מעולם לא היה שימוש מוצדק יותר בוואן-שוט – צילום רציף נטול קאטים – כמו בסרט "1917". המטרה הכי בסיסית של הטכניקה הקולנועית הזו היא לגרום לנו להיות עם הדמויות בזמן אמת וכך להתחבר לדרמה בה הן שרויות. במאי הסרט סם מנדס, ורוג'ר דיקינס שצילם אותו, החליטו שהם יעשו את המאמץ הפסיכי הכרוך ביצירת סרט שנראה כשוט בודד – אבל כשהטכניקה הזו שלובה באופן הדוק בעלילה. היצירה המוגמרת היא אחד הדברים המדהימים שראיתי אי פעם על מסך גדול.
העלילה רזה למדי – צמד חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה (תנחשו לבד באיזה שנה) נשלחים להעביר מסר דחוף לגדוד אחר שנמצא במרחק קילומטרים ספורים בלבד, אבל באמצע עובר קו החזית שאמנם כנראה התרוקן מגרמניו אבל לא בוודאות. וזהו, אין הרבה מה להוסיף בענין, וגם אין צורך כי המסע הזה של שני הלוחמים הוא-הוא הסרט, והוא מקור העוצמה שלו.
הסרט כמעט ולא מרחם על הצופים. לא בקטע של מראות קשים, פצועים והרוגים – יש כאלה, אבל צריך להודות שהם די סטריליים. האכזריות נובעת מהעובדה שאחרי חמש דקות בשוחות תגלו שאתם משוועים לקאט למקום אחר שייתן לכם מנוחה מהלחץ המבעבע הזה. ולא תקבלו. כמו החיילים, אתם תהיו בחוסר ודאות לגבי המיקום, המשימה והחיים. אתם לא תקבלו לפני הדמויות שום רמז, שום כיוון עלילה, כלום. וזה לופת, אינטנסיבי ולא מניח לרגע.
"1917" מבהיר כמה עריכה סטנדרטית תורמת לניתוק של הצופה ממה שהוא רואה. אם אנחנו כל הזמן קופצים למקום אליו רוצה הגיבור להגיע, אפשר לביים שם סצינות אפקטיביות של החמרת המצב וספירה לאחור כדי להגביר את המתח, אבל בדלת האחורית מתגנבת התחושה שהצופה הוא כל יודע ולא באמת נמצא עם הדמויות. ב-"1917" אין לנו את הפריבילגיה הזאת. אנחנו נרוץ ונשתופף וניפול ונקום בלי לנוח, כי אין זמן, ולסרט לא אכפת מהלחץ שלכם והוא לא ייתן לכם פתאום שוט רחב ממעוף הציפור כדי שתבינו איפה הדמויות ביחס לסביבה שלהן. לא. אתם תקבלו את השוט, אם בכלל, רק אחרי שהחיילים עצמם יקבלו אותו.
בקיצור, הסרט הזה אפקטיבי ברמות על, וזה לבד מצדיק צפיה בקולנוע.
מה שמרחיב את ההמלצה מ"צפיה בקולנוע" ל"צפיה על המסך הכי גדול שאתם מוצאים" היא עבודת הצילום של דיקינס. בעבודה שלו כאן, דיקינס מסתכל לעמנואל לובצקי ומה שהוא עשה ב"איש שנולד מחדש" בלבן של העיניים ואז משווה ומעלה. זה יפהפה, זה מדהים, זה סופרלטיבים שאין מקום לפרט את כולם, ואם דיקינס לא לוקח את האוסקר על מה שהוא עשה כאן, אז האקדמיה מטומטמת אפילו יותר ממה שחשבתי. ואני חושב שהיא מאד מטומטמת.
צריך גם לזכור שהקרדיט ליצירה המדהימה הזו מגיע גם לבמאי, סם מנדס. כי הצילום של דיקינס אכן מעיף את הראש, אבל מישהו הכין לו את הקרקע לעבוד איתה. מישהו דאג לכל התזמון המטורף של כל פיפס מהסטים העצומים ומהמוני הניצבים. מישהו פיקד על אנשי התפאורה והאפקטים וחישב איך וכיצד לעשות משהו שהייתי בטוח שהוא בלתי אפשרי – סרט מלחמה שלם בשוט אחד.
השאלה "איך לעזאזל הם עשו את זה" מעולם לא היתה תקפה יותר, ובניגוד לסרטים דומים אחרים – "בירדמן" הוא דוגמה טובה – כאן היא חלק אינטגרלי מהיצירה. עשיית הקולנוע הגאונית שיש כאן לא באה לנקר עיניים, אלא לשרת באפקטיביות שאין כמוה את הסרט עצמו.
כאן המקום להגיד שבתוך האינטנסיביות, היוצרים כן מצאו את הדרך לתת לנו לנשום. יש כמה סצנות בהן הסרט נעצר קצת ונותן לגיבורים ולצופים לנוח מעט לפני מרוץ המכשולים הבא. בפני עצמן, הסצנות האלו נעות בין 'בסדר כזה' ל'מצויינות': מול סצנה חלשה יחסית בבית צרפתי נטוש, בולטת לטובה סצנת טרום-קרב בה חייל אחד שר את Wayfaring Stranger, שיר עממי יפהפה ונוגע ללב, והאופטימיות שלה, בתזמון הזה, היא כמים קרים על נפש עייפה.
ואם כבר מוזיקה, אי אפשר שלא לציין לשבח גם את העבודה של תומאס ניומן שהלחין את הסרט. בסרט שמצולם בצורה כזו, היכולת לקבוע את הקצב בחדר העריכה פוחתת משמעותית. במקום זה, הדרך בה נותן לנו מנדס את הקצב והאווירה הרצויים נשענת יותר מהרגיל על הפסקול, וניומן פורח כאן. כך למשל הסתערות של כינורות נכנסת בשניה הנכונה כדי להתחיל מרדף מלחיץ בעיירה צרפתית חשוכה, והמוזיקה הזו מתכתבת באופן מרהיב עם משחקי האור והצל של הסצינה.
האם הכל מושלם? לא. יש רגעים שבהם אבין את מי שיגלגל עיניים באנחה, למרות שאני דווקא חושב שאם כבר לבצע קלישאת מלחמה כמו המכתב לאמא הדואגת בבית, אז בסרט כזה זה נסלח: אתם כל כך עם הדמויות שלא הייתם עושים שום דבר אחרת, גם אם זה קלישאתי. יש סיבה לקלישאה הזאת – לחיילים באמת יש אמא בבית.
אבל כאמור, אבין את מי שיתלונן. אני גם חייב להודות שבזמן אמת הרגשתי חצוי – רציתי עוד מהלפיתה חסרת הרחמים, אבל אם היא באמת היתה ממשיכה שעתיים ברצף ייתכן שהייתי עכשיו בחדר טראומה.
בסופו של דבר, כשמחליטים לעשות סרט בצורה כזו, אז בלתי נמנע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים. החוויה היא העיקר, ולמרות שסיום מלוטש יותר היה אולי מוסיף לסרט וכתיבה משופשפת יותר היתה נמנעת מכמה סצנות קלישאתיות או "פיוטיות בכוח", אני לא בטוח שהסרט צריך יותר (או פחות) ממה שיש בו.
עם זאת, יש סיכוי טוב שמתחת להשתאות שומטת הלסתות שהסרט מזמין, כן מתחבא לו עוד משהו. העלילה אולי דלת משקל ונראית כאילו היא שם רק כדי שנוכל לעבור את החוויה המבוקשת, אבל ייתכן מאד שיש כאן רובד נוסף שיכול אפילו לעורר דיון מעבר לפנומינליות הקולנועית של הסרט: אמירה על המוטיבציה האנושית בזמן מלחמה. ניתן בהחלט להגדיר את הסרט כסרט מסע אותו עוברים שני הגיבורים הראשיים, ואם ננסה להעמיק ולהבין מה בין תחילת המסע לסופו, נגלה כי אולי הסרט כן יותר עמוק ממה שחשבנו.
אם לסכם, "1917" נכנס מבחינתי ישר להיכל התהילה של סרטי המלחמה הגדולים של כל הזמנים. הוא משלב קונספט מדהים עם ביצוע משובח, ובימוי מצוין עם צילום שלא מהעולם הזה; הוא נותן חווית זמן אמת שלא קיבלתי בשום סרט עד היום; והוא גורם לי לשקול לתת לסרט שיצא בתחילת ינואר את התואר "סרט השנה".
עוד לא הספקתי לראות,אבל הביקורת ממש מצוינת.תודה.
(ל"ת)
תודה רבה
(ל"ת)
סרט לא משהו בכלל ומישהו צריך להגיד את זה
הדבר היחיד שיש כאן זה טכניקת צילום, ומי שזה לא מעניין אותו צריך לצפות לסרט בנאלי ואפילו די משעמם…
אין הרבה אקשן, אין כמעט עלילה, דרמה שטחית ביותר ולא מרגשת. בקיצור, אכזבה.
3 באפריל סרט מארוול חדש - אתה מוזמן ל"אקשן"
(ל"ת)
תאמין לי שאקשן זה לא מה שאני מחפש… התכוונתי שאם אין עלילה ואין דרמה אז לפחות שאקשן יהיה, ואפילו זה לא היה.
צילום טוב ותו לא
אכן אחד הסרטים הטובים
אחרי שנה כל כך מבאסת קולנועית, 2020 נפתחת עם סרט מדהים. ללא ספק סרט השנה, אני מניח שגם יכנס לרשימת העשור.
סרט מותח, לופת, מרגש, וסצינת קרב הסיום אולי לא משתווה לנחיתה בנורמנדי של ספילברג בטוראי ראיין, אבל היא מסצינות הקרב הטובות שנראו (לכו לראות את "איך עשו" ביוטיוב).
בכל הביקורות שקראתי, המבקר לא מצליח שלא להכניס את המשפט "אבל אתם יודעים שזה לא באמת וואן שוט". כאילו שזה משנה משהו. כל הכבוד יצחק שלא נפלת לשוחה הזו.
הבעיה שלך בהבנת המגיב מעליך טמונה במשפט "סצינת קרב הסיום אולי לא משתווה לנחיתה בנורמנדי של ספילברג בטוראי ראיין, אבל היא מסצינות הקרב הטובות שנראו (לכו לראות את 'איך עשו' ביוטיוב)".
אתה מתרשם יותר מאיך עשו ובכלל לא אכפת לך שהעלילה היא, מה לעשות, באמת מאוד דלה ורזה (במהלך הסרט מישהו הסב את תשומת ליבי שעברה כבר שעה וזה היה מדהים, כי לא קרה שם הרבה וזה אחרי בילדאפים מאנשים כמוך). אני רוצה לראות סרט עם עלילה, מעניין לי את הסבתא איך עשו ובאיזה ציוד השתמשו וכמה ניצבים היו. ככה לא אומדים טיבו של סרט.
יופי של ביקורת
והיא כוללת את אחד המשפטים המדוייקים ביותר: "האכזריות נובעת מהעובדה שאחרי חמש דקות בשוחות תגלו שאתם משוועים לקאט למקום אחר שייתן לכם מנוחה מהלחץ המבעבע הזה. ולא תקבלו"
אם עד היום "דנקרק" הכניס אותי כצופה ללחץ מבעבע ובלתי פוסק, אכן מגיע "1917", וכדברי הביקורת – משווה ומעלה.
סרט מדהים. עם דגש על "סרט". חוויה קולנועית טהורה ומזוקקת. עם דגש על קולנועית. לא ניתן היה ליצור חוויה דומה למה שמנדס ודיקינס מייצרים כאן בשום מדיום אחר. אכן, סרט השנה (לפחות עד שנצפה ב"טנט" ונוכל לשפוט).
הסרט מדהים גם כשלא שמים לב לוואן-שוט
בכל מקום אני קורא עכשיו על הוואן-שוט הזה. אז תקשיבו טוב, אתמול ישבתי בקולנוע וראיתי את הסרט, ולא שמתי לב(!) שהוא היה בוואן-שוט. גיליתי את זה רק אחרי הסרט, כשהתחלתי לקרוא ביקורות.
וזה חשוב, כי לו חשבתי בזמן הסרט על עבודת המצלמה, זה אומר שיצאתי מהסרט. ומהסרט הזה לא יצאתי, כמעט בכלל. רוב הזמן לא הייתי מודע למצלמה. פשוט הייתי שם, עם החיילים, בשוחות ובדרכים ובשדה הקרב.
טכניקה קולנועית היא הכי אפקטיבית כשאיננה נוכחת. המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לוואן-שוט הזה, היא שלא שמתי לב אליו. הוא פשוט עשה את עבודתו.
רק פעמיים (אולי שלוש) המצלמה הפכה לנוכחת מדי. אלה הרגעים הקטנים שבהם יצאתי מהסרט, והבטתי בו מהצד כיצירת אומנות (כלומר – מלאכותית). אלה הרגעים שהסספונד נפסק לדקה. זה קרה לי בעקבות היציאה מהחלון בעיירה הצרפתית, ובסצינת הריצה בסוף.
סרט מדהים, במשמעות האמיתית של המילה "מדהים": הוא גורם לתדהמה.
והוא מזכיר נורא חוויות מהצבא לכל מי שהיה אי-פעם במלחמה, לחימה, או מבצע צבאי. תתכוננו לפלאשבקים.
לא כתבתי את זה אבל זה נכון לגמרי. פלאשבקים.
(ל"ת)
וזכה בגילדת המפיקים
נכון לעכשיו, הייתי אומר שיש לנו זוכה באוסקר.
אחרי זכיה גם בגילדת הבמאים - לכל הפחות זוכה בפרס הבימוי
והפתעה גדולה אם לא יזכה בפרס הסרט.
מה שאתה מדבר עליו זה לא דאוס אקס מאכינה
(ל"ת)
אין לי בעיה שלא תאהב את הסרט
אבל זה פשוט באמת לא מה שהמונח "דאוס אקס מאכינה" אומר. "באמצע מלחמה שנראית שתימשך לעד מוכרז הסכם שלום מפתיע שתוכנן מאחורי הקלעים בלי קשר לסרט ומונע מהחיילים להרוג אחד את השני" זה דאוס אקס מאכינה. "באמצע מלחמה קורים דברים שקורים באמצע מלחמה" – לא (גם אם הם קורים בריכוז גבוה וברגעים נוחים).
סליחה, ספויילרים בהודעה ששלחתי עכשיו. שכחתי לסמן
(ל"ת)
לגבי ה'אקספוזיציה'
גם לי הפריעה העובדה שאני לא מבין מי נמצא איפה, עד שהבנתי שזה בדיוק הענין: גם החיילים לא יודעים.
זאת הנקודה שכתבתי עליה – תחושת חוסר הוודאות מועברת כאן לצופים באמצעות השהות הבלתי פוסקת עם החיילים. אם הסרט היה טורח להבהיר לנו את כל מפת המערכה, היינו מפספסים את התחושה הזאת בענק. חוסר הידיעה גרם לאפקטיביות התחושה.
בנוסף, למה אתה חושב ש'ריאליזם' מחייב שנדע את מפת שדה הקרב? מה הקשר?
אני איתך לגמרי
כל מילה!
ניגודיות צורמת בין ההצגה לבין התוכן.
1917 הוא מלאכת מחשבת של צילום, הפקה ויצירת אווירה. חבל שהתסריט חלש ולא מצליח לשמר את הסיספונד שלי לאור המרחק הרב שלו מהשאיפה של המעורבים להציג סרט מעוגן במציאות, המתרחש על הקרקע (או מחופר בשוחות תחתיה).
אהבתי מאוד את המעגליות של הסרט עם ההשחרה הארוכה בנקודת האמצע, אבל זו בתורה, ביחד עם המאורעות המרכזיים רבע לתוך הסיפור ושלושת רבעי לתוכו, מדגישים עד כמה ככל שהסרט התקדם הוא נהפך ליותר ויותר לא מציאותי ובלתי סביר. כשסיימתי את הסרט, והפסקתי להתפעל מג'ורג' מקיי (שבמבט לאחור מפתיע שקפטן פנטסטיק לא היווה כרטיס כניסה עבורו להוליווד, טוב נו, 1917 בהחלט יעשה את העבודה), בעיקר הייתי מאוכזב מכך שהסרט לא המשיך את מה שהוא ביסס ברבעו הראשון, עם הדינמיקה והאווירה שלו, שלא נשמרות לאורך שאר הסרט. לו עשה זאת, סביר כי לא רק שהוא היה אחד מהסרטים הכי טובים של השנה החולפת יחד עם פרזיטים והמגדלור, אלא היה נהפך בקלות לסרט הכי טוב על מלחמת העולם הראשונה ואחד מסרטי המלחמה הכי טובים. במקום זאת, הוא בעיקר עורר בי חשק לצפות שוב בעונה המצוינת של הפתן השחור שמתרחשת בחזית המערבית.
סרט נחמד וזהו
סרט עם יחסי ציבור טובים והייפ לא מוסבר.
סרט מלחמה גנרי מינוס, עם טריק חמוד של וואן שוט.
לא חושב שהוואן שוט מוסיף פה הרבה, חוץ מאשר "וואו איזה יופי הם תפרו את הקאטים"
להפך לדעתי הוואן שוט הוא מגרעה כאן כי אנחנו ממעטים לקבל קלוזפים, וחסר לי הרבה רגש בסרט…
עלילה צפויה, תסריט בנאלי, סרט נחמד ולא יותר.
90 אחוז מעולה אבל...
פיטר וויר הוא גדול המסיימים הקולנועיים (ולצערי, נדמה לי שהוא גם סיים את הקריירה הקולנועית שלו וחבל).
בכל מקרה, תדביקו את 90 האחוזים הראשונים של הסרט הזה, ל 10 אחוז מ"גליפולי" של וויר, ותקבלו את סרט המלחמה הגדול בכל הזמנים.
לצערי, לא ל"גליפולי", יש את ה 100 דקות הראשונות של הסרט הזה, ולא ל 1917 יש את הסיום של גליפולי. ככה זה. ולכן, שני הסרטים ראויים וטובים, אבל גליפולי טוב יותר (כי אין כמו סיום מדהים), ו 1917, כבודו במקומו כמובן מונח, אבל עם 10 דקות אחרונות פשוט לא טובות.
סרט קטן ומונומנטלי
והוא מונומנטלי כי הוא קטן. כולם מדברים על כמה דל התסריט של הסרט הזה, ואני אומר: איזה מזל שהוא דל.
מנדז לוקח שעתיים, ומפזר בתוכן בערך שמונה רגעים חזקים מבחינה רגשית, לא יותר. אבל הרגעים האלה חזקים מאוד, ומגוונים בדיוק במידה: גועל, אימה, סוריאליזם, פחד, תשישות, התעלות, ייגון. בין לבין, הוא בונה, לפעמים לאט ולפעמים מהר אבל תמיד ביסודיות מדהימה ומיומנות טכנית שלא תאמן, את האווירה שתאפשר לכל רגע שכזה להיות יעיל במידה המקסימלית.
מבחינתי, למנדז התסריטאי מגיע אוסקר לא פחות מלמנדז הבמאי, כי הסיפור והבימוי מייצרים פה שלם שגדול מסך חלקיו: הם משרתים זה את זה גם כי הם מהדהדים זה את זה, אבל בעיקר, כי הם מנוגדים זה לזה בדיוק במידה הנכונה.
על מלחמת העולם השניה, ועדיין
"הייתי שם" / יורי לטיטנסקי
הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?
מִזְּמַן הָיִיתִי. זֶה נִשְׁכַּח:
שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה וּמָתַי,
אֶת הַנָּהָר, אֶת הַצְּלִיחָה.
אֲנִי – חַיָּל שֶׁלֹּא זוּהָה;
אֲנִי הַפְּלוֹנִי, הַטּוּרָאי;
אֲנִי – קָלִיעַ שֶׁפִסְפֵס,
הַקֶּרַח שֶׁבַּדָּם נָמֵס.
בְּקֶרַח זֶה אֲנִי נִשְׁאָר
כְּמוֹ זְבוּב מֻלְחַם בְּתוֹךְ עִנְבָּר.
הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?
הַכֹּל עָבַר. הַכֹּל נִשְׁכַּח:
שָׁנִים, יָמִים, תַּאֲרִיכִים,
אֲפִלּוּ שְׁמוֹת כְּבָר לֹא אֶמְצָא!
אֲנִי – גְּנִיחָה תּוֹךְ דֵּי רִיצָה
וּשְׁעָטַת סוּסִים רוֹקְעִים,
אֲנִי – דַקָּה לִפְנֵי זְרִיחָה,
הַקְּרָב בַּקַּו הָאֲחָרוֹן.
אֲנִי הוּא אֵשׁ הַזִּכָּרוֹן
וְאֵשׁ תַּחְמִישׁ שֶׁבְּשׁוּחָה.
אָז מָה אִם כֵּן הָיִיתִי שָׁם,
בְּתוֹךְ "לִהְיוֹת אֹו לֹא לִהְיוֹת"?
שָׁכַחְתִּי. זֶה כִּמְעַט נִשְׁלַם.
אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁכֹּחַ עוֹד.
לֹא מִשְׁתַּתֵּף בַּמִּלְחָמָה –
הִיא סְתָם זוֹרֶמֶת בְּעוֹרְקַי,
וְאֵשׁ הַנֶּצַח הַחַמָּה
עַתָּה רוֹעֶדֶת עַל פָּנַי.
דָּבָר בֵּינִי כְּבָר לֹא יַפְרִיד
לְבֵין אוֹתָהּ הַמִּלְחָמָה.
דָּבָר אוֹתִי כְּבָר לֹא יַגְלִיד
מֵחֹרֶף, שֶׁלֶג, אֲדָמָה.
הַחֹרֶף, הַיָּמִים הַהֵם
יִשָּׁאֲרוּ אִתִּי, בִּפְנִים –
עַד הַשְּׁלָגִים, שָׁם אִישׁ מִכֶּם
בְּעִקְּבוֹתַי כְּבָר לֹא יַבְחִין.
הָיִיתִי שָׁם. אָז מַה בְּכָךְ?
אני שונא להיות הבנאדם הזה
אבל כמו שאמרו פיית' נו מור, זאת עבודה עבודה מלוכלכת ומישהו צריך לעשות אותה. אז כן, האם מדובר בפעם הראשונה בהיסטוריה שבה פאק בקונטיוטי התפתח למוטציה והפך לחור בעלילה?
כי, כאילו, מה הסיכוי שהמכתב עם הפקודה אשכרה נשאר יבש וניתן לקריאה אחרי שהדם של בלייק נספג בו (מוצג בבירור) ואחרי שסקופילד נשא אותו עליו במורד הנהר? כן, סליחה, אפס.
כן, אני יודע, האמא של הניטפיקים, אבל ג'יזס.
פגעת בול בניתוח שלך. כל כך בול, ששאר ההודעות שנכתבו, הפכו לחלוטין ללא רלוונטיות.
אני מסכימה עם כל הנאמר על היכולות הויזואליות שהסרט 1917 מעביר לצופה. אך לא יכולה שלא לשתף בחוויה שאני חוויתי. החל ממחצית הסרט נפל אצלי אסימון שאני צופה בסרט שהוא מזכיר לי משחק מלחמתי, משחק מחשב. הגיבור יוצא מנקודה א׳ כדי להגיע בסוף לנקודה ב׳ הדרך רצופה מיכשולים. הגיבור נופל וקם, הוא כמעט מת קם ומגיע לרמת רץ מרתון למכשול הבא. הכדורים שורקים סביבו והוא רץ ולא נפגע מהם אחד המכשולים שיכולים לעצור את הנתקדמות שלו – הצעירה עם תינוקת שאינה שלה ומבקשת בלשון מפתה שישאר – הוא מתעשת וממשיך לרוץ קדימה. לסיים את המשימה. להגיע לסוף המשחק. הוא רץ כמו דמות מצויירת על גבי גשר ברזל שקרס, נחלץ מכדורי הצלף. הגיבור ניצל מנהר גועש וסוער, מזנב בגבה של כתה שלפני קרב. החיילים נראים כשהם מקשיבים לשירה, כמו זומבים. אינם מרגישים שהגיבור הזר ביניהם – ננערים פתאום ומקבלים אותו לשורותיהם ומקדמים אותו למכשול הבא. ויש עוד דוגמאות כאלה אני תוהה האם עוד מישהו מרגיש כמוני? הגב
חייב לומר משהו.
לפעמים יש תחושה שהמגיבים פה מנסים להיות מבקרי קולנוע יותר מדי, מאשר לתת את דעתם האישית והמקורית.
כתיבה בשפה גבוהה, סמנטיקה ותלונות על דברים שגרתיים לא הופכת תגובות למעניינות.. משהו קרה לעין הדג :/ זה קצת מעייף ומוריד את הכמות התגובות האיכותיות פה.
הביקורת עצמה מעולה,
ודעתי שעל אף המגרעות של הסרט הוא מעולה.
אני לא זוכר כבר כמה שנים שיצאתי עם הרגשה דומה מסרט (כמו שיצאתי מהפסנתרן לדוגמה, עם תחושה של לנשום לרווחה ולהעריך את החיים), גם לא מהג'וקר.
ההתחלה הייתה איטית אבל המתח נבנה טוב. הרגע שבאמת הרגשתי שהסרט נכנס לקצב היא כשהגרמני הורג את הדמות שחשבנו שהיא הגיבור של הסרט.
הרגשתי שברגע הזה אנשים מדורינו יכולים להתחבר לדמות, שהתחילה צינית/ניהיליסטית והתהפכה בדיוק בסצנת הדקירה. כך קיבלה משמעות אמיתית לחיים – אחריות.
ברור שיש פה אלמנטים דתיים שמודגשים נורא על ידי הפסקול של ניומן.
לכו לראות בקולנוע, אל תחכו לטלוויזיה.
לא הבנתי את התלונה
או יותר נכון: לא הבנתי את הקשר בין שני חלקי התלונה. אפשר להגיד שאתה מרגיש שאנשים "לא מביעים את דעתם האישית והמקורית" (למרות שאני לא מבין איך מגיעים למסקנה כזאת), אפשר להגיד שהכתיבה כאן "בשפה גבוהה ומלאה בניטפוקים" ושזה לא עושה תגובות מעניינות, אבל לא הבנתי איך הקביעה ש"להשתמש בשפה גבוהה ולדבר על דברים שהציקו להם" זה לא "דעתם האישית והמקורית" של אנשים פה. זה אולי לא מעניין (לא מסכים, אבל אולי), אבל למה שזה לא יהיה דעתם האישית?
٩◔̯◔۶ בדיוק על זה אני מדבר! ^
אישית הייתי רוצה שרוב התגובות יהיו לגופו של הסרט – ולא להתפלפלויות בין המגיבים. אפשר לחלק את התלונה לשניים אם בא לך ואפילו לשלוש, זה לא באמת חשוב.. ההערה על השפה הגבוהה כוונה לסרקזם הקטנוני סלאש מעייף של המגיבים באופן כללי באתר בחודשים האחרונים. בואו ננתח את הסרט! לא את התגובות
אתה יכול לתת דוגמאות?
בינתיים אתה היחיד שמנתח את התגובות…
Jeez robocop 🤖
קרקר כפול – פוסט אלגוריה דתית – תגובה איכותית
ויכוחי סמנטיקה – אקספוזיציה/דאוס אקס מאכינה – תגובות לא איכותיות
האוף טופיק הזה אפילו, הלוואי ולא היה קיים.
יש מקום גם לתגובות לא איכותיות
יש בעין הדג תגובות מכל הסוגים: ניתוחים, ניטפוקים, בדיחות מצחיקות, בדיחות לא מצחיקות, התקטננויות, ויכוחים על נושאים גדולים, אוף טופיק, און טופיק, וכו' וכו'. אני ממש לא רוצה שנגדיר שיש סוג תגובות שהוא מוקצה כל עוד הוא שומר על כללי הדיון והנעימות.
יצירת מופת
יצאתי מהסרט בהרגשה שיש סרטים כאלה שיוצא לראות כמה פעמים בחיים. לא יותר. מדובר ביצירת מופת.
זו יצירת מופת כי היא מכילה בתוכה כמה סצנות שפשוט אי אפשר להאמין שמישהו באמת עשה אותן וכל כך ברור שבשביל זה נוצר המדיום שנקרא קולנוע .
בנוסף וכמו שאמרו לפני מדובר בסרט סוריאליסטי ולא ריאליסטי במכוון. זו יצירה דתית על כל המשתמע מכך שמתארת מסע דרך הגיהנום (שמופיע בכמה דימויים שונים) וחזרה ממנו. ככזה מדובר בחוויה מטלטלת שמי שמחפש סרט מלחמה/אקשן פשוט לא יתחבר אליה .
אני אישית מאוד התחברתי למשחקי האור והצל שדיקינס כבר הראה כמה הוא אוהב בבלייד ראנר וחוזר על מוטיבים דומים כאן בצורה מופלאה שרק מעצימה את הסוריאליזם שבסרט .
חובה לראות בקולנוע כמה שיותר גדול עם סאונד כמה שיותר טוב
אני מנסה, ורוצה, להצטרף להתלהבות
אבל פשוט לא מצליח. משהו כאן לא תפס אותי. ואני כמעט מתקשה להבין גם על מה כל ההשתפכות, במיוחד לאור העובדה שכנראה ועוד יומיים יוכרז הסרט בתור הזוכה באוסקר (לא שהתואר הזה משנה דבר, ראו ערך הספר הירוק).
ההשוואות הבלתי נמנעות שלי הן לשני סרטים, או אולי שני ז'אנרים. הראשונה כמובן היא לסרטי מלחמה. וכאן אני לא מרגיש שהסרט הזה תורם לי משהו חדש שלא ראיתי קודם לכן. טרם צפיתי בדנקרק, אולי ההשוואה האקטואלית ביותר, אבל מספיק גם לחזור עשרים שנה אחורה בשביל סצינת הפתיחה של טוראי רייאן בשביל לקבל סיקוונס הרבה יותר לופת ומותח שפשוט מושך אותך פנימה ללא רחמים. כן, גם עם כל הקאטים שלו. מבחינה עלילתית אני ממש תומך בסרטים שלוקחים סיפור נקי ופשוט בכדי להציג תמה רחבה יותר, אבל אני לא בטוח שזה מה שקיבלתי כאן. עם מה הייתי אמור להישאר בסוף, מה אני לוקח מכאן הלאה? שמלחמה זה דבר נורא? שאין מנוס מהזוועה הבלתי פוסקת? שגברים לבנים לעד ייצרו מציאות בה אלימות היא ערך בלתי נמנע? ברצינות מוחלטת, זה כבר לא מעניין אותי. באמת שלא. לא בשנים בהן יש לי סיפורים כמו נשים קטנות, פרזיטים והפרידה על המסך.
ההשוואה השנייה היא זו המתמקדת בצד הטכני. כמו אחרים שציינו כאן לפניי, גם בן זוגי שאל בתום הצפייה "איך קראו לסרט הזה עם לאונרדו דיקפריו שהוא.." וישר נזכרתי גם אני באיש שנולד מחדש (למרות שרק השם המקורי עלה לי, ושום סכום כסף בעולם לא היה עוזר לי להיזכר באותו רגע בשם העברי). השוואה נוספת מתבקש היא כמובן בירדמן. אבל אני לא יכול שלא לחשוב יותר על הילדים של מחר, ובמיוחד על כח משיכה. שפע הסרטים שלוקחים את הוואן שוט ועושים איתו פלאים, לעיתים במשך סיקוונסים בודדים, לפעמים לשוט של 17 דקות, ולעיתים רחוקות גם במשך סרט שלם. כל אחד והמטרה שלו, השאיפה שלו, והכוונה שלו. לא אתיימר להיכנס לראשם של הבמאים והצלמים השונים ולדעת בדיוק בדיוק מה רצו לעשות עם הטכניקה הזו. להעביר תחושה ומסר? להתפעל מהפיתוחים הטכנולוגיים? סתם לעשות שריר? גם לא אדע לדייק ולהגיד מה גורם לצלם לתפוס אותי יותר בפעם האחת מאשר האחרת. באופן כללי, קשה למצוא פעמים בהם עמנואל לובצקי או רוג'ר דיקנס הפעילו מצלמה והלסט שלי לא נשמטה לרצפה, לא משנה אורך השוט. ואיכשהו יצא כאן, שלא בכוונה בכלל, שאני עושה השוואה מסוימת בין הוואן שוטים של שניים מגדולי הצלמים שקיימים, בעוד שההשוואה המדויקת יותר אולי צריכה להיות כלפי הבמאים השונים, ויותר נכון- לשיתוף הפעולה שבין הבמאי לצלם שלו בפרט, ובכלל לכל הצד הטכני בכלל. כי בעוד שהצמד קוארון-לובצקי עושים פלאים ועוצרים את נשמתי (כן, גם במקרה של כח המשיכה, עם סיפור דל ופשוט, אבל חוויה מטלטלת ועוצמתית על כל רבדיו), אני לא בטוח שלסם מנדס יש הרבה מה להציע מעבר למצע מדהים עליו דיקנס יוכל לפרוח. וברגע שסרט נועד רק להציג מנעד יכולות (מרהיב, איו ספק) אבל לא נותן לי משהו נוסף לקחת איתי, אני לא בטוח מה יישאר איתי בימים שאחרי הצפייה בסרט.
מה שכן, קטע קצר בשוט הבלתי נפסק הזה שווה את כל החוויה הזאת מבחינתי. קטע בו המצלמה מרחפת מעל ההריסות, מימין במרחקים יש אש חמה בוערת, ומעל הכל ההבזקים הלבנים שעולים ויורדים יחד עם השקיעה האיטית של המצלמה. כאילו ועצרנו רגע לנשום, לשקוע לתוך הלוקיישן החדש, ופשוט להתבונן. לא הייתי צריך אף דמות שתיכנס לפריים, לא הייתי צריך שום אקשן או פעולה חיצונית שתקרה. רק לשהות רגע, להיות עם ההריסות, התוצרים, ההשכלות של כל מה שקורה מסביב.
אם מישהו רוצה ערך מוסף לביקורת שכאן
ומעוניין לדעת במעט יותר פירוט על הריאליזם בסרט, אני חושב שהוא יהנה מהביקורת של טווידלדי על הסרט.
איך מתמצתים תחושות למילים?
גילוי נאות: הסרט הזה לא היה בראש רשימת הצפיה שלי, ולמרות הביקורות המשבחות וחבר שהמליץ, שקלתי לוותר עליו. אבל אתמול התחשק לי לצאת מהבית ולא היה שום סרט אחר ששווה להוציא עליו 40 שקל, אז הצעתי לאותו חבר שנלך ל-1917, והוא הסכים. ומהשנייה הראשונה, נכנסתי פנימה בכל מובן אפשרי, שקעתי בתוך העור של הדמויות, בתוך הסביבה, הזמן, ההתרחשויות הרודפות זו את זו. כשהחיילים הרימו את ראשם מעל החפירות, הרכנתי אני את ראשי מחשש לאש אויב; כשכדור צלפים פגע קרוב אליהם, התכווצתי במושב. פשוט הייתי שם איתם, פוחד, מקווה, נואש, מתוח להחריד, ספוג כולי באי ודאות נוראית ומהפנטת. בדיוק כמו בדנקירק, יש כאן שחקנים אלמוניים למדי שנושאים על כתפם את הסרט כולו כששורת שחקנים בריטיים מכובדים מגלמים תפקידים סמכותיים יותר וקטנים יותר.
הסצינה היפהפיה ביותר היא גם המבעיתה ביותר: כשסקופילד מתעורר לאחר הפגיעה של הצלף הגרמני ורואה את חורבות העיירה עטופות באש וצללים, מגובה בפסקול מופתי. סצינה נוספת לחרוט בזיכרון, גדושה ביופי ועצב: סקופילד שט בנהר כשעלים לבנים, אותם עלים מהעצים שחברו הטוב נהג לקטוף את פירותיהם, נופלים מעל ראשו כמו שלג. סקופילד בוכה מרות על גדל הנהר, מאחוריו גופות נפוחות שקועות במים. או סקופילד מתרומם מעל החפירות בזמן שהגל השני של המתקפה יוצא אל מוות ודאי, נחוש בדעתו להגיע אל הגנרל ההוא ויהי מה; והלב שלי התרומם יחד איתו. והבעת פניו של אחיו של בלייק כשסקופילד מבשר לו את הבשורה המרה לבדה ראויה לאוסקר. גוש כבד חנק אותי בגרון באותן שניות, וחששתי שעוד רגע אני עצמי אפרוץ בבכי. מותו האומלל של בלייק, מוות חסר כבוד – לא מבחינת "תסריט שלא מכבד את הדמות" אלא פשוט מוות מציאותי, למרבה הצער – אקראי, טיפשי, מיותר, שבא מידי טייס (צרפתי? נדמה לי, לפי המבטא) חשדני ומבוהל שאינו מבדיל בין ידיד ליריב. ובאמת, אני סקרן לדעת איך הצליחו לגרום לשחקן להחוויר כאדם גוסס תוך כדי כך, עד שהוא מת בזרועות חברו.
ואם לעשות כמעשה הסרט, אחזור לנקודת ההתחלה: אני מרגיש שהמילים שכתבתי כאן הן רק השתקפות חיוורת של מה שחוויתי אתמול בערב, בעודי מכונס במושב באולם מלא ודומם לחלוטין, פעימות ליבי עוקבות אחר כל צעד וכל נשימת אוויר שעל המסך.