהיה כזאת בסוף. ואם נחזור לקולנוע: אולי בעוד כמה שנים נוכל לראות בצורה יותר מובהקת אם נורות האזהרה היו תזמורת אשכבה למסך הגדול או תרגיל בפאניקה המונית. כיום, אנחנו בעיקר צריכים להתמקד בתקופה הקרובה – ליהנות מהסרטים שכן יוצאים, להזכיר שהמצב הזה לא נורמלי, ולתמוך אחד בשני.

אז נמשיך ל-2021, בציפייה דרוכה איזה שטויות (במובן הטוב ובמובן הרע) יביא לנו עולם הקולנוע (והטלוויזיה – ענף שצבר תאוצה פה באתר בשנה האחרונה, אם כי אולי לא מספיק) ופשוט נחיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

נסיים בתודות: תודה לכל הקולנוענים שיצרו סרטים שנוכל ליהנות מהם, ולכל העוסקים בהפצה והפקה ששיחררו את הסרטים גם בידיעה שרובנו הגדול נראה אותם על המסך הקטן – את רגעי החמלה הקטנים של השנה הזאת שקיבלנו בזכות סרטים מוצלחים, אתם ואתן נתתם לנו.

תודה לכל הכותבים הישנים והחדשים שעזרו למלא את התוכן של האתר (366 כתבות?? זאת יותר מאחד ליום! מה??), לכל העורכות שעזרו לי לתפעל את האתר ולשמור על טקסטים ברמה גבוהה, ולכל המגיבים, המגיבות, והקוראים השקטים – כמו שאמרתי בעבר, האתר הזה לא היה שווה כלום בלעדיכם ובלעדיכן. אז, תודה.

תגיות: