סיכום 2019: רגעי השנה

מאת
מתן בכר
– פורסם ב 5 בינואר 2020Posted in: הגיגים
מדרום קוריאה ועד ישראל, מנטפליקס ועד מארוול - 15 הרגעים הבלתי נשכחים של השנה.

15. תצלום ארכיון ישן, "המוסד"

בתור מישהו שלא אהב את "המוסד הסגור", בלשון המעטה, לא היו לי ממש ציפיות מ"המוסד". ובניגוד לאחרים שכרגע הציבו את הסרט במקום הראשון בסקר סרט השנה, לא יצאתי במחשבה שזאת הקומדיה הכי טובה של 2019. הוא כן הצליח להוציא ממני כמה צחקוקים, ובעיקר, בדיחה אחת שגרמה לי לצחוק בקול רם. אני לא יכול ממש להסביר למה דווקא זאת הצליחה, אבל משהו בפאנצ'ליין הזה פשוט עבד.

14. אבוד ביער, "לשבור את הקרח 2" 

לא נראה לי שאף אחד מהשירים בסרט ההמשך ללהיט של דיסני יקבל אותה כמות אהדה או קאברים ביוטיוב כמו "לט איט גו", אבל אם יש שיר שזה מגיע לו, זה לחלוטין האחד הזה. עלילת המשנה של קריסטוף היא החוליה החלשה בסרט, אבל כמעט שהייתי מוכן לסלוח להם רק בזכות הבלדה הזאת שהוא מבצע פתאום באמצע הסיפור.

13. צעד לפני המקור, "אלאדין"

גם מ"אלאדין" לא היו לי ציפיות גבוהות: לא אהבתי אף גרסת לייב-אקשן אחרת של דיסני, התלבושות נראו כאילו הגיעו מהפסטיגל ומי לעזאזל ליהק את וויל סמית' בתור הג'יני? ואמנם קשה להגיד שהסרט היה חייב להיעשות, אבל נהניתי יותר משחשבתי ובשבילי, הסרט הוא בהחלט הפתעת השנה.

רוב הדברים עדיין עובדים יותר טוב בסרט המצוייר (מי חשב שתוכי ענקי זה רעיון טוב לקליימקס?!) אבל אני יכול להגיד בלב שלם שהגרסה של הסרט ל"One Jump Ahead" טובה יותר מהמקורית. היא לא מושלמת, אבל מתעלה על זאת של הסרט המצויר בעיקר בזכות המנגינה הקצבית יותר שהשיר מקבל כאן.

12. "זה בשביל טופאק", "משחק ילדים" (סצינה גרפית)

הרימייק לסרט האימה מהאייטיז הוא מבין הסרטים שהכי אהבתי השנה. הוא מצליח לשמור על הטון ההומוריסטי השחור של המקורי וגם להתאים את עצמו לזמננו מבחינת הטכנולוגיה. כשהנער אנדי משוויץ לחבריו בצ'אקי – הבובה המתקדמת והבכלל-לא-רצחנית שקיבל – הם מנסים לגרום לו להגיד כל מיני משפטים, ביניהם "זה בשביל טופאק". מה שנראה כמו סתם שורה אגבית משעשעת מקבל אחר-כך את מה שהוא מבחינתי הפיי-אוף המוצלח ביותר של השנה.

11. משפחה כן בוחרים, "שהאזאם!"

לגיבורי-על אין מזל כשזה מגיע לקרובי משפחה, נראה שסיפור האוריג'ין שלהם תמיד כרוך במוות של לפחות אחד מהם. לכן זה די מדהים שבילי בטסון מצליח לאתר את האמא הביולוגית שלו. והיא חיה והכל וזאת באמת היא, לא איזה כפיל חייזרי או סימולציה או משהו! אלא שמה שאמור להיות איחוד מרגש הוא ההתחלה של סצינה קורעת לב – שגם עושה שינוי קטן ומעודן לקטע מתחילת הסרט – שבה בילי מבין מי המשפחה האמיתית שלו.

10. האורחים מגיעים, "המקרה המוזר והשערוריירתי של פסטיבל Fyre"

כשהסרט יצא הרבה דיברו על הקטע שבו אחד ממפיקי הפסטיבל סיפר על מקרה שבו כמעט ביצע מין אוראלי באדם אחר כדי לקבל את אספקת המים. זה רגע אחד מתוך רבים בסרט שבהם לא יודעים אם לצחוק או לבכות, בסיפור שהוא תאונת רכבת שכולם ראו מגיעה אבל לא עשו דבר כדי למנוע אותה. אבל הרגע הכי מוצלח (ועצוב) הוא זה שבו אורחי הפסטיבל מגיעים לאי האקזוטי היפהפה ומבינים לאיזה סיוט הם נכנסו. רון לשם סיכם את זה הכי טוב: "אם יש גן-עדן, ככה הוא נראה. אם יש גיהנום, ככה הוא מרגיש".

9. פאק דה פוליס, "אנחנו"

זה כמעט מתבקש מדי: רגע לפני שמשפחת החברים של גיבורינו נרצחים באכזריות, הם מבקשים מהמכשיר דמוי-אלקסה שלהם להתקשר למשטרה. המכשיר לא ממש מבין אותם. וזה נפלא. פיל אמר שבגרסה מוקדמת של התסריט המכשיר פשוט ניגן שיר של להקת "The Police". נראה לי שאפשר להסכים שהגרסה הסופית הרבה יותר מוצלחת.

8. המונולוג של מיסטיריו, "ספיידרמן: רחוק מהבית"

התלבטתי אם לשים כאן את סצינת הפוסט-קרדיטס הראשונה מהסרט – בחירה מוצדקת לחלוטין – אבל בסוף החלטתי לתת לג'ייק ג'ילנהול את הכבוד שמגיע לו. אין הרבה סרטים מודרניים שבהם נבל חושף את תכניתו הזדונית באופן כה מפורט ומגלומני שהיה גורם לנבלי בונד להגיד לו להירגע קצת.

7. הבדיחה ההורגת, "ג'וקר"

כנראה שהשיח סביב הסרט של טוד פיליפס לא ידעך בזמן הקרוב, בטח כשהוא מועמד ודאי לפחות בקטגוריה או שתיים בטקס האוסקר. הרגשות שלי כלפיו מעורבים, אבל אי אפשר להתכחש לתצוגת המשחק הפנומנלית של חואקין פיניקס. סיר הלחץ שהוא "ג'וקר" מגיע לנקודת רתיחה בתכנית האירוח האינטנסיבית ביותר שראיתי, ברמה שאחרי ההקרנה צפיתי קצת ב"אופרה" כדי להירגע. אני מניח שזה מה שמקבלים כשלוקחים את חואקין פיניקס ונותנים לו לשחק את הג'וקר.

6. שובה של עוזרת הבית, "פרזיטים"

"פרזיטים" הוא מהסרטים האלה שברגע שאתה מתחיל לחשוב שאתה יודע לאן הם הולכים, לוקחים פניה חדה לכיוון חדש לגמרי. בלי להיכנס לספוילרים, הפניה הכי מוצלחת בסרט מגיעה באמצע שלו. היא מתחילה עם צלצול בפעמון הבית וגוררת כאוס מוחלט שהוא שילוב פנטסטי של הומור, מתח ואפרסקים.

5. מקובלים עם תעודות, "חורשות את הלילה"

קומדיית התיכון של אוליביה וויילד לא קיבלה אפילו מאית מתשומת הלב שמגיעה לה (אני מאשים את יהונתן והשטויות שלו), וכולי תקווה שהיא תאומץ בתור סרט קאלט בעתיד. היה קשה לבחור מבין הקטעים המוצלחים הרבים של הסרט, אבל אני חייב ללכת עם זה שבו שתי הגיבורות מגלות שהתלמידים הפופולריים שחגגו כל התיכון גם הצליחו להתקבל למכללות יוקרתיות. כולנו רוצים לחשוב שהבריונים אנחנו שונאים מגיעים לשיא שלהם בתיכון ועוד כמה שנים נפגוש אותם מוכרים לנו צ'יפס במקדונלדס. אבל בחיים זה לא תמיד עובד ככה, ויש אנשים שאיכשהו יכולים גם לחגוג וגם להוציא ציונים מעולים.

4. בכי קבוצתי, "מידסומר"

היו כמה וכמה תצוגות נהדרות של אחווה נשית בקולנוע השנה. מבחינתי, הרגע הכי מוצלח של אחווה נשית השנה התרחש דווקא בקומדיית האימה של ארי אסטר. בזמן שדני ובן-זוגה מתארחים בכפר קהילתי בשוודיה, היא רואה משהו שמאוד מערער אותה ומתחילה לזעוק בבכי. מה שהופך את הקטע למיוחד זה שנשות הכפר מצטרפות ומתחילות לבכות יחד איתה באותו הקצב, כאילו חולקות איתה את העצב למרות שאינו שלהן. בזכות הסצנה הזאת וכמה סצינות אחרות, הרתיעה שלי מאסטר בעקבות "תורשתי" קצת התרככה. אולי בכל זאת כדאי לשים עליו עין.

3. קריאת צוואה, "רצח כתוב היטב"

קשה לי להחליט מי מבין צוות השחקנים של הסרט הזה נותן את ההופעה הכי טובה. גם השחקנים שלא מקבלים הרבה זמן מסך מוציאים את המיטב ממה שיש להם. דמותו של כריס אוונס נעדרת מההתחלה של הסרט אבל הוא מגיע בול בזמן (אפילו מקדים!) לקריאת הצוואה של סבו המנוח כדי לגלות מה עלה בגורל נכסי המשפחה. זאת סצינה נהדרת עם הרבה ריאקשנים מוצלחים, כשהטובים ביותר ללא ספק שייכים לאוונס והאיחול הקולינרי שלו (במקום השני נמצא מייקל שאנון, עם "לא" מתוזמן היטב).

2. יש זמן למות, "מז"ל טוב 2"

כשעושים סרט המשך, צריך לדעת איך להתרחק מספיק מהמקורי כדי לא לתת תחושה של שידור חוזר אבל גם למצוא דרכים לשמר את מה שעבד. "מז"ל טוב 2" לחלוטין מצליח במשימה הזאת, וגם הפעם נותן לנו מונטאז' שבו הגיבורה מוצאת את מותה שוב ושוב, הפעם בנסיבות שונות לגמרי מאלו של הסרט הראשון. רוב  הקסם של הסרט בכלל ושל הסצינה הזאת בפרט נובע מההופעה המושלמת של ג'סיקה רות'. כבר ביקשתי ללהק אותה להכל?

1. אסמבל, "הנוקמים: סוף המשחק" 

בקלות היה אפשר לעשות רשימה נפרדת של הרגעים הכי מוצלחים מ"סוף המשחק". זה סרט שאיכשהו עומד במשימה של לסכם יקום קולנועי שמתפרש על פני יותר מעשור עם שילוב מוצלח של הומור ודרמה, הופעות אורח, טוויסטים וקריצות בשביל המעריצים שעוקבים מאז שהכל התחיל. אחרי שלמדנו להכיר את כל הגיבורים האלו בסרטים שונים, כולם מתקבצים יחדיו בשביל קרב אחרון נגד תאנוס, וגם הפעם זה כריס אוונס שנותן את שורת המחץ שבכנות העבירה בי צמרמורת.

תגיות: