למרות שכבר בערך שנתיים טלוויזיה על שלל סדרותיה היא "און טופיק" בעין הדג, עדיין קשה להגיד שהאתר הפך לאתר ביקורות טלוויזיה. אולי זה העיצוב, אולי זה העובדה שכתיבה על טלוויזיה תובענית יותר מכתיבה על סרטים, אולי זה בגלל שבכל זאת, עין הדג הוא בעיקרו אתר על סרטים.
לכן גם השנה לא נראה שמישהו מהכותבים ינסה לסכם את השנה הטלוויזיונית, ולכן, שוב, זה נופל עליכם. אז תגידו – מה הייתה סדרת השנה? מיני סדרת השנה? מה הייתה הסדרה הכי גרועה? מי היה שחקן השנה בטלוויזיה? שחקנית? מה היה התרגום הכי טוב לסדרה? הכי גרוע? מי הייתה הרשת הכי טובה? מה היה פרק השנה? וכמובן – מה הייתה אכזבת השנה, ולמה היא "משחקי הכס"?
Watchmen כמובן.
סידרה מסקרנת ומוזרה. כל כך אהבתי! והייתי מת לרקוד עם אנג'לה אייבר.
נכון שד"ר מנהטן הוא אחת הדמויות המעצבנות?
צ'רנוביל. סדרה שאחרי שראיתי את הפרק האחרון פשוט חזרתי וראיתי ישר את הפרקים הראשונים שוב. יצירת מופת.
אני חושב משחקי הכס היתה הכי גרועה השנה, למרות שיכול להיות שפספסתי משהו.
וואצ'מן היא הפתעת השנה כי איכשהו זה המשך לוואצ'מן שלא גרוע.
יש שתי תשובות נכונות
יורשים ופליבג. (למען האמת אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בכזאת הסכמה עם הקונצנזוס https://www.metacritic.com/feature/critics-pick-top-10-best-tv-shows-of-2019 )
לאחרונה נהייתי איש של טלוויזיה הרבה יותר משאני איש של קולנוע, אז אני אנצל את הפלטפורמה לעשות סיכום משלי בקרוב.
ולדירוג המלא
הטעם שלי בטלוויזיה הוא קצת משונה, כי אני נע בין להסכים לחלוטין עם הקונצנזוס/דעת המבקרים לבין להתנגד לה נחרצות. הייתי אומר שיש לי נטייה להעדיף סדרות לא-הוליוודיות, שמשולב בהן גם הומור, ושהדמויות שלהן מרגישות כמה שיותר אותנטיות.
להלן דעותיי:
סדרות שלא ראיתי את העונות שלהן ששודרו ב2019 כי לא התחברתי לעונות הראשונות שלהן: הכתר (יותר מדי מלודרמה לטעמי), גברת מייזל המופלאה (כתיבה "פיוטית" אבל מאולצת), סוף הפאקינג עולם (קשה לי עם סדרות שבהן האנשים לא מדברים כמו שבני אדם אמיתיים מדברים), סיליקון וואלי (יכול להיות שאני צריך לתת לזה עוד צ'אנס אבל הכמה פרקים שראיתי עשו לי אסוציאציות למפץ הגדול שאני מאוד לא אוהב).
סדרות שנמצאות ברשימה שלי וטרם הספקתי להגיע אליהן: הבנים, מר רובוט, אנבליבבל.
סדרות שיצאו ב2019 ולא אהבתי:
צ'רנוביל – דעת מיעוט, אני יודע. אבל בעוד שערכי ההפקה מרשימים מאוד, הרגשתי שהכתיבה והמשחק קלישאתיים והוליוודיים מדי.
משפחת ג'מסטון – בסך הכול די מקורי ועשוי טוב, אבל ההומור האמריקאי סטייל סת' רוגן וחבריו נמאס עליי כבר מלפני כעשור.
טוקה וברטי – הרגיש לי צעקני וילדותי.
משחקי הכס – למען האמת, אני חשבתי שהעונה האחרונה הייתה עדיפה על עונה 7 ועל חלקים מעונה 6, כי אני מעדיף הפתעה ויציאה מהשגרה על פני בנאליות מופרכת, גם אם היא עשויה רע. אבל כן, היא הייתה עשויה רע. נו, בסדר, תמיד יהיה לנו את עונות 1-4, שהן באמת מופת.
סטריינג'ר ט'ינגס – שתי העונות הראשונות היו כיפיות, בשלישית איבדתי סבלנות, והרגשתי שהיא כבר לא מחדשת.
כמעט נכנסה לטופ 10: Undone של אמזון. קונספט מעניין, נהניתי מהצפייה, אבל היא לא הצליחה להשאיר חותם ונמנעה מלהיכנס למחוזות מורכבים באמת.
ולהלן הטופ 10:
10. ריק ומורטי – עונה פחות טובה מ1-2, אבל כן בערך ברמה של 3 לדעתי. כל הפרקים היו טובים פלוס, אבל אף אחד לא היה וואו. הכי חיבבתי את הפרק עם ה Heist.
9. ביג מאות' – היא לא הייתה מבריקה כמו עונה 2 מבחינה עלילתית, אבל הייתה בעיניי מצחיקה מאי פעם. מורי לשלטון.
8. לאב דאת' רובוטס – הייתי מקצץ מ18 פרקים ל12, אבל עדיין, מדובר בחתיכת הישג מרשים. אנימציות יפהפיות, סיפורים מקוריים. קריפי בלי להיות זול. אחלה של דבר.
7. מראה שחורה – אני מהמעטים שעדיין מאוד אוהבים את הסדרה. אמנם "באנדרסנאץ' " היה מאכזב, אבל עונה 5 כללה שניים פרקים מהטובים בתולדות הסדרה לטעמי (הראשון והשני. השלישי די זוועתי). הראשון מביניהם, על המשחק של המציאות הוירטואלית, הוא מהפרקים הטובים שראיתי השנה ואולי בכלל. במקום ללכת למקום הצפוי הוא לוקח פנייה חדה למחוזות לא שגרתיים ומקוריים.
6. השומרים – ההפקה והבימוי מצויינים, והעובדה שכל כך הרבה מהשאלות שנפתחו בפרקים הראשונים באמת נענו, ובסדר הגיוני ואחיד (לא שמרו את הכול לסוף), היא מרשימה מאוד. יש כאן בניית סיפור מעולה. למרות זאת, היא מעט אוברייטד בעיניי, הדיאלוגים לא ברמה גבוהה כמו העלילה, והסוף היה מאכזב.
5. בוג'ק הורסמן – זאת אחת הסדרות האהובות עליי, והחצי-עונה החצי-אחרונה לא אכזבה, אבל גם לא הפילה אותי מהרגליים. נחכה לראות איך היא תיסגר. עדיין, מדובר בסדרה שהיא גם מופרעת וגם רגישה בטירוף, ולצפות בה זה חתיכת רכבת הרים של רגשות.
4. בובה רוסית – מבין כל סדרות הבינג' של נטפליקס (פרקים קצרים, עלילה קצבית) זאת אולי המוצלחת מכולן. נטשה ליון אדירה, העלילה נבנית בצורה מחושבת ומגיעה לסיום יפהפה. כיף גדול.
3. בארי – וואו, איזו סדרה, ואיזו עונה. שילוב שנראה כמעט בלתי אפשרי בין קומדיה מטורפת למתח ודרמה סטייל ברייקינג באד. שחקנים מצויינים, דיאלוגים אייקוניים (היי אייק!), פשוט טלוויזיה למופת.
2. פליבג – מספיק לראות שתי דקות מהסדרה (והאמת, דווקא לא שתי הדקות הראשונות שלה שהן קצת on the nose עם הקונספט) בשביל לדעת שיש כאן משהו מיוחד. זה מרגיש כמו שבירה מוחלטת של המדיום הטלוויזיוני ויצירה של חומר חדש. השבירה של הקיר הרביעי נעשית בצורה לא פחות ממושלמת, פיבי וולר ברידג' משחקת נהדר וכותבת עוד יותר נהדר. סדרה גאונית לחלוטין.
1. יורשים – כנראה העונה הכי טובה של סדרה שראיתי. זאת סדרה שמרגישים שנכתבה על ידי צוות של תסריטאים ואני מתכוון לזה במובן הטוב ביותר. יש כאן גיוון, חדות, וכמות היסטרית של הברקות של תסריט. גם המשחק הוא יוצא דופן באיכותו. כל הדמויות הן אגואיסטיות לחלוטין ולא ראויות להרבה אמפתיה, אבל ההתנגשות ביניהן לא מעיקה בכלל אלא נעשית בצורה כיפית, מצחיקה ומרתקת. יש רצף של פרקים מבערך פרק 2 עד פרק 10 שכל אחד מהם ראוי לציון של בין 9 ל10. למי שטרם צפה – העונה הראשונה גם מצויינת, אבל מניסיון שלי רק בפרק 6 באמת מתחברים אליה. אז, לא לוותר.
זהו! ווהו, זה היה כיף. אנחנו באמת בחתיכת גולדן אייג'.
לגבי סיליקון ואלי
אני התחברתי לתכנית רק בנסיון שלישי, ואני בהחלט יכולה להבין את מי שלא מתחבר לזה, אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח לך – זה *ממש* לא המפץ הגדול.
(גילוי נאות, אני כרגע ברצף בינג' של סיליקון ואלי, באמצע עונה רביעית ומאוד נהנית מזה. מחבבת את המפץ הגדול, למרות שמאוד מודעת למגרעות הרבות שיש בה).
סבבה
האמת שמכל הסדרות שפסלתי בזמן האחרון זו אחת שהכי פחות הייתי בטוח לגבי הפסילה שלה, אני אתן עוד צ'אנס.
אוף, רציתי לנוח היום. תודה שהרסתם
טוב, בואו נתחיל.
הסדרה הישראלית הטובה ביותר: "האחיות המוצלחות שלי". סדרה שמציגה באופן מדוייק להחריד את המניירות של אזרחי ישראל. הכתיבה קולחת והפרקים מדהימים. זה שהיא מצחיקה זה בעיקר בונוס.
עוד ראויה לציון: "נחמה" של רשף לוי.
המיני סדרה הטובה ביותר: "צ'רנוביל". פירטתי כבר מדוע בדף הסרט. סדרה עם איכות הפקה יוצאת דופן ופרקים מזעזעים (בקטע טוב).
עוד ראויה לציון: "כשהם רואים אותנו" של נטפליקס, ספציפית בגלל הפרק האחרון שעוסק בחייו של אחד הנערים בכלא ומהווה, בפני עצמו, סרט כלא מהשורה הראשונה.
סדרת האנימציה הטובה ביותר: תחרות קשה בין "אהבה, מוות + רובוטים", "סאות'פארק" שקצת חזרו לעצמם, "ריק ומורטי" עם חצי-עונה טובה, "פה גדול", "דיסנצ'נטמנט" וכמובן "בוג'אק הורסמן". סתם נו, על מי אני עובד? "בוג'אק הורסמן" כמובן. התנצלותי הכנה, יונתן, לגבי Primal שטרם צפיתי בה, אבל זה בתכנון.
סדרת התעודה הטובה ביותר: "העולם שלנו" בנטפליקס. פשוט וואו, כל פרק הוציא ממני שריקות התפעלות כמו ענפת הבקר הפראית בעונת החיזור.
עוד ראויה לציון: "הסרטים שעשו אותנו" (מבית היוצר של "הצעצועים שעשו אותנו", חביבה גם היא). ארבעה פרקים שעוסקים, כל אחד בתורו, על האופן בו נעשו כמה מהסרטים האהובים בכל הזמנים, ועל הקשיים שהתגלו במהלך ההפקה (מסתבר כי הפקת "ריקוד מושחת" הייתה שכונה, "מת לחיות" זה נס, "שכחו אותי בבית" נעשה עם יותר מחשבה משחשבתי ו-"מכסחי השדים" יצאה איך שיצאה כי אנשים מטורפים הצליחו לתקשר אחד עם השני).
סדרת הקומדיה הטובה ביותר: "בארי" (אם כי המונח "קומדיה" כאן הוא בתחום האפור). לא חשבתי שניתן יהיה להתעלות על העונה הראשונה המופתית, אבל הם עשו את זה בגדול (ופרק 5. פרק פאקינג 5…. צפו בו).
עוד ראויה לציון: "חינוך מיני" בנטפליקס. כל מי שחשב שאסא באטרפילד לא מצחיק – בבקשה.
סדרת האנימה הטובה ביותר: המממ… Vinland Saga או Dororo (על השנייה כתבתי ביקורת מי שמעוניין. הראשונה תקבל אחת בקרוב), שתיהן זמינות באמזון פריים ושתיהן נהדרות.
סדרת הדרמה הטובה ביותר: וואו, זה מסובך משחשבתי. אהבתי את "הבנים", אהבתי את "השומרים", אהבתי את "הכתר", אהבתי את "המרחב", אהבתי את "המנדלוריאן", אהבתי את "פריצ'ר", אהבתי את "בלש אמיתי", אהבתי את "אופוריה" ואהבתי את "מיינדהאנטר". אבל אני חושב כי (שנה שלישית ברצף) אהבתי יותר מכולן את "גברת מייזל המופלאה": סדרה שהכל בה עובד כמו שעון שווייצרי, בין אם זה הסטים המרהיבים, הוואן שוטים, הדיאלוגים, המשחק, הקומדיה, הדרמה, הסאונדטראק… הסדרה הזו היא כיף אחד מתמשך.
אכזבות: "משחקי הכס" (דה. אבל עם פחות רגשי שנאה עזים כמו רוב האינטרנט), "אקדמיית המטריה" (רעיון טוב, ביצוע פחות), "דברים מוזרים" (מרגישה כמו שידור חוזר… שוב), "אלי" (המשחק של סשה ברון כהן נהדר, הסדרה עצמה פחות), "ג'ק ריאן" (עונה ראשונה טובה. עונה שנייה שעמום מוחלט), "סיפורה של שפחה" (כל שפחה שהיא לא ג'וּן רק מעיזה למצמץ לא נכון, וכורתים לה את הלשון; ג'וּן מסוגלת לדרוס 50 מפקדים כשהיא בתוך טנק, לעיניי קהל של 200 איש – והיא תקבל נו נו נו).
"נחמה" באמת הפתעה נהדרת
לגמרי ירד לי מרשף לוי אחרי שהייתי בסטנדאפ שלו ולא צחקתי אפילו פעם אחת, אז שמחתי לגלות שכתסריטאי ושחקן הוא הרבה יותר מוצלח. סדרת מופת, קורעת גם מצחוק וגם את הלב, ומשוחקת מדהים ע"י כל המעורבים.
בנוסף למה שנאמר
בנוסף שלבחים המוצדקים בהחלט לצ'רנוביל יש עוד כמה סדרות שלדעתי ראויות למילה או שתיים:
המנדלוריאן – היי תראו אפשר לעשות מלחמת הכוכבים כיף, לתשומת לבכם דיסני.
הכתר – עברו בהצלחה את המשוכה הכי קשה בטלוויזה וזה החלפה של כל הקאסט, כנראה הצליחו אפילו להתעלות על העונות הקודמות עם כמה פרקים ישר לפנתאון של הטלוויזיה.
הWITCHER – עולם פנטזיה חדש, שבהתחשב בכאב ראש של המרת שני הספרים הראשונים לטלוויזיה עשו עבודה נהדרת.
ריק ומורטי- שנה וחצי המתנו ובהחלט היה שווה את זה.
בובה רוסית – פשוט נהדר ואם לא ראיתם את זה מה לעזאזל לא בסדר אתכם.
"הבנים" ו"גברת מייזל המופלאה"
הראשונה מסתמנת כהבטחה רצינית לשנים הבאות, השנייה ממשיכה כבר עונה שלישית ברציפות להיות האירוע שאני הכי מצפה לו כל חורף. כמו כן, זו סדרה עם שילוב נדיר בין שחקנית ראשית שהיא לגמרי כוכבת (רייצ'ל ברוסנהן המושלמת באדם) ואנסמבל שחקני משנה שכל אחד מהם יותר מוכשר מהשני. בכלל, לאמזון יש כמה תותחים רציניים שלגמרי מציבים אותה בתור המתחרה האיכותית של נטפליקס.
סדרת האנימציה של השנה מבחינתי ממשיכה להיות The Dragon Prince, שסגרה עונה שלישית נהדרת לאחרונה. אנשים שאהבו את אווטאר וקוררא ועדיין לא ראו את זה – מה לא בסדר אתכם, תעזבו הכל ולכו לצפות עכשיו.
מיני-סדרה – Unbelievable. סדרה שמצליחה להיות גם חשובה וגם טובה, וגם רלוונטית בצורה מכאיבה לימינו. נשארה במחשבות שלי הרבה מאוד זמן אחרי שסיימתי אותה.
לגבי The Dragon Prince
האנימציה של זה ממש מפריעה לי בעין. אני רוצה לתת צ'אנס אבל זה די מוריד.
נכון, אבל הסדרה שווה את זה, ויש גם שיפור בשלב מסוים
העונה הראשונה נראית די נורא אבל בעונות שאחר כך התנועה והבעות הפנים של הדמויות ממש משתפרות. מסכימה שלפעמים אנימציה מחורבנת מספיקה בשביל לפסול סדרה, אבל פה הייתי ממליצה לא לוותר.
בוגא'ק בוג'אק ושוב בוג'אק
הסדרה הזאת מהעונה השלישית ברמה אחרת משאר הסדרות, פשוט וואו.
הפתעת השנה מבחינתי זה the boys שהייתי בטוח שתהיה זבלון ובסוף הייתה נהדרת ומבדרת מאוד.
חייבת לומר ש-Mr. Robot זו די סדרת מופת
יש שם כמה פרקים פשוט מדהימים, ובכלל הסדרה כולה לדעתי טובה וקשה ומסובכת ונוראית ופשוט טובה.
לא רוצה לפרט יותר מדי כי העונה האחרונה רק הסתיימה אבל בהחלט סדרה מפתיעה ומעניינת.
זהו, נגמרו לי מילות התיאור.
איך שכחתי את מר. רובוט
אני עדיין באמצע עונה 4 (אחרי פרק 7 אם לדייק), אבל הסדרה הזו היא רכבת הרים של אמוציות ואחד מארגזי החול המעניינים על המסך. חבל שהיא קצת התפספסה בעונה 2, אבל עונות 1, 3-4 פשוט מדהימות. מקווה לא להתאכזב מהסוף.
בלי ספוילרים
אתה לא תתאכזב. עונה מופתית עם סיום סדרה מושלם (מתחרה לגמרי בסיום של שובר שורות)
וואו, כן
סיימתי הרגע.
אני בתהודה של רגשות, רובם חיוביים. מעין שילוב של פסטורליה ותחושת השלמה. יש לי כעת רצון עז לצפות בה מחדש, הפעם מפרספקטיבה אחרת נוכח הסוף. סאם אסמאעיל הראה פה לדיימון לינדלוף איך כותבים סיום כמו שצריך, אחד שמתכתב עם הסדרה מראשית דרכה.
הברקה. שאפו. בראבו.
בהחלט
(ל"ת)
שלוש שנתנו בראש
אחד הדברים המדהימים לגבי נטפליקס הוא שגם אחרי שהיא התבססה בתור אחד מערוצי הצפייה העיקריים של אנשים ברחבי העולם, היא עדיין מחפשת את הקול הייחודי שלה, לא ממש מוצאת – אבל הצופים מרוויחים ממסע-החיפושים הזה. שלוש סדרות של נטפליקס סגרו עונה שלישית השנה, וחשבתי שהעונה הזו היתה הטובה ביותר של כל אחת מאותן סדרות בתורה:
דברים מוזרים – נתנה לגיבורים שלה להתבגר (טוב, מה לעשות, השחקנים גדלים) ועשתה את זה בחינניות יתרה, תוך שמירה על כל מה שהפך את העונה הראשונה (השניה היתה אכזבה) לנפלאה. ליוצרי הסדרה היתה החוצפה להמשיך את הפרק האחרון בערך רבע שעה אחרי שהוא נגמר, ועוד יותר חוצפה להפוך את הרבע שעה הזו לאחד הדברים הכי סוחטי-דמעות שראיתי השנה.
The Dragon Prince – מה שהתחיל בתור סדרת פנטסיה נוסחתית לגמרי בשתי העונות הראשונות… נשאר די נוסחתי בעונה הנוכחית, האמת. אבל יוצרי הסדרה פתאום נזכרו שהעלילה צריכה גם לזוז לאנשהו, וסיפקו פרקי סיום מרשימים עם סצנות קרב המוניות שלא היו מביישות את "משחקי הכס".
The Toys That Made Us – הנה דוגמה לסדרה שאני מנחש שכבר לא נראה בנטפליקס בעתיד הקרוב, כשענקית הסרטימינג תתמסד. האסטתיקה היו-טיובית החצופה של סדרת הדוקו הזו פשוט לא תלך טוב עם אופי מהוגן יותר. בעונה השלישית שלה, הסדרה הזו יצאה קצת ממחוזות הגיקדום הבטוחים שבה היא הסתובבה קודם, ונתנה מבט מעמיק יותר על תהליכים יצירתיים מאחורי הקלעים (בפרק על הפאוור-ריינג'רס) או על השאלה מה זה בעצם "צעצוע של בנות" (בפרק על "פוני קטן"). הרגע הטלוויזיוני של השנה הגיע מבחינתי בפרק על הפאוור-ריינג'רס, שבו חים סבן מסביר איך לבטא את השם שלו ("מבטאים את זה חיים. חחחחחיייייים").
וחוץ מזה היו גם: בובה רוסית (גם של נטפליקס), Carole and Tuesday (גם בנטפליקס), Swamp Thing (יצירת מופת עד שההחלטה לבטל אותה הביאה לפרק סיום שחרבש את הכל) ו-"המקום הטוב" (רק התחלתי לראות).
חד משמעית – Years and Years
או בתרגומה ״השנים״. נכון, אפשר לדבר על ״צ׳רנוביל״ הנהדרת, או על ״השומרים״. אבל ״השנים״ היא הסדרה שזכתה משום מה להכי מעט הייפ השנה למרות שהיא חוויה מטלטלת, מסחררת ושומטת-לסתות.
סדרת הקומדיה והלא מדוברת מספיק:
בארי.
בארי בארי בארי בארי
כל מילה מיותרת
The Good Place
כן, עדיין.
כשאני חושבת על מה גרם לי לרצות לראות עוד פרק ועוד אחד, מה גרם לי לחשוב על הפרק גם אחרי שהוא נגמר – זה לגמרי החבר'ה של מייקל שור.
כמו כן – פליבג ו-Killing Eve הן וואו אחד גדול , פיבי וולר ברידג' תתחתני איתי בבקשה.
בתחום האנימציה – Big Mouth.
אלה הסדרות של השנה מבחינתי.
זה לגמרי השנה של המיני סדרות
שלושת הסדרות שהכי אהבתי השנה היו מיני סדרות:
1. צ'רנוביל: מה עוד אפשר להגיד שלא אמרו. יצירת מופת במלוא מובן המילה. תכלא אותי בחדר לשבוע עם משימה אחת של למצוא משהו רע בסדרה הזו ואני עדיין אכשל. מתחרה עם אחים לנשק למיני סדרה הכי טובה שאי פעם נוצרה.
When They see Us.2: היה צריך יצירת מופת כמו צ'רנוביל כדי שהסדרה הזאת לא תהיה מקום ראשון אצלי.
3. לא ייאמן: אולי הסדרה הכי קשה לצפייה שראיתי השנה. לא זוכר מתי אחרונה כל כך זעמתי מיצירה טלוויזיונית והעובדה שהיא מבוססת על מקרה אמיתי גורמת לי לכעוס אפילו יותר. לקייטלין דובר מגיע כל פרס אפשרי על תצוגת המשחק שלה בסדרה. תנו לה אוסקר מצידי.
4. The Boys: אולי הסדרה הכי כיפית של השנה והיחידה שבאמת עשיתי לי בינג'. סיימתי אותה ביום וחצי.
5. דברים מוזרים עונה 3: אחרי האכזבה שלי מעונה 2 דברים מוזרים חוזרת לעונה הכי טובה שלה. יש שיגידו שהיא חוזרת על אותה נוסחה אחר עונה והם צודקים אבל הפעם אותה נוסחה עובדת הכי טוב.
1. הפרק הרביעי קצת נמרח ומשעמם
וניסה לזעזע בכוח גם אחרי שהנקודה כבר הובהרה, ואז לדחוף אותה עוד ועוד לגרון. לא אהבנו. פרק 5 היה כמובן פיצוי הולם ומענג.
הסדרה, בעצם מיני-סדרה, של השנה
היא השנים (Years & Years) של ראסל ט. דיוויס.
קורותיה של משפחה בריטית בין 2019 ל-2034. 15 שנה של שינויים פוליטיים, טכנולוגיים וחברתיים השזורים זה בזה. יש לדיוויס נטיה למטיפנות מסוימת ואובר-פסימיות אבל יש גם המון אנושיות וגם אופטימיות. והמונולוג של אמה תומפסון בפרק 5 יישאר אתכם הרבה אחרי סיום הפרק.
מר. רובוט (העונה הרביעית מהשנה וכל הסדרה)
יצא לי לראות המון תוכן מעולה השנה בטלוויזיה (השומרים, יורשים, הדיוס, Primal, אופוריה, הבנים, בארי, צ'רנוביל ועוד ששכחתי), אבל זאת הסדרה שהצליחה להשפיע עליי הכי הרבה.
כבר בעונה הראשונה מאוד אהבתי אותה, כשסם אסמעיל יצר מין גרסא מודרנית של "מועדון קרב" מבחינת הרעיונות והמסרים. העונה השנייה הייתה הכי חלשה לדעתי (ולדעת הרוב ממה שקראתי), כשהסדרה בעיקר נשארה על האדים של העונה הראשונה ולא ממש הצליחה לפתוח בעלילה חדשה ומעניינת. היא עדיין הייתה טובה, אבל לא באותה הרמה. כל זה נשכח בעונה השלישית שהייתה טובה מהשתיים הקודמות, והרביעית הופכת אותה ליצירת מופת של ממש.
כמעט על כל פרק שמקדם את העלילה הראשית של כל הדמויות, קיבלנו פרק קונספט שמתמקד בדמות משנה או בדמות הראשית שהיה כתוב ומבוים בצורה מדהימה. פרק 7 במיוחד, שמבחינתי היה אולי 50 הדקות הטובות שראיתי בטלוויזיה ומנצח את רוב (אולי כל) סרטי השנה, יושב כבר שבועות ב-IMDB על ציון 10 עגול (היחיד חוץ מ"אוזימנדיאס" של "שובר שורות"). חוץ מלתת סיום ראוי עליתית, סם אסמעיל, שכותב ומביים לבד את כל הפרקים מאז עונה 2, הצליח להתעכב את כל דמות ולתת לה את הסיום הכי מושלם שהיה אפשר לתת. מעבר לזה הוא הצליח לענות על כל השאלות והתהיות שהיו בעונות הקודמות, והוכיח שטוויסטים גדולים נבנו עוד מהפרקים הראשונים של עונה 1 ולא סתם נזרקו באוויר.
כל זה מביא אותה מבחינתי להיאמר באותה נשימה עם סדרות כמו "הסופרנוס", "שובר שורות" ו"הסמויה". בהחלט אתגעגע.
לא צפיתי בהרבה טלוויזיה
אז זו לא השוואה לכלום, אבל אירוע השנה מבחינתי הוא סיום "עמק הסיליקון" שהיא סדרה עם התפתחות עלילתית משובחת (ודיוק ציני רצחני).
על רוב הסדרות שראיתי כתבו כבר אחרים, רציתי לציין ארבע נוספות
השתיים שנפרדתי מהן השנה בצער:
ליגיון – מוזר, מפותל ולא בטוח שאני יכולה לסכם מה בכלל הלך שם אבל זה היה מרהיב ומרתק לאורך כל הדרך.
פריצ'ר – סדרה פסיכית שלא דופקת חשבון לאף אחד, עם דמויות שתמיד עושות את הדבר הלא נכון ואי אפשר שלא לאהוב אותן על זה.
האחת שעוד אפרד מהעונה האחרונה שלה בבינג' עוד כמה חודשים:
על טבעי – מסתיימת אחרי חמש עשרה שנה. סדרה שתמיד חגגה את היותה B Movie ועשתה את זה עם המון הומור, סטייל ומה שנראה כמו הערכה כנה לצופים הנאמנים שלה.
והאחת שגיליתי השנה ולא ברור לי איך היא עוד לא להיט ענק:
Final space – אנימציה מצחיקה מאוד ועם המון לב על אסיר שנשלח לבידוד בספינת חלל, כשלפתע מגיע חייזר עגול , ירוק וידידותי (וחמוד יותר מבייבי יודה) ומשם העניינים מתדרדרים.
לדעתי חלל סופי לא תפסה כי לעונה הראשונה שלה יש בעיות איזון ענקיות
בין הדרמה לקומדיה כך שהיא יחסית נכשלת בשניהם, בעונה השניה זה די תוקן אבל עדיין לא במאה אחוז.
חוץ מזה, גארי הוא דמות מעיקה.
לטעמי היא נהדרת
אני מבינה למה יש אנשים שלא עפים על גארי, אבל מבחינתי הוא לא בעיה.
והעיקר הוא שיש שם את מונקייק.
איך לא מדברים פה יותר על The Boys??
בפער ניכר הסדרה האהובה עלי העונה, ואני אפילו מופתע שהיא בקושי מוזכרת פה בדיון.
יש בסדרה הזו כמה קונספטים גאוניים (שמבוצעים הרבה יותר טוב מאשר בקומיקס המקור) ואת הדמות הטלוויזיונית של השנה – הומלדנר. בכלל יש הרבה דמויות שתענוג לראות ושחקנים שעושים עבודה מצויינת (בוצ'ר, מאדר מילק, פרנצ'י ודה-דיפ). אבל הדמות של הומלנדר היא הדמות הכי מרתקת שראיתי זה זמן רב, נבל-על אבל עם עומק אמיתי ושחקן נראה כאילו הוא נולד לתפקיד הזה.
כל פעם שהוא על המסך יש לי צמרמורת.
דבר נוסף שהסדרה הזו ממש טובה זה ביצירת של סיקוונסים ממש מוצלחים – אולי אין מספיק כאלו, אבל שיש סיקוונס טוב הוא טוב (קצת בדומה ל-stranger things). לדוגמא הסצינה במטוס נוסעים, הכליאה של טרנסלוסנס, האירוע של הארגון הנוצרי ועוד
הסדרה הנוספת שממש אהבתי השנה – big mouth – לדעתי עונה 3 היא הטובה עד כה.
סדרות שראיתי השנה
"בוג'ק הורסמן" – חצי-עונה אחרונה נהדרת לסדרה הכי טובה של נטפליקס ואחת הטובות באופן כללי.
"בובה רוסית" – השילוב של לולאת זמן + מוות היה מאוד מוצלח השנה. סדרה שלוקחת את הקונספט למקומות חדשים ומעיינים עם הופעה נהדרת של נטשה ליון.
"הבנים" – כיפית באותה המידה שהיא צינית וגרפית. כלומר, מאוד. כתבתי בהרחבה.
"הארלי קווין" – בין חצאי העונה של בוג'ק מצאתי סדרת אנימציה אחרת שתעביר את הזמן. מתמקדמת בנבלית של DC שמנסה לצאת מהצל של הג'וקר ולהפוך לנבלית בזכות עצמה. לפעמים דירוג ה-R שלה משומש באופן משעשע, לפעמים נראה שהיא עושה את זה רק כי היא יכולה. אבל זה עדיין מאוד, מאוד כיף ומצחיק.
"מראה שחורה" – לא העונה הכי טובה, אבל עדיין מוצלחת. פרק ראשון נחמד שיכל ללכת יותר רחוק עם הפרמיס שלו, פרק שני מוצלח מאוד ופרק שלישי שהרגיש כמו הגרסה של הסדרה לסרט של ערוץ דיסני.
"ריברדייל" – לא מדבר על העונה החדשה, אלא דווקא הראשונה. החלטתי לתת לזה צ'אנס ותוך כמה ימים סיימתי את העונה. סדרה מאוד קאמפית, והיא יודעת את זה. מגוחך ומטופש, אבל לעזאזל, כמה שזה מבדר.
"משחקי הכס" – ערימת אשפה בוערת של עונה אחרונה. לא חסרים סרטונים ביוטיוב שקרעו אותה לגזרים (ממליץ על אלו של לינדזי אליס).
ראיתי פרק אחד וויתרתי:
"השומרים" – לא, תודה, לינדלוף.
"המכשף, חומריו האפלים" – פשוט משעמם, הייתי מול המסך עם אותה הבעת פנים אדישה לאורך כל הפרק.
"באטגירל" – כתיבת גיבורי-על של CW מוגברת ל-11, בקטע הכי רע שיש.
ראיתי פרק אחד וצריך להמשיך בהזדמנות: "בארי", "אימה אמריקאית 1984", "מה שאנחנו עושים בצללים".
סדרות שהרבה מדברים אליהם ואולי אגיע אליהן יום אחד: "פליבאג", "צ'רנוביל", "להרוג את איב", "תכנית הבוקר".
סדרות שאני מצפה להן השנה:
"הפלייליסט המדהים של זואי" – אחרי ש"האקסית המטורפת" נגמרה השנה, אני צריך עוד סדרה מוזיקלית מודעת לעצמה שתמלא את החור. ממש מקווה שזה יהיה טוב.
"אטלנטה" – הסדרה הכי טובה של העשור האחרון כבר חודשה לשתי עונות נוספות שאמורות להתחיל להצטלם באביב הקרוב. לא בטוח שתספיק לעלות השנה, אבל אפשר לקוות.
"סיפור פשע אמריקאי" – לא התחברתי לעונה של ורסצ'ה, אבל אולי אחת שבה קלייב אוון מגלם את ביל קלינטון תהיה טובה יותר?
"מה שאנחנו עושים בצללים" זוכה אצלי בפרס ה
"רגע הכי טוב מסדרה שראיתי רק רגע אחד ויחיד ממנה" (מסדר הערפדים הגדול).
ראיתי השנה בסה"כ 2 סדרות*
ושתיהן הסתיימו בעונות מצוינות – מקביל (Counterpart) ומר רובוט.
הייתי אומר שבסה"כ מקביל תפסה אותי יותר, במיוחד העונה הראשונה, אבל העונה הנוכחית של מר רובוט הייתה פשוט וואו מתמשך.
*טוב, גם את משחקי הכס ומראה שחורה (מכוח ההרגל בעיקר) אבל אין לי כ"כ מה להוסיף לגביהן
אהבתי את העונה הראשונה של מקביל
בעונה השנייה כבר לא הצלחתי לעקוב מי הוא מי ומה הוא זומם והפסקתי באמצע. נראה לי שהיא סדרת ריגול מתוחכמת מדי בשבילי.
דווקא עונה שנייה הייתה זו שבה היו ההסברים
(ל"ת)
יכול להיות
הבעיה היא שכבר לא אכפת לי, וזה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסדרה.
רק מסקרנות (עם ספוילר אם צריך), למה משתמשים בטכנולוגיה ישנה?
ישנה
מחשבים ישנים, טלפונים קוויים שחורים וכאלה.
אם ממש יהיה לי זמן אולי אמשיך, אבל כנראה שאמצא סדרות טובות יותר.
שנה די טובה
הטוב:
היורשים – כתיבה מבריקה ומשחק פנומנלי. דואגת לספק רגעים בלתי נשכחים פעם בכמה פרקים והפינאלה לעונה השנייה שומט לסתות ומכין את הקרקע לעונה השלישית בצורה הכי טובה שאפשר. תענוג.
השומרים – מאוד נזהרת לא לחרוג מהאופי של חומר המקור ובכל זאת לא מפחדת לקחת סיכונים וללכת לכיוונים מעניינים (בתכל'ס, כדי לשמור על האופי של המקור די חייבים לעשות את זה). לקראת הסוף מספקת שורה של פרקים נפלאים (בעיקר 6, שהוא כנראה הפרק הכי טוב שיצא השנה), שקצת מאבדים מהאפקט אחרי הפרק האחרון המאכזב שמאפיל עליהם. עדיין, סדרה מעולה.
בארי – שילוב מוצלח של דרמה וקומדיה וסדרה שמאוד כיפית לצפות בה. הקומדיה קצת נזנחת לקראת סוף העונה, אבל זה לא משנה כי הדרמה עדיין נהדרת. גם כאן, הפרק האחרון בעייתי, אבל לא כזה שמוריד מאיכות הפרקים שבאו לפניו בשום צורה.
צ'רנוביל – סיפור מרתק שמסופר דרך המסך בצורה מאוד אפקטיבית. לסדרה יש רק 5 פרקים מה שמונע להכיל רגעים דלים ומספק סדרה מהודקת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
הנערים – כתבתי על הסדרה אחרי שראיתי ממנה שני פרקים כאן והכרזתי עלייה כ"אסון גדול בתרבות ובחברה הישראלית". ובכן, מסתבר שהיא סדרה ממש טובה. בעוד שהפרקים הראשונים עדיין מאוד בעייתיים, ככל שהסדרה ממשיכה מגלים שמדובר בסיפור אנושי כואב ונוראי. לסדרה הרבה פחות אכפת מהמצב במזרח התיכון ובמקום זה מעדיפה לספר את הסיפור האישי של כל דמות שמעורבת במקרה הנורא ההוא, משני הצדדים. המשחק של כמה מהדמויות פשוט מדהים, ובסצנה מסויימת אחד השחקנים מספק פה את אחת מתצוגות משחק הכי טובות שראיתי, בכל מדיום, ומכל מדינה.
הרע:
משחקי הכס – כן.
החלק הטוב של השנה קיבל ממני כמה מאות מילים והחלק הרע קיבל ממני רק 3 מילים. אולי זה אומר משהו על האיכות של השנה הזאת. אולי זה אומר משהו על העונה האחרונה של משחקי הכס. אולי זה אומר לנו משהו על משמעות החיים, מי יודע.
אוה, טלוויזיה, סוף סוף סיכום שנה בתחום שבו ראיתי מספיק!
פרס ג'ים הנסון ליצורים של ג'ים הנסון – לקראת סוף השנה כמעט ונראה שעיצוב העולם הסטאר-וורסי של המנדלורי, ובפרט הילד, יקחו את הפרס על עיצוב דמויות – אבל עדיין, הקריסטל האפל היה דוגמה מרשימה למה שאפשר לעשות עם בובות
פרס דג הלבד המלוח מוענק לאנשי השיווק של דיסני, שפספסו לחלוטין את הפוטנציאל של הילד ולא הוציאו שום מרצ'נדייז לקריסמס. למה בובה של די-או אני יכול לקנות אבל הילד זה בהזמנה מוקדת לעוד כמה חודשים?
פרס "לא צריך בינג' בשביל לזכור בסוף העונה מה היה בתחילתה": זה לא טרנד חדש, אבל השנה חל שיפור גדול ביכולת של יוצרי טלוויזיה לצמצם. אחרי שעונות של 22 פרקים שמתרחשות בין ספטמבר למאי הפכו להיות שריד היסטורי, פתאום גילו שאפילו לא צריך למתוח עונה על בינג' של 13 פרקים אם אין מה לומר. עונות של סדרות טלוויזיה – בין אם בינג' ובין אם שבועיות – הצטמצמו לשמונה, תשעה, עשרה פרקים – וגילו את הקצב הנכון, שבו יש מספיק זמן לפתח עלילה ודמויות, אבל לא צריך למרוח זמן רק בגלל שיש התחייבות לעונה ארוכה.
פרס טכני מיוחד מוענק למנדלורי, שהראה שגם לא צריך פרקים של 60 ו70 דקות בשביל להעביר סיפור, וגם ב35 דקות לא נתקעים פתאום עם כותרות סיום בלי שהספקנו להעביר את העלילה.
פרס מדורת השבט לערוץ ברודקאסט בתחילת דצמבר יצאה ידיעה שתאגיד השידור כאן פורש מוועדת הרייטינג, בנימוק שהיום כבר לא רואים טלוויזיה בטלוויזיה. מה שהיה פעם ערוץ 1 הישן, הפך להיות בית של תכנים מקוריים, מעניינים, זמינים ברשת עוד לפני השידור. בין אם זאת סדרת המופת "סליחה על השאלה" או ראמזי אבן ראמזי, התכנים של כאן מהווים נתח משמעותי מאד מהתכנים המקוריים שאני צורך.
פרס "זה ציפור? זה מטוס? איזה ז'אנר זה בכלל?"מוענק לבארי, סדרה שגם בעונה השנייה לא החליטה אם היא דרמה, קומדיה או אקשן, אז החליטה להיות הכל בבת אחת.
אוף, נמחקה לי תגובה ארוכה
אז רק אציין שהנבחרת שלי היא סדרת המופת האיש במצודה הרמה שהסתיימה בעונה הרביעית. ושאהבתי מאוד את הבנים, מר רובוט, המרחב והמעניש.
גם אזכיר את איי זומבי שכתבתי עליה בהרחבה בדף שלה והסתיימה יפה.
The Witcher
The Witcher מתחיל מאוד חלש אבל תופס תאוצה רצינית מפרק 3. נהדר וימשיך להיות.
The Boys מעולה.
ריק ומורטי עונה מאכזבת. פאנישר עונה שנייה משעממת.
Yellowstone
סדרה מדהימה מהכותב של Hell Or High Water ו-Sicario
מורכב, אלים ומהנה מאוד. הדבר הטוב ביותר שקווין קוסטנר עשה מאז Open Range
אז ככה
מר רובוט – העונה הרביעית המושלמת של מר רובוט והסיום המופתי שלה שמו אותה בשורה אחת עם הסדרות הגדולות של שנות האלפיים. עם פרק 7 שהוא אחד הדברים הכי טובים שנראו אי פעם בטלוויזיה.
ריק ומורטי – שגם בעונה שלא התעלתה לגבהים של העונות הקודמות ניפקו לפחות שני פרקים מופלאים וממשיכים להיות אחד הדברים הכי חכמים ומצחיקים בטלוויזיה .
המרחב – שממשיכה להפוך את עצמה לאחת מסדרות המדע בדיוני הטובות ביותר בכל הזמנים (או אם תרצו "הסמויה" בחלל)
בובה רוסית – אחד הבינג'ים היותר מוצלחים שהיו השנה. נטשה ליון מעולה . ממש.
מיס מייזל המופלאה – הסדרה הזו מצחיקה חכמה שנונה ועם אחד מהרכבי דמויות המשנה הטובים שיש על המסך.
מנדלוריאן – כיף צרוף כמו שמלחמת הכוכבים צריך להיות.
ואחרון חביב – צ'רנוביל – יצירת מופת חד פעמית . סדרה מזעזעת בכל המובנים הטובים שלה. לא ישנתי יומיים אחרי הסוף שלה.
סדרות חביבות
הבנים – לא עפתי כמו הרבה כאן אבל כיף למדי
השומרים – התחלתי לראות . היה לא רע אבל כבד מדי. ננסה להשלים בהמשך
האכזבות
קילינג איב עונה 2 – ערימה של החלטות תסרטאיות פשוט מטומטמות הפכו אותה מאחד הדברים המרעננים על המסך לשעמומון שרק גורם לך לרצות לצעוק על הדמויות למה הן מתנהגות בכזה טמטום
סוף הפאקינג עולם עונה 2 – כנל . רענון שהפך לשעמום מוחלט. אתם פסיכופתים הבנו את הקטע . מיצינו.
משחקי הכס – אני דווקא די חיבבתי את העונה עד פרק 4 (כולל) אבל משם צניחה חופשית שעליה כתבו כבר מספיק. איזה שיברון לב…
סומן בטעות כספוילר. אשמח שתורידו
(ל"ת)
סוף הדרך זה 2019, כן?
זה נקרא טלוויזיה? כי אם כן, אז זה הטלויזיה היחידה שלי מהשנה וזו סדרה טובה מאוד.
עונה 4 של The Expanse
המשיכה להעלות את הסדרה במדרג סדרות המד"ב הטובות ביותר אי פעם. העונה הזאת היא למעשה סופט-ריבוט של הסדרה אחרי שהתעלומה המרכזית של העונות הקודמות נפתרה (מה זה הפרוטו-מולקולה ולמה היא נועדה), ועכשיו העלילה סובבת סביב השערים לעולמות אחרים שפתאום צצו להם ואיך זה משנה את הפרדיגמות של כל המין האנושי, הן כפרטים והן כקבוצות (אם הייתי בן-מאדים אז בוודאי שהייתי רוצה ללכת לעולם חדש). המעבר לפלטפורמה של אמאזון נראה בבירור מהפריים הראשון, עד כמה שהצילום והאפקטים היו מאוד טובים בעונות הקודמות, העונה הזאת זה השתדרג לרמה קולנועית.
מבין הקאסט הנהדר של הסדרה, בעונה הזאת מי שבלט מעל כולם היה דייויד סטרת'יירן. לפי יודעי דבר, קלאס אשפורד של הספרים הוא דמות מאוד שונה ולא ממש משמעותית ממקבילו על המסך, ואפשר להבין למה השינוי הזה נעשה כאשר יש לך שחקן ברמה של סטרת'יירן. הוא פשוט מגלם באופן מושלם את התבנית של 'הלוחם הזקן שהתעייף מקרבות ורוצה לעזור להפוך את העולם למקום טוב יותר בשביל הדורות באים' מבלי להפוך לקלישאה ועם משהו ייחודי רק לו.
שנה מצוינת לטלוויזיה
לא ראיתי המון סדרות השנה, אבל מאוד נהניתי מהמגוון הרחב שהיה לנטפליקס להציע. בעיקר מהסיקוולים, אבל גם מסדרות חדשות. אני חושב שהסדרות היחידות שראיתי השנה ולא היו בנטפליקס היו מנדלוריאן ומשחקי הכס, שזה אומר משהו. כמעט ואין לי צורך יותר בצפייה פיראטית. בכל מקרה, יהיה נחמד לעשות סיכום קטן בשבילי ולכתוב על הדברים שאהבתי!
משחקי הכס – אהבתי את העונה הזאת. הייתה ונשארה הסדרה האהובה עליי העשור, עם כל הבעיות. אני במיעוט, אז לא ארחיב יותר מדי פה, אבל בשורה התחתונה הכי התלהבתי ממה שהיה לעונה להציע מהבחינה הטכנית – סצנות האקשן היו מצוינות, המשחק של הקאסט הראשי, ההשקעה באפקטים ובכל המסביב הייתה מעל ומעבר. העלילה הייתה מספיק מעניינת כדי שלא אצא מאוכזב. עבורי, מוצלח יותר מעונה 7, ולא יכול להכחיש כמה נהניתי.
מנדלוריאן – עוד לא המשכתי מעבר לפרקים הראשונים, אבל היה נהדר ממה שציפיתי. הרבה פוטנציאל ופרמיס מאוד מבטיח, ביחד עם עבודת בימוי נהדרת מפאבארו והבמאים האורחים ועיצוב סטים נפלא מכל המעורבים. מקווה שיישמר את המומנטום הזה לתוך אמצע העונה. אגלה בקרוב.
וויצ'ר – דווקא הסדרה הזאת, שציפיתי ממנה להכי הרבה, די אכזבה אותי בסופו של דבר. בתור אוהד מאוד גדול של הספרים היה לי קצת קשה לראות מה עשו מהדמויות שאני אוהב, ואני לא חושב שהם פגעו בול עם רובן מבחינת הליהוק או הכתיבה עצמה. מצד שני, הסדרה כן מצליחה לבנות יקום פנטזיה מאוד מהנה, ויש מספר נקודות אור גדולות שמעלימות במקצת את התסכול מקווי עלילה מסוימים. ספציפית, הליהוק המושלם לדנדליון והצד המוזיקלי, וגם ג'ראלט של קאביל לא רע בכלל. גם
הסדרה קצת הרסה את הפוטנציאל שראיתי בה, אבל אני לא מתחרט על הצפייה. נקווה שיצליחו לתקן חלק מהדברים שהפריעו לי בעונה הבאה.
ביג מאות' עונה שלישית – אחחחח, תענוג. אני יודע שלא הרבה אוהבים את ההומור של הסדרה הזאת, אבל בשלב הזה אני פה כי אני נהנה. והעונה השלישית השתמשה בכל מה שאהבתי בעונות הקודמות והרחיבה. בין אם זה הפיתוח של הקאסט הראשי בחקר המיניות והרגשות שלהם, השימוש בגאגים חוזרים משעשעים כמו המאמן סטיב או הנאמברים המוזיקליים הנהדרים, ממש אהבתי את מה שהם עשו פה ואני מקווה שימשיכו ככה גם לעונות הבאות.
דיסאנצ'נטמנט עונה שנייה – סיקוול נהדר אפילו יותר שלא רק מרחיב את העולם שבוסס בעונה הקודמת, אלא גם משפר את הדרך שבה הסדרה מעבירה פאנצ'ים ואת הדינאמיקה בין הדמויות הראשיות. העונה הזאת הייתה מצוינת והוכיחה שלסדרה הזאת יש עוד הרבה לאן לגדול. נהניתי יותר מהעלילה עצמה מאשר מההומור לפעמים, וזה לווא דווקא דבר רע, ואני שמח שהעונה הזאת לקחה את עצמה קצת יותר ברצינות. מאוד מחכה לראות לאן זה יתקדם.
דרגון פרינס עונה שלישית – סדרת השנה שלי. חשבתי שהעונה השנייה הייתה שיפור משמעותי, והעונה השלישית הוכיחה שעוד לא ראינו כלום. הם הגיעו פה לשיאים חדשים שלא דמיינתי שנקבל, פיתחו את הדמויות הראשיות בצורה יפהפייה ושיפרו את האנימציה עשרות מונים. אם יש סדרה אחת שאני יכול להמליץ עליה השנה, נסיך הדרקון זאת הבחירה שלי. פנטזיה אפית נהדרת שמתאימה גם לילדים ועדיין לא מפחדת להיות בוגרת או שונה.
אהבה, מוות ורובוטים – סדרה שהיא קצת mixed bag עבורי. היו פרקים מרתקים עם קונספטים מאוד מקוריים לצד רעיונות קצת פחות מעניינים שהרגשתי שלא בוצעו כמו שצריך. בסופו של דבר הפרקים האהובים עליי מצדיקים את הצפייה, והפרקים הפחות טובים לא פוגעים בהנאה הכוללת. שמח שעושים סדרות אנתולוגיה כאלה עדיין!
I Think You Should Leave with Tim Robinson – סדרת קומדיה ביזארית לחלוטין שאני עד עכשיו לא בטוח אם נהניתי ממנה באמת, אבל זו בהחלט הייתה חווית צפייה מאוד מוזרה ומשעשעת. בהחלט שווה בדיקה למי שאוהב הומור אבסורדי.
ברוקלין 99 עונה שישית – הסיטקום האהוב עליי בשנים האחרונות וקומדיה ממש ממש מצחיקה בכל מקרה. העונה השישית הייתה אחת הטובות עד כה עם כמה פרקים מאוד מאוד מוצלחים שיכולים להיכנס בקלות לטופ שלי מכל העונות. מחכה בקוצר רוח לעונה השביעית שאמורה להגיע בקרוב!
ריק ומורטי עונה רביעית – כיף טהור כמו שזכרתי מהסדרה. אף פרק לא נהיה אחד הפרקים האהובים עליי, אבל זו הייתה חוויה מהנה וזה הכי חשוב עם הסדרה הזאת. הרעיונות המקוריים לתסריטים וההומור המשוגע היו אפילו יותר קיצוניים הפעם, ורק נהניתי יותר. חבל שהפרידו את העונה הזאת לשני חצאים, כי לא הרגשתי שקיבלתי מספיק בכלל.
מבחינת סדרות אנימה, סדרת השנה שלי היא כנראה Kimetsu no Yaiba, אבל היו הרבה הצלחות. עולות לראש גם וינלנד סאגה, ד"ר סטון, דורורו וביסטארז. הייתה שנה מצוינת למדיום, גם אם פחות חזקה מהשנה שעברה.
סיכום יפה מאד
רק משהו קטן לגבי המנדלוריאן – פאברו לא ביים בה אף פרק.
(לגבי הסדרה עצמה, שמח שנהנית בינתיים. אני חושב שהפרקים האמצעיים שלה מרוחים מדי, אבל פרק 6 כבר יותר טוב למרות שהוא עדיין לא מקדם את העלילה, ופרקי סיום העונה טובים מאד, בעיקר פרק הסיום בבימויו של טאיקה וואטיטי. מחכה לעונה 2, שכבר אושר כי תעלה בסתיו 2020).
אה, באמת?
זכרתי שהוא מעורב איכשהו, אני מניח שבדרך אחרת! טוב לדעת.
המשכתי קצת ואמנם אני נהנה, אבל קצת פחות מאחרים. זה בהחלט מתחיל להימרח אבל מעודד לשמוע שזו מעידה חד פעמית. אתמיד עד הסוף!
שנה טובה לסדרות ותיקות
השנה ראיתי המון סדרות חדשות, אבל חזרתי שוב ושוב לסדרות ותיקות, יותר ופחות, ששמרו על רמה גבוהה ואפילו השתפרו. הסדרות החדשות לא תפסו אותי יותר מדי לצערי. אולי כי לוקח לי זמן לאהוב ולהתחבר באמת, או כי אני מעריך סדרות שמנצלות את יתרון הזמן שלהן, ביכולת להתפתח במשך השנים, להעמיק בדמויות, בעלילה ובעולם שהן מציגות.
מבין החדשות, המנדלוריאן היא לדעתי המפוספסת ביותר. היא נראתה כמו פרומו ארוך מאוד – מושקע מאוד ויפה מאוד – לעלילה ולפיתוח דמויות, שהתממשו רק בפרק שניים האחרונים. נחכה ונראה אם היא תצליח להמשיך את המגמה הזו.
הסדרות שעשו לי את השנה(ים) האחרונה(ות):
המקום הטוב- סדרה חכמה, מצחיקה, מרגשת, ובעיקר מלאה בטוב לב שאותו היא מקרינה לכל עבר. עלו (פה נדמה לי?) טענות בעבר שהיא לא באמת פילוסופית, כי היא בעיקר זורקת שמות של פילוסופים ורעיונות פילוסופיים ולא מעמיקה בהם. אבל אני חושב שהפרק האחרון ששודר עד כה, שהתמקד בצ'ידי, מוכיח כמה זו סדרה מהודקת וחכמה: הפתק שהשאיר צ'ידי לג'נט, שלא אזכיר מחמת ספויילרים מה כתוב בו, הוא תמצית הרעיון הפילוסופי של הסדרה. זו הנקודה שחתרה אליה ומה שרצתה להוכיח. וכל אחד מהפרקים וההתפתחויות והפילוסופים שהיא דנה בהם, הובילו בסופו של דבר לרעיון אחד, עמוק מאוד, וכזה שאני מאוד מזדהה איתו באופן אישי. עוד כמה פרקים זה נגמר. כמה חבל אך מתבקש.
בוג'אק הורסמן – יש עוד מה להגיד על הסדרה הזו שלא נאמר כאן? סדרה שמוכיחה שאפשר לשלב בין הומור נמוך לגבוה, רעיונות אקזיסטנציאליסטיים, ביקורת חברתית וכתיבה רגישה. וכל זה בסדרה עם דמויות אנתרופומורפיות, שההומור שלה בחלקו הגדול כולל משחקי מילים על חיות. לשמור על רמה גבוהה בסדרה כזו, עונה אחרי עונה, זה כמעט בלתי אפשרי. והנה, בכל זאת, זה קורה.
המרחב – מד"ב כמו שמד"ב צריך להיות. החייזרים והטכנולוגיה המתקדמת נמצאים רק ברקע. מה שחשוב הוא הגיאו-פוליטיקה בין תרבויות וחברות אנושיות שהתפתחו והוצגו באופן מדויק, מפורט ומעורר התפעלות בריאליזם המתמשך שלו.
האחיות המוצלחות שלי – אני לא צופה כמעט בסדרות ישראליות. אני קרוב מדי ליצירה וכל זיוף צורם לי מדי. מצד שני, כשאני אוהב סדרה ישראלית, אני אוהב אותה עד הסוף. כשאני מזדהה עם הדמויות ומזהה את האותנטיות של היצירה, אני עובר חוויה אחרת, שקשה לי למצוא בסדרות זרות. ובמקרה הזה, הרגשתי שמדברים אלי בשפה שלי, תרתי משמע. מציגים לי דמויות שאני יכול להזדהות איתן, שאני מכיר אותן עד הסוף, שאני אוהב אותן. ביחד עם ההומור המשובח והחכם, אני מתענג על כל רגע. וכל הטוב הזה אחרי עונה שנייה לא משהו לדעתי.
האפי – הזיה מתמשכת שאין לי מושג עדיין איך לאכול אותה. הזכירו כאן את בארי כסדרה שנעה בין ז'אנרים. האפי היא סדרה כזו על ספידים. זרמתי איתה בכל רגע, אבל אני עדיין לא יודע איך לאכול את האלימות המחליאה שלה? בכל סדרה אחרת זה היה מרחיק אותי לצמיתות מהמסך. אצלה זה פשוט היה חלק מהחלום שהיא הציגה. צריך לראות כדי להבין. או לפחות להתיימר להבין. שתי עונות קצרות מדי, אבל אולי טוב שהיא נגמרה ככה. היא הייתה יכולה להישרף בקלות בתוך היומרה של עצמה ולהפוך מסדרה הזויה לסדרה שמבוססת על גימיקים ושטיקים.
השתבש לך ה'העתק הדבק' האחרון
הוא הודבק הפוך. הפכתי:
האפי – הזיה מתמשכת שאין לי מושג עדיין איך לאכול אותה. הזכירו כאן את בארי כסדרה שנעה בין ז'אנרים. האפי היא סדרה כזו על ספידים. זרמתי איתה בכל רגע, אבל אני עדיין לא יודע איך לאכול את האלימות המחליאה שלה? בכל סדרה אחרת זה היה מרחיק אותי לצמיתות מהמסך. אצלה זה פשוט היה חלק מהחלום שהיא הציגה. צריך לראות כדי להבין. או לפחות להתיימר להבין. שתי עונות קצרות מדי, אבל אולי טוב שהיא נגמרה ככה. היא הייתה יכולה להישרף בקלות בתוך היומרה של עצמה ולהפוך מסדרה הזויה לסדרה שמבוססת על גימיקים ושטיקים.
אוקי. אין לי מושג מה קרה
אולי הטלפון שלי דפוק, אבל עכשיו ההודעה מעליי נראית בסדר. אפשר למחוק את ההודעות שלי.
תודה. זה קורה גם לי לפעמים בטלפון ומסתדר אחרי זה
(ל"ת)
"המקום הטוב" באמת כ"כ מוצלחת?
צפיתי בארבעה פרקים בערך ולא התחברתי. זה נראה לי קצת כמו שילוב של "מתים במשרה חלקית" (Dead like me) עם הסגנון של "אאוריקה" ואולי גם קצת "החיים על פי נד" (Pushing Daisies). את הראשונה דווקא חיבבתי, אבל לסגנון החזותי המבהיק והצבעוני של שתי האחרונות – לא ממש.
לא הצלחתי למצוא בה חוכמה, הומור או רגש… בעיקר הרבה מבוכה וניסיון לדחוף מוסר לפנים, לא באלגנטיות יתרה. אולי היא משתפרת בהמשך, לא יודעת; לא החזקתי מעמד.
אני ממליץ להחזיק מעמד עד העונה השנייה
או למען האמת, פשוט להתחיל מהעונה השנייה (אחרי שקראת מה שקורה בראשונה).
אולי היא עדיין לא תהיה למידתך, אבל אני חושב שסיום העונה הראשונה-תחילת השנייה זה איפה שהסדרה באמת מתחילה לזרוח.
לדעתי כן
קשה לי להסביר מדוע כי זה מצריך לספיילר את כל העונות עד כה, עד לרגע השיא שהזכרתי בהודעה שלי באופן חלקי.
בקצרה ובלי להסגיר דבר אגיד שלא רק שהסדרה לא דידקטית, היא כל כך לא שיפוטית כלפי בני האדם באופן כללי, שזה גובל ברדיקליות.
אהבתי את הסדרה מהפרק הראשון, אבל אני מבין את מה שאת וקרקר כתבתם. הקצב של העונה הראשונה בעייתי. נראה שיש יותר מדי פרקים על מעט מדי עלילה והבדיחות, כמו העולם של הסדרה, מאוד מוגזמות. אבל – בהמשך ברור למה העולם מעוצב ככה, למה בכלל יש שיעור פילוסופיה בסדרה קומית ולמה היא נראית כאילו היא דידקטית. בעיקר כי יש לה אמירה על טוב מול רע בעולם, במיוחד האופי האנושי, וזה יכול להידמות כשיפוטי או מחנך. בהמשך זה נשבר ושיעור הפילוסופיה משתלבים באופן יותר אורגני בסדרה, את זה אני יכול להבטיח לך.
אסייג ואגיד שיש דבר אחד שאני ממש סובל ממנו בסדרה: הדמות של ג'ייסון וקו העלילה שלו. הוא כל כך מעצבן, כל כך חד ממדי, וכל כך עלוב, שאין לי מושג איך הוא עבר סינון בסדרה כזו. במיוחד הקשר שלו עם אחת הדמויות המרכזיות, שהוא לא מוסבר ולא הגיוני בשום צורה שהיא. אני מבין את הרעיון מאחורי הקשר, אבל הביצוע לא טוב. למרות שהדמות שלו משתפרת בהמשך העונות, זה לא מספיק.
מעניין מה שאתם אומרים...
חברה טובה אמרה לי שהיא דווקא נהנתה מהעונה הראשונה ונשרה בשנייה, ולכן קיבלתי את הרושם שהיא דווקא מידרדרת עם הזמן, ואם כבר על ההתחלה לא התלהבתי אין לי טעם לטרוח. אולי אנסה לתת לה הזדמנות שנייה.
נ"ב
רק אני לא מקבלת (כבר שנה לפחות) התראות על תגובות? ממש קשה לי לעקוב כך ורוב הזמן אני מגלה בדיעבד (לפעמים אחרי זמן רב מאוד) שהגיבו לי.
גמני :(
(ל"ת)
בבדיקה וטיפול
(ל"ת)
סאות' פארק: Band in china
אני לא רוצה לפתוח פה לשטן, אז אסיים את העונה ורק אז אצא בהכרזות בובמבסטיות, אבל הפרק הזה עונה בערך לכל טענה שהוטחה בסדרה בעשור האחרון: שהיא לא רלוונטית, שהיא למל"מית, שהיא "מאמצת דך אמצע" ובכך מאפשרת עלייה של שרע, מה לא. פשוט פרק מעולה בכל צורה.
לא בטוח מה השנה, אבל...
כמה שלא ראיתי מוזכרות:
הנערים (הסדרה הישראלית, לא 'הבנים' שלא ראיתי) – יותר מיני-סדרה מסדרה אבל אחד הדברים המצמררים ביותר שצפיתי בהם.
פחמן משודרג (Altered Carbon) – העולם הכי הזוי ומופלא שנראה בטלוויזיה מזה זמן רב. למה אין עונה שנייה נשגב מבינתי.
The OA – יש לה ללא ספק חסרונות אבל האווירה ייחודית, יוצאת דופן ומעוררת מחשבה.
Maniac – שוב מיני-סדרה שלא תהיה לה עונה שנייה (וקצת חבל) – מסע מרתק אל נבכי הנפש שמזכיר קצת את 'שמש נצחית בראש צלול', וזו מחמאה.
Atypical – לא מד"ב! אבל סדרת נעורים מצוינת עם דמויות מרתקות.
מצטרף להמלצה על הOA ועל מניאק.
משתיהן נהניתי מאד.
השומרים היתה נהדרת, עם סיום פחות מופלא אבל עדיין ראוי.
Sex education עם אסא בטרפילד ואמא סקאלי היתה כיפית מאד ורומנטית מסוגה.
וכתבתי המלצה ארוכה על טווין פיקס עונה 3, ואז גיליתי לבושתי שהיא מלפני שנתיים. אופס.
אני כמעט שלא צופה בסדרות בזמן שהן משודרות
למעט כמה ותיקות שאני עוקבת אחריהן כמו "שלדון הצעיר" או "האישה הטובה באמת" (כלומר דאיין ב-The Good Fight, שהיא הרבה יותר טובה מהאישה הדי מעצבנת – אלישע). למען האמת הן לא באמת ותיקות בפני עצמן, אבל הן סדרות בת, אז מבחינתי הן כן, לצורך העניין. חוצמזה צפיתי גם ב-Younger (היא דווקא כן בעונה די מתקדמת, אם כי כרגע זה נראה קצת כמו צעד קדימה שניים אחורה) ואני צופה גם ב"פולר האוס" (שהיא גם סוג של סדרת בת / החייאה או איך שלא מגדירים את זה) ועכשיו בעונתה האחרונה. איך אמרו בקומדי סטור? מפגרת, אבל אופטימית. התחלתי לצפות בהחיאה של ורוניקה מארס ואז התבאסתי לצפות בה לבד, אני עוד מקווה שאצליח לשכנע מישהו להצטרף אליי…
בקיצור, אני צופה בעיקר בתכנים ותיקים שמבדרים אותי ועוזרים לי לנקות ת'ראש בסוף יום/שבוע עבודה (ואצלי הוא נגמר מאוחר) ולא מחפשת ערך מוסף או משהו כבד, חלילה. ועם זאת צפינו גם ב"צ'רנוביל" המהוללת בצדק רב. לא רק דרמה אמיתית מצמררת ומטרידה להחריד, מוסר השכל שאי אפשר לברוח ממנו – יש מאחוריה הרבה מדע, וזה בעיקר מה שריתק אותי. אנשים יכולים להיות חלאות, לטייח, לשקר ולרמות, אבל בסופו של דבר "למציאות לא אכפת", כפי שנאמר שם לא מעט. קראתי ושמעתי על האסון בעבר ולא לגמרי הבנתי לעומק; תמיד סקרן אותי מה בדיוק קרה שם, ועכשיו אני מרגישה שאני גם מבינה. בהזדמנות זו כדאי להמליץ גם על ההסכת הרשמי הנפלא, הוא לא נופל מהסדרה ומשלים עוד פרטי מידע.
רשימת הסדרות שלי
הכי אהבתי
במקום הראשון- Unbelievable. סדרת חובה לדעתי לכל מי שמטפל בנפגעי מין. להשכלה. הידיעה שהסיפור אמיתי גורמת לצופה להזדהות מכופלת. המשחק מעולה.
אחרי זה בסדר אקראי
Sex Education- שמחה שיש סדרות כאלה. כי צריך לדבר על זה בצורה משעשעת.
Russian Doll- סדרה מצויינת בזכות השחקנית לדעתי. היא נושמת ואני צוחקת. משהו בה עושה לי טוב. למרות שכל הסדרה הרגשתי שעשו סדרת ספין אופ לניקי ניקולס, כתום הוא השחור החדש.
Game of Thrones- עד פרק 4. כשהבנתי שלא יהיה טבח המוני וכל שאר הWTF ״איך חירבנו לנו על הראש״. משם רק צניחה חופשית.
The Bodyguard- אולי זה רוב סטארק שעושה לי את זה? נהניתי.
Disenchantment- מבחינתי הפתעת השנה. פחות צרכנית מצויירים אך התמכרתי.
סדרות שעדיין ממליצה/נהנייתי אך נחלשו-
Mindhunter- אמנם לא לגמרי מדויק מול ספרי ההסטוריה אבל עדיין מעניין לראות איך למדו רצח סדרתי.
Killing Eve- אני נהנית מהשחקניות אבל העלילה אפעס לא משהו
כתום הוא השחור החדש- אהבתי את העונה האחרונה. נכון, לא הכל טוב אבל הרגשתי שאני לא מכלה זמני לשווא. פרק סיום מרגש.
למרות כל הסדרות המשובחות, אני רוצה להודות בעיקר על קיום של אחת.
Too Old to Die Young של ניקולאס וינדינג רפן ואד ברובייקר.
זיווג טבעי מאד בין שני היוצרים, וסדרה מרהיבה ביופיה, מאד מוזרה, נמרחת, חוטאת ב-self indulgence של רפן, וכה נפלאה.