16 רחובות

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 28 באפריל 2006Posted in: ביקורות

במקור: Sixteen Blocks
במאי: ריצ'רד דונר
תסריט: ריצ'ארד וונק
שחקנים: ברוס וויליס, מוס דף, דייויד מורס

קצת מסוכן להגיד דבר כזה אחרי ההישג של הגמלאים בבחירות האחרונות, אבל אין ספק שאחד הדברים היותר נלעגים בקולנוע של ימינו הוא התופעה המכונה "כוכב הפעולה הגריאטרי". אלה הם כל אותם שחקנים שמתעקשים להמשיך להשתולל, לקפוץ מגגות וללכת מכות עם הרעים, גם כאשר ברור שהם כבר מזמן זקנים מדי בשביל השיט הזה. ההבדל בין רוב השחקנים האלה (למשל האריסון פורד ב'פריצה לרשת') וברוס וויליס, הוא שוויליס מכיר בעובדה שהוא כבר הגיע לגיל שאפשר להפסיק. ב'16 רחובות' הוא מפגין הופעה ומשחק בהתאם.

למרבה הצער, בסרט הזה החליטו להצמיד לוויליס גם במאי-פעולה גריאטרי, ריצ'ארד דונר שמו. דונר, בעברו סמאח של סרטי פופקורן שהגדיר לנו את סרטי גיבורי-העל כמו שאנחנו מכירים אותם ('סופרמן' הראשון והשני) ואת סרטי השוטר שחור/שוטר לבן כמו שאנחנו מכירים אותם (סדרת 'נשק קטלני'), הדרדר בעשור ומשהו האחרונים לדרעק שלא יאמן. ב'16 רחובות' הוא מצליח להתעלות מעל הדרעק הזה, אבל לא בהרבה. כמו הגיבור של הסרט, נראה שבחלקים גדולים מאוד גם לבמאי שלו פשוט נגמר הכח.

ברוס וויליס מגלם בסרט את ג'ק (כן, עוד אחד), בלש על סף פרישה ממשטרת ניו יורק, שמבלה את מרבית זמנו בין הנג-אובר אחד למשנהו. בתחילת הסרט הוא מקבל מהבוס שלו משימה שאפילו הוא יכול לבצע: להסיע את אדי (מוס דף), עבריין קטן, להעיד בבית המשפט. אדי צריך להיות שם תוך שעתיים, לכל הדעות מספיק זמן כדי לחצות את 16 הבלוקים המפרידים בין בית המשפט לתחנת המשטרה, גם אם לוקחים בחשבון עצירה לצרכי הצטיידות בחנות לממכר אלכוהול. רק שבמהלך אותה עצירה, מגיע טיפוס חשוד למכונית של ג'ק ומנסה להרוג את אדי. והוא לא האחרון שינסה – לאורך כל 16 הבלוקים ניצבים אנשים הנחושים בדעתם שלא לאפשר לאדי להעיד. ואם ג'ק מתעקש להפריע להם, הם יכולים לסדר גם לו ארון קבורה אישי.

יש כמה דברים טובים בסרט. ברוס וויליס הוא אחד מהם. התפקיד שאותו הוא מגלם – אדם זקן, עייף, מובס (בדיוק איך שהוא היה אמור להיראות ב'עיר החטאים', ולא הצליח) – נראה כאילו הוא ממש נתפר עבורו בסרט הזה. כמו וויליס, סביבת ההתרחשויות נראית אפורה, קודרת ומדכאת, בלי אנשים או מקומות יפים מדי. וגם דייויד מורס בתפקיד מנהיג החבר'ה הרעים הוא שינוי מרענן לעומת הרשעים הפסיכופטים שאנחנו פוגשים בדרך-כלל בסרטים מהסוג הזה: הוא לא ממש זדוני, כמו שהוא מאמין בדבקות בצדקת דרכו הקלוקלת, ופועל בהתאם. למשל, אחד המרכיבים היותר מוצלחים בתסריט (גם אם בשלב מסוים מרגישים שהוא נלעס יותר מדי) הוא פתחי-המילוט שמורס מציע לגיבור לאורך הסרט. לג'ק יש המון הזדמנויות לקום וללכת, וזה מפתה, במיוחד כשמתחשבים בספחת המעצבנת שעליה הוא אמור להגן.

אדי, האסיר שעליו מופקד וויליס, הוא אחד הטיפוסים המעצבנים ביותר שנראו על מסכי הקולנוע מזה זמן רב. הדמות שלו לוהקה באופן מושלם למוס דף – אחד השחקנים המעצבנים ביותר שנראו על מסכי הקולנוע מזה זמן רב. איזו פאדיחה לחשוב שהתלוננתי פעם על המשחק שלו ב'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'. פורד פרפקט בגילומו היה טיפוס שתקן וחביב לעומת הקרצייה שלא תיאמן אותה הוא מציג לראווה בסרט הנוכחי.

ואז בא האקשן. והוא בסדר, כזה. אם מתעלמים מהנטייה המוזרה לטלטל את המצלמה בפראות מצד לצד – אפקט שיכול לגרום בחילה לצופים רגישים – האקשן בסרט מקבל ציון עובר, אבל לא הרבה מעבר לזה. כמו הגיבור של הסרט, גם האקשן הופך באיזשהו שלב לעייף ומונוטוני. מהר מאוד הסרט נכנס למסלול קבוע: הרעים עומדים לתפוס את הגיבורים, הרעים יורים על הטובים (והטובים על הרעים), הטובים בורחים, וחוזר חלילה. יותר מדי תפניות בעלילה לא תמצאו פה, וכשהן מגיעות, רמת האמינות שלהן לא גבוהה. בחלק מהמקרים דברים פשוט הולכים לגיבורים בקלות מוגזמת ברגעים הקריטיים; במקרים אחרים הסרט מדרדר לקלישאות אקשן סטייל "אל תמות לי". אני יכול להסתדר עם אמינות נמוכה בסרטים שעשה וויליס בנעוריו, סטייל 'מת לחיות', אבל בסרט כמו '16 רחובות', שמנסה להיות אקשן ריאליסטי ומחוספס, בלי שורות מחץ, זה צורם.

כאמור, אין ספק שברוס וויליס מצא את הנישה שמתאימה לגיל שלו. אפשר לקוות שלהבא, הוא גם ימצא סרטים טובים יותר שמתאימים לנישה הזאת.

תגיות: