ברוכים הבאים לסיכום הטלוויזיוני העשרים ושמונה של "עין הדג" – במקרה הוא גם הראשון אי פעם שהחלטנו לפרסם פומבית פה באתר, במְקום לערוך אותו שוב בטקס פרטי על היאכטה של מתן (אשר לצערנו טבעה אשתקד בתקרית לא נעימה שעירבה מצית, רומבה, ו-3 דולפינים). כולנו מתרגשים כמובן, גם כי השנה הטלוויזיה לקחה מהקולנוע, בלית ברירה, את אור הזרקורים – וגם כי יצאו מלא סדרות טובות שאני מתרגש לדבר עליהן.
אנחנו לא האמי, לכן לא ארד למחילת ארנב של פרסים טכניים (אבל לפחות אין אצלנו מערכונים מביכים); עיקר הסיכום יתמקד בסדרות הבולטות בתחום הקומדיה והדרמה, ואזכורים ראויים לציון נוספים (נו, מי יותר ומי פחות).
אז האם נכתיר שנה שמינית ברצף את "סברי מרנן" כקומדיה המוצלחת ביותר? והאם שירה האס תיקח את פרס שחקנית המשנה ב-"טייגר קינג"? בואו נגלה.
סדרות הקומדיה הטובות ביותר
מקום שלישי: "מה שקורה בצללים"
קשה להסביר בפסקה אחת את ההשפעה שיש לסדרה הזו עליי, לכן מזל שכתבתי ביקורת שלמה שתעשה זאת במְקומי. הסיטקום מבית טאיקה וואטיטי אודות 3 ערפדים שחולקים בית בסטטן איילנד היא אתנחתה קומית מיוחדת במינה עם לא מעט ביקורת חברתית נוקבת ובדיחות שום, כשהעונה השנייה שיפרה את הנוסחה ואת הדינמיקה בין הגיבורים (עד כמה שאפשר לקרוא להם בכלל גיבורים).
פרק השיא: הפרק השישי של העונה, "On the Run" ובו מתארח מארק האמיל (בחור נהדר, הוא הופיע בעוד סדרות השנה?) בתור ג'ים, ערפד שמגיע לסגור חשבון עם אחד מגיבורי הסדרה. מחמת ספויילרים לא אגיד מילה נוספת על הפרק הביזארי הזה ששונה לחלוטין מהטירוף שאפיין את הסדרה לפניו ואחריו.
מצטיין הסדרה: הארווי גילן בתפקיד גיירמו דה לה קרוז, המשרת של קבוצת הערפדים והאדם השפוי ביותר בסדרה… או שלא?
מקום שני: "מסע אגדי"
אפל TV (אני בשוק, מודה) יצרו את אחת הקומדיות החדשות האהובות עלי, לא רק השנה אלא גם באופן כללי: כי אני לא רואה את עצמי לא אוהב יותר את "מסע אגדי" – אנסמבל על אנשים מפורקים שעובדים יחדיו בסיר לחץ שהוא במקרה סטודיו משחקים.
החבר'ה מאחורי "פילדלפיה זורחת" הביאו את הנסיון עתיר השנים שלהם ובראו יצירת מופת שהיא היסטרית כפי שהיא גם אמוציונלית, עם קאסט רחב של דמויות שנהיו עבורי כמו משפחה. משפחה לא מתפקדת, כן? אבל משפחה.
פרק השיא: הפרק החמישי בסדרה, "A Dark Quiet Death". זהו סרט דרמה קצר ובו ג'ייק ג'ונסון וכריסטין מיליאוטי מגלמים… אנשים, ויותר מזה אני לא מוכן לפרט. אני לא רוצה לעורר ציפיות חלילה, אבל אין פרק אחד השנה שמבוים יותר טוב מהפרק הזה.
מצטיינת הסדרה: שארלוט ניקדאו האוסטרלית היא הלב הפועם של הסדרה והשחקנית הקומית המוצלחת ביותר שאי פעם נולדה ושגם תיוולד. אני יודע שאני מגזים, אני פשוט רוצה שיותר אנשים יצפו בסדרה.
מקום ראשון: "חזרות"
טוב, יהורם גאון. בוא תעלה לקחת את הפר… רגע, מה? אני בהלם!
סתם, נו. ההפתעה היחידה היא שהקומדיה הטובה ביותר של השנה הגיחה ממש בדקה התשעים של השנה, ובזמן שאני כותב שורות אלו אף הספקתי לצפות בכל שמונת הפרקים שיצאו, פעמיים – פעם אחת לבד ופעם שנייה אחרי שהייתי מוכרח להראות את הסדרה לאשתי, ועל הדרך להיות מהמעצבנים האלה שמחייכים כמו ממזר לפני סצנה טובה.
"חזרות" היא משהו מיוחד, והיא עושה זאת בלי להתנהג ככזו. היא לא גרנדיוזית או מכילה שטיקים, היא פשוט כתובה באופן שנון ויש בה קאסט בעל כימיה נהדרת, בדיחות שעובדות היטב, דרמה שמכה חזק בבטן ורגעים קטנים מהחיים שמתורגמים בחינניות למסך הטלוויזיה. אז כן, "חזרות" היא אכן הסדרה המצחיקה, השנונה והמשוחקת-נהדר שכולם אומרים שהיא. וכן כן, יאדה יאדה נועה קולר נהדרת וזה נכון לגמרי (היא נהדרת, אגב, גם בסדרת המערכונים "שב"ס" מבית תאגיד השידור) אבל יש פה עוד שחקנים יוצאי דופן – ובהם ארז דריגס, יבגניה דודינה, אגם רודברג (לראשונה הופתעתי ממנה לטובה) ואיתי תורג'מן שמגלם דמות איתי תורג'מנית, ואני אומר את זה באופן חיובי.
פרק השיא: זו לא הייתה בחירה פשוטה כי כל פרק בסדרה מיוחד, אבל הפרק השלישי מיוחד קצת יותר, הרבה מכך בזכות חמש הדקות האחרונות שלו – מופת של כתיבה ומשחק שמתעלים יחדיו על כל מה שנוח באומבך עשה ב"סיפור נישואים" (ואל תטעו, אני אוהב את הסרט הזה).
מצטיינת הסדרה: נועה קולר – מה לעשות, אני חלש אופי.
סדרות הדרמה הטובות ביותר
מקום שלישי: "הכתר"
שמעו, אובייקטיבית לחלוטין, "סמוך על סול" היא הדרמה של השנה, אבל אני לא יכול להבטיח שאם תשאלו אותי תחת איומי אקדח מה סדרת השנה שלי, לא אמלמל בבכי את המילה "הכתר". מה אתם מביטים בי ככה? אין ב-"סמוך על סול" בריטים בארמונות שמסתובבים עם פרצוף זועף, בדיחות אונס דובים או את מרגרט ת'אצ'ר, הנסיכה דיאנה והנסיך פילי… כלומר, מרגרט תאצ'ר והנסיכה דיאנה.
"הכתר" שווה לבדה מנוי לנטפליקס, ואני שמח שהשנה חזרה הסדרה להיות מהנה אחרי העונה השלישית האנמית-יחסית (אם הייתי צריך לראות עוד פרק ארור אחד עם פיליפ שעובר משבר אמצע החיים, הייתי משליך תיון תה על המסך וצועק "!I Say"). אין לי תלונות על העונה הרביעית שסיפקה את כל מה שקיוויתי שתספק – ומעבר לכך. הפורמט האפיזודי עובד לטובתה, בעיקר בעונה שמורכבת מ-10 סרטים קצרים ואיכותיים בנושאים כמו התמודדות עם דכאון, משברים בזוגיות ומה שזה לא יהיה שעובר על מרגרט.
פרק השיא: הפרק החמישי בעונה, "פייגן". פרק שכמעט ואינו מכיל את הסיבות בגללן אני אוהב את העונה (תאצ'ר ודיאנה) אך הוא עוסק בהשלכות שלטון תאצ'ר על החברה הבריטית דרך עיניו של אדם פשוט שהחליט לעשות מעשה – לפרוץ לארמון המלכה.
מצטיינת הסדרה: אמה קורין הנהדרת, לחלוטין תגלית השנה בדרמה וזה פשע נגד האנושות שמחליפים אותה בעונה הבאה בשחקנית אחרת, הרי ממילא נותרו לדיאנה רק 7 שנים (ספויילר לשנות התשעים). אבקש לציין כי לא מצאתי אף בעיה במרגרט תאצ'ר מודל ג'יליאן אנדרסון, וכל מי שאומר אחרת הוא הייטר.
מקום שני: "סמוך על סול"
אז שיקרתי.
עונתה החמישית של "סמוך על סול" הוכיחה שהסדרה שהיא יותר מספין אוף חסר בושה. אם בעונה 3 עוד התחבטתי בשאלה "יש מצב שהסדרה הזו טובה יותר מ'שובר שורות'?", העונה הזו הוכיחה מעבר לכל ספק שהתשובה היא כן, בהחלט. ב-"סמוך על סול" אנו מקבלים פיצוי על היעדר הטירוף שאפיין את קודמתה בזכות הדמויות שמותחות עד דק את חבל הדרמה, ואפילו שאנו יודעים שחלק מהדמויות שורדות כדי לפגוש את האחד שדופק – מה שאותי מעניין הוא מה עולה בגורלן של הדמויות החדשות, ובעיקר קים ונאצ'ו יקיריי לבי.
פרק השיא: פרק 8, "Bagman". הפרקים הטובים ביותר בגיליגנוורס אלה הפרקים האיטיים, כאלה בהם לא קורה כלום: בין אם וולט שמנסה להרוג יתוש או ג'ימי ומייק שתקועים באמצע המדבר. "Bagman" הוא פרק שקט, רווי ניואנסים אך מעמיק את הקשר (שעד כה היה די רופף) בין שני גיבורי הסדרה שהולכים ומתדרדרים מבחינה מוסרית. כן, זו לגמרי הסיבה שהפרק ראוי לציון ולא כי ג'ימי שותה בו פיפי. אני לא אינפנטיל. עכשיו סלחו לי בזמן שאני עושה ממים של בר גרילס עם הפרצוף של בוב אודנקירק.
מצטיינת הסדרה: סליחה גאס, מחילה ג'ימי, אוהב אותך נאצ'ו – אבל ה-MVP של הסדרה היא קים וקסלר בגילומה המאופק להבריק של ריאה סיהורן. מישהו צריך לתת בבית הדין הבינלאומי בהאג הסבר מדוע היא מודרת באופן תדיר מהאמי.
מקום ראשון: "המנדלורי"
מלחמת כנופיות בניו מקסיקו ותככים של בית המלוכה בצד, מי שהותירה אותי מסופק יותר מהכל השנה היא "המנדלורי".
כל מה שיש לי לומר על "המנדלורי" כתבתי בביקורת המתגלגלת, אבל אי אפשר לסכם שנת טלוויזיה בלי לדבר על הסדרה שהפכה לתופעה תרבותית חובקת עולם: מהעלילה שמאמצת בחיבוק את ז'אנר המערבונים, דרך חנן (גיליתי אגב אתמול שהוא פתח מספרה) ועד נעימת הנושא שהפכה לאייקון בפני עצמה (אפילו שמדובר בהעתקה בוטה של "Going the Distance" מסרטי "רוקי"). אני מקווה שצונאמי סדרות "מלחמת הכוכבים" לא ימעיט מהמניה של "המנדלורי", כי הסדרה מיוחדת עם או בלי קשר ל-"מלחמת הכוכבים". אין הרבה סדרות שאני יכול לומר עליהן שנולדו מתוך תשוקה ואהבה כמו "המנדלורי", ובזכותה 2020 הסתיימה באופן מדכא קצת פחות.
פרק השיא: בתור מכלול? פרק 13, "הג'דיי", הוא פרק מהודק, עשוי לעילא ועם רגעים נהדרים, ומבחינה ויזואלית הוא הכי טוב שהסדרה הזו אי פעם נראתה. אבל חמש הדקות האחרונות של פרק 16, "החילוץ", הם… ובכן, הם בגדול הסיבה ש-"המנדלורי" היא סדרת השנה. אף סדרה אחרת לא הביאה אותי למצב של אקסטזה כמו "המנדלורי", והיא ראויה לכל השבחים והאהבה בעולם.
מצטיין הסדרה: יאללה נו, בואו ניתן את זה לפדרו פסקל שהצליח ליצור דמות מרגשת של אב חד הורי, על כל הניואנסים שנלווים לתפקיד קשה כל-כך, וכל זאת כשהוא מסתובב עם קסדה ומדבר אל בובה.
ועוד כמה פרסים:
פרס אכזבת השנה: "גמביט המלכה". ניסיתי, באמת שניסיתי. אני הרי יודע לשחק שחמט (באמת סבא, למה אתה צוחק) אבל מדובר במזקקה מלודרמטית, קלישאתית וחסרת מעוף – מה גם שהיפנים כבר 4 עשורים עושים סדרות ספורט טובות פי אלף (בהקשר הזה, חפשו Taiso Samurai שהסתיימה ממש עכשיו, סדרה ממש חמודה).
פרס שיפור השנה: "אקדמיית המטריה". אחרי עונה ראשונה די יבשה, קיבלנו עונה חדשה שהיא עדיין יבשה אבל קצת פחות (וגם קצרה יותר ב-10 דקות לפרק). לא ציפיתי כי תאוריית איש המטרייה תהפוך לקו עלילה בסדרת גיבורי-על, אבל זה קרה ואני שמח על כך.
פרס חריקת השנה: "הבנים"."הבנים" היא עדיין הסדרה המחתרתית והבועטת שהיא, אבל התחלתי להיות סבלני-פחות לשטויות דוגמת הקלוּת בה הגיבורים (של הסדרה, לא גיבורי-העל – שהם הנבלים) ניצלים מסיטואציות בלתי אפשריות, או עד כמה הציבור הכללי בסדרה מטומטם.
פרס סדרת האנימה של השנה: "הנוכל" (Great Pretender). סדרה מז'אנר סרטי שודים, אבל כזו שהולכת רחוק מהרגיל עם טוויסטים ותכניות גרנדיוזיות – ויש בה שלל דמויות צבעוניות, דיאלוגים קצביים וסגנון ויזואלי שלא נראה כמו אף סדרת אנימה אחרת שראיתי (פרסום חסר בושה לביקורת שכתבתי).
פרס בינג' השנה: "הממלכה האחרונה". מצאתי את עצמי בשוונג ויקינגים (בגלל Assassin's Creed החדש. יהונתן, תוריד את המבער, אני מבטיח שאני לא מדבר על משחקים!) והתיישבתי לצפות בכל ארבע העונות של "הממלכה האחרונה", סדרה היסטורית שעושה בית ספר ל-"משחקי הכס" בכל הקשור למשחקי הכס. העלילה בה לא דורכת במקום, הדמויות נהדרות, והכי טוב (או רע, תלוי איך מסתכלים על זה): אף אחד לא בטוח. זמינה בנטפליקס, לכו לראות.
פרס פרידת השנה: תיקו – "המקום הטוב" ו"בוג'ק הורסמן". שתי הסדרות הסתיימו יום אחר יום, בסופ"ש אמציונלי במיוחד בסוף ינואר. "בוג'ק" סיימה שש שנות פילוסופיה האנטר ס. תומפסונית והתעללות אמוציונית בנקודה בה אפשר לדמיין עתיד טוב לדמויות שלה, ומה עוד אפשר להגיד על "המקום הטוב"? שמישהו ייתן למייקל שור את כל הכסף בעולם כדי ליצור עוד סדרות. "המקום הטוב", אני מקווה שניפגש מתישהו באיזשהו ג'רמי בארימי.
פרס קאמבק השנה: "ברוקלין תשע-תשע". אחרי שנתיים בהן דרכה מקום, חזרה הסדרה להיות טובה ואף הביאה את הפרק שהוא לדעתי הכי מצחיק של 2020 – "פיממנטו", ולא רק כי הוא צוחק על "ממנטו" אלא כי הוא חזה בטעות את הפניקה סביב הקורונה.
פרס הסצנה הביזארית של השנה: ריקוד המחול הרנדומלי הזה באמצע "גירי/האג'י".
פרסי חמת הספק – הסדרות הכי טובות שלא ראיתי: כיוון שאני רק אדם אחד ואין לי אפשרות (או רצון) לצפות בכל מה שהיה, הנה פרס חמת הספק לסדרות הכי טובות שלא ראיתי – ועל מה אני חושב שהן: "טד לאסו" (בחור בשם טד חושב שהוא וונדר וומן), "אנשים נורמלים" (זוג תקוע בערב שירה בציבור), "שיט'ס קריק" (מעדיף לא לומר), "ראמי" (הודים משחקים רמי), "הטבח" (דרמה תקופתית על מאורעות תרפ"ט) ו"שעת נעילה" (בחור רץ לסניף שופרסל ב-21:55).
זהו, אצלי תם ונשלם הטקס. אבל כמובן שסיכום השנה הזה הוא לא רק שלי, ואתם מוזמנים (אפילו חייבים, אני יודע איפה אתם גרים) לשתף אותנו מה שנת הטלוויזיה שהייתה לכם, ולספר לכולנו על הסדרות שכדאי לשים אליהן לב בתקופה הקרובה.
בחירות מעולות לסדרות הדרמה.
המנדולריאן ראיתי רק את העונה הראשונה והתרשמתי יותר מרמת ההפקה, הבימוי, הרפרנסים למערבונים/סמוראיים והסטייל מאשר הכתיבה או הדמויות.
סמוך על סול היא הסדרה הכי אנדרייטד שיש למרות שישמלה קהל מהריצים מאד נרחב,אבל עדיין. איך כל כך הרבה אנשים שצפו בשובר שורות לא המשיכו לסמוך על סול שמתעלה עליה בקלילות.
אבל הכי משמח אותי האהבה לכתר. לא חןשב שהיא יצירת מופת כמו סמוך על סול אבל היא בהחלט הסדרה היחידה שלפני כל פרק אני יודע שאני הולך להתמוגג במשך כמעט שעה ללא הפסקה. איזה קאסט מפואר, כל אחד מושלם. מת על הבימוי המעונב, השנינות הבריטית, הסטייל המלכותי, המלודרמה, הדמויות הגדולות מהחיים (צריך לעשות סדרת קומיקס על תאצר לפי דעתי), הניואנסים הקטנים בין הדמויות ומעל הכל המלכה אוליביה קולמן. איזו הופעה מפוארת! הדמות שלה בעונה הזו לא הכי סימפטית ברוב הפרקים אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה.ש
כמו כן בוגאק הורסמן מופתית.
מחכה כבר לצפות בכולה שוב פעם שלישית. ממליץ מאד על undone מהכותב של בוגאק, היא שונה מאד בסגנון (גם מבחינת אווירה וגם מבחינת אנימציה) אבל גם שם רמת כתיבה גבוהה, איטליגנטית ומרגשת עם נגיעוצ פסיכודאליות שמזוהות מבוגאק (וההופעה של רוזה סלאזר צריכה לקבל יותר הערכה). זמין באמאזון פריים.
"שעת נעילה" היא פיסת זבל ברמות שאני לא יכול לתאר אפילו.
מה כבר ביקשתי לעזאזל, סדרת מלחמה פרופר, בסגנון "אחים לנשק" בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית? לא משהו שמאונן למראה דגל ישראל אבל לפחות מציג לחימה תוך כדי ייראת כבוד לחיילים הפשוטים, לדרג המסתער? אני מעריך מאוד את מה שהסדרה הזאת התיימרה לעשות וגם את העובדה שהיא באמת הנגישה את סיפור המלחמה הזאת לדור צעיר, אבל *איך* שהיא הנגישה את המלחמה הזאת לדור הצעיר זה בדיוק מה שגרם לאיכות שלה להיפגם כל כך (שלא נדבר על שזה גורם לתהיות רבות על אותו דור צעיר. אני יליד 97' בסך הכל, ואני לא יודע מה קרה ב-5-7 השנים שאחרי שנולדתי אבל אני חבר'ה שצעירים ממני ב-5-7 שנים פשוט מרגישים לי כמו חייזרים. כזה פער תרבותי בכזאת תקופה קצרה אני לא חושב שהיה אי פעם).
היא הנגישה את זה עם
-עלילה פשטנית ונמרחת
– עם דיאלוגים באמת מהגרועים ששמעתי שמתחברים לדמויות פלקטיות וחד מימדיות שכל תכליתן היא להעביר מסר (יחסי האשכנזים-מזרחים ממש לא מעודנים פה, ומי לעזאזל יגיד למ"מ שלו משפט כמו ("אני גונב מהמבוססים ונותן למקופחים!"? גבר, אתה מדבר עם בנאדם פנים מול פנים, אתה לא בנאום במליאת הכנסת)
– משחק באמת על הפנים מצד כולם להוציא את אמרי ביטון ואני לא מאמין שאני אומר את זה אבל גם מאור שוויצר היה נסבל, שזה מפתיע כי מדובר במאור שוויצר;
– תסריטאים שכנראה חושבים שזה שמדובר בסדרת המלחמה הישראלית הראשונה אומר שאף פה לא ראה שום סרט מלחמה אף פעם, ושלכן יש להם תירוץ להשתמש בקלישאות הכי נוראיות של הז'אנר בצורה שפשוט לא הייתה עוברת בחו"ל (אוווווו דמות כלשהי מדברת על ירח הדבש המתוכנן שלה עם אהובתה בעוד מספר חודשים. אני באמת צריך לסמן ספוילר כאן?)
– אבינועם. כבר דיברתי על דמויות פלקטיות ומשחק גרוע אבל מגיע לו סעיף משל עצמו. מזמן לא זוכר דמות שכאב לי כל כך פיזית לצפות בה. וזה שהוא מכונת אקספוזיציה מהלכת בהגדרה שלה זה אומנם קביל מבחינה תסריטאית, אבל זה לא אומר שזה טוב ("זה הולך להיות קרב השריון הכי גדול מאז מלחמת העולם השנייה". ווואאאאוווווווו מי העז לכתוב שורת דיאלוג כזאת, בשיא הרצינות).
– ומה שהכי הרגיז אותי: אני לא איזה טהרן היסטוריה, אני מבין שכמובן חייבים להיות מבוצעים שינויים כשמעבדים סיפור אמיתי לצרכי המדיום. מה שכבר בלתי נסבל מבחינתי זה אי דיוקים היסטוריים *עם אג'נדה ברורה מאחוריהם*. כך למשל כל התפקיד של הפנתרים השחורים (שדעכו כבר חצי שנה לפני תחילת המלחמה בגלל שאחד מהמנהיגים שלהם השתלב במפלגה כלשהי, לא זוכר איזו בשלוף) בעלילה רק כדי שיהיה פה איזה מסר על השבר העדתי; העובדה שיצרו מאפס חטיבה לא קיימת כדי שלא יהיו ויכוחים בין יוצאי 188 ו-7 על מי ניצח את המערכה הזאת (ספוילר: שניהם. למרות ש-7 סתם ערבים); וברור שהתנהלות צה"ל בכיפור לא הייתה מושלמת וברור שצה"ל לא חסין מביקורת אבל רבאק הקליימקס של הסדרה מציג את זה כאילו מי שהכריע את המערכה היה צוות טנק אחד שכלל שני עבריינים, מט"ק קומוניסט שלא עושה מילואים אבל אין לו בעיה לפקד על טנק ששונה לחלוטין מזה שהוא הוכשר עליו 20-30 שנה לפני כן והבן שלו, שהוא בכלל חי"רניק אבל למד איך לעשות את התפקיד הכי קשה בטנק תוך 3 דקות!!!!!! מה היה קשה לעשות סדרה על קהלני? על יצחק בן שוהם? על כח צביקה, מה שלא קרה שם? חסרות לנו דמויות אמיתיות לייצג בצורה מכבדת? למה בכל תולדות המדינה הזאת לא הצליחו לעשות יצירה אחת על צבא שתהיה נטו סדרה על צבא בלי בולשיט מסביב? למה אנחנו צריכים לעשות "גאליס עם טנקים" כדי שדור המילניאלז יסכים לצפות בדבר כזה? לא יודע למי התשובות.
אה, וסליחה שאני באמת מכניס לפה פוליטיקה, אבל אפשר להבין חלק ממה שהיוצרים כיוונו אליו דרך התשובה שליאור אשכנזי נתן בראיון לשאלה "למה עוסקים רק ב-3 הימים הראשונים של המלחמה"? "כי הנצחונות לא מעניינים". מצטער, אם המשפט הזה לא מבטא את הבעיה הכי מהותית של השמאל הישראלי בשנים האחרונות, אני לא יודע מה כן.
הערה קטנונית
בתור יליד 97 אתה חלק מדור המילניאלז שידוע גם בתור דור ה-Y. הדור שאתה ככל הנראה מתכוון אליו (אלה שנולדו 5 שנים אחריך, כלומר ילידי שנות ה-2000) הוא דור ה-Z.
כן כן לחארות הקטנים האלה התכוונתי.
חבר אחד בצבא תיאר לי פעם טוב את ההבדל בין Yניקים מאוחרים כמוני לבין אנשי ה-Z: שני הסוגים נחשפו למוזיקה של סטטיק ובן-אל ואפילו עשויים להיכנס לשיר שלהם ביוטיוב מבחירה. אבל בן דור ה-Y יעשה את זה בשביל הצחוקים וכדי להסתלבט על כמה זה גרוע, בעוד שילדי ה-Z כבר אשכרה אוהבים את זה, בלי שום אירוניה או ציניות. מה לעזאזל.
אציין שההגדרות הללו פחות קשיחות משאתה מציג אותן
ושיש גם אסכולה ששמה את 96 והלאה יחד עם דור ה-Z, אבל שבסופו של דבר השאלה "איפה דור מתחיל ואיפה דור נגמר" היא קצת שרירותית, בטח בשימוש החברתי שלה (ראה ערך: כינוי כל אדם מעל גיל 30 "בומר", בין אם הוא דור ה-Y, ה-X, בומר, או לפני כן).
אפשר הסבר על הפסקה האחרונה דווקא?
לא מכיר את הראיון של ליאור אשכנזי ולא הבנתי הכי את ההקשר.
אין הקשר.
אבל כן, זה מבטא היטב את היחס שיש במדינה הזאת כלפי מלחמת יום כיפור, ה(לא)ידועה גם בתור מלחמת-אתם-זוכרים-שניצחנו-אותה-בסוף-ואפילו-באופן-די-מרשים-כן? יחס ה"חורבן בית שלישי" שהמלחמה הזאת מקבלת בתרבות הישראלית מקביל למצב שבו האמריקאים עושים סרטי מלחמת העולם השנייה *רק* על פרל הארבור ולא על שום אירוע אחר.
אבל באמת ישראל נכשלה במלחמה
זה בסוף ניצחנו למרות הכשלון לא הופך את זה להצלחה .
ישראל הפסידה ברמה האסטרטגית 6 שנים אח"כ כשהיא החזירה את סיני.
(ובניגוד למיתוס, לא, זאת לא הייתה התוכנית של סאדאת כל הזמן הזה. עובדה שהוא פיטר איזה חצי מצמרת המטכ"ל שלו לאור תוצאות המלחמה). זה לא משנה את העובדה שניצחון טקטי חד משמעי לישראל (ומיתוס נוסף: הרכבת האווירית לא תרמה אליו עד כדי כך) היה פה, ולא את העובדה שזה ש"נתפסנו עם המכנסיים למטה" הוא דבר שאנשים אומרים בהקשר שלה הרבה יותר מ"היי כיתרנו למצרים ארמיה שלמה והיינו מרעיבים ומרחיבים את מה שנשאר מהם אם הרוסים לא היו מתחננים לאמריקאים שנפסיק" או "הגענו למצב יכלנו לטווח את דמשק מטווח סופר קטן אבל אסאד בכה למלך מרוקו או משהו כזה".
מניח שכתבתי איפשהו דבר שהוא לא 100 מדוייק ולכן אני מזמן לדיון הזה את טווידלדי, מתי שיהיה לו נוח.
לא מכיר את ההיסטוריה כמוך לפי מה שאני רואה
אבל עדיין מספר מתים הגבוה ביותר חוץ ממלחמת העצמאות(גם יחסי וגם כללי).
הופתענו ברמות קשות. וכמעט הפסדנו במלחמה.
שוב מה שאתה אומר פה זה נכון אני מניח ואני עוד יותר מניח ומאמין שאם היינו רוצים(או מקבלים אישור) היינו מפרקים אותם לגמרי, זה לא מוריד משאר הדברים שקרו.
זה גם לא סותר אותך שהבעיה של השמאל זה שהוא לא רוצה לנצח בכל מחיר לעומת הימין אבל זה לא לכאן לא אף פעם.
אני חושב שהמצרים ראו את המלחמה כהצלחה *אסטרטגית* כבר משלב מוקדם מאוד,
וזה במיוחד קשור לזה שתפיסת הביטחון שלנו כשלה כי לא נערכנו לעובדה שיש לנו עומק טקטי בסיני, כלומר שבניגוד למצב לפני ששת הימים, היינו יכולים להרשות לעצמנו לאבד שטח בצורה זמנית.
גם העובדה שארמיה 2 נותרה בסיני ולא עקרנו אותה משם תרמה לכך.
לעומת זאת, מבחינה טקטית, מלחמת יום כיפור היא הישג לא יאומן ממש: מלחמה שהתחילה בשתי חזיתות בהפתעה אסטרטגית, כשהכוחות התוקפים עדיפים בכמויותיהם וגם בחלק מהדברים טכנולוגית, ותוך *שלושה שבועות בלבד* היא הסתיימה כשהמגן במתקפת נגד *וגם* עם הישגים משמעותיים מאוד. לא במקרה האמריקאים אח"כ (בהתחלה תחת גנרל דופוי, עם תפיסת Active Defense, ואז תחת גנרל סטארי עם ה-Airland Battle) ביססו חלקים גדולים מתפיסת ההגנה שלהם באירופה על לקחי מלחמת יום הכיפורים, מתוך הנחה שפעולת צה"ל מלמדת *איך נאט"ו* צריכה לפעול מול הסובייטים.
ולגבי מה סאדאת רצה ומה קיבל:
רצה והצליח – לשבור את תפיסת הביטחון של ישראל.
כנראה רצה והצליח – לעבור לגוש המערבי.
רצה ולא הצליח – להשיג הישגים משמעותיים הרבה יותר, כאלה שימתגו אותו כמנצח חד-משמעית של המלחמה.
רצה ולא הצליח – למנוע מישראל להשמיד את עיקר כוחותיו בסיני
רצה ולא הצליח – למנוע מישראל לחצות את התעלה ולכתר את ארמיה 3 ולהגיע 97 ק"מ מקהיר בערך.
אחרי זה הייתה דרך, וצריך להזכיר בה כמובן גם את הסכם הפרדת הכוחות של 1975, שהובילה בסוף לשלום. וגם צריך להזכיר שהיה משא ומתן סודי בין המדינות עוד ב-1973, עד שהופסק *זמנית* לקראת הבחירות המתוכננות בדצמבר 1973. ג'יהאן סאדאת טוענת שבעלה לא היה יכול לחתום על הסכם לו לא היה עושה מלחמה באמצע, כי לא האמין שהוא יכול היה לשרוד לו היה חותם על הסכם כשהוא במצב של אחרי ששת-הימים. אנחנו גם יודעים שהתנאים שהוא הציע לישראל לפני המלחמה היו כאלה ששום ממשלה – טוב, אולי חוץ מאולמרט בשלהי כהונתו ממש – בישראל עד היום לא הייתה מסוגלת להסכים להם (למשל, נסיגה מוחלטת ו'פתרון צודק לבעיית הפליטים' – להלן, 'זכות השיבה') – *כתנאי לפתיחת המשא ומתן*. משה שרון, שהיה יועצו של בגין, טוען שסאדאת חשב בתחילת המו"מ שהוא יקבל רק חלק מסיני, אבל בגין הפתיע אותו וויתר בקלות יחסית (שרון מצטט את סאדאת שאמר לו בצורה פרטית, "תאמר לבגין שזה שוק, והסחורה יקרה). כך שגם אחרי מלחמת יוה"כ, אי אפשר לומר בוודאות שמצב הסיום היה ידוע מראש.
ואני חשבתי שהמשפט שמבטא את הבעיה הכי מהותית בשמאל הישראלי הוא
"יאללה, יודע מה, בוא נקים מפלגה חדשה".
שכחת את הדמות הכי מעניינת ב'מלחמת יום קיפוד':
צנובר! יש לו יותר אופי מרוב הדמויות האחרות.
וואו כל כך מסכים
שכחת גם את האיכות הירודה של האפקטים. אפילו אש בטנק לא נראית אמיתית.
אין ספק שמה שהכי הפריע לי היה האובר אקטינג המטורף של כל השחקנים. פשוט מביך.
להגנתה של הסדרה אני רק אומר שזה די לא הוגן להשוות אותה לאחים לנשק שהיא פשוט הגולדן סטנדרט בז'אנר. זה כמו להשוות כל שחקן כדורסל ישראלי למייקל ג'ורדן.
ספר לי שוב
סדרת השנה שלי היא סמוך.
קצת מוזר לכתוב על הסדרה בלי להזכיר את מי שמשאיר את כולם במתח- מר לאלו.
בזכותו קיבלנו את הסצנה הכי מותחת בתולדות הטלוויזיה, מור אור לס.
אבל היא פחות אהובה עליי משובר, כי בריאן קרנסטון יש רק אחד וסוחרי סמים מעניינים יותר מעורכי דין.
גמביט המלכה מרגיש כמו משהו שכתבה אינטליגנציה מלאכותית.
יפה, פורט על מה שצפוי, וחלול.
מאוד אהבתי את הבויז, למרות שהיה מטופש למדי. סדרה כיפית למשעי.
DADDY'S HOME!
אקדמיית המטרייה בהחלט השתפרה.
קלאוס והילד הם שחקנים טבעיים בקליבר גבוה.
אה, וטד לאסו הייתה הפתעת השנה שלי.
קומדיה שאשכרה מצחיקה אותך כמעט כל דקה, עם לב טהור.
סצנת הכניסה של דני ר. היא מופת של הצגת דמות – 90 שניות וקיבלת מיהו, מהו, ואת הקונפליקט.
וואו, לא חשבתי על זה
אבל זו בהחלט מתחרה רצינית לסצינה הכי מותחת בתולדות הטלוויזיה.
אמש סיימתי גמביט המלכה, וכאן דרכינו מתפצלות
להשוות לסינים זה ככ 2020
אקדמיית המטריה
אני כנראה הבנאדם היחיד בעולם שלא אהב את העונה השנייה של אקדמיית המטרייה. בכללי אני חושבת שזאת סדרה מאוד מפוספסת, אבל בעונה הראשונה היה יותר עניין ומתח. בעונה השנייה הרגשתי שהעלילה לא באמת קיימת ולא טבעית לסיפור, אלא שכל מה שקורה הוא פילר עד שהעונה תיגמר ונעזוב את כל מה שקרה בסיקסטיז מאחורינו.
כמו כן, העונה השנייה של הבנים חידדה את כל הבעיות של הסדרה, אבל עדיין הייתה עונה מהנה ומעניינת, עבורי לפחות.
היי, ראיתי פרק אחד מכל סדרה במקום הראשון!
יום אחד אני גם אמשיך מעבר לזה, כנראה. אולי. יש מצב?
לך תראה חזרות
תאכלס? צופה גם בסמוך על סול, לא באותה אהדה שאיתה התחלתי את הצפיה לפני אי אילו עונות (זה היה צריך להגמר כבר ומכעיס אותי שזה נסחב ככה)
את כל השאר לא ראיתי, כי לא מספיק מעניין.
חזרות מדהימה.
סמוך על סול סיימתי עונה אחת
ושום דבר לא ממש דחף אותי להמשיך? כלומר, אני מבין שבעצם הקטע של הסדרה הוא קצת יותר מתוחכם מ"וככה הוא נהיה סול גודמן!", אבל בהתחשב בכך שזה למה נכנסתי לסדרה… לא יודע. הדמויות החדשות בעונה הראשונה לא באמת מספיק עניינו אותי (למרות שהעשייה שם בהחלט ברמה).
לגבי חזרות – כן, יש מצב. בכל זאת רק חצי שעה וזה. אבל גם מצד שני הסיבה היחידה שראיתי את הפרק הראשון הייתה כי אמרתי שנראה עם אשתי, והיא הכריזה שהיא פרשה אחרי אותו פרק, אז לא יודע מה יהיה עם זה.
בעיני העונה הראשונה של סול
היא הכי חלשה שלה, והיא רק הולכת ומשתפרת בהמשך.
לדעתי שווה לך לתת לה עוד צ׳אנס ולהמשיך לעונה 2, כי זו באמת אחת הסדרות הטובות שרצות כרגע.
אחלה רשימות
האמת, רוב הסדרות שהכי אהבתי בשנים האחרונות הן מ2019, שהייתה טובה בהרבה, אבל גם ל2020 היו כמה הברקות.
בטופ 3 אני ממקם את:
הטבח – לא סדרה לכל אחד. היא איטית, ריאליסטית ו"חסרת פואנטה" כמו החיים עצמם, אבל היא מספרת את הסיפור שלה בעזרת ויזואליה מבריקה ושחקנים מדהימים, שמצליחים לרומם את כל העסק האפור-בכוונה הזה ליצירה ראויה. בעיניי היא מופתית.
בוג'אק – לא מתחבר לאמירה, שראיתי בכמה וכמה מקומות, שהחצי עונה האחרונה שלה הייתה פחות ממדהימה. הפרקים הראשונים בה היו מורטי-עצבים, ושני הפרקים האחרונים היו מושלמים בעיניי (במיוחד האחרון, שכל דיאלוג בו הוא חד כמו נעץ. שנתקע בלב.)
דייב – סדרה שהיא גם מצחיקה בטירוף וגם מרגשת, שמצליחה ללכת על קו דק בין ריאליזם לאבסורד. נהניתי ממנה מאוד, ושני הפרקים האחרונים בעונה העלו אותה בדרגה.
אזכורי כבוד: "חזרות" הרק-טיפה-אוברייטד-אבל-עדיין-מעולה, "להרוס אותך" שהייתה חשובה ונכונה וטובה מאוד אבל בכל זאת לא נגעה בי עד הסוף, ו"סמוך על סול" שהיא סדרה מצויינת אבל אני כנראה בין הבודדים שחושבים שהיא הגיעה לשיאה בעונות 2-3.
מסכים לגבי סמוך על סול
עדיין הסדרה האהובה עלי שרצה כרגע, אבל הייתי מחליף את כל עלילות לאלו ונאצ'ו בשביל עוד פרק של עימות בין צ'אק לג'יימי, שזרמי העומק של יחסי האהבה-שנאה שלהם היו מרתקים עבורי פי אלף מכל סוחרי הסמים והקרטלים המקסיקנים בעולם
לגבי הטבח – היא לא כתובה טוב כמו "חזרות", ויש לה דמות ראשית (אחת משתיים) בלתי נסבלת, אבל היא הסדרה הישראלית הראשונה שלויזואליה שלה (בעיקר העמדת המצלמות והתאורה) היה אפשר להקדיש סרטון של Every scene a painting. ומהבחינה הזו היא משתבחת מפרק לפרק.
לא ראית את על הספקטרום?
(ל"ת)
ראיתי, והיא אכן מרשימה מהבחינה הזו, ובעיני גם הסדרה הישראלית הטובה ביותר שראיתי.
אני חי במרכז רמת גן, שם הסדרה צולמה, ולא האמנתי שאפשר להוציא פריימים כל כך יפים מהשכונה הזו. הטבח סדרה קצת פחות טובה בעיני, בעיקר בשל תסריט פחות מלהיב וכמה קווי עלילה שמתבחבשים, והיא פחות מרגשת מ"על הספקטרום". אבל גיא רז, הצלם של שתי הסדרות, השתכלל ביניהן מ"איזה פריים נהדר" ל"זה פריים שצריך ללמוד בבית ספר לקולנוע".
אחלה סקירה! נחמד לראות עוד התייחסות לטלוויזיה באתר
זה מרגיש כאילו בקושי ראיתי סדרות לייב אקשן השנה, ורוב מה שראיתי היה בנטפליקס (יש לי הרבה להגיד על אנימה אבל!). ובכל זאת, הצלחתי להרכיב רשימה די מוצלחת ומגוונת שמעידה על שנה מאוד טובה לטלוויזיה.
הסדרה האהובה עליי השנה הייתה כמובן "המנדלוריאן". ידעתי מראש שזה יהיה הדבר האהוב עליי בטלוויזיה השנה, אבל אפילו אני הפתעתי מהגבהים שהסדרה הגיעה אליהם בעונתה השנייה. בין אם הפרקים שרם ציין או אפילו כמה פרקים נוספים כמו הפרק הראשון שהרגיש ממש כמו סרט קטן, ממש נהניתי מכל מה שהיא הביאה השנה ואני מצפה כבר לעונה השלישית (ולכל הספין אופים שהעונה השנייה תייצר בשנים הקרובות). תודה לך שהצלת את 2020, מאנדו.
מבחינת סדרות אחרות, ממש אהבתי את עונה 2 של דה בויז – בניגוד לרם אני לא חושב שהיא חורקת, דווקא הרגשתי שהעונה השנייה שיפרה על כל מה שהראשונה הביאה ונעשתה יותר מטורללת, יותר גרנדיוזית, והרבה יותר כיפית. הדמויות החדשות וקו העלילה שסוף סוף הגיע לקתרזיס סחפו אותי, ואני ממש מחכה לראות מה היא תעשה בעונות הבאות שלה (יש לי תחושה שזה יהיה מאוד מדמם).
אם מדובר על סדרת הדרמה הטובה ביותר השנה, אני חייב להמליץ על DEVS.
זו היצירה החדשה מאלכס גארלנד, במאי המד"ב הנהדר שאחראי ל"אקס מאכינה" ו"העולם שאחרי: הכחדה". הסדרה החדשה שלו היא לא מד"ב כבד כמו הסרטים המצוינים האלה, אבל היא מתעסקת בצורה מרתקת בקונספטים של זמן ופיזיקה בצורה שלא יצא לי לראות במדיה לאחרונה. התסריט מהודק, והמשחק של הקאסט משובח (בעיקר ניק אופרמן, וואו. לא ידעתי שאתה מסוגל לזה!).
אני מרגיש שלא מספיק דיברו עליה השנה וזה ממש חבל. מומלצת בחום, וכל מילה נוספת תהרוס את החוויה.
ברוקלין 99 הביאה עונה מוצלחת נוספת, ולדעתי היא עוד לא פספסה. היו פרקים יותר טובים או פחות טובים, אבל היא תמיד מצליחה להצחיק ולדבר על נושאים חשובים בו זמנית. העונה החדשה באמת הייתה אחת מהעונות הטובות ביותר בסדרה כולה, עם מספר גדול של פרקים נהדרים ופינאלה מצוין שהזכירו לי שהיא מהקומדיות המוצלחות ביותר היום.
אני ממש מקווה שהעונה הבאה לא תסבול יותר מדי מההשלכות של המחאה בארה"ב (כי התסריטאים כבר הודיעו שהם ישנו בעקבותיה כמה מהתסריטים). נקווה לטוב.
נהניתי מאוד גם מהעונה הרביעית של ביג מאות'. אני יודע, אני יודע, לא ממש עפים על הסדרה הזאת. לא יודע אם זה הארטסטייל או הבדיחות שחלקן מעט אינפנטיליות, אבל בסופו של דבר הומור זה סובייקטיבי והסדרה הזאת תמיד מצליחה להצחיק אותי.
חשוב לציין בעיקר את פרק הסייברפאנק המשעשע שהיווה משב רוח מרענן בין כל הרעיונות היותר סטנדרטיים של העונה הזאת. תמשיכי להביא פרקים כאלה, ביג מאות', זה מה שיגרום לי להישאר איתך לכל הארבע עונות הנוספות שהוכרזו לך.
ראיתי השנה גם עוד דברים מוצלחים: גרייט פרטנדר הייתה ממש נהדרת והזכירה לי את היופי שבסדרות אנימה מקוריות;
לוק אנד קי הייתה עיבוד קומיקס שהיה קצת קאמפי מדי אבל לפחות מאוד מהנה לכל אורכו;
ספייס פורס לא הייתה "המשרד" החדש (שגם ריווטץ' גדול לה עשיתי השנה) אבל היא הייתה מצחיקה מספיק שאדבר עליה בחיוב;
ואני לא יודע אם זה "נחשב", אבל Middleditch and Schwartz הייתה הדבר הכי מצחיק שראיתי בנטפליקס השנה, גם אם מדובר בכמה פרקים של מערכונים. כל פרק במיני-סדרה הזאת היה תענוג צרוף.
בהמשך לזה, גם Auntie Donna הייתה חגיגת שיגעון אבסורדית שלא ציפיתי לקבל. שמח שראיתי את הפרומו ההזוי הזה וצפיתי בהכל, זאת הייתה… חוויה.
יש גם דברים להימנע מהם – לא ממליץ בכלל על Cursed, Warrior Nun או Japan Sinks. אותי מפתיע שבכלל זכרתי שצפיתי בהן.
אה, שכחתי מBlood of Zeus, וזה מסכם בצורה מושלמת את מה שאני חושב עליה.
(ל"ת)
מידלציץ ושוורץ
איזה כיף שעוד מישהו אהב את זה! אמנם הרמה לא אחידה (בכל זאת מופע מאולתר לחלוטין) אבל וואו כמה כשרון צריך בשביל להמציא על המקום הצגה של 35 דקות שפשוט קורעת אותך מצחוק . מדהימים
לחלוטין. את בן שוורץ הכרתי, אבל את חברו לא, והכימיה ביניהם גם הייתה מדהימה!
(ל"ת)
היאכטה המסכנה שלי :'(
סדרות שראיתי השנה:
"בוג'ק הורסמן" – סיום נהדר לסדרה מופתית.
"הארלי קווין" – עונה שניה מוצלחת מאוד, מחכה לשלישית.
"ריק ומורטי" – לא הייתי כזה מעריץ גדול מלכתחילה, אבל לפחות העונות הראשונות היו מבדרות ויצירתיות. עכשיו היא אפילו לא מעלה גיחוך, והפרק עם רכבת הסיפור הוא קריאה לעזרה אם אי פעם ראיתי אחת.
התחלתי את העונות החדשות של "הבנים" ו"אקדמיית המטרייה" אבל לא יצא לי להמשיך. צריך לחזור אליהן מתישהו.
"הרצפה היא לבה" – נחמד בתור משהו שטותי לראות במיטה לפני השינה.
פרשתי באמצע: "רכבת הקרח", "הפוליטיקאי", "גמביט המלכה".
לא הבנתי את ההתלהבות: אנשים התלהבו מהרבה דברים שעלו השנה ב"כאן", ולצערי אני לא הצלחתי לעלות על רכבת ההייפ. "חזרות" נחמדה והכל, אבל ראיתי שני פרקים ולא היה לי ממש דחף להמשיך. כנ"ל "שעת נעילה". ו"שם טוב האבי" הייתה בזבוז של 40 דקות.
כלומר, זה בהחלט מבורך שנותנים ליוצרים פה לעשות כל מיני דברים מגוונים ומקוריים, ואני באמת מקווה שהמגמה הזאת תימשך ואולי יעשו דברים שכן אתלהב מהם. אבל אני עדיין חושב שהדבר הכי טוב ב"כאן" זה "סליחה על השאלה".
סדרות שאני צריך לבדוק מתישהו: "להרוס אותך", "הגדולה", "הדיילת" (רק לאחרונה גיליתי שקרובת משפחה שלי בצוות ההפקה), "Devs".
מצפה לראות בשנה הבאה: ניק קייג' מסביר על ההיסטוריה של קללות, "אטלנטה" שצריכה לחזור כבר, "דקסטר" (זה לא יכול להיות גרוע יותר מהסיום…נכון?) ואני גם קצת סקרן לגבי הסדרות של מארוול.
גם סליחה על השאלה ירדה בעונות האחרונות
הייתי הולך על שמונים וארבע בתור הסדרה הכי טובה :)
אני רק הערה, *כל* סדרת מלחמת הכוכבים היא מערבון חלל.
ואני מקווה מתישהו להגיע לכתוב את המאמר שעוסק בניתוח הטקטי והאסטרטגי של מלחמת הכוכבים (ספויילר: המורדים הם החבורה העלובה והדפוקה השניה בגריעותה בהיסטוריה של המלחמות, אפילו יותר מהאיטלקים במלחמת העולם השניה, והסיבה היחידה שהם מנצחים היא כי מולם עומד הכח הגרוע ביותר בכל היקומים האפשריים).
ואגב המנדלוריאן, אחד הקטעים הגרועים ביותר בעונה הקודמת היה (ספויילר קטנצ'יק)
שני הסטורמטרופרס שעושים חיקוי של 'יש לך מושג איך קוראים לביג-מק בצרפתית'?
הפרק ההוא בויים בידי טאיקה ואיטיטי, והדיאלוג לבד היה כל-כך מנותק וכל-כך מיותר, עד שהוא לבדו הוריד לי לאפס בדיוק כל ציפיות מסרט 'מלחמת הכוכבים' שהנ"ל מתוכנן לביים.
זה ישן וידוע שמלחמת הכוכבים זה מערבון בחלל.
אבל זה שאב השראה מהרבה דברים אחרים. בחלקו אלו סרטי סמוראים ובסרטי הסאגה גם פנטזיה אפית מהזן של טולקין. במנדולריאן לעומת סרטים קודמים זה מורגש מערבון פרופר בניגוד לסרטים שהיו להם אלמנטים מערבוניים. הסדרה עצמה מבויימת כמו מערבון וישנם פרקים שהם מעין ריפ אוף על סאב זאנר מערבוני. לדוג פרק 2 עונה 1 שהוא מעין פרק "שוד ברכבת" שגם בשובר שורות עשו פרק כזה. או לחלופין הפרק הראשון בעונה הנוכחית, שהוא בגאנר ה"זר מציל עייירה נידחת מאיום חיצוני" שנפוץ גם הוא (אם כי אופי האיום שונה ממערבונים קלאסיים).
איזה כיף לשמוע שאתה עדיין מתכנן את המאמר הזה!
מהדברים המשמחים ששמעתי השנה (כן, נו, אני יודע שהרף גם ככה לא היה כזה גבוה, אבל עדיין).
אני מחכה לזה כבר שנה וחצי לפחות – כנראה יותר, כמעט שנתיים אולי? – כבר הייתי בטוח שזנחת את הרעיון, נחמד לגלות שטעיתי. אמתין בסבלנות.
אני מקווה שהשנה אגיע לזה.
יש הרבה דברים שאני צריך לעשות, וחסר זמן. הבעיה האמיתית – אני צריך לראות מחדש שוב את *כל* קטעי הלחימה\טקטיקה\פיקוד של כל תשעת הסרטים, וזה ידרוש ממני לא מעט שעות.
וואו, כל תשעת הסרטים?
בינינו הייתי מאושר גם עם רק הטרילוגיה המקורית (למרות שתכל'ס זה גם נשמע כבד) – או שאולי תעשה סדרת מאמרים על כל אחת מהטרילוגיות?
בכל מקרה קח את הזמן, אני לא דוחק.
אבל היו רק שישה...
(ל"ת)
טוב, נורא הכעיס אותי מה שכתבת על גמביט המלכה
כל אחד ודעתו האישית כמובן אבל בשבילי הסדרה הזאת החזירה לי את האהבה שהייתה לי לשחמט שזנחתי מייד אחרי התיכון. היא כתובה, מבויימת ומשוחקת בצורה כזאת טובה שלא נתפס לי במוח איך אנשים מסוגלים לא לאהוב אותה.
עם כל זה היא עדיין לא הסדרה האהובה עליי של השנה. התואר הזה הולך ללא ספק לטד לאסו. סדרה כזאת מחממת לב והתרופה המושלמת לנשמה אחרי השנה הנוראית הזאת.
חזרות
מסכים איתך לגבי חזרות ועוד יותר לגבי שלושת הדקות האחרונות של פרק 3 (אולי הרקורד שלי בסדרות לא מספיק מרשים ולכן זה לא קורה הרבה); ישבתי על הכיסא ובהיתי בחלל, משל הייתי תחת היפנוזה, נכנסתי לסצנה ממש בשיא הרגש שזה דבר בהחלט מפעים (מה תודה מה תודה, איזה יופי רק מלהיזכר)
פשוט טקסט לפנתיאון!
סמוך על סול זו יצירת מופת
לא נכנס לדירוג מול סדרות שלא ראיתי, אבל זו בין הסדרות הבודדות שכל עונה שלה (אולי חוץ מאחת) מתעלית על קודמתה, ומשכיחה עוד יותר את התדמית ה"משעממת" על-פניו שיצרה לעצמה בהתחלה.
לאבד את אליס
איכשהו הסדרה הזאת עברה להרבה מתחת לרדאר וחבל- היא חכמה, מותחת, משוחקת וכתובה מדהים ומתפתחת לכיוונים מרתקים. עשייה קולונעית (עיצוב, צילום, מוזיקה) ברמה שלא נופלת משל הפקות הוליוודיות. תנו לה צ'אנס!
ארז דריגס, לא אורן
הוא גם אחד היוצרים
ארז, אורן, זה מאוד מבלבל
בוא נסגור על צוץ?
גם אני מאנשי סול
אין לי כונה לנסות לשכנע או להתווכח עם אנשים שיחשבו אחרת, כל אחד וטעמו, אבל מבחינתי אין עוד סדרות כאלו. כמות המחשבה שמושקעת בה על כל פריים וכל דיאלוג, הדמויות הנהדרות המגולמות על ידי קאסט מדהים, העומק והדרמה שמושגים בדרכים כל כך עדינות ומאופקות ובלי בומבסטיות מזוייפת ומיותרת. אני קצת מאוהב בסדרה הזו.
אני מקווה שבעונה הבאה של "סמוך על סול"
קללת האמי תיפסק, והם יזכו במשהו,
(זה לא נתפס שיש לה אפס זכיות מתוך 39 מועמדויות).
מסכים לגבי שני המקומות הראשונים
(לא צפיתי בסדרות במקומות 2-3, אבל מתכוון לנסות את מסע אגדי).
אבל איך אפשר בלי פרס הקאמבק של שנות ה-80 לקוברה קאי? הפרקים הראשונים נראו קצת שבלוניים כיאה לסרטי לשנות ה-80, אבל משתפר לאין ערוך בסוף עונה 1, ועונה 2 כבר ממש מצויינת.
והכי חשוב – מחר עולה עונה 3!
האמת שכתבתי על קוברה קאי
עד שיונתן הזכיר לי שעונה 2 היא בכלל מ-2019.
ובנימה זו, הלכתי לצפות בעונה 3!
לא ממש ראיתי טלוויזיה השנה (או.. כמעט וכל שנה)
מתוך הרשימה, הדבר היחידי שבאמת ראיתי הוא העונה הרביעית של "המקום הטוב" (שאני מאוד מחבב), פרק אחד מהחצי השני של "פריימל" (שאני עוד מתכוון להשלים), שלושה פרקים של אנימאניקס (כנ"ל), וכאמור: פרק אחד של חזרות ופרק אחד של העונה השנייה של המנדלורי. לא הספק.. מטורף, לכל הפחות.
אבל כן יש שני פרוייקטים קצת שונים שהם בערך-כן-לא טלוויזיה וראיתי ואני יכול להמליץ עליהם (ועל אחד אף המלצתי בעבר!). הראשון הוא פרוייקט הרימייק של "הנסיכה הקסומה" מבית קוויבי – שהוא הדבר הכי טוב שאפשר לבקש לו בכל הנוגע לרימייק ל"נסיכה הקסומה". השני הוא פרוייקט "Small Axe/ גרזן קטן" של סטיב מקווין, שמקווין קרא לו קבוצת סרטים, הלך ושיחרר אותו בטלוויזיה, ומאז כל המבקרים שוברים את הראש מה לעשות עם זה (וגם המפיצים, והאם שווה להם להתחרות ולהפסיד באוסקר, או להתחרות ולנצח באמי).
למי שלא ראה, אני חושב שכן המלצתי עליו בחלקים באתר, אבל זה פרוייקט מומלץ. כן, אני לא עפתי עליו כמו מבקרים אחרים שהכריזו ש"רוק אוהבים" הוא הדבר הכי טוב של השנה (מאוד כיף. לא הכי טוב), אבל היה בפרויקט הזה תנופה קולנועית לצד משהו שאנחנו צריכים יותר ממנו: התמקדות במצוקות שאינן רק בחור התחת של ארה"ב. אני יכול להמשיך על למה הרעיון הזה טוב לכולנו באופן עמוק, אבל בקצרה, השיעור שהיסטוריה שחורה בבריטניה היא לא פחות מרתקת מזאת המקבילה שלה בארה"ב הוא, כאמור, מרתק. מדי פעם זולג למטיפני? כנראה. אבל העובדה שאנחנו רואים סיפורים חדשים על עולם חדש שמקביל אך שונה מעולמות שאותם אנחנו כבר באמת רגילים לראות, הופכת אותו למשהו שתמיד מרתק לחזור אליו, גם בפעם החמישית. (ולצורך העניין, הדירוג הרשמי הוא "אדום, לבן, וכחול", "מנגרוב", "חינוך", "רוק אוהבים" ואז הרחק מאחור "אלכס ויטל" בעל הפוטנציאל הלא ממומש").
אולי שנה הבאה אראה עוד טלוויזיה. אבל יותר סביר ששוב אשקע לתוך הסוויץ' שלי. או, אממ, אעשה דברים באתר.
רשימה טובה
בעיניי ההפתעה הכי גדולה של השנה זה כאן 11. אמנם טהרן הייתה בינונית ושעת נעילה מביכה אבל מנאייכ וחזרות הן 2 מהסדרות הטובות ביותר שיצא לי לראות לא השנה אלא בכלל. איזה כיף זה לראות סדרה ישראלית מושחזת עם משחק מעולה והרגשה שכל אחד שעובד על הסדרה השקיע את הנשמה שלו כדי להביא לך מוצר מושלם! כבוד עצום.
לגבי השאר השנה שלי התאפיינה לצערי בעיקר בסדרות שעצרתי באמצע . מבין אלה שראיתי כמו שצריך אהבתי את :
הבנים (למרות שלא עומדת בסטנדרט של העונה הראשונה)
סטר טראק דיסקאברי (זו עדיין סדרה בינונית אבל העונה הזו הייתה שיפור משמעותי ל2 הקודמות)
ריק ומורטי(למרות עונה חלשה עדיין מספקת רגעי מופת)
ג'ירי/האג'י (למרות סוף די חלש)
מה שכן. הסדרה הכי טובה של השנה רק התחילה לקראת סופה ואחרי 5 פרקים אני שמח להגיד ש"המרחב" שוב מוכיחה למה היא אחת מסדרות המד"ב הטובות שנוצרו אי פעם. לצערי זו עונה אחת לפני אחרונה ואני מאוד מקווה שיצליחו לסגור אותה כמו שצריך
בטעות סומן ספוילר בהודעה מעל
(ל"ת)
סדרה אחת שלא הוזכרה כאן - מנאייק
סדרת משטרה ברמה גבוהה גם יחסית לאמריקה (בסדר, הסמויה והמגן עדיין ברמה מעל).
בתחום הסדרות המאכזבות – טהרן. לא מבין איך אפל טיוי קנו את הדבר המופרך הזה
חייבת לציין שצפיתי במנאייכ
ואפילו חיבבתי אותה מאוד. ואיכשהו למרות הכל, אני בקושי מצליחה לזכור מה היה שם. זוכרת ששלום אסייג היה בתפקיד הצדקן, ומולו שיחקה מישהי שהיתה ממש אחלה. לא זוכרת את העלילה בכלל. זה לא קורה לי הרבה בסדרות, שאני כל כך מהר שוכחת את כל התוכן שלהן, ואני חובבת סדרות משטרה.
The Expanse ניפקה את הפרק כי טוב של השנה אם לא של כל העשור
בתור סדרה שאני ממליץ עליה לאנשים כ"משחקי הכס" בחלל, זה אירוני שפרק 5.04 שם בכיס הקטן את כל אותם פרקי """מופת""" של משחקי הכס שהמעריצים של הסדרה העלו על נס בזמנו. העונה הנוכחית גם הבהירה לי סופית שהדמויות ב-Expanse עולות בכמה דרגות על הדמויות ב"משחקי הכס" (חוץ מנד כמובן). איפה אוואסראלה ואיפה דנאריז? איפה ג'ון שלג ואיפה הולדן? איפה בובי ואיפה בריאן? איפה עמוס ואיפה ההאונד? איפה מרקו אינרוס ואיפה יורון גרייג'וי?
עוד לא התחלתי את עונה 5
אבל אני מסכימה אתך בגדול על הדמויות, חוץ מהולדן שבדיוק כמו ג'ון סנואו היה בלתי נסבל מהדקה הראשונה שלו על המסך ואז, בדיוק כמו ג'ון סנואו, הגביר.
כבר ארבע עונות אני מקווה שעמוס יאבד את זה ויפלוט אותו ממנעל האוויר.
פיממנטו
איך בדיוק הוא מתקשר לקורונה?
ממש לא פשע שמחליפים את קורין. דביקי טובה ממנה בהרבה כדיאנה (חוץ מהגובה שלה ומהעובדה שמתנשאת מעל צרלס בכל סצנה, אבל אחרי פרק זה כבר מספיק להפריע).
אני עדיין אוהב יותר את ההופעה של קריסטן סטיוארט בספנסר אבל בתור עיבוד שמרגיש הכי נאמן לפרסונה של דיאנה, דביקי לוקחת את קרב הדיאנות. מקווה שהקריירה שלה תתפוס תאומה כי התפקיד שקיבלה בטנט היה כפוי טובה בצורה מרגיזה.