זאת כבר השנה הרביעית שאני כותב את הפוסט הזה בסיכומי האתר. זה אולי יפתיע אתכם, אבל בניגוד לשנים קודמות, את רוב הרגעים שתקראו תכף ראיתי בבית. אישית, הרבה מהסרטים שיצאו לסטרימינג השנה, גם כאלו שיותר חיבבתי, בכל זאת הותירו אותי עם סוג של אדישות, ונראה לי שזה קשור לעובדה שלא זכיתי לראות אותם על מסך גדול. אני יכול להגיד לכם כבר מעכשיו מה יהיה אחד הרגעים של 2021: היום שבו חזרנו לראות סרטים בקולנוע. בתקווה הוא יקרה יותר קרוב לעכשיו מאשר לסיכום הבא.
ובנימה זו, אלו הרגעים הטובים של השנה:
נראה לי שגם המעריצים השרופים של "פרזיטים" (שאודה שאני לא ביניהם) לא ציפו לכך שיקטוף את הפרסים הכי גדולים בטקס האוסקר – תסריט, בימוי וסרט. בין אם אהבתם את הסרט או לא סבלתם אותו, זאת בהחלט הייתה אחת החוויות הבולטות של השנה בתחום הקולנוע. לא רק הזכיות המרובות וההיסטוריות הפכו את זה ללילה שאנשים דיברו עליו, אלא גם הדברים שמסביב, כמו המתורגמנית שהפכה לסלבריטאית בין-לילה והקריאות של מיטב כוכבי הוליווד להדליק בחזרה את אורות הבמה כדי לאפשר למפיקה מיקי לי להביע מילים נרגשות.
14. יהודי טוב, "סרט המשך בוראט"
נכון שבהפקה סיפרו לנשים המבוגרות שמשתתפות בסצנה משהו אחר והיה את כל העניין עם התביעה, אבל כל זה לא משנה את העובדה שבאמצע סרט מלא בדיחות והומור וולגרי, יש את הרגע האנושי והמקסים הזה.
13. ריצה לילית, "1917"
את כישורי הצילום של רוג'ר דיקנס כולם כבר שיבחו, ובצדק מוחלט. אבל בסרט שעובר בין חדרים, מנהרות והריסות, גם עבודת התאורה פשוט מפעימה, ולדעתי זה הכי בולט בסצינה הזאת. בונוס משמעותי: סרטוני מאחורי הקלעים של הסרט.
12. ריקוד אחרון, "חינוך רע" *ספוילרים*
הסרט השני של קורי פינלי – שמבוסס על מקרה אמיתי – לא הגיע לרמה של קודמו לדעתי, אבל היה מוצלח ואני חושב שהסרט הזה ראוי ליותר תשומת לב ממה שקיבל. יו ג'קמן נותן בו הופעה נהדרת, בסרט שכולו בית קלפים של כיסויים וטיוחים. לקראת הסוף, כל המגדל הזה קורס לצלילי "In this World" של מובי, ולמרות שהראו לנו את כל הפשעים של ג'קמן ושות', אי אפשר שלא להרגיש קצת רע בשבילו.
מיליוני מעריצים אדוקים בעולם הם הוכחה לכך שאפשרי להאזין ל"המילטון" ולהנות ממנו מאוד גם בלי לראות את המחזמר. אבל אי אפשר להכחיש את העובדה שיש יתרון בפן הויזואלי. לא רק כי אפשר לראות את הכוריאוגרפיה והתלבושות, אלא גם כי יש דברים שאין דרך לדעת עליהם מהאזנה בלבד. כמו כמויות הרוק שג'ונת'ן גרוף מתיז בזמן שהוא שר, או הצד היותר אסתטי: העובדה שאחרי שהמלך ג'ורג' מסיים את אחד משיריו, הוא נשאר על הבמה כדי לפזז לצלילי השיר הבא בתור, בצעדי הריקוד הטובים ביותר בכל המחזמר.
חיבבתי את "סוניק" הרבה יותר משציפיתי, והרבה מזה היה בזכות ג'ים קארי. כמו שכתבתי בביקורת שלי: "ג'ים קארי מתעל את הפרסונה המוקצנת שלו מהניינטיז ומעלה אותה ל-11, וזה מדהים. הוא לא לועס את התפאורה, הוא בולע אותה בשלמותה ואז יורק אותה על כל שחקן שנמצא ברדיוס שלו". התקשיתי לבחור סצנה אחת מהטירוף שלו – אז פשוט בחרתי את כולן.
9. נצנצים!, "מרגלים לא רגילים"
עברו כמה שנים מאז הסרט האחרון של ג'יימס בונד. במקור היינו אמורים לקבל אחד ב-2019, אבל אז הוא נדחה ואז לעולם היו תכניות אחרות. אבל מה שכן קיבלנו השנה (בערך: הסרט יצא ממש בסוף 2019), סרט שהוא מעין פארודיה מצוירת על ג'יימס בונד עם יונים, הוא בהחלט תחליף ראוי. לא נראה לי שאי פעם נראה נצנצים או הולוגרמה ענקית של חתול בקרב של בונד מול הנבל, וזה לחלוטין פספוס מצד 007. ואפילו יש פה רפרנס לסקובי-דו!
8. אסקייפ רום, "רוצי"
הסרט החדש מהבמאי של "חיפוש" הוא מותחן אפקטיבי, ואולי הסצנה האפקטיבית מכולן היא הסצינה שבה גיבורת הסרט צריכה לברוח מהחדר הנעול שלה. משימה יחסית פשוטה לרוב, רק שקלואי, הגיבורה שלנו, היא אסתמטית שמשתמשת בכיסא גלגלים, והיא צריכה את כל התחכום, התכנון והמזל כדי להצליח בזה – וזה מחזיק אותך עד קצה הכסא.
7. מרדף דו-סטרי, "טנט"
יש כמה וכמה קטעים מרשימים בסרט החדש של כריסטופר נולאן, אבל הכי התרשמתי מהמרדף שמתנהל על הכביש המהיר, כשחלק מהמכוניות נוסעות קדימה וחלק לאחור. אני נלחץ כשאני צריך לצאת מרחוב צר ברוורס ב-5 קמ"ש וכאן יש פעלולנים שנוסעים רוורס באיזה 100 קמ"ש. איפה נרשמים כדי ללמוד את זה?
6. מושב אחורי, "פריקי"
את וינס ווהן אני מכיר בעיקר כשחקן קומי, אבל בסרט הקודם שראיתי אותו, "מהומה באגף 99", הוא רצח אנשים באכזריות. כאן הוא מקבל הזדמנות לשלב את שני הצדדים האלו ומגלם רוצח סדרתי שמחליף גוף עם תיכוניסטית. זה מוביל להרבה קטעים משעשעים, כולל רגע רומנטי ומצחיק במיוחד.
5. כשמו כן הוא, "אף פעם לעתים רחוקות לפעמים תמיד"
לא הרבה קורה לאורך רוב "אפל"ר ל"ת", אבל הרבה מאוד קורה במה שהוא כנראה הרגע הכי אינטימי של הסרט הקטן והאינטימי הזה: הגיבורה עוברת שאלון אישי לפני ביצוע הפלה, וקשה להישאר אדישים כלפיו.
4. מגלשה, "צלילי המטאל"
סרט פנטסטי שאני ממש שמח שהשלמתי לפני שהשנה הסתיימה, שמספר סיפור טוב ומצליח להימנע מכל מיני קלישאות. אני תומך ב-100% שריז אחמד יקבל מועמדות לאוסקר, ואהפוך כמה שולחנות במידה וזה לא יקרה. אבל אם הצדק יעשה והוא כן יועמד, אני רוצה שכשיקריאו את שמו יוקרן הקטע הזה, בו הדמות שלו – שנעשתה כבדת-שמיעה – ושל ילד חירש מתופפים על מגלשה בגן שעשועים ומאזינים לתנודות שלה.
3. פלישה ביתית, "בלתי נראה"
השאלה שמטרידה את ססיליה, דמותה של אליזבת' מוס בסרט, היא "איך נלחמים במשהו שאי-אפשר לראות?" אבל השאלה שהבמאי לי וואנל היה צריך לפתור היא "איך מראים משהו שאי אפשר לראות נלחם?". התשובה כוללת חבלים, פעלולנים (אחד מהם בחליפה ירוקה), אפקטים וצילום מאוד עדין.
אחרי מה שהוא, לשם שינוי, שימוש מוצלח בג'אמפ-סקייר (שמופיע בתחילת הסרטון, ראו הוזהרתם!), מגיע הקרב בין ססיליה לבן-זוגה לשעבר הרואה-ואינו-נראה. למרות המורכבות של הסצנה, וואנל מצליח לצלם אותה בטייקים יחסית ארוכים ומרשימים, שיחד עם המוזיקה והאפקטים יוצרים סצינת קרב יצירתית ומצמררת.
2. חרטות, "מרגיש טוב, אחי"
הרגע שהכי הצחיק אותי השנה, שגם מהול בעצב, מגיע מהסרט התיעודי הנ"ל שעוקב אחר דמותו של פפה הצפרדע והיוצר שלה, מאט פיורי. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את כריס סאליבן, אחד החברים של מאט, שמספר שלילה אחד החליט באופן ספונטני לעשות קעקוע של פפה על הזרוע כדי להראות תמיכה בחברו. אבל עם הזמן פפה הפך לסמל שמשויך עם הימין הקיצוני, ואחרי מונטאז' מטריד שמדגים זאת, אנחנו חוזרים לכריס שאומר בפרצוף נבוך "נהיה קצת מוזר להסתובב עם הקעקוע הזה".
1. לונה פארק, "ציפורי הטרף והארלי קווין המהממת"
לא שהייתה הרבה תחרות, אבל "ציפורי הטרף" הוא בקלות סרט הקומיקס הכי טוב של השנה, שגם מידית הפך לאהוב עלי מהסרטים החדשים של די.סי. הוא צבעוני, קצבי, כיפי, הקאסט נפלא והבימוי נהדר, במיוחד של סצנות האקשן.
כל זה מתבטא היטב בסצנה הזאת, שבה הגיבורות שלנו נלחמות מול הרעים בלונה-פארק נטוש, אבל לא שוכחות גם להחמיא אחת לשנייה או לתת גומייה לשיער למי שצריכה. ואם כל זה לא כיף מספיק, אפילו שמו ברקע את "Barracuda". ישבתי מול זה בקולנוע עם חיוך מטופש ונהניתי מכל רגע.
10 רגעים שלי שאני לא מתחייב אם הם רגעי השנה אבל ככה הם מרגישים כעת:
1. פוף!, ספונטנית – ההתפוצצות הספונטנית מעולם לא מפסיקה להפתיע בסרט שכל כולו "מה אם בני נוער היו מתחילים להתפוצץ ספונטנית", וכל התפוצצות שכזאת היא בהחלט אחד מרגעי השנה, אם כי יש אחת משמעותית יותר (הן לצופים והן לסרט). ואם לא זה אז: טקס הסיום/הנשף, והאשמה הקולקטיבית.
2. אתה יכול רגע להתרומם?, הזאב של סנו הולוו – מעבר לכל הטירוף שהוא הסרט הזה, ומלא סצנות נפלאות אחרות שיש בתוכו, כנראה עומדת מכולם שאלה אחת, תמימה לכאורה, שמובילה את כל הסיפור מטה.
3. תסתכלו על הידיים האלה, אוטופיה אמריקאית – אין ממש סצנה "אחת" בסרט ההופעה החדש של דייוויד בירן (או יותר נכון: יש, אבל זה לרעה), אז בחרתי מתוך החוויה החביבה הזאת את הסרט שהכי נחקק לי בראש לאחר הצפייה, "Born Under Punches", כי אני טאמבלר. אני טאמבלינג מן.
4. מחזירים מתנות בקופה, קג'יליונר – איך לבטא אהבה כשאתה לא יודע לבטא אותה? איך לבטא אהבה כשאתה כן יודע? שניהם משתלבים לרגע אחד מדהים ויפהפה.
5. מחזור, שיער רע – לא סצנה שהייתי צריך לראות, אבל משראיתי – אי אפשר להוציא מהראש.
6. חצי השעה הראשונה, משחקי ציד – איך להתחיל סרט מטורף שכזה? בלי הפסקה, למשך חצי שעה, שגורמת לפתיחה של "פסיכו" להיראות מיושנת ומיושבת בדעתה.
7. רימות, קולקטיב – האם קולקטיב הוא בעצם סרט האימה של השנה? כנראה.
8. "את כמו תאנוס", זורקת (Happy Old Year) – סרט תאילנדי אינדי הוא לא המקום שציפיתי למצוא בו רפרנסים ל"נוקמים", אבל לעזאזל אם זה לא אחד הרפרנסים הכי טובים שנתקלתי בהם השנה.
9. "הדבר היחיד שהוא נתן לי", האני בוי – אאוץ', אמאלה, לא, די, כואב לי, למה ככה חזק, עלמה הראל?
10. "זה לא זמן טוב להיות נאצי", ג'וג'ו ראביט – בהחלט לא, יורקי. בהחלט לא.
רשימה נהדרת
הרגע מקג'יליונר הוא בהחלט רגע השנה שלי כרגע, וספונטנית/ג'וג'ו ראביט ומשחקי ציד גם יושבים גבוה. גורם לי לרצות לראות את הסרטים ששמעתי עליהם דברים טובים ברשימה ולא ראיתי (זורקת, האני בוי, סנו הולוו). וגם גורם לי לחשוב שלא פספסתי המון השנה (בהתחשב בעובדה שראיתי הרבה פחות סרטים ממך ומעכברי הסרטים הרציניים כאן).
אני... מתישהו צריך לשבת על רשימת הסרטים שראיתי השנה
(בין מהשנה ובין לא) ולעשות איזה רשימה נורמלית ממנה של "הנה סרטים מגניבים שיצאו השנה לא הכל היה רע" אבל בין רשימת ההופעות לבחירת סרט השנה לעוד דברים אני מודה שזה מתרחק ממני.
דווקא הסצינה הזו מסנו הולו?
זה הרגיש לי גם צפוי וגם אחרי השיא. אם כבר הייתי הולך על אחד ההתפרצויות זעם של ג'ון – נניח הסצינה שעורכת יחד אותו מתנודד על הכיסא בהלוויה יחד עם ההתפרצות שלו על השוטר, יחד עם התפרצות הזעם של האב השכול עליו אחרי ההלוויה. מעגל מושלם של זעם תפור בצורה מושלמת.
לא יודע, זאת הסצנה שלמרות שהיא צפויה וכו' וכו'
הייתה עבורי כזאת שהיא נפלאה, אולי דווקא בגלל שהיא כזאת צפויה. יש עוד הרבה רגעים בסרט הזה שראויים בעיני לאזכור, אבל מודה שכשאני חושב עליו בהקשר של רגעים, המוח שלי בכלל זולג לסרטו הקודם של הבמאי, שם הרבה יותר ברור מה רגע השנה מתוכו.
אחלה בחירות!
אולי אחזור עוד שבוע כשאוכל להצליח להרכיב רשימה של יותר מחמישה רגעים מוצלחים.
ספוילר: שיר הפופ האגדי של פיליפה סו מ"מעל ומעבר לירח" כנראה לוקח את המקום הראשון.
או שבעצם, רגע, אפשר פשוט למלא את הרשימה עם האקט הראשון של "האמילטון"!
ממש, שיר הפינג פונג היה הדבר הכי מוצלח בסרט הזה
(ל"ת)
אין על פינג פונג
(ל"ת)
הפינג פונג יהיה מקום שני אצלי, אין ספק
(ל"ת)
סצנת הסיום של ג'וג'ו ראביט
לא ראיתי כלום השנה, אבל את הרגע הזה ראיתי לפני זמן שמרגיש כמו נצח. והלוואי שיהיו לי עוד רגעים כאלה בחיים
וואו, אם אתה לא ראית כלום
בהחלט הייתה שנה קשה.
הרגע הזה ש״מעל ומעבר לירח״ נוטש את הסגנון הברודוואי סטייל דיסני שלו ועובר לקטע אירוויזיוני משהו
בסרט שנראה כמו חיקוי דיסני כמעט לכל אורכו (מאת במאי שהיה אנימטור ותיק מאוד בדיסני), זה די מרענן ושונה לראות פתאום את הסגנון הפופי והמודרני מפציע לו.
וכן, זה קצת אירוני שהקטע הזה, שמחכה את הסטייל הבימתי של מופעי הפופ הגדולים, מגיע אלינו בתקופה בה הופעות שכאלה זה לא פחות בידיוני מביקור בירח ומפגש עם איזו אלה שם.
אני מקווה, אגב, שנטפליקס ישלחו גם את השיר הזה (Ultraluminary) לאוסקר
ולא ימנעו מלעשות זאת כדי להגדיל את הסיכויים של Rocket to the Moon לקבל מועמדות (כמו שבדיסני עושים בשנים האחרונות).
אני אמנם יודע שבאוסקר קצת פחות מחבבים להיטי פופ, ובכל זאת היו כבר פעמים בעבר שהם נתנו מועמדות ללהיט פופי.
זה יהיה נהדר, אבל אני מאוד בספק
הסרט די מרוויח מדמיון הדיסני, וRocket to the Moon מתאים למשבצת. אבל הייתי שמח אם הם היו מגוונים, הוא ההיילייט של הסרט!
הרבה רגעים מוצלחים
וכתיבה שנונה ומהנה. פוסט נהדר.
רק אסתייג ממה שהגיע דווקא למקום הראשון שלך – אני לא נהניתי מי-יודע-מה מהאקשן של 'ציפורי הטרף' (רפיטטיבי מאד), והכי פחות מהסצינה ששיבחת כאן. לטעמי היא ממש משעממת, ומבחינת הגיאוגרפיה שלה לא משהו בכלל, שזה דבר שתמיד מעצבן אותי. דובר בזמנו שהבמאי של ג'ון וויק ביים את סצינות האקשן בסרט; זה מסביר הרבה: טובות, אבל חוזרות על עצמן משלב מסוים.
מכיוון שלא מצאתי מקום לזה בשאר כתבות סיכום השנה, נראה לי הגיוני לשים את זה פה
בין כל סרטי השנה, ישנם גם סרטים קצרים יפהפיים שלא מקבלים מקום.
אז סרט השנה הקצר לטעמי הוא ״אם משהו קורה לי, אני אוהבת אתכם״ שזמין בנטפליקס.
מדובר בסרטון אנימציה נוגע ללב ומרהיב עין שאני ממש אופתע אם לא יקח את האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר.
אם יש לכם חשבון נטפליקס ו-12 דקות פנויות, תעשו לעצמכם טובה וצפו בסרטון הזה, זה לגמרי שווה את זה.
אני גם אופתע אם הוא לא ייקח את האוסקר
אבל אני דווקא חושב שזה אומר עליו דברים פחות טובים הוודאות הזאת.
אני לא חושב שהבנתי
אם יש סרט אנימציה קצר שדי ברור שהוא הולך לזכות באוסקר, זה לא אומר שזה סרט אנימציה איכותי?
לא הבנתי איך הוודאות שהסרט יזכה באוסקר אומרת עליו דווקא דברים לא טובים.
הכל תלוי במה דעתך על האוסקר.
(ואני מצאתי את "אם משהו קורה" וגו' מניפולטיבי בצורה קצת מרגיזה למרות האפקטיביות שלו)
זאת בדיוק השאלה
האם באמת יהונתן צוריה חושב שהסרטים שזוכים באוסקר לסרט האנימציה הקצר הם בדרך כלל גרועים, או שיש סיבה אחרת לדבריו?
לא ראיתי את כולם לאורך כל הדורות
אבל אני מסכים עם שני: הוא מניפולטיבי להכעיס, מסוג המניפולציות שזוכות באוסקר יותר בקלות בלי קשר לשאלת האיכות.
היו כמה זוכים בקטגוריה לאורך השנים שהיו נהדרים ושאני אוהב אותם נורא. אבל כמו שיש משהו מתסכל ב"פתיונות אוסקר" שזוכים אוטומטית לכל הפחות במועמדות, זה גם קצת המצב פה.
היה לי מוזר לראות אותו
כי הוא נתן לי וייבים של סרטוני זיכרון של בית אביחי מהארץ וגרם לי לתהות אם היה להם סיכוי אם הם היו מופקים בארצות הברית.
לדעתי יש להם כמה שלא נופלים ממני, ואף טובים יותר.
סרט אנימציה קצר יכול להשלח לאוסקר לא משנה מאיזו מדינה הוא מגיע
עד כמה שאני יודע זו גם לא קטגוריה שתלויה בהחלטה רשמית של המדינה, כמו קטגורית הסרט הזר.
השאלה היא אם הם בכלל חשבו לשלוח לאוסקר.
בכל מקרה, מכיוון שרוב המועמדים בקטגוריה הזאת הם בדרך כלל אילמים, אני לא רואה סיבה שמדינות מחוץ לארה״ב לא יוכלו להצליח בקטגוריה הזאת.
אני רואה סיבה: כסף
סרטי אנימציה קצרים צריכים להצליח ולעשות לעצמם שם, וזה אומר השתתפות בהרבה פסטיבלים והרבה מאוד השקעה של יח"צ. זה דורש כסף, וזמן, ולרוב זמן שבו היוצרים נמנעים מלקחת עבודות אחרות רק כדי לקדם את היצירה הנוכחית שלהם בשביל כבוד מאוד חביב – אבל לא רווחי.
(אגב, מניח שגם הקריטריונים עצמם למה נחשב סרט אנימציה קצר הם כאלה ששמים סף כלשהו שבפני עצמו מהווה מכשול לחלק מהיוצרים העצמאיים הבינלאומיים)