כמו בכל שנה, גם ב-2019 יצאו סרטים גרועים. מה לעשות, הנוסחה ליצירת סרט טוב עדיין לא התגלתה, ועדיין יוצאים סרטים מביכים, פרוייקטים שהיו צריכים להיגנז עוד בשלב הרעיון וסרטים שנראו כאילו תהליך ההכנה שלהם היה לקחת שאריות מסרט אחר ולחמם במיקרוגל.
אמנם על כל אחד מהם ראוי להתעכב במה שלא עבד בהם, אבל לשחוט סרטים גרועים זה קל מדי. לכן החלטתי בסיכום השנה להסתכל עליהם בעין טובה, ולחפש באשפה הקולנועית את הדברים שכן היו שווים את זה והצילו את הסרט הגרוע מלהיות בזבוז זמן מוחלט.
רציתי להנות מ"ברייטברן", בחיי. אני בדרך כלל לא אוהב סרטי אימה, אבל הקונספט הזה היה משהו שלא יכל להשאיר אותי אדיש: מה אם סופרמן היה רע. לא זאק-סניידר-רע, באמת רע.
התשובה הקצרה היא סרט משעמם עם פוטנציאל מבוזבז. אין שום מקוריות בסיפור הזה, שום פרט ששונה מכל סרט אימה אחר שראיתם, רק שבמקום רוצח רגיל יש לנו רוצח עם כוחות כמו של סופרמן. זה עצלני, לא אמין, ממוחזר וכאמור – משעמם.
אבל סצינה אחת, שבכלל שוחררה לאינטרנט עוד לפני יציאת הסרט, היתה מצויינת. ייתכן שאני זוכר אותה לטובה בגלל שראיתי אותה במנותק מהסרט כולו, אבל גם בסרט עצמו היא בלטה לטובה בין כל השום-כלום שמסביב. הסצינה הזאת שילבה את הטריקים הרגילים של סרטי אימה בצורה נכונה עם הכוחות של סופרמן – מהירות, כוח, ראיית חום וכל אלה. מצמרר.
אקס-מן: הפניקס האפלה – האנס זימר
השנה יצא הסרט האחרון בסאגת אקס-מן תחת פוקס וזכה לכשלון כלכלי וביקורתי מהגרועים שזכורים בז'אנר. למרות שאישית חשבתי שהוא היה סבבה, גם אני יכול לדבר במשך שבוע על כל הבעיות שלו. אבל חלק אחד בסרט היה ממש ללא רבב: הפסקול.
עד היום, ג'ון אוטמן, המלחין-עורך הקבוע של בריאן סינגר שגם זכה באוסקר על העבודה שלו ב"רפסודיה בוהמית", הלחין את רוב הסרטים הגדולים של הסדרה. הפסקולים שלו היו יעילים אבל לא ריגשו באמת. לא ציפיתי שדווקא עכשיו יקרה משהו מעניין בתחום הזה, אבל אוטמן נפקד בסרט החדש, ובמקומו – נשגב מבינתי איך – סיימון קינברג הצליח להביא את האנס זימר האחד והיחיד כדי שילחין לו את הסרט. התוצאה היא לפחות רמה אחת מעל הפסקולים של כל סדרי הסדרה עד היום. זה לא שזימר מתאמץ מדי (מאז "התחלה" הוא הפסיק להתאמץ), אבל לראשונה בסרט של אקס-מן המוזיקה סוף סוף היתה כמו שצריך.
אליטה: מלאך קרב – רוזה סאלזאר מרטשת אנשים
ראשית, מן ההגינות לציין שאולי "אליטה" בכלל לא צריך להיות ברשימה הזאת: לא רבים שמו לב, אבל הוא אחד הסרטים הבודדים שטיפסו לאט לאט מציון רקוב לחלוטין בעגבניות לציון טרי ולסמל של עגבנייה אדומה ובשלה; לא המון – עדיין 61 – אבל הוא התחיל מציון של ארבעים ומשהו, ופערים כאלה נסגרים לעיתים נדירות.
רק מה, כיוון שהרושם הכללי היה אכזבה והביצועים הקופתיים היו לא משהו, עדיין קשה לי לקרוא לו "סרט טוב". אבל לא קשה למצוא בו את הדברים הטובים, שנוכחים בחלקים משמעותיים מהסרט: רוזה סאלזאר בתפקיד הראשי, והאקשן המדמם-בלי-לדמם.
יהונתן כבר היטיב לתאר בביקורת שלו איך סאלזאר עושה את המיטב עם הדיאלוגים האיומים שהונחו בפיה, אז אני אכתוב בקצרה על האקשן. כולם יודעים שכדי לרסק אנשים רעים כמו שצריך צריכים סרט שמדורג R. מה לעשות, לפעמים נבלים קולנועיים משכנעים מאד בנבליותם, וממש חשים את הצורך שיייככככאאאאבבבבב להם, אבל ממש. רק מה, בסרטי PG-13 הכל סטרילי עם מקסימום חמש טיפות דם, וכשכבר כן קורה משהו נוראי זה אוף-סקרין.
"אליטה" נכנס לנישה הזו בחדווה רבה ומעניק את האפשרות ליהנות מאלימות מטורפת בלי לכסות את העיניים של הילדים. גופים מנוסרים באופן ברוטלי, איברים נעקרים וראשים נחתכים, אבל הכל זה רובוטים-סייבורגים-ווטאבר, אז זה סבבה. וזה מה זה מהנה. המקבילה הכי קרובה שאני זוכר זה "פלדה אמיתית", ומה אתם יודעים, אני עד היום זוכר לטובה את סצינות הכיסוח שהיו שם. "אליטה" לקח את זה משם והגביר ל-11 אלף.
איש מזל התאומים – סצינת מרדף האופנועים
"איש מזל התאומים" הוא סרט גרוע שכבר נשחט פה ובצדק רב. הוא קיטשי ומפגר עם רעיונות מוזרים ואפקטים מזעזעים. אבל בדיוק כשהתחלתי לתהות מה קרה לכישורי הבימוי של אנג לי, הגיע מרדף האופנועים באמצע הסרט וענה לי על השאלה.
גם למרדף הזה יש חסרונות (בעיקר האפקטים שמציקים בעין), אבל בעיניי הוא ממש טוב. לי תיזז במיומנות בין החלפת זוויות צילום ובין כמה שוטים ארוכים שבטח לקח הרבה זמן לתכנן, ובזמן אמת ישבתי מול המסך ופשוט נהניתי. אני סאקר של צילום רציף, ובניגוד להרבה שוטים אחרים מהסרט שנעשו ללא מגע יד אדם ונראים כמו משחק מחשב גרוע, כאן לי ישב ובנה את המרדף כמו שצריך. חבל רק שבשאר הסרט הוא לא טרח להתייצב על הסט, או לפחות לקרוא את התסריט ולהבין שאין לבמאי כמוהו מה לחפש כאן.
גודזילה: מלך המפלצות – הויזואליה
לסרטים רעים מגיע להכשל, ולכן אני שמח ש"גודזילה: מלך המפלצות" התרסק בקופות. זה היה אחד התסריטים המטומטמים של השנה, והוא שולב בבימוי מזעזע שלא הצליח להבהיר לצופה ולו פעם אחת את שדה הקרב בין המפלצות שממלאות את הסרט. למה שיהיה אכפת לי מהמאבק בין גודזילה לאיך-שלא-קוראים-למפלצת-היידרה אם אין לי מושג מי היכתה את מי ואיפה.
אבל כמה וכמה פעמים במהלך הסרט הנורא הזה פערתי עיניים בהשתאות מרוב יופי. נכון, יש כאן המון מקלישאת הכתום-כחול, אבל כל שקיעה קלישאתית היא עדיין יפה ומרגשת. היו בסרט פריימים עוצרי נשימה: הרגע שבו החרק בוקע מהגולם, גידורה (אה, זה היה השם שלה!) פורשת כנפיים על הר מרוחק, העיר מתחת למים, ועוד כמה ששכחתי. העיצוב של המפלצות והרקעים הממוחשבים שלהן פשוט יפהפה, ואני טרחתי והשגתי כמה פריימים באיכות טובה שרצו על הדסקטופ שלי כמה שבועות טובים.
מיסטר גלאס – סמואל ל. ג'קסון
עוד סרט שאכזב אותי, ועוד כשהציפיות מראש לא היו משהו. למ. נייט שאמלאן כנראה אין סיכוי לחזור לעצמו אי פעם, אם הוא לקח את ההצלחה היחידה שלו בתקופה האחרונה ("ספליט"), הצמיד אותה לאחד מלהיטיו המוקדמים ("בלתי שביר") ואז חירב את שניהם בסיקוול משותף ששום דבר בו לא עובד.
טוב, כמעט שום דבר. אפילו שאמלאן לא יכול לגרום לשחקן ענק כמו סמואל ל. ג'קסון לשעמם את הצופים.
הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים – עיצוב המפלצות
"הלבוי" הוא ללא ספק סרט הקומיקס הגרוע של השנה, ואולי גם של העשור. זה מקומם עוד יותר כשמבינים את הפוטנציאל שהיה כאן: סרט קומיקס מדורג R הוא נישה שבקושי התחילה להתמלא, ומותג לא שגרתי כמו "הלבוי" היה יכול לעשות איתה מטעמים. וזה באמת היה לא שגרתי – אני לא זוכר מתי ראיתי סרט מבולגן כל כך. כמעט הכל בו היה גרוע, אבל בסעיף אחד אני חייב לציין אותו לשבח.
מפלצות קולנועיות, בעיקר בעשור-שניים האחרונים, הן בדרך כלל אסתטיות מדי. יש להן קרניים מפחידות וצלקות דוחות ואיברים שונים ומשונים והן עושות דברים מזעזעים, אבל כמעט תמיד הכל מלוטש ביד אמן או ביד מחשב. הסיבה לכך היא שכנראה אף סרט מיינסטרים לא רוצה ממש להגעיל את הקהל שלו.
ב"הלבוי" החליטו במחלקת העיצוב שהם דווקא כן רוצים להגעיל כמו שצריך. כל היצורים המיתולוגיים שאנחנו מכירים מפה ומשם קיבלו טוויסט עיצובי והפכו למה שהם בעצם צריכים להיות: מכוערים באמת. מה אני אגיד לכם, זה הרגיש ממש נכון.
גברים בשחור: אינטרנשיונל – קומייל ננג'יאני
לא, בעצם האכזבה הגדולה של השנה היא "גברים בשחור" החדש. אין לי מושג לאן נעלמה הכימיה הנהדרת שהפגינו כריס המסוורת' וטסה תומפסון רק לפני שנתיים ב"ת'ור: ראגנארוק", אבל המצב עוד היה טוב אם זאת היתה הבעיה היחידה של הסרט הזה. אני עוד כועס על הזלזול שהפגינו יוצרי הסרט כשטרחו להרוס את הטוויסט הגדול בסצנה הראשונה (!) שלו.
אבל כמו שציינתי בביקורת, יש נקודת אור משמעותית בקלסטרפאק הזה והיא קומייל ננג'יאני, שמדובב דמות משנית ולגמרי גונב את ההצגה. הרחבתי כבר שם, אז אני רק אוסיף שאחרי כמה זמן ראיתי את "שוטר על הדרך", ומתברר שננג'יאני באמת יודע להצחיק גם כשאין לו כל כך עם מה לעבוד. אם נחבר את הנקודות נבין שכדאי לחכות ל"הנצחיים" של מארוול, שננג'יאני הצטרף לקאסט שלו.
המטרה: שומר הראש – ניק נולטי
אין לי שום בעיה עם סרטי אקשן טפשיים כל עוד הם עושים את העבודה. "המטרה: שומר הראש" לא עשה את העבודה.
הסרט הראשון בסדרה הזאת היה די נחמד, וגם בשני היה אקשן מספק למדי ואפילו סצנת וואן-שוט מרשימה. הסרט שיצא השנה לא הציע שום דבר בתחום הזה – האקשן היה מטושטש רוב הזמן ודבילי ביתר הזמן. כך שמתי לב פתאום כמה הכתיבה של הדבר הזה מטומטמת.
אבל בהברקה שכאילו הגיעה מסרט אחר, צץ פתאום ניק נולטי באמצע הסרט בתור אבא של ג'רארד באטלר, והסצינות איתו היו כל כך מהנות שכמעט מחלתי לסרט על בזבוז הזמן שהוא גרם לי. הדמות הזאת אולי לא חדשנית במיוחד, ולגלם מישהו מופרע ותמהוני זה אולי לא מאד מאתגר, אבל נולטי עושה את זה מצוין, ואם הוא ישתתף גם בסרט הבא אולי אני אלך לראות גם אותו.
מלך האריות – סת' רוגן ובילי אייכנר
"מלך האריות" הוא לא ממש גרוע, ויותר מדוייק להגיד שהוא מיותר. אני לא אוהב שקוטלים סרטים על זה שהם "מוצר שנועד רק לעשות כסף", כי בסופו של דבר רוב הסרטים נעשים מהסיבה הזאת. אבל כאן, מה לעשות, סימני הדולרים ממש מרצדים על המסך.
ויודעים מה, בעצם הסרט הזה כן היה גרוע. הליהוק הכה-מרגש של ביונסה ודונלד גלובר לתפקידים הראשיים התגלה כצימוד חסר כימיה בצורה נוראה; הויזואליה שכל כך התענגתי עליה ב"ספר הג'ונגל" התקשתה לרגש אותי; השירים האהובים נשחטו אחד-אחד והתחושה הכללית ששלטה במהלך הצפייה היתה אדישות.
אבל דבר אחד הסרט עשה טוב, ואפילו טוב מהמקור: טימון ופומבה. הכימיה בין סת' רוגן ובילי אייכנר, בניגוד לזו של הכוכבים הראשיים, מעולה ממש. הבדיחות שלהם מצחיקות ומשלבות בין הומור מטא לקאברים על פאנצ'ים מהסרט המקורי, ובאופן כללי הנוכחות שלהם על המסך הפיחה חיים במה שעד לאותו רגע היה פיהוק אחד גדול.
ככה זה כשחיים בלי דאגות, כנראה – מעלימים עין ממה שלא עובד ונהנים ממה שיש.
יש איזה סצינה ב"מה הסיכוי"
שבה לפתע הדמויות מדברות על זה שהדמות של סת רוגן היא שמוק. זה היה נחמד.
אז ראיתי עכשיו את הסצנה בדיינר
לא יודע. מה שבעיקר חשבתי כל הזמן כמה טיפשי לשלוף זכוכית שנתקעה בעין.
וזה אפילו לא הדבר הכי טיפשי בסרט!
(ל"ת)
טוב, התפדחתי כאן קצת
כשכתבתי על האנס צימר "מאז 'התחלה' הוא הפסיק להתאמץ", שכחתי לגמרי את הפסקול המופתי שלו ל'הפרש הבודד'. אין לי את הזמן להרחיב על זה עכשיו, אבל אני מקווה שיקרה בעתיד הלא רחוק.
עד אז, תקשיבו לרצועה הזאת מהפסקול המדובר. אחד משיאיו של המלחין.
אייכנר, בילי אייכנר.
(בפעם הראשונה שהזכרת את השם שלו צדקת, אבל בשנייה פתאום קפץ לו לבקר רוצח המונים)
...הא?
מודה שלא הבנתי מה כתבת.
הייתה שגיאת הקלדה
תוקנה. עכשיו זה לא נראה הגיוני.