כל שנה בסוף יוני, אני יושב עם עצמי ומנהל סיכום של החצי שנה הקולנועית שהספקתי לראות (כולל סוף השבוע האחרון של 2017, לא כולל סוף השבוע האחרון של יוני 2018). מכיוון שבשלב הזה, לא מדובר בכמות מפלצתית של סרטים, אני מקפיד להתייחס לכל סרט וסרט שראיתי: הבינוניים, הנהדרים והגרועים. חלק מקבלים תארים מקובלים, חלק מקבלים תארים קצת יותר מקוריים, אבל כולם מקבלים פרס, או תואר או ציון לשבח או לגנאי. אז בלי עוד הסברים, בואו ונתחיל:
הסרטים שאני הכי מצטער שלא ראיתי
למרות שחלק ניכר מהזמן שלי מוקדש לצפייה בסרטים, בכל זאת הצלחתי לפספס לא מעט מהסרטים שיצאו במחצית השנה האחרונה, אז אני אנצל רגע לומר סליחה. בין אם אלה להיטים כמו "האמן הגדול מכולם", סרטי פסטיבלים כמו "הרוכב" או "להרוג אייל קדוש" או סתם סרטים מסקרנים כמו "להתראות שם למעלה" ו"ואז הגיעה טלי", פספסתי חלק מהסרטים המעניינים של השנה ובכל זאת, אני מרגיש שבסך הכל כיסיתי את רוב ההיצע, ובטח את הסרטים הבולטים ביותר בקולנוע האמריקאי והעולמי. לעומת זאת, זה שעד עכשיו כמעט ולא ראיתי סרט ישראלי אחד לרפואה (ואת האחד שראיתי, ראיתי בעצם ב-2017) זה כבר משהו שאני לא יכול באמת לתרץ. דווקא יצא לי לשמוע לא מעט עברית על המסך בחודשים האחרונים, אבל זה רק בגלל שנכנסת למרתון השלמות של סרטים ישנים והתוודעתי ליצירות נהדרות כמו "מצור", "אור מן ההפקר" ו"מחבואים", אבל בכל הנוגע לתמיכה בקולנוע ישראלי חדש, פישלתי. מהחצי שנה האחרונה ראיתי רק את "דרייבר" ובכך פספסתי יצירות ז'אנר מסקרנות ("משפחה" ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה"), סרטי אקשן ומתח ("אזימוט" ו"מסתור"), דרמות מהוללות ("האופה מברלין", "בית בגליל") ואני בטוח שאפילו עוד שאפילו אין לי מושג עליהם – ועל כך אני מצטער, ומקווה שאשלים את הפער במחצית השנייה של 2018.
הסצנות והציטוטים של השנה
סצנת הפתיחה הטובה ביותר: "המשחק הגדול" נפתח במה שהוא בעצם סרט קצר בפני עצמו: ג'סיקה צ'סטיין ממטירה עוד ועוד מידע על הצופה במשך משהו כמו חמש-שבע דקות עד שהיא מגיעה לנקודה שלה, ואיזו נקודה נפלאה זו. תוסיפו לזה את העובדה שג'סיקה צ'סטיין היא אחת מהאנשים שהכי טובים בלהוציא קללות מהפה שלהם, וזה יוצר פתיח שאי אפשר להשתוות אליו. ובאמת, מהנקודה הזאת והלאה הסרט מידרדר, אבל זה כבר לא אשמת אותה הסצנה.
הסיום הכי טוב: סצנה הסיום של "קרא לי בשמך". למשך כמה דקות, בזמן שהכתוביות כבר רצות, אנחנו עדים לשוט סטטי של אחד מהרגעים הכי שוברי לב שהוקרנו על מסך אי פעם. חמש דקות שלבדן מצדיקות את המועמדות של טימותי שלמיי.
הסצנה המספקת של השנה: אישה (פנטסטית) מתחרפנת על אוטו, "אישה פנטסטית". סצנה שבשבילה נוצר המשפט "You Go, Girl" (כמובן, ביחד עם תנועות הידיים התואמות).
עשר הדקות המעניינות ביותר בסרט המשמים ביותר: באמצע פצצת השעמום שהיא "לאהוב את וינסנט" מתחבאות עשר דקות שמאיימות להפוך את הסרט על ראשו ולטעון אותו באנרגיה ומסתורין שהיו חסרים לו מהרגע הראשון. אבל אז הסרט מתיישר ומתאפס על עצמו וחוזר לנסות לרגש אותך בלי הצלחה יתרה. נו טוב, לפחות זה מאוד יפה.
פרס ה"תקשיבו, צרפתים, היינו יכולים להסתדר אולי גם בלי סצנת מין ארוכה הרבה יותר מדי" על שם "כחול זה הצבע החם ביותר": "120 פעימות בדקה". סרט נפלא, אפשר היה אולי לקצר את סצנות המין באיזה עשרים דקות.
השורה הרודפת ביותר: "דרייבר" הוא סרט שמתנהל בעצלתיים: נינוח, לא קיצוני או כבד מדי, מהורהר בסך הכל. ואז הדמות הראשית אומרת משפט שמשנה לחלוטין את הסרט, נחקק לי עד היום בזכרון ומהווה את אחת מהשורות הטובות ביותר בקולנוע הישראלי. מצמררת בכל פעם שאני נזכר בזה.
הסצנה הטובה ביותר לחצי שנה: "אבל אף לא הייתי בתוכי", "יום נפלא". חואקין פיניקס, ועוד בחור, על הרצפה. אם שאר הסרט היה חצוף ומשעשע כמו הסצנה הזאת, הוא כנראה היה נהפך לסרט השנה שלי.
עיבודים וז'אנרים
סרט הקומיקס הטוב ביותר: לא פעם, סרטי קומיקס הם במיטבם כאשר קשה לזהות שהם בכלל מבוססים על קומיקס, ו"סטאלין מת!" הוא עוד דוגמה מנצחת לעקרון הזה. מצחיק, אכזרי, שנון ופשוט נהדר.
העיבוד הספרותי הגרוע ביותר: כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כל כך לא מוצלח כמו "קמט בזמן" עם החלטות בימוי הזויות, תסריט לוקה בחסר ומעט מאוד נקודות אור בסרט מלא בעיות שלא מצליח אף פעם להתרומם. העובדה שהוא מבוסס על ספר לא רע בכלל רק תורמת לתחושת האכזבה הגדולה.
העיבוד הבימתי שכנראה היה צריך להישאר על הבמה: אני חושב שהייתי נהנה הרבה יותר מ"גזעיות" אם הייתי רואה אותו על הבמה. משהו בקיפאון של הדמויות, בדרך שהן מדברות, בדרך שבה רגעי השיא של הסרט מעוצבים פשוט מתאים יותר לבמה מאשר למסך, בראש שלי, ואני חושב שאם הייתי רואה אותו על במה הייתי ממש מתלהב ממנו – למרות שגם על המסך הוא בסך הכל די טוב.
ההמשך הטוב ביותר: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" הוא פרק הפינאלה הממש מוצלח של עונה מותחת שמשאיר אותך סופר את הימים עד לחזרתה לאוויר ואת כל הצופים מדברים עליו באובססיביות עד אז, שזה נראה לי ההישג הכי גדול שהמשך יכול לקוות אליו.
הז'אנר המוצלח ביותר: "פדינגטון 2" ו"מעשה פלאים" הוכיחו שאפשר עדיין להפתיע ולחדש בז'אנר סרטי הילדים, וגם "משפחת סופר-על 2" הוא תוספת טובה לז'אנר. בחצי שנה האחרונה, הורים שלא רוצים לזלזל באינטליגנציה של הילדים שלהם קיבלו סרטים שהם יכולים לראות איתם בלב שלם, ואוהבי הקולנוע קיבלו סתם סרטים נהדרים לפנתיאון הקולנועי.
הז'אנר הבינוני ביותר: סרטי פשע רבי משתתפים – פעם זה היה דבר. כל שנה במאי צעיר ומבטיח היה מנסה להיות הטרנטינו הבא וליצור את ה"סנאצ'" או ה"ג'קי בראון" הבאים. אבל אז היה הפסקה של כמה שנים, ועכשיו האנשים שמנסים להחזיר את הז'אנר לא ממש מצליחים, אבל הם כן מייצרים תוצרים מעניינים: "מלון ארטמיס" שם את הז'אנר באווירה דיסטופית, ו"גרינגו" הקפיד לתת לכל דמות בעלת שתי שורות אפיון מלא ועמוק ואישיות, למרות שלא ברור למה. אף אחד מהם הוא לא יצירה פורצת דרך שצריך לראות עכשיו, אבל מדובר בסרטים מעניינים שטוב שהם קיימים.
הז'אנר הנכשל ביותר: משהו רע עובר על ז'אנר המד"ב/פנטזיה הבלוקבאסטרי. עם "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", "פרדוקס קלוברפילד", "אילם" ו"בהיר". היו כמה סרטים פחות גרועים בחצי שנה הזאת, אבל לא משהו שבאמת יעביר את הטעם המר שהרביעייה הזאת השאירה בפה.
סרט גיבורי העל הטוב ביותר שבו גורילה מפלרטטת עם הגיבור, וזה רחוק מלהיות הדבר הכי מוזר בסרט: "באטמן נינג'ה". "הפנתר השחור" מקום שני, אם מתגמשים בהגדרות.
שחקנים, במאים, דמויות ופרסים טכניים
ההופעה השנתית הנהדרת של אנט בנינג שכולם התעלמו ממנה על שם כל ההופעות של אנט בנינג, למען השם: "כוכבים חיים לנצח". לא, ברצינות, מה אנט בנינג אמורה לעשות כדי שאנשים ישימו לב אליה? לצאת עם אנשי דג? לעשות יקום קולנועי של אנט בנינג? להילחם ברובוטי דינוזאור ענקיים? תנו לה כבר אוסקר, סעמק!
פרס "הפער בין הבימוי לתסריט הגדול ביותר": "צורת המים" נראה נפלא, נשמע נפלא, מעוצב נפלא והוא טיפשי נורא. שמישהו ישים בידיים של דל טורו תסריט של מישהו אחר, בבקשה.
השינוי הדרמטי ביותר לבמאי: הנה התיאוריה שלי לגבי "לחיות בקטן": פרנק קפרה השתלט על גופו של אלכסנדר פיין על מנת ליצור את הסרט האחרון שתמיד רצה ולא הספיק והסרט הזה הוא "לחיות בקטן", אחרת אין לי דרך להסביר איך הבמאי המיזנטרופ עשה סרט כל כך מלא באהבה, חמלה, ענווה ועם סוף כל כך מתוק.
פרס עיצוב המפלצות הטוב ביותר: תיקו – "הכחדה" ו"מקום שקט". לרוב, מפלצות בסרטים הוליודים הם עוד מאותו הדבר – חיקוי של חיקוי של משהו שראינו כבר. אבל השנה בבואי לתת את הפרס לעיצוב הטוב ביותר מצאתי שני מועמדים שאני ארגיש רע לקפח אחד על חשבון השני, כך שנראה שמשהו טוב קרה השנה בתחום. המפלצות של "מקום" היו מגניבות לחלוטין – הן בקונספט והן בביצוע והמפלצות של "הכחדה" היו מפחידות בצורה מקורית להחריד. מקומן של שניהן בהיכל התהילה של המפלצות הקולנועיות מובטח.
פרס שחקן המשנה הטוב ביותר: לוקאס הדג'ס, "ליידי בירד" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". הוא פרץ לתודעה לפני שנתיים, ומאז הוא מספק הופעה משנית כובשת אחת אחר השנייה, בין אם זה בסצנה הטובה והמרגשת ביותר ב"ליידי בירד" (או לפחות המרגשת ביותר שלא כוללת יחסי אם-בת) ובין אם כבנה של מילדרד הייז ב"שלושה שלטים". אה וכמובן שפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר הולך לפרנסס מקדורמנד, כן? צריך אפילו להסביר?
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אן האתאוויי, "אושן 8". "אושן 8" הוא כולו על טהרת הכיף, ואין דבר יותר כיף מהאתאווי בסרט. מצחיקה, קצת מטורפת, לא צפויה, צוחקת על עצמה ומרימה את הסרט הזה כמה וכמה רמות לעומת שאר חברות הקאסט המנומנמות שלה.
השחקן הטוב ביותר: עקרונית אני חושב שאהבתי יותר את דנזל וושינגטון ב"רומן ג'יי ישראל,עו"ד" מגארי אולדמן ב"שעה אפלה", אבל ההופעה של וושינגטון די פרחה לי מהזכרון, לעומת זאת של אולדמן שאני חושב שאני עדיין זוכר את רובה, אז אני אלך עם אולדמן ונאום ה"מתי יש ומתי אין לנהל מו"מ עם נמר" שלו.
נספחים
האמא הגרועה ביותר: לא היה חסר השנה אימהות לא טובות, אבל מה יותר גרוע – ההתעללות ב"אני, טוניה" או הרשלנות ב"פרויקט פלורידה"? קשה להחליט, אז בוא פשוט נבחר בשניהן.
ההתעלמות המבאסת ביותר: אני יודע שאני לא לבד בהערכה שלי ללינקלייטר, אבל מדי פעם זה מרגיש ככה, והכתף הקרה ש"חברים לחיים" קיבל לא עזר לי לחוש פחות לבד בכל הנוגע לדבר. אני רק מקווה שהכתף הקרה לא יזרוק את לינקלייטר חזרה לחיק הפרוייקטים היותר גימיקיים שלו, כי אני נהנה מאוד מהרצף האחרון של הסרטים שלו.
הרפרנס הכי מכאיב: "שחקן מספר אחת" שלום. "ענק הברזל" הוא סרט שלם שיצא כנגד מלחמה ואלימות, והשימוש שלכם בדמות הראשית שלו בשביל שיילחם בקרב מגניב הוא יריקה בפרצופו של הסרט שאתם טוענים שאתם כה אוהבים. בברכת "תתאפסו על עצמם", יהונתן.
מסע השיווק הטוב ביותר: "דדפול 2" אני לא צריך להרחיב, כן?
הסיפור-בתוך-סיפור הטוב ביותר: ב"המפרנסת" יש סיפור מגניב ומעניין שעטוף בתוך סיפור פחות מגניב ופחות מעניין, ואני מודה שאני קצת מתבאס על כך שלא בחרו באולפני קרטון סלון פשוט להפוך את הסיפור הקצר לסרט ארוך ולזנוח את כל מה שקורה מסביב.
פרס הפתרון הכי מספק: "בית המזימות" הוא סרט שדי מוגבל לחובבי הז'אנר של תעלומות רצח, אבל פתרון התעלומה שלו – הן הדרך והן הפתרון עצמו, מעלה את הסרט רמה מהמתחרים שלו. לא הופך אותו למשהו שצריך לראות בקולנוע, אבל כן צפייה ביתית חביבה מאוד מאוד.
פרס הפתרון הכי פחות מספק: "באהבה, סיימון". בסופו של דבר, כשמגלים מה שמגלים בסופו של "סיימון", התגובה שלי הייתה משיכת כתפיים אפאטית. היו הרבה דברים טובים בסרט, אבל איך שהוא ניהל את התעלומה הראשית בבסיסו פשוט לא היה אחד מהם.
פרס ה"אולי לא היה צריך להיות שעתיים וחצי": נראה שנכון לעכשיו הוליווד יחסית נרגעה עם סרטי השעתיים וחצי שלה, אבל כנראה שהמסר לא הגיע לשוודיה, ולכן ל"הריבוע" יש בערך איזה חצי שעה-שעה שהיה אפשר להוריד בכיף בלי לפגום בשום דבר מהסרט. בעצם, זה כנראה היה רק משפר אותו.
פרסי הסרט
פרס המוערך-יתר-על המידה, מקצה הוליווד: "הפנתר השחור". אני יודע שבארץ הסרט התקבל בדעות יותר מעורבות, אבל יש מקומות בו עפו על הסרט הזה והתייחסו אליו כסרט הטוב ביותר של מארבל, אם לא סתם הסרט הכי טוב של השנה. הוא לא. הוא סרט מארבל אופייני עם צדדים חזקים וצדדים חלשים, וזה בסדר גמור.
פרס המוערך-יתר-על המידה, מקצה ארט האוס: "חוטים נסתרים". תקראו לי כשפול תומאס אנדרסון עושה קומדיות עוד פעם.
פרס ה"בסדר": תיקו אחרון, נשבע: הן "אהבה חסרה" והן "העיתון" הם סרטים בסדר לחלוטין – בלי בעיות, עשויים היטב, עם הרבה דברים לטובתם אבל פשוט לא מאוד מעניינים. סרטים שזה מרגיש שמועמדות לאוסקר זה טיפ-טיפה גדול עליהם, אבל באמת רק טיפ-טיפה.
ריצוי המעריצים הטוב ביותר: "חי בסרט" הוא פחות סרט ויותר התענגות של היוצרים, השחקנים והצופים על "החדר" וטומי ויסו, וזה נהדר למי שמחפש בדיוק דבר שכזה וקצת מבאס למי שמחפש סרט.
ההפתעה הנעימה ביותר: לא רק שזה היה מפתיע כמה "לילה בטירוף" היה סרט מהנה ומעניין, זה מפתיע כמה הוא נחרט בזכרוני יחסית לסרט שחשבתי שעד עכשיו אני כבר אשכח ממנו לחלוטין.
הסרט החמוד ביותר: היו השנה סרטים על ילדים ועל דובים ועל עוד דברים חמודים אבל איכשהו הסרט הכי חמוד שראיתי הוא בכלל על שני מבוגרים, כל אחד עם הבעיות שלו, שמגלים שיש להם משהו משותף ב"על גוף ונפש".
ועכשיו, הפרס הגדול- הסרט הטוב ביותר שראיתי בחצי שנה האחרונה: "I am a Fugitive from a Chain Gang" משנת 1932. השם ישמור, הסיום הזה עדיין מרסק לי את הנשמה כל פעם שאני נזכר בו.
אמממ, אוקיי,כן אבל מה לגבי הסרט הטוב ביותר ששייך ליבול סוף 2017-תחילת 2018: "הלילה קצר, לכי נערה" (The Night Is Short, Walk On Girl) [שהתמונה בראש הכתבה היא ממנו] אותו הכרתי בזכות ההמלצות פה בתגובות, מוכיח שיש עוד דברים מקוריים שנעשים באנימה, ולא רק חיקויים לג'יבלי או סדרות אקשן שמתחרות למי יש את הקונספט הכי מטורף. מומלץ בחום.
אוקיי, אבל, כזה, הסרט הטוב ביותר בחצי השנה האחרונה שגם הופץ בצורה כלשהי בישראל:
"מחווה טיפשית וחסרת טעם". הסרט הטוב ביותר של נטפליקס מוכיח שחברת הסטרימינג עדיין לא יודעת מה בדיוק לעשות עם הסרטים שלה. מדובר בסרט שעם הדחיפה הנכונה היה יכול עדיין להיות חלק משמעותי מהשיחה על סרטי 2018, או אפילו מתחרה באוסקרים של 2017 ובמקום זה הוא נדחק הצידה ללא זכר, וחבל. מדובר בקומדיה קורעת מצחוק, אחת מהביוגרפיות הקולנועיות הטובות ביותר, וסרט עם כמה מהטריקים הקולנועיים האהובים עליי של השנה וגם חוץ מזה הוא סתם סרט מאוד מוצלח של יוצר שאני מאוד אוהב.
ואחריו: 2. שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, 3. סטאלין מת! 4. הנוקמים: מלחמת האינסוף 5. פדינגטון 2 6. 120 פעימות בדקה 7. על גוף ונפש 8. חברים לחיים.
מוזמנים למלא את הבחירות שלכם להופעות וסרטי החצי-שנה בטופס הזה וכמובן גם לשתף את הסיכומים שלכם בתגובות. נתראה עוד חצי שנה.
כמה קטנים על בסיס המעט מאוד סרטים שראיתי השנה
השימוש הכי טוב בשיר מוכר בסרט – Epic של פיית' נו מור ב"חי בסרט". הייתי אומר שזה נורא חכם לשים שיר שהמילים שלו הם "אתה רוצה את הכל אבל אתה לא יכול להשיג את זה" * בסרט דווקא עם העלילה הזאת, אבל זה פשוט שפיית' נו מור משפרים אוטומטית כל סרט שיש. חלק לא קטן מהחיבה שלי לבלאק הוק דאון היא מאותה סיבה בדיוק.
המשפט הכי מטופש שנאמר במסגרת הופעה שמועמדת לאוסקר – "אני יכולה להתמודד עם קקי", מפי אוקטביה ספסנר ב"צורת המים". מילא שהוא הזוכה של השנה, הוא גם לגמרי מקום שני בכל הזמנים בתחרות הזאת, ומפסיד רק ל"קוראים לזה ציצים, אד" של ג'וליה רוברטס מתוך "ארין ברוקוביץ'".
הרגע המגניב ביותר בקולנוע בחצי השנה האחרונה (ובואו נודה, הוא כנראה יהיה כזה גם בסוף השנה) – BRING ME THANOS! וכל מילה מיותרת.
דמות השנה – השוטר דיקסון מ"שלשוה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". איזה דמות אגדית, איזה גניבת הצגה (סליחה פרנסס), איזה אוסקר מוצדק. דמויות שמשוחקות מצויין יש הרבה, דמויות מרובות רבדים יש הרבה. דמות שהתהליך שהן עוברות *הוא* הדבר הבאמת מרובה רבדים בהם, זה כבר משהו שאני לא ראיתי יותר מדי ממנו.
פרס ה"חוסר הבנה נפשע של גאופוליטיקה ועובדות היסטוריות שמשום מה כולם בסדר איתן" – "הפנתר השחור" כולו. אני מחבב את הסרט כסרט אבל בחיי שמזמן סרט לא הרגיז אותי כ"כ בגלל מה שעומד מאחוריו, אם כי אני מודע לזה שהאשמה פה היא הקומיקס ולא משהו אחר.
נבל השנה – סיימון ראסל ביל בתור לברנטי בריה ב"סטאלין מת!". כמה שהשחקן הזה נהנה לגלם את אחד מבני הזונות הכי מנוולים בהיסטוריה האנושית, ואיכשהו זה גורם לנו לשנוא את הדמות עוד יותר, אבל בקטע טוב.
אפשר הסבר
בנוגע לפנתר השחור?
הוספנו טופס!
בשורה האחרונה של הפוסט התווסף טופס גוגל דוקס אותו אתם יכולים למלא עם סרטי והופעות חצי-השנה שלכם, כדי שאחר-כך נוכל לבדוק קצת סטטיסטיקה.
I am a Fugitive from a Chain Gang is a great movie
Would make a good Criterion release
סיכום חצי-שנתי
לפני הכל, הודעת מערכת – תודה לכל מי שמילא את הטופס. מי שלא, עדיין אפשר. הוא יסגר בחצות בין חמישי לשישי, ובבוקר למחרת נברר אילו סרטים והופעות הכי אהבתם. ועכשיו לסיכום האישי שלי:
התוספות הכי טובות ליקומים קולנועיים: "הפנתר השחור" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף". אחרי ששנה שעברה התאכזבתי מ"שומרי הגלקסיה 2" ו"ת'ור: ראגנארוק", בינתיים מארוול מספקים את הסחורה. הערב אגלה אם זה ממשיך גם ב"אנטמן והצרעה", הסרט האחרון שלהם לשנה הנוכחית.
התוספות הכי גרועות ליקומים קולנועיים:
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – טרילוגיית הפריקוולים נחשבת כמאוד גרועה (עדיין לא ראיתי) ו"רוג אחת" גם לא היה טוב. איך אמרו ב"ילדות רעות"? תפסיקו לנסות לגרום לפריקוולים לקרות, סטאר וורס. זה לא עובד. התסריט מחורר ומטופש באופן מדהים, לשחקן הראשי יש כריזמה של בול עץ והבימוי משעמם ולא יצירתי בשום צורה. יותר כמו Solo: A Star Wars Cashgrab.
"פרדוקס קלוברפיל" – מאוד אהבתי את "קלוברפילד" ואת "דרך קלוברפילד 10". האחרון התחיל כתסריט שבכלל לא קשור לקלוברפילד אבל נהפך לכזה במהלך ההפקה, וכאן קרה אותו הדבר. אבל לא ברור לי מה בתסריט הזה משך את האולפן של ג'יי. ג'יי. אברמס לצרף אותו לסדרה הזאת. יש כאן קאסט של שחקנים מוצלחים, אבל כולם נראים כאילו הם עובדים על טייס אוטומטי. אולי הם הבינו שהם בסרט מגוחך ורק רצו לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
היקום הקולנועי הלא-רשמי: אני די בטוח שמתחת לאף שלנו מתחיל יקום קולנועי של מועדוני ספרים. תוך שלושה חודשים יצאו כאן "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", "מועדון גרנזי לספרות וקליפות פאי תפודים" (שם קליט מאוד), "חנות הספרים" ו"מועדון הספר הטוב". מחכה לסרט ה"נוקמים" שלהם, בו יצטרכו להלחם באנשים שקוראים ספרים בקינדל.
היצור הכי מפחיד: היו כמה יצורים מוזרים וקריפים בסרטים בחצי השנה הזאת, ויש עוד כמה שיגיעו בקרוב. אבל אני בספק שמישהו מהם יצליח להיות יותר מפחיד מה…דוב ההיברידי – בהיעדר תיאור יותר טוב – שמופיע בסצינה הכי טובה של "העולם שאחרי: הכחדה" (איזה עברות מטופש). מהדברים שמהם עשויים סיוטים.
ההבדל הכי גדול בין סרטים של אותו במאי: מצחיק איך באותה השנה סטיבן ספילברג מוציא גם דרמה משמימה למדי שמבוססת על אירוע אמיתי ("העיתון") וגם את הסרט הכי רחוק מאמיתי שיכול להיות ("שחקן מספר אחת"). האחרון רחוק מלהיות מושלם, אבל יש בו כמה סיקוונסים מרהיבים שגרמו לי להזכר למה אני הרבה יותר מעדיף את ספילברג המד"בי מאשר ספילברג ההיסטורי.
שנות ה 90 התקשרו, הם רוצים את שם הסרט שלהם בחזרה: "הצילו! כיווצתי את ההורים". אגב, יחד עם "לחיות בקטן" ו"אנטמן והצרעה" שעולה השבוע, נראה שסרטים ממש בקטע של התכווצות השנה.
הסרט-בתוך-סרט הטוב ביותר: מכיוון ש"חי בסרט" הוא סרט על עשייה של סרט (אני אפסיק לכתוב "סרט" עכשיו), הקאסט שלו שחזר לא מעט מ"החדר" הידוע לשמצה של טומי וויסו. והם עשו את זה באופן כה מדוייק שזה מפחיד. מי יודע, אולי הם כל-כך נהנו מזה שהם כבר שחזרו את הכל. זה משהו שבהחלט הייתי רוצה לראות.
הסרט מבוסס-משחק-מחשב המפתיע: להגיד ש"טומב ריידר" הוא סרט משחקי הוידאו הטוב ביותר זה לא חכמה. זה כמו להגיד ש"וונדר וומן" הסרט הכי טוב ביקום של DC – נכון, אבל הרף לא כזה גבוה. ובכל זאת, הופתעתי מכמה שנהניתי ממנו. אני יודע שקראתי לו "ככה-ככה" והוא לא משהו שזכרתי שבוע אחרי הצפייה, אבל הוא כן התעלה על הציפיות שהיו לי בכניסה לאולם.
סרט המבוסס-משחק-מחשב הגרוע + תואר Why so serious: "פרא" מבוסס על משחק ארקייד ישן ומאוד פשוט בעל אותו השם. אתם יכולים לבחור מבין כמה חיות ענקיות ואז צריכים להשמיד כמה שיותר מהעיר, זה הכל. זה משחק שנועד בשביל כיף טיפשי ולא יותר.
אז למה, הו למה, הסרט שלו לוקח את עצמו כל-כך, כל-כך ברצינות? יש בו זאב עם כנפיים, למען השם! אבל משום מה הוא צריך להתחיל כמו סרט אימה בחלל וצריך שתהיה סיבה מדעית לאיך החיות האלה גדלו וסוכנים מיוחדים וכו'. פשוט הייתם צריכים לתת לחיות ענקיות להרוס דברים וללכת מכות במשך שעה וחצי ואנשים היו מרוצים! למה כל הפאתוס הזה?!
סרט ההמשך הכי טוב: "משפחת סופר-על 2". סרט ההמשך הכי טוב של פיקסאר מאז "צעצוע של סיפור 3".
סרטי המשך שאף אחד לא ביקש: מה הטעם בלעשות המשכים ל"סיקאריו" ו"פסיפיק רים" אם אתם מוציאים מהם את הדברים הכי טובים שהיו בסרטים הראשונים? (דני וילנב ואמילי בלאנט בראשון וגיירמו דל טורו בשני). שניהם לא סרטים גרועים במיוחד, אבל הם חתיכת נפילה ברמה אחרי הראשונים הנהדרים.
הסרט הכי טוב שכנראה לא ראיתם + הצילום הכי טוב: "גזעיות" (עברות לא רשמי של "Thoroughbreds"). הסרט על שתי חברות שזוממות רצח ביחד לא הופץ בארץ ואין בו שמות גדולים (זה כן הסרט האחרון בו השתתף אנטון ילצ'ין לפני שהלך לעולמו) אבל הוא מאוד מוצלח ואני ממליץ לכם לנסות להשלים אותו.
הפסקול הכי טוב: "אני, טוניה". אין לי מה להוסיף, פשוט…פסקול ממש טוב.
הסרט שאחריו לעולם לא אוכל יותר אפרסקים (לא שאכלתי אותם עד עכשיו, אבל עדיין): "קרא לי בשמך".
העריכה הכי מוזרה של סרט: "אושן 8" היה סרט כיפי למדי, אבל מה נסגר עם העריכה שנראית כאילו נעשתה עם האפקטים של פאוורפוינט?
תצוגות המשחק הכי טובות:
מיליסנט סימונדס, "מקום שקט".
סאם רוקוול ופרנסס מקדורמנד, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי".
אוליביה קוק, "גזעיות".
ג'יימס פרנקו, "חי בסרט".
דונלד גלובר, "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים".
כריס המסוורת', "הנוקמים: מלחמת האינסוף".
הסצינות הכי טובות:
"לא הרבצתי לה!" – "חי בסרט". משפט אחד מפורסם, עשרות טייקים.
הצניחה – "דדפול 2". ללא ספק הסיקוונס הכי טוב בסרט, שתפס אותי לגמרי בהפתעה.
הטכניקה – "גזעיות". הטובים ביותר יודעים איך לבכות על המקום.
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בספורט – "המשחק הגדול". לפני שהוא מגיע למשחקי פוקר מפוקפקים, הסרט של אהרון סורקין נפתח בתחרות סקי באולמיפאידה בה הגיבורה משתתפת, ובמהלכה היא גם מקריינת סיפור עם סיום נוקב למדי.
ההתחלה – "מקום שקט". ליטרלי ההגדרה של Show, don't tell. בקושי יש מילים בדקות הראשונות של הסרט, והוא מציג ומבסס את העולם שבו הוא מתרחש רק עם תמונה ופסקול. הסיקוונס הזה יכול להיות סרט קצר מעולה בפני עצמו.
סרטים שאני שעדיין לא ראיתי ובא לי לראות: "באהבה, סיימון", "מלון ארטמיס", "משפחה".
סרטים שלא ראיתי ואין לי שום כוונה להשלים אותם בעתיד הקרוב: "מרגישה פצצה", "לאבד את זה", "עולם היורה: נפילת הממלכה".
האירוע הקולנועי של השנה (שלי באופן אישי): בחודש שעבר הייתי בחופשה בלונדון, במהלכה הלכתי להקרנה מיוחדת של סרט הקאלט "ילדות רעות" (שהוא גם מהאהובים עלי בכל הזמנים). הייתה שם תחרות אכילת חטיפים "דיאטטיים", כתיבה ב"ברן בוק" וצפייה בסרט תוך כדי שהקהל מדקלם את כל השורות האייקוניות ביחד איתו. בהחלט חווייה.
הסרטים הכי גרועים של חצי השנה:
"משאלת מוות" – ברוס וויליס מלמד אתכם שאפשר לפתור כל בעיה על-ידי פשוט לירות במי שמעצבן אתכם.
"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" – שום דבר כאן לא עובד. חוץ מדונלד גלובר, שהסרט הזה בבירור היה צריך להיות עליו.
"פרדוקס קלוברפילרד" – בחלל אף אחד לא שומע אותך נאנח באכזבה.
"דרור אדום" – מתישהו איבדתי עניין לחלוטין והמחשבות שלי התחילו לנדוד. לכן אין לי שמץ של מושג מה קורה בחצי השני של הסרט הזה.
"תורשתי" ("Hereditary") – סרט שלא יצא בארץ וראיתי בלונדון. הוא אמור להיות אימה אבל לא יכול להיות יותר רחוק מזה. הוא לא סתם מאוד גרוע, אלא ברמה שזה ממש הכעיס אותי שבזבזתי עליו זמן. אני מפציר בכם להתרחק ממנו כמה שיותר.
הסרטים הכי טובים של חצי השנה:
"הפנתר השחור" – אולי הסרט הכי פחות טוב של ריאן קוגלר, אבל עדיין סרט קומיקס אפקטיבי ומרשים.
"צורת המים" – אגדה מקסימה ואלימה. הבימוי של דל טורו נפלא.
"הנוקמים: מלחמת האינסוף" – תוצאה של עשור של בילד-אפ שאיכשהו הצליחה לדחוס פנימה את כל הדמויות האלו, לתת זמן מסך מכובד מאוד לנבל ולשלב הומור, אקשן וסיום מפתיע מאוד. יש לי קצת בעיות עם האחים רוסו, אבל כשמגיע קרדיט אז מגיע.
"גזעיות" – במקור היה אמור להיות מחזה אבל הכותב החליט להפוך אותו לסרט במקום. כמו שכתבתי למעלה, זה לא איזה בלוקבאסטר ואין כאן שחקנים מאוד מוכרים או סצינת שיא מלאת-אפקטים. אבל השילוב של הבימוי, הצילום, הכתיבה והמשחק הופכות אותו לאחד הסרטים הטובים שראיתי בחצי השנה הזאת ואני מאוד סקרן לראות מה יהיה הפרוייקט הבא של הבמאי.
"מקום שקט" – סרט מתח מאוד אפקטיבי, שלשם שינוי יש בו שחקנים ילדים מצויינים (גם המבוגרים טובים) ורגעים שגרמו לי לתקוע את האצבעות במשענות ידיים של הקולנוע. בבקשה להחזיר את סרטי האימה להיות יותר כאלה ופחות ג'אמפ-סקריים.
אם רק הייתי קוראת את התגובה שלך
לפני שראיתי את Hereditary בעצמי השבוע, הייתי ככל הנראה חוסכת לעצמי שעתיים של גלגול עיניים ואת החוויה הקולנועית הכי לא נעימה שחוויתי בשנה האחרונה.
באסה.
מעבר לזה – היי, עכשיו אני עוד יותר מצפה ל-Thoroughbreds ממה שציפיתי (וזה כבר די הרבה), ומסכימה איתך לגביי יתר הסרטים שראיתי. כשקראתי הזדהיתי עם כל כך הרבה ממה שכתבת, שמרגיש לי כאילו יכלתי לכתוב את ההודעה הזו בעצמי כמעט, אבל היה הרבה יותר כיף לקרוא אותה בניסוח שלך.
תודה
התחושה הזאת הדדית לא מעט פעמים לגבי התגובות שלך.
וממש תודה על Hereditary. מעבר לכך שהשותפים שלי לצפייה התמוגגו, גם נרדפתי בכל כיכר מרכזית ותחנת רכבת בלונדון בפוסטרים שלו עם הרבה שבחים וכוכבים וניסיתי לשכנע את עצמי שאין סיכוי שכל האנשים האלה ראו את אותו הסרט שאני ראיתי ולא חוו סבל ברמה מולקולרית. זו איזו סוג של מתיחה על חשבוני סטייל "המופע של טרומן". אין לי עוד הסבר. באמת סרט לא נעים (אני אתן לו קרדיט רק על סצינת התאונה, שלא ראיתי אותה מגיעה וגרמה לתגובה קולקטיבית של WTF מהצופים).
מוסיפה ליקום הקולנועי הלא רישמי
שצומח מתחת לאף: resolution ו the endless
מעניין יהיה לצרף ליקום הקולנועי של מועדוני הספרים
את מועדון הספרים דוקי דוקי
רק מוניקה.
פספסתי משהו?
על גוף ונפש לא מופיע בסקר,ולמיטב זכרוני הוא הופץ בארץ ממש בסוף 2017,אבל מאוחר מכדי להכנס לסקר סוף השנה,מה שהופך אותו לשייך לשנה הזאת.
בכל מקרה,החצי שנה שלי-טוב, אני לא זוכר תקופה כל כך משמימה בקולנוע מאז שהתחלתי להתעניין בקולנוע. אני לא יכול להגיד שהסרטים היו גרועים, פשוט כי הם לא עניינו אותי מספיק כדי שאוכל לנסות לשלול את זה.
הסרטים שבכל זאת היו אחלה-מקום רביעי-הריבוע-ארוך מדי,מעייף לפרקים,מעט מבולגן,אבל בגדול סרט שנון ומענג,עם שתי סצינות בלתי נשכחות.
מקום שלישי-הנוקמים.בחירת טון מעוררת כבוד,עריכה וכתיבה טובות שמצליחות לשלב יפה בין כל הדמויות,אחלה אקשן וסיום נהדר.חוויה גדולה ופשוט כיפית.סרט גיבורי על מושלם,וגם סרט מאוד טוב באופן כללי.
מקום שני-להתראות שם למעלה-למרות הפגמים,זה סרט סוחף,מבריק ועמוק,עם בימוי מרשים וכתיבה מבריקה,המון דמיון בעיצוב,פסקול שאני עדיין שומע בלופים וסצינת שיא מהמרגשות ביותר שאני זוכר.
מקום ראשון-על גוף ונפש.כמו שיהונתן אמר,זה פשוט סרט מאוד חמוד.אבל הוא כל כך חמוד שהוא גם די מדהים.סרט שכמות האהבה שלו לדמויות היא פשוט ממיסה.צילום ייחודי ויפה,משחק ענק של שתי הדמויות וכמה סצינות יפהפיות ומצחיקות הופכות את הסרט הזה לחוויה יוצאת דופן ומאוד רוחנית.בניגוד לדעות אחרות שקראתי, אני חושב הסוף גם הוא נהדר.כן ירבו סרטים כאלה.
עוד ראויים לציון-אהבה חסרה לא היה מספיק מלוטש,אבל הבימוי המעולה של זוויאגינצב והמרחבים הגדולים ממש מצליחים להמחיש את החלל שקיים בתוך הדמויות והופכים את הסרט לחודר, למרות הפגמים.
סיפור רפאים גם היה סרט ייחודי ויפה, למרות שהוא יותר שייך לשנה שעברה.
להרוג אייל קדוש היה יכול להיות סרט יותר מעניין,אם הבמאי היה פחות מתאמץ להראות כמה שזה סרט מעניין.
שלושה שלטים היה לא רע בכלל,אבל הוא נשכח ממני הרבה יותר מדי מהר.
בסרטים ישנים,גם כאן נקלעתי לתקופה קצת דלה,אבל לפחות כזו שבאה אחרי כמה חודשים מצוינים.על פרסונה, מלאכים בשמי ברלין וימים ברקיע כבר כתבתי בדפי הסרט,ומלבדם הצטיינו גם-ראן והקו האדום,שני סרטים אדירים שעם כל ההבדלים הסגנוניים,מכילים לא מעט במשותף גם רגשית וגם רעיונית.
השיבה-סרט עמוק ומאוד מרשים.דמויות נהדרות וצילום פיוטי ומופלא.
הירושימה אהובתי-אין לי שמץ של מושג מה קרה בסרט הזה, אני רק יודע שזה היה מדהים ומרגש בטירוף.
העגבניות הרקובות-מטאל ג'אקט.אלוהים,איזה סרט מחורבן, פשוט הביך אותי לראות אותו.
ראסטי ג'יימס-כנל,אם כי קצת פחות.
היו זמנים באנטוליה ו400 המלקות.-משעמם.מאוד.
פסטיבל ירושלים בפתח, מקווה מאוד שהוא יציל אותנו מהתקופה היבשה הזו.
הביך?
כלומר, מילא לא התחברת, לא אהבת את מה שהוא אומר על העולם האנושי או משהו כזה – הביך? פול מטאל ג'קאט? ראסטי ג'יימס? (על השעמום מ"היו זמנים" לא אתווכח, כי מובן, למרות שמאוד מאוד לא מסכים). אנא תרחיב.
אנסה
הבעיות שלי מהסרטים האלה הם לא מהלכים עלילתיים מטומטמים או מסר טיפשי או משהו מהסוג הזה,אלא,ברמה הכי מיידית,חוסר סנכרון קיצוני ביני לבין מה שאמור להיות התחלה כלשהי של אהדה או הזדהות לדמויות.זה לא שחשתי אדישות כלפיהם.חשתי בוז ודחייה.
בהכי פשטות שיש,מה שאנחנו רואים בחצי הראשון של פול מטאל זה בנאדם קשקשן שצועק שטויות ומלמד את החיילים שלו איך לשיר קללות וגסויות.אז סבבה,יש מצב שזה נועד לשקף מציאות של הצבא האמריקאי,או שזו הקצנה כלשהי שנועדה לומר משהו על הטבע האנושי,אבל זה היה פשוט מאוד לא נעים לראות את זה.מאוד מביך לראות בן אדם מבוגר מתלהם ככה,בטח כשאני יודע שאני צופה בסרט מהולל שנחשב למופתי.באתי לראות סרט,לא תשדיר תעמולה למארינס,ועוד אחד מאוד גרוע(אציין שלא מזמן סיימתי טירונות,כך שאני מכיר את הפוזות הקשוחות שמפקדים עושים). תוסיף לזה משחק איום ונורא כולם בערך,חזרה מונוטונית ובלתי נסבלת על אותם סיטואציות שהמפקד מבלבל את המוח,וסצינת שיא מגוחכת במולדרמטיותה,ותקבל חצי ראשון של סרט שפשוט היה לי לא נוח לצפות בו.
אני מניח שהחצי השני יותר טוב.אבל-א.הוא מגיע אחרי החצי הראשון,בשלב שאני צופה בסרט רק כי אני משתדל לסיים סרטים גם אם הם ממש גרועים.
ב.אין לי שמץ של מושג איך הוא קשור לחלק הראשון.
ג.גם הוא בעצמו לא משהו."אה,יש פה סצנה שכולם מתראיינים ולא יודעים למה הם נלחמים.מסקנה-מלחמה היא דבר הזוי וחסר תועלת.גאוני".ודמויות שבגלל שהם באמצע המלחמה אז כל מה שיש להם בראש זה בחורות לבילוי מיני.
ראסטי ג'יימס-גם כאן,דמויות ילדותיות שמינון הקיצוני של הפעמים שהם אומרות "או מן" מרחיק אותם ממני.זה לא אמין ומאוד ילדותי.והסרט בכללי מאוד משעמם.
היו זמנים באנטוליה-כאן אין בתגובה השלילית שלי כדי לפסול את הסרט,כי אני יודע שסרטים מהסוג הזה הם חוויות מאוד אישיות,אז אני לא אומר שהסרט גרוע, אני רק אומר שהוא שיעמם אותי.במקרה הזה, גם אין כאן משהו שמעיד על הצופה,כי מהתגובה הקודמת שלי אפשר לראות שאני כן יודע לאהוב "סרטים איטיים ומהורהרים שלא קורה בהם כלום".למען הפרוטוקול,אגיד שגם טעם הדובדבן,סרט שחולק מאפיינים ויזואליים ועלילתיים עם היו זמנים,שיעמם אותי גם הוא מאוד.
מקווה שההסבר שלי עזר במשהו.
תשדיר *תעמולה* למארינס?
אני ראיתי את הסרט מאוד מאוד שונה ממה שאתה מתאר פה.
צודק.תעמולה זו מילה לא נכונה.
אולי…נקרא לזה הכנה לצבא? אני גם נזכר עכשיו שמישהו פעם אמר לי שזה סרט שחשוב לראות לפני הצבא.
גם אתה מוזמן להרחיב אם בא לך,אבל בכל מקרה כמו שאמרתי מה שהפריע לי הוא שפשוט לא יכולתי להרגיש התחלה של הזדהות ואהדה לדמויות.
אני חושב שפול מטאל ג'אקט
זה אחד הדברים היותר רחוקים מתעמולה שיצא לי לראות. החצי הראשון בעיניי מבריק כי הוא רק מראה לך, ואת זה משקף גם החלק השני (למרות שהזיכרון שלי קצת יותר מעורפל לגביו), עד כמה צבא ומלחמה הם דברים נוראיים, חסרי תוחלת ומרסקי נפש.
אם מישהו ראה את החלק הראשון ואמר לעצמו "בא לי להתגייס למארינס" הוא כנראה או סאדיסט, או מזוכיסט, או פשוט לא יציב בנפשו באופן כללי.
כן הבנתי את זה.התבלבלתי בניסוח.בכל מקרה,זה לא מסר מקורי במיוחד,שעם זה אין שום בעיה כמובן,אבל יש בעיה עם הצורה הגרועה שהסרט הציג את זה.
גרוע?
גרוע איך? צילום גרוע? תסריט גרוע? עריכה גרועה? משחק גרוע?
אם אתה מחליט לקרוא לסרט שיש לגביו קונצנזוס די רחב שהוא נהדר, לא רק לסוגו אלא כסרט בכלל, גרוע מומלץ לכל הפחות לפרט למה,
ובמקום לפרט למה אני חושב שהוא מצוין אני אקשר לקטע הקצר והיפה שכתבו עליו בסריטה, שם מיקמו אותו במקום ה44 ברשימת 50 הסרטים הטובים ביותר אי פעם
אבל פירטתי,כמה תגובות למעלה.
ומכיר את המאמר בסריטה,כבר עברתי על הרשימה שלהם לא מעט פעמים.
ברוב המקרים אהבתי את הסרטים שראיתי מהרשימה הזו,לא הפעם.שוב,מוזמן לקרוא למעלה.
לגבי זה שהפתיחה לא אמורה להיות מצחיקה
לא הייתי משוכנע כל כך במקומך.
תראה
אם היו מראים לי את הפתיחה והיו אומרים לי שזה מערכון סאטירי, הייתי אומר שזה מערכון סאטירי מעולה, והייתי בטוח ב100 אחוז שהכותב ידע מה הוא עושה – מערכון סאטירי שמטרתו להצחיק.
ההמשך של החלק הראשון הוא פחות או יותר אותו דבר מוקצן כמו הפתיחה, רק שהוא לא מצחיק (זה לא אומר שהוא רע או משהו).
טוב, אני חושב שכל החלק הראשון הוא מצחיק מאוד
(בסוג הומור שחור שכזה). אז אולי מכאן נובעת המחלוקת.
מגניב.נראה לי שזו הפעם הראשונה שאנחנו מסכימים על סרט
קראתי מהר את המשפט האחרון שלך ולא הבנתי למה שפסטיבל ירושלים יתקיים בפתח תקווה. עכשיו אני מרגיש יותר טוב.
הבחירות שלכם
תודה לכל 32 האנשים שמילאו את הטופס, בהחלט היה מעניין לראות כמה מהתשובות שלכם. אז מה התוצאות?
הסרט החצי-שנתי הטוב ביותר – הזוכה הלא-מאוד-מפתיע הוא "הנוקמים: מלחמת האינסוף" עם 22 הצבעות, אבל ממש מאחוריו יש את "שלושה שלטים" עם 19 הצבעות. אחר-כך, עם מספרים חד-ספרתיים – "אני טוניה", "הפנתר השחור" ו"מקום שקט".
הסרט הגרוע ביותר – כאן היו פחות הצבעות וגם יותר פיצול של הצבעות. ה"זוכה" המאוד מוצדק הוא "דרור אדום", שקיבל חמש הצבעות. במקום השני נמצא "עולם היורה: נפילת הממלכה", עם ארבע (שניהם, אגב, קיבלו גם הצבעה אחת בסרטים האהובים). מתחתיהם יש כמה סרטים עם שלוש הצבעות – "אילם", "פרדוקס קלוברפילד" ו"שחקן מספר אחת".
ההופעות הכי טובות – כאן "שלושה שלטים" קיבל הרבה יותר אהבה מ"הנוקמים". פרנסס מקדורמנד קיבלה 13 הצבעות ולסאם רוקוול יש תשע. מתחתיהם נמצאת סירשה רונן, שהוזכרה חמש פעמים. עוד הופעות שאנשים הצביעו להן: ענק הברזל מ"שחקן מספר אחת", פדינגטון מ"פדינגטון 2" ו"האמא מ'מקום שקט'" (לא יכלת לפתוח רגע IMDb?).
בסרטים שלא הופצו שראיתם ושווים אזכור כתבו דברים כמו "אי הכלבים" (מצטרף להמלצה), "באטמן נינג'ה", "Unsane" של סודרברג, "A Kid Like Jack" (אולי מי שרשם רוצה קצת לפרט כי לא שמעתי עליו) וסרט דוקו בשם "קוף, טירה והרבה ילדים". מישהו גם רצה למסור לכם לא לצפות ב"קמט זמן", שמסתבר שהוא "אחד הסרטים הגרועים של השנה". ראו הוזהרתם.
ולסיום, בסרטים שאתם מצפים להם בחצי השני של השנה בהחלט היה גיוון מרשים מאוד של בחירות. רוב האזכורים היו של "אי הכלבים" (שיגיע לכאן בחודש הבא), אחר-כך "אלמנות" של סטיב מקווין וגם "רפסודיה בוהמית". מי שרשם את "חיות הפלא 2", נא הסבר את עצמך (נו טוב, על טעם וריח וכו'. אני ממש לא התחברתי אל הראשון ובהחלט לא מצפה לזה).
זהו, אלו היו הבחירות שלכם. כאמור, דברים מעניינים. תודה לכל מי שהשתתף ומילא את הטופס. בסוף השנה נראה אם התשובות ישתנו.