השאלה "יש אלוהים?" אפילו יותר מסובכת משהיא נראית, כי טמונה בה השאלה "ומה היחס שלו אלינו?" יכול להיות שיש אלוהים, אבל הוא לא ברא אותנו; יכול להיות שהוא ברא אותנו, אבל אז איבד בנו עניין; יכול להיות שדווקא היה לו עניין, אבל אז הוא עזב.
ויכול להיות, אומר "2001: אודיסיאה בחלל", שהוא בכלל היה חייזר. התיאוריה הזו, שנקראת "אסטרונאוטים קדומים" (ancient astronauts), די נפוצה בימינו. אבל ב-1968, כשהסרט יצא, זו הפעם הראשונה שהיא נראתה בשובר קופות אמריקאי. וגם הפעם הראשונה שנראו טאבלטים או שיחות וידאו. או אפקטים של העדר כבידה. או חללית לבנה ממש ארוכה שטסה ממש לאט. או פנטומימאים שמשחקים קופי-אדם.
בהקרנת הבכורה של “2001” קובריק התרוצץ בין השורה הראשונה לתא ההקרנה, שם שיחק עם הפוקוס ועם הסאונד. אחריה הוא קיצץ 19 דקות מהסרט. תוך כדי שהסרט כבר מוקרן מסחרית במאות בתי קולנוע הוא ביצע עריכה נוספת, ושלח למקרינים הוראת חיתוך על הסלילים, לביצוע בזמן אמת. הוא לא הצליח להרפות מהיצירה שלו, והמשיך ללוות אותה כמה שיכל.
כי כשסטנלי קובריק, אחרי שסיים לעשות את "ד"ר סטריינג'לאב", החליט שהוא הולך לעשות סרט מדע בדיוני, הוא החליט שהוא הולך לעשות את סרט המדע בדיוני האולטימטיבי. וזה אמר, מבחינתו, שאין מקום לפשרות ושהכל יהיה מושלם: הסיפור, האפקטים, המשחק, העיצוב, הפסקול. את כל אלה הצוות של הסרט, בניהולו הצמוד-עד-פסיכוטי של קובריק, היה צריך לספק בדיוק לפי הדרישות. אם היו אפקטים שהתאימו לחזונו של קובריק, יופי – אם לא, הם היו צריכים להמציא אותם. כשהפסקול שהלחין עבורו אלכס נורת' לא שכנע אותו, הוא החליט לעשות סרט בלי פסקול, זאת אומרת, בלי מוזיקה שמתייחסת ישירות לנעשה על המסך – ואכן, בסרט יש בעיקר מוזיקה קלאסית, מקהלה אחת מטרידה מאוד, ובקטעים של הדיאלוג כלום ושום דבר (נורת' גילה את דבר ההחלפה כשצפה בהקרנת הבכורה, אגב). את הסיפור הוא כתב יחד עם ארתור סי. קלארק, אחד מסופרי המדע הבדיוני המוערכים ביותר באותה תקופה, וגם אותו הוא היה מפטר אם היה יכול. ואני לא יודע אם יש אלוהים, אבל אם קובריק נמצא לידו, אין ספק שהוא משנה לו כרגע את עיצוב הכיסא. שוב.
כי קובריק ידע בדיוק מה הוא רוצה: שלמות. ועכשיו.
החייזרים האלוהיים, לעומת זאת, דווקא רצו התפתחות, והייתה להם סבלנות. ולכן הסרט נפתח מיליוני שנים בעבר, עם להקה של קופי אדם שמגורשים מבור המים שלהם. אחרי לילה מלא זוועות, ובלי שום יכולת לשלוט בסביבתם, הם מתעוררים כשלידם מונולית שחור וישר זוויות, ששר להם שירים מוזרים שמהדהדים בקרבם רעיון חדש: השימוש בכלים לשליטה בסביבה, ומכפלת האלימות שזה מאפשר.
בקאט שכבר הפך למיתולוגי הסרט מדלג מהעבר הרחוק לעתיד הקרוב, לאירוע מכונן המתרחש על גבי הירח. משהו שמתגלה שם גורם לאמריקאים לבנות ולשלוח את החללית הראשונה לצדק, כשעל סיפונה שלושה נוסעים ישנים, ועוד שלושה ערים: דייב, פרנק והאל. אפשר לשאול כמה הם באמת ערים, כי דייב ופרנק מתנהגים קצת כמו רובוטים נטולי רגש, והאל הוא בכלל מחשב. מחשב חכם מאוד וגדול מאוד, שמדבר יפה מאוד (יש לו הכי הרבה שורות דיאלוג מכל הנוכחים בספינה, והן בקלות הכי מרגשות) ושהצלחת המשימה חשובה לו מאוד. בסופו של דבר, המשימה הזו תיקח את כולם הרבה יותר רחוק משהם חשבו, כי החייזרים, מסתבר, לא איבדו בנו עניין.
"2001" הוא סרט פורץ דרך, אבל הוא גם בן 50. עד כמה כדאי לצפות בו היום? זה עניין של טעם, ולא בגלל שהסרט הגיע לגיל העמידה: כבר כשהוא יצא האשימו אותו שהוא איטי ומסתורי מדי, ושהסוף שלו פשוט מוזר. אבל אולי כי קובריק המציא הכל מחדש, ואולי כי הוא היה פרפקציוניסט אובססיבי, כמעט שום דבר בסרט לא התיישן: האפקטים נראים מצוין, העיצוב מבריק, הדיאלוגים מונחים בדיוק במקומם, והסרט הולם בך איפה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה. כן, לקראת הסוף יש סצנה ארוכה ופסיכדלית (אולי הכניעה היחידה של קובריק לשנת 1968) שהיה אפשר לקצר, אבל גם אחרי 50 שנה של סרטי מדע בדיוני הסרט מרגיש רענן וחדש. גם בפעם העשירית אני עדיין מגלה בו פרטים שלא שמתי לב אליהם ועדיין רואה אותו בנשימה עצורה. זה מדהים במיוחד לאור העובדה שרובם המכריע של אותם סרטים הושפעו ממנו בצורה כזו או אחרת.
"2001" הוא סרט שמכבד את הצופים שלו, ולמרות שהוא משאיר להם הרבה רמזים והרבה קצות חוט הוא בעיקר נותן להם הרבה אפשרויות לפגישה ולפרשנות אישית עם הרעיונות והסיפור שלו. והוא מכבד את הצופים כי הוא מכבד את הרעיונות שלו: בינה מלאכותית, מוסר, אבולוציה, הורות, עתיד האנושות, מחזור החיים של הפרט ושל הכלל – הוא עוסק בכל אלה ועוד, בזמן שהדמויות בתוכו גם שותות מיץ ועושות כושר ומדברות עם ההורים. והוא מכבד את הרעיונות כי הוא מכבד את הסיפור שלו ואת המדיום שבו הוא פועל, ואת מה שיש לו להגיד הוא מעביר לצופים בשפה קולנועית, לא מילולית, תוך כדי שהוא מביא את הכלל הידוע "תראה, אל תספר" לרמה כזו שאין שורת דיאלוג אחת ב-20 הדקות הראשונות או ב-20 הדקות שסוגרות את הסרט.
אני ממליץ לראות את "2001" כמו חייזר, לא כמו קובריק: מלאו דלי אחד בפופקורן, ואחר בסבלנות. זה לא סרט שדורש לנתק את המוח, אלא ההיפך המוחלט מזה, אבל הוא כן דורש להתנתק מהעולם החיצון ולשקוע לתוך הסביבה, הקצב, הסאונד, הדמויות, הטכנולוגיה, העיצוב – ובעיקר, הרעיונות והסיפור. התגמול גדול, בזמן אמת ובדיעבד: סצנת הלילה של קופי האדם עזרה לי להבין למה חושך זה מפחיד, וסצנה אחרת חזרה אלי בפעם הראשונה ששוחחתי עם אדם שדעתו הלכה ונמוגה. אם תתנו לו, הסרט יקח אתכם למסע אל היראה, ההתפעלות, האימה והתקווה הכרוכים ברעיון המסע לחלל, אל תוך המסתורין הגדול, ה-mysterium tremendum, של העידן המודרני.
שמע, ביקורת לפנתיאון.
(ל"ת)
תודה רבה.
(ל"ת)
צריך כתבה של אגדת עין הדג אחת כדי להעיר אגדה אחרת, הא?
(ל"ת)
באופן כללי
ביקורות על סרטים ישנים יותר זה דבר נחמד ומעניין.
זה והפרויקט המגניב של מה נשתנה מאפשרים פתיחה של דיונים על איך סרטים נראים במבט לאחור ובראייה הסטורית וזה אחלה דבר.
כל הכבוד על ההשקעה!
היו לי תחושות דומות כשצפיתי בסרט
אבל אולי הדרך להתבונן בו הוא קצת כמו סיור בתערוכה של אומנות מודרנית מוזיאון – יש במרכז יצירה ברורה וקומיוניקטיבית יחסית (הסצינה עם האל) וסביבו יצירות מופשטות בהרבה ומובנות הרבה פחות (אבל עדיין יפות) שהקשר ביניהן נוצר בעיקר דרך דימויים ויזואליים משותפים. אפשר להתעקש ולפענח ולהבין כל סצינה וסצינה, או שאפשר לוותר מראש ולהנות מהאסתטיקה בלי לחפש נראטיב ברור (שגם אם הוא אכן קיים, הוא מסתתר בצורה שאי אפשר להבין אותה לגמרי בלי פרשנות חיצונית – או בדימוי של הסיור במוזיאון – לקרוא בעיון את הפלקטים שמפרשים כל יצירה ויצירה).
רעיון מעניין בהחלט, אבל זה כבר לא "סרט" בעיניי
אלא אוסף אנתולוגי של יצירות.
הסרט הזה הוא הדוגמא הטובה ביותר למילה Timeless.
אני יכול להבין את הביקורת כלפיו – אבל הן היו שם גם כשהוא יצא.
ב50 שנים שהוא קיים הוא לא הפך לפחות רלוונטי אפילו קצת, ולדעתי הוא יישאר רלוונטי כל עוד הקולנוע קיים. הקונטרסט של המוסיקה הקלאסית מול החלליות העתידניות יוצר תחושה חסרת זמן. כאילו גם העובדה שהשנה שבה הסרט מתרחש היא כבר היסטוריה, לא מונע ממנו להרגיש כאילו הוא יכול להתרחש בכל זמן ובכל תקופה.
זה סרט שצריך לראות אחרי שקוראים את הספר.
ארתור צ. קלארק מספק את ההסברים, ואז קובריק מציג את הויזואליה המושלמת להסביר אותה.
לדעתי, ההיפך, אם בכלל.
זה סרט שעדיף להיכנס אליו בלי לדעת כלום (אם זה אפשרי, כמובן). אם הוא עובד – וברור שהוא לא עובד על כולם – זה בגלל שכל הדיוק הזה משמש לספר סיפור שאיננו ברור עד הסוף, ושהפרשנות אליו פתוחה.
וחוץ מזה, כשהסרט עובד מבחינה רגשית – ואת זה הוא באמת עושה לעתים נדירות בלבד, ובכוונה – לא מעט מזה הוא גורם ההפתעה.
האם יש גרסאות הוצאה מרובות לסרט?
גרסת במאי, גרסה מורחבת..
ובמידה וכן, איזו גרסה הכי מומלצת
לצפייה ביתית זמינה רק גרסא אחת של שעתיים ו-29 דקות.
שהיא לאחר העריכה הנוספת שנכתב עליה פה. כרגע יש רק גרסת HD אחת לסרט.
לכבוד 50 שנה נולאן וחלק מצוות ההפקה שעדיין בחיים שחזרו את הפילם המקורי של הסרט, והם מקרינים אותו (בפילם 70 מ"מ) בפסטיבל קאן ועוד כמה מקומות בעולם. הגרסא הזאת נסרקה גם ב-4K ואמורה להיות זמינה לצפייה ביתית עד סוף 2018. אם לא ראית עד עכשיו, הייתי מחכה לזה. היא אמורה להיות טובה משמעותית.
איזו גרסה נמצאת בנטפליקס?
יש סיבה לא לראות אותה?
הגרסא בנטפליקס היא הגרסא הרגילה ב-HD.
היא נעשתה מפילם 35 מ"מ (פחות איכותי מה-70 המקורי) ב-2007. הסטנדרטים עלו מאז אבל היא נראית בסדר. עד שהכריזו על השחזור שנולאן עשה לא הייתה ממש ברירה אלא לראות אותה.
בידיעה שעוד כמה חודשים תגיע גרסא חדשה שתיראה יותר טוב, וגם יותר תואמת לאיך שקובריק רצה שהסרט ייראה – אם לא לחוץ לך לראות אותו עכשיו, הייתי מחכה.
(כל ההבדלים שאני מדבר עליהם הם מבחינת איכות תמונה וסאונד, לא עריכה. העריכה של הסרט תישאר אותו דבר גם בגרסא החדשה)
הסרט לא באמת מבוסס על הספר
הם התפתחו במקביל, ולסרט משמעויות עמוקות יותר, במיוחד עבור עולם הקולנוע. למעשה זה סרט על קולנוע. קובריק עשה את זה עם כל היצירות שלו – לקח ספרים בינוניים (פרט ללוליטה) והפך אותם ליצירות מופת.
מי שמתעניין ישנו אחד בשם Rob Ager שניתח את הסרט בצורה די מדהימה, לדעתי הוא קלע במדויק ללפחות אחת מכוונות המשורר ופענח את משמעות המונוליט והנסתר שביצירה הזו.
קצת טעימה מהאנליזה שהוא הרכיב:
https://www.youtube.com/watch?v=MSo6s_xrj4c
'התפוז המכני' הוא ספר מופתי.
הקריאה שלו היא חוויה מפעימה לא פחות מהסרט, והוא אפילו יותר חדשני ממנו מבחינה צורנית.
ולמרות שלא קראתי, אני כמעט בטוח שגם "הניצוץ" הוא רחוק מלהיות ספר בינוני
(ל"ת)
התפוז אכן יצירת מופת גם במקור.
וגם הניצוץ לא בדיוק מה שהיית קורא לו "בינוני"…
מגיב פשוט כי פישלייקתי.
מסכים. 'התפוז המכני' הוא אולי לא 'לוליטה', אבל ללא ספק מדובר בספר מצוין.
את הניצוץ מעולם לא החשבתי כאחד מספריו הטובים ביותר של קינג, אבל גם הוא לא בינוני אלא טוב בסה"כ.
שאר הספרים שקובריק עיבד הם כאלו שאו שלא קראתי או כאלו שלא התלהבתי מהם במיוחד, למשל הספר עליו מבוסס 'עיניים עצומות לרווחה'.
את הפישלייק מתן קיבל כי רוב אייגר עושה אחלה סרטוני פרשנויות לתרבות בכלל, וסרטים של קובריק בפרט. גם אם-כי הוא קצת שבוי בקונספציות כמעט ומיושנות לגבי מהו קולנוע טוב.
הפרשנות הרחבה שלו לגבי 2001 קולעת למדי, לעניות דעתי. אף על-פי שגם ללא פרשנות פרטנית כזו או אחרת מדובר ביצירת מופת, כמו לא מעט מסרטיו האחרים של קובריק. מדובר בבמאי האהוב עליי עוד ממתי שראיתי את 'התפוז המכני' בגיל 11 ברצועת הסרטים של ליל שישי הערוץ ראשון, ועם השנים ההערכה שלי כלפי היצירה שלו ואיכותה העל-זמנית רק גברה. תודה על הביקורת, אדם![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
מסכים, לוקח בחזרה את ההערה על התפוז המכני
גם את הניצוץ אהבתי, קראתי אותו מספר פעמים, כאשר הראשונה הייתה בתור ילדון בן 12 בבולמוס של ספריו של קינג. הסרט מתעלה על הספר בהמון המון רמות, וקינג עצמו מעיד כי הדבר היחיד בו נועץ עימו קובריק הוא צבע הרעפים של גג המלון P:
סרט פסטיבלים אופייני
רבים מיוצרי הקולנוע דאז (אנטוניוני, קובריק, טארקובסקי, פליני, רנה, ברגמן, וממשיכי דרכם כדוגמת לינץ, גרינווי ועוד) יוצרים קולנוע שכזה:
איטי, סתום ברובו, ארוך מאוד, מ-א-ו-ד פילוסופי וויזואלי.
במקביל בתחום המוזיקה הרוק המתקדם התפתח שגם הוא מזכיר מאוד פסקול של הסרטים הללו.
יש הרבה חסידים לאמנות איטית זו.
בז'אנר הסרטים הללו אני אישית אהבתי יותר את הסרטים של טארקובסקי הרוסי, ששאב את השראתו מהרנסס ותרבות העולם המערבי העתיק (כגון,אמנות הכנסיות של ימי הביניים), מה שהופך את סרטיו למסות פילוסופיות/ויזואליות מדהימות ומרתקות ביותר. מומלץ!
2001: בסדר בחלל
מה זה אומר עליי עם כשאני חושב על "2001" אני חושב "בסדר"? לא נורא, חס וחלילה אבל גם לא משאיר חותם. סרט שכשאני חושב על הפילמוגרפיה של קובריק, צץ בין האחרונים שאני נזכר בהם. סרט שאין לי מילים רעות להגיד עליו אבל גם לא יותר מדי מילים טובות (בעיקר האל והקאט ההוא)?
אולי זה בגלל הגישה שלי לפילוסופיה. בסרט, הרעיונות שמוצגים בו, מוצגים בו היטב אבל לא כל כך מתוך הסיפור אלא בין לבין הסיפור. הם לא המניע לעלילה (כמו נגיד, ברוז') ויותר מרחפים מעליה, נמצאים בכל פינה. אולי זה בגלל שהסרט מחוסר לחלוטין מדמויות שיכול להיות אכפת לי מהן, ואני בסופו של יום מחפש את הזווית האנושית. אולי זה בגלל שיש משהו בסרט שגורם לכל השאלות הענקיות שלו להראות כל כך.. קרות. כאילו השאלה לגבי ההתפתחות האנושית היא אנקדוטה, ולא שאלה לגבי ההתפתחות האנושית. קובריק מעוניין בשלמות, אבל הוא לא מעוניין ממש בבני אדם. והניכור הזה עובד ממש טוב בסרטים על ניכור (התפוז, החצי הראשון של פול מטאל, עיניים עצומות לרווחה, הניצוץ) אבל קצת פחות בסרטים שהם לא. ו"2001", בבסיסו – לא כזה מנוכר למין האנושי.
אולי צפייה שנייה תתקן את הרושם הזה ותסיט אותו לכאן או לכאן. עד אז, סרט בסדר לחלוטין.
מסכים מאוד
רק יוסיף שהסצינה ההזויה לקראת הסוף היתה לגמרי חוויה יוצאת דופן,גם אם לא מובנת.
והבעיה שלי כרגע היא שזה סרט שלישי של סטנלי קובריק שאני רואה,וסרט שלישי שאני לא רואה בו את הגדולה המדוברת,וזה די מפריע לי.על הניצוץ ואודיסיאה לא עפתי,ואת מטאל ג'אקט לא סבלתי.למישהו יש רעיון עם איזה סרט כדאי להמשיך מכאן? בארי לינדון?התפוז המכני(שלא בטוח עד כמה אני רוצה לראות)?משהו אחר?
ד"ר סטריינג'לאב
הוא טיפה שונה מהדברים הרגילים שקובריק עושה, יותר קומי וסאטירי באופי שלו, ואולי גם יותר נגיש ולא לוקח את עצמו ברצינות (גם אני לא כל כך התלהבתי מהניצוץ וממטאל ג'אקט, את אודיסאה בחלל אהבתי אבל מסיבות אחרות).
לא יודע להגיד אם זה יצירת מופת, אבל זה אחלה סרט
The Killing המוקדם שלו
סרט פשע חסכני מאוד, אפקטיבי מאוד, שבין היתר נתן השראה ל-"כלבי אשמורת" של טרנטינו (וגם לסצנות ספציפיות ב-"שליחות קטלנית 2" ו-"Hard Boiled" של ג'ון וו).
רשמתי.תודה לשניכם
(ל"ת)
השוט
מן הסתם יותר קל לראות שהשוט של העצם שהופכת לחללית לא באמת עשוי טוב כי הם לא באותה זוית או מקום בפריים (אני מניחה שקאט במקום הפייד היותר קונווציונלי נחשב נקודה לטובתו…). אבל כבר כשהסרט יצא היה אפשר להרגיש את זה, והרעיון של קאט שעושה השוואה קיים מאז הסרט האילם, אז לא כל כך ברור מה כולם מתלהבים ממנו.
אם כבר מדברים על העצם
רגע לפני המעבר לחללית רואים את העצם נזרקת למעלה ואז קאט לזה שהיא נופלת (ורק אחרי זה קאט לחללית). זה נראה כמו טעות עריכה, ואני עדיין לא מבין איך בסרט כזה פרפקציוניסטי יש קטע שנראה כל כך לא נכון מבחינת עריכה.
כשראיתי את הקאט בפעם הראשונה
בכלל לא חשבתי שזה מאץ' קאט. זה נראה סתם כמו עריכה מוזרה (מוזרה מאוד אם כוללים את הקאט המוזר שלפני). עכשיו כשאני רואה את זה שוב, ואחרי שהבנתי את המטרה, זה סתם נראה כמו מאץ' קאט מרושל ולא מקצועי. אומרים שקובריק עשה את זה בכוונה. חחח איזה טמבל.
One by Four by Nine!
https://youtu.be/hWJGKTMp1hQ
כמו כן, אני ממליץ על הסרטונים של Matt Colville. הוא עדיין מנתח את הסרט, כמעט סצנה אחרי סצנה.
הערה פילוסופית קמעא
אני לא ממש מעורה בנבכי השיתוף פעולה בין קלארק לקובריק. לכן אני לא יודע כמה מההשקפה הפרטית של קלארק השפיעה על הפילוסופיה של הסרט.
אם מסתכלים על מכלול היצירה של קלארק, רואים שיש לול דעה נחרצת לגבי היכולת של בני אדם לצאת מתחומי מערכת השמש. הם לא.
בין אם זה המגבלה של מהירות האור, או סיבות אחרות, אם יש יצורים שמסוגלים לחצות את החלל הבין כוכבי, הם בלתי מובנים לנו, כמו שאנחנו לא מובנים לחיידקים.
על רקע זה, היכולת של החייזרים מחד, והרצף הפסיכדלי בסוף משתלבים יפה מאד.
מישהו מוכן להציע פרשנות למה שקורה בחלק האחרון?
כי ניסיתי להבין את המתרחש, ולא הצלחתי. (כמו כן, סרט מרתק, חידתי ועוכר שלווה – אבל למה הוא כל כך איטי?! קובריק, סדיסט שכמוך).
סטארגייט ומטאמורפוזה לילד כוכבים.
(ל"ת)
השאלה היא האם הספר נחשב פרשנות
אבל בספר מאד ברור מה מתרחש שם.
קובריק אומר בעצמו את מה שביטלג'וס כתב
לא קראתי את הספר אבל זה לא משאיר הרבה מקום לספק.
העיצוב הויזואלי - הוא לחלוטין הפרשנות של קובריק
כי זאת כוונת המשורר כשהוא צילם את זה.
ובגלל זה השאלה היא האם הספר נחשב פרשנות לגיטימית, מכיוון שהוא מרחיב על הנושא.
אוקיי, תודה על המענה. אבל עדיין לא הבנתי כמה דברים.
ספוילרים לכל הסרט:
– איך באומן הגיע לשם בכלל? החייזרים הללו היו באזור צדק? הוא המשיך את המשימה שלו אחרי שנפטר מהאל ונפל לידיהם? (מה היה כל הקטע הפסיכדלי הזה, בכל אופן?)
– מה קרה לצוות המדענים שגילה את המונוליט באדמת הירח? הסרט חותך משם אחרי הרעש המוזר שגורם להם לכסות את אוזניהם בבהלה.
– והאם המונוליט פשוט עקר את עצמו משם והתעופף לצדק, אני מניח – היכן שישבו אותם חייזרים?
– ומה הם רוצים, בעצם? קודם משתמשים בבן האנוש כחיית מחמד ואז שולחים אותו להיות השלב הבא באבולוציה? מה? למה?
– ומה הקשר של כל זה לעלילה שבאמצע – האל 9000 נגד האסטרונאוטים? אלו שתי עלילות שונות שלא מתחברות יחדיו.
– והאל עצמו. איך זה שהוא יכול לארגן לפרנק האומלל תאונה בחלל אבל לא יכול למנוע מבאומן להיכנס לחללית דרך פתח החירום?
ופרט אחד ששעשע אותי: כשהרופא מדבר בשיחת וידאו עם בתו ושואל אותה מה היא רוצה שיקנה לה, היא עונה: "טלפון!" אכן, סרט שחוזה עתידות.
השלמתי הרבה סרטים קלאסיים בחודשים האחרונים
נפלתי במקרה על "12 המושבעים", התפעלתי נורא, והחלטתי להתחיל להשלים סרטים ישנים. עד כה ההשכלה הקולנועית שלי התחילה פחות או יותר מהניינטיז. יכול להיות שבגלל שאני יותר טיפוס של טלוויזיה, לא לקחתי בחשבון את האפשרות שיש קולנוע ישן יותר שאפשר באמת להנות ממנו (כי טלוויזיה, לעצרי, כמעט ואין). אז לגלות פתאום שכן היה ממש כמו שער לעולם חדש.
בכל אופן, אני אמנם עדיין בתחילת הדרך, אבל הסרט הנ"ל תפס אותי במיוחד. קראתי בעמוד הסרט מישהו שכתב שמרגיש כאילו שזו יצירה שנראית כאילו לא בוימה על ידי בן אנוש, ואני חושב שזה תיאור מדוייק. הסרט גובל בשלמות כל כך מובהקת ברגעים שבהם הוא לא מתמהמה, שהרגעים שבהם הוא כן מתמהמה נסלחים. די מדהים איך אפשר להשתעמם נורא מחלקים בסרט, ובאותו זמן לחשוב שהוא יצירת מופת, אבל כאן זה כמעט בלתי נמנע. ולכן קצת חבל לי שהוא ייזנח ע"י הרבה מהצופים בגלל הקטעים המשעממים שבו, כי הוא בהחלט שווה את הסבלנות. אני יודע שזה פשע נגד האנושות, אבל הייתי שמח לחתוך ממנו באלגנטיות כרבע שעה של חלליות נוחתות כדי שאוכל לשכנע כמה חברים לצפות.
בכל אופן, הוא חידתי, מדהים ויזואלית, שומר בו-זמנית על עמימות אבל גם על חוט מקשר בין כל החלקים שבו, וכמו כל הסיפורים הכי טובים הוא מדבר לחלקים במוח שאתה לא ממש יודע להסביר אותם במילים (מזכיר לי קצת את מורקמי מהבחינה הזאת). מעורר השראה, ממש.
קצת על שאר הסרטים שראיתי עד כה: כאמור 12 המושבעים (שהיה טייט ברמות), הגשר על נהר קוואי (שהתיישן לעיתים, אבל עדיין סרט שנון וכיפי מאוד), ביטלג'וס (שממש לא דיבר אליי), ד"ר סטריינג'לאב (שהיה מצחיק ובאופן מפתיע גם ממש מותח ומקורי), בארי לינדון (ששיעמם אותי לצערי), טרילוגיית לפני (שהייתה מצויינת בסה"כ אבל רמת הדיאלוגים לא אחידה), ורטיגו (שתוך כדי הצפייה הרגיש לי מיושן אבל בדיעבד כן מצאתי את עצמי חושב עליו לא מעט) ודרכי התהילה (שהיה עשוי מצויין אבל קצת שחור-לבן לטעמי בחלוקה שלו לטובים ורעים). הייתי שואל לאן להמשיך מכאן, אבל האמת היא שיש לי רשימה אינסופית לפניי. מה שכן, אם מישהו רוצה להמליץ על כיוונים להמשך על סמך הטעם שלי, אני אשמח.
כשאני חושב על זה
אם אהבת גם את 12 המושבעים וגם את ד"ר סטריינג'לאב, אז אני ממליץ מאוד על Fail Safe. סרט של סידני לומט, הבמאי של 12 המושבעים, שהוא מן "הגרסה הרצינית" של ד"ר סטריינג'לאב (הם אפילו יצאו באותה שנה), לוקח את הרעיון של מטוס אמריקאי בדרך לזרוק פצצת אטום על רוסיה, אבל לוקח את זה לכיוון דרמטי ומותח.
ממליץ מאוד על בילי ווילדר
מבחינתי הבמאי מספר אחת של הוליווד הקלאסית. אם אהבת את 12 המושבעים אז באותה שנה יצא סרט בית משפט לא פחות טוב, עד התביעה. גם שדרות סאנסט, חמים וטעים, הדירה, ביטוח חיים כפול, סטאלאג 17, הקרנבל הגדול, וכמובן עוד, מומלצים בחום.
היה אמור להיות תגובה למקס
(ל"ת)
אחלה, תודה רבה!
שדרות סאנסט והדירה היו ברשימה שלי, אקפיץ אותם למעלה ואוסיף את האחרים.
תודה על ההמלצה!
צפיתי ב"שדרות סאנסט" וב"הדירה", ומשניהם נהניתי מאוד. הם שניהם קצת off beat בעלילות שלהם, הן לא קונבציונליות בכלל, אז לוקח קצת זמן להתחבר אליהם, אבל העומק הרגשי והמורכבות של היחסים בין הדמויות הופכים אותם לסרטים טובים מאוד.
בהחלט אבדוק גם את fail safe בהזדמנות! (מתייחס לתגובה למעלה)