16 ההופעות שעשו לי את העשור הקודם

כאשר הומצאה הרשימה הומצא גם הספורט הנלווה לה – הזעם על עורכי הרשימות ששכחו או השמיטו פייבוריטים מסוימים. אז זה המקום להזכיר: דירוג ההופעות של העשור הקודם הוא סובייקטיבי לחלוטין. לא מופיעים בו סרטים מסוימים שיש מי שמחשיבים ליצירות מופת או הופעות שכבר הפכו לקלאסיקות, אלא הסרטים וההופעות שהפכו לקלאסיקות בשבילי.

13. וול-אי

האם היה שם שחקן? לא. האם היה שם מדבב? בקושי. האם זו רמאות? אני מאמין שלא. ההופעה של וול-E היא מופת של אנימציה וסאונד (קרדיט הדיבוב נזקף לזכותו של בן ברט, מעצב ועורך סאונד ידוע). היא ריגשה אותי עד לעננים כבר אז, ועד היום הזיכרון של הרובוט עם הנשמה מבטא את שמו או את שם אהובתו איב הופך אותי לשלולית ורודה ומבעבעת; והעיניים שלו הן מהיפות והעצובות שאי פעם הופיעו בקולנוע.

12. הית' לדג'ר, הר ברוקבק (וגם: האביר האפל)

ב"הר ברוקבק" הוא מציג את תמצית השהייה בארון – גבר שמאוד רוצה לאהוב אבל לא מרשה לעצמו, ולכן אלו שסביבו סובלים בדיוק כמוהו. ב"האביר האפל" הוא נתן פרשנות כל כך עוכרת שלווה לתפקיד הג'וקר שלא משנה מי היה או יהיה השחקן שיכנס לנעלי האויב הגדול ביותר של באטמן, הוא לעד יעמוד בצלו של לדג'ר. וב"10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" (שפספס את העשור בחודשים ספורים) הוא גיבור רומנטי מלא בשמחת חיים. זאת לא רק הוורסטיליות שמעוררת ההשתאות אלא גם העובדה שכל אחד משלושת התפקידים האלה שובר לב ומרומם נפש (או מלחיץ רצח, במקרה של "האביר האפל") בפני עצמו.

11. מילי אביטל, נודל

היא גיבורה, אבל היא לא מתנהגת ככזאת: היא דיילת מחולון עם עבר כואב וילד סיני בסלון, שאמא שלו גורשה חזרה לבייג'ינג, ועליה לאחד ביניהם, כשלצידה אחותה הצינית (ענת וקסמן, גם היא נהדרת). מילי אביטל והבמאית איילת מנחמי מזכירות לנו כל הסרט שגם בלי רעש וצלצולים אפשר להיות תותחיות. הקסם בהופעה של מילי ב"נודל" הוא היומיומיות שבה היא מתנהלת, האגביות שבה היא נלחמת על חייו של ילד סיני (ככה הוא קורא לעצמו וזה הדבר הכי חמוד בעולם). היא גיבורה שלא מתנהגת ככזאת וזה בסדר – רוב הגיבורים לא מתנהגים כמו גיבורים וטוב שיש סרטים גם עליהם.

10. קטינקה אונטארו, מעבר לכל חלום

יכול להיות שההופעה הזאת של קטינקה אונטארו, שהיתה אז בת 10, היא בעצם אחד האילתורים הטובים שידע הקולנוע. מספרים שבחלק מהסצנות הבמאי, טארסם סינג, הניח את המצלמה בצד ופשוט נתן לקטינקה לדבר עם לי פייס, שותפה לרוב הסצנות. מספרים שכמו הדמות שגילמה, גם היא הייתה משוכנעת שהוא משותק בשתי רגליו. הגיוני שגם מאחורי הקלעים של סרט שחוגג את הבדיה, כמו "מעבר לכל חלום", המיתוס והחיים האמיתיים יתערבבו. זה לא באמת משנה – לעיתים נדירות רואים אדם, לא משנה באיזה גיל, מתנהג בכזאת טבעיות מול מצלמה.

9. ששון גבאי ורונית אלקבץ, ביקור התזמורת

הסרט נפתח בהצהרה שלא רבים זוכרים את ביקור התזמורת שעל שמו נקראת היצירה. "הוא לא היה כל כך חשוב", נאמר לנו. וייתכן שהוא באמת לא היה, אבל הכישוף שרונית וששון הטילו ב-2007 בבית התקווה היה מספיק חשוב כדי שיזכרו אותו עד היום.

ששון גבאי הוא השחקן הישראלי הגדול ביותר שחי היום, וכאן הוא מגיע לאחד משיאי הקריירה שלו. זה דיוקן עדין ונוגע ללב של גבר עצוב ומלא חרטה שמנסה להיאחז בסמכות היחידה שנותרה לו בחיים. רונית אלקבץ היא אייקון בפני עצמה, שכמו הית' לדג'ר נלקחה מאיתנו מוקדם מדי. מי שכונתה לא פעם מלכת האופל של הקולנוע הישראלי עושה כאן את התפקיד הכי קליל שלה – הדרך בה היא הוגה את המילים בערבית, הריקוד שהיא עושה כשהיא הוגה אותן, החיוך שמתפשט על פניה כשהיא נזכרת בערגה בימי שישי, בהם רחובות העיר היו ריקים בגלל שכל המדינה ישבה מול הסרט המצרי של השבוע – הכמיהה הזאת של דינה מספיקה כדי להעלות דמעות בעיניי.

8. קת'רין זיטה ג'ונס, שיקגו

"שיקגו" הוא הסרט האהוב עליי. הוא מציג גלריה של הופעות אדירות, והגדולה מכולן היא של קת'רין זיטה ג'ונס בתור ולמה קלי, הרוצחת המזמרת. היא מלכת גלאם שלא נותנת לכלא לעמעם את זוהרה – מבחינתה אגף הרוצחות של כלא קוק קאונטי הוא פשוט במה חדשה ומלאת הזדמנויות. מתחת לכל הראזל-דאזל הזה מתחבא המון ייאוש – ולמה מבינה טוב מאוד את מה שגיבורת הסרט, רוקסי, רק מתחילה ללמוד.

"I Can't Do It Alone" הוא נאמבר נהדר שמציג את האיום המשולש שהוא יכולת המשחק, הריקוד והשירה של קת'רין, אבל השיא מבחינתי הוא הקלוז-אפ הכואב שלה בסופו. ולמה יודעת שגם 15 דקות של תהילה הן לא יותר מרבע שעה, היא יודעת שהמחליפה שהחברה תאבת הסלבריטאים מצאה לה נושפת בעורפה. היא מתוסכלת ומפוחדת, אבל היא לא תוותר על מקומה באור הזרקורים בלי לתת פייט הגון.

ולמה של קת'רין זיטה-ג'ונס היא אנטי-גיבורה כמו שאני אוהב – לא מיוסרת, עגומה ומלאת חשיבות עצמית, אלא כיפית, מצחיקה וזוהרת, מלאת זעם ועליצות.

7. רייצ'ל מקאדמס, ילדות רעות

רג'ינה ג'ורג' של "ילדות רעות" לא שונה מהותית מוולמה קלי, בעצם. גם היא המלכה המכהנת שהדמות הראשית קוראת תיגר על כס המלכות שלה. אם ב"שיקגו" עולם הפשע הוא משל לתעשיית הבידור, ב"ילדות רעות" טינה פיי משתמשת בקליקות של בית ספר תיכון כמשל פוליטי. את רג'ינה ג'ורג', מלכת הכיתה, היא מציירת כדיקטטורית מרושעת, ורייצ'ל מקאדמס מגלמת אותה כסדיסטית מניפולטיבית ויפהפייה. היא לא נותנת לאף אחת מבנות בריתה לנסות לנצל אותה בלי שתזכה לעונש מתאים, והיא קורעת מצחוק תוך כדי.

היא קרת רוח כמעט כמו רובוטית ותמיד נמצאת בשליטה, עד שניסיונותיה של קיידי הרון (לינדזי לוהן באחד מרגעיה היפים האחרונים) להפיל אותה משלטונה מתחילים להניב פירות, והאנושיות המכוערת שלה מבצבצת אט אט. וכשזה קורה – שמרו מרחק. מההגשה הארסית והמתוקה של השורה "אתה יכול ללכת ולגלח את הגב שלך, ג'ייסון" ועד למפגש שלה עם אוטובוס גדול וצהוב, רג'ינה היא מרשעת התיכון האולטימטיבית – מעוררת פלצות וקנאה, מבעיתה ומהממת. ככל שזה נוגע לנבלים הגדולים של הקולנוע, רייצ'ל מקאדמס מתברגת אצלי בשלישייה הפותחת.

6. דאנה איבגי, אור

אור היא ילדה רגילה מתל אביב, לא זוהרת וגם לא חיננית במיוחד, שרוצה לעזור לאמא שלה לסגור את החודש ולהוציא אותה יום אחד ממעגל הזנות. זה לא קל, והעובדה שהאם (רונית אלקבץ) לא משתפת פעולה ממש לא עוזרת.

עד שציפיתי בסרט הזה קולנוע היה מבחינתי הצורה הטהורה והיפה ביותר של אסקפיזם. ואז הגיע הקלוזאפ של דאנה איבגי. אור מגיעה הביתה ורואה את רותי מאופרת בכבדות ולבושה בצמצום. היא מבינה שאין לאמא שלה תקנה והעיניים שלה מתמלאות בדמעות. הקלוזאפ הזה לימד אותי שהקולנוע יכול גם להראות איך חיים אנשים שהם לא אני. יותר מזה – "אור" וההופעה שבמרכזו הבהירו לי שקולנוע, או סיפור באשר הוא סיפור, סובב סביב אנשים. במובן הזה, אפשר לומר שההופעה של דאנה איבגי ב"אור" קצת שינתה לי את החיים.

5. ג'וזף גורדון לוויט, עור מסתורי (וגם: 500 ימים עם סאמר)

ניל, גיבור "עור מסתורי", די דומה לאור. שניהם מוצאים את עצמם באיזשהו שלב עוסקים במקצוע העתיק בעולם. בעוד אור עושה את זה מתוך צורך הישרדותי, אצל ניל המניעים הפסיכולוגיים קצת יותר מסובכים – כל כך מסובכים שאני לא חושב שהבנתי אותם עד היום, וכנראה גם הוא לא. לא שזה משנה – לוויט גילם אותו בצורה כל כך משכנעת שפשוט הבנתי אותו. הרגשתי הזדהות מוחלטת עם ניל, הזדהות שממש לא רציתי להרגיש. השיא מגיע במונולוג שבו הוא מתאר את ההתעללות המינית שעבר, באחד מהרגעים הקשים ביותר שראיתי באיזשהו סרט.

שש שנים לאחר מכן לוויט גילם דמות כל כך חמודה שאי אפשר להאמין שמדובר באותו שחקן. טום מ"500 ימים עם סאמר" הוא אולי ההצגה האמינה והמרגשת ביותר של גבר מאוהב שראיתי בסרט. למעשה, אפשר לומר שהוא עשה שם עבודה כמעט טובה מדי, כי שנים לאחר מכן לוויט עדיין מנסה להסביר לאנשים למה טום הוא האשם בשברון הלב של עצמו. כל כך הרבה צופים מסיימים את הסרט במרמור מוחלט כלפי סאמר, נערת החלומות של טום, והסיבה פשוטה – לוויט היה כל כך מקסים שבלתי אפשרי לראות מישהי נשארת אדישה לחיזורים שלו.

4. היילי ג'ואל אוסמנט, אינטליגנציה מלאכותית

דיוויד הוא אחד התפקידים הקשים שאני יכול לחשוב עליהם, לא משנה באיזה גיל: רובוט שמשוכנע שהוא בן אנוש, שלעד יהיה בן 10, לעד יחלום על איחוד עם אימו האוהבת ולעד ישאף להיות אנושי. היילי ג'ואל אוסמנט עושה את התפקיד הזה כמו האלוף המיומן שהיה כבר אז, בגיל 13.

סצינת הנטישה מצד האם היא אחת הקשות והכואבות שסטיבן ספילברג ביים אי פעם, אך היילי ג'ואל אוסמנט מוצא בדיוויד עומקים שייתכן ולא נכתבו בו. הוא לא נופל למלכודת הילד הקטן והחמוד שתפקיד כזה עשוי לזמן, כי הוא יותר מזה – הוא הופך את דיוויד לדמות טראגית אמיתית, ואת המסע שלו לאפוס יפהפה על ישות מלאכותית שמשתוקקת לאנושיות. הוא נושא על כתפיו בגאון את אחד הסרטים הגדולים ביותר של אחד הבמאים הגדולים ביותר.

3. קייט הדסון, כמעט מפורסמים

בהתחלה הייתי מוקסם ממנה. עד סוף הסרט כבר רציתי לתפוס אותה בכתפיים ולנער אותה חזרה לעולם האמיתי. היא הגרופית מספר אחת של סטילווטר, אבל אסור להשתמש במילה הזאת בפניה.

פני ליין מתנהלת כמו פיה קסומה שכל כולה אהבת מוזיקה ורוקנרול; המוזה שמגיעה כדי לתת השראה לאמנים שהיא כל כך מעריצה. אבל ככל שהסרט מתקדם הצופים נחשפים לניצול שהיא וגרופיות כמוה חוות מידי האמנים. בידיים אחרות, דמותה של פני הייתה יכולה להיות נערת חלומות סכרינית שתפקידה רק להעביר את הגיבור הראשי תהליך בו הוא לומד על עצמו ועל החיים שקר כלשהו. אבל בידיה של קייט ובזכות התסריט החכם של קמרון קרואו (שדווקא כן זכה באוסקר) פני היא בן אדם אמיתי, עם כאבים, פחדים וצורך אנושי בסיסי למצוא מישהו שיושיט לה את היד, כדי לתת ולא כדי לקחת.

2. אומה תורמן, להרוג את ביל

לא הבנתי בזמן אמת למה אני מעריץ את אומה עד כדי כך. חשבתי שזה בגלל העובדה הפשוטה שהיא אחת הנשים היפות ביותר שהונצחו על מסך הכסף ואני ילד בן 12. התברר שההסבר הזה רחוק מהאמת. בדיעבד, הבנתי שזה בגלל שהיא גיבורת על שגורמת לנו להבין שהיא גם בת אדם. יכולותיה על אנושיות וטרנטינו בשום שלב לא שואף לריאליזם באפוס בן שני החלקים שלו, אבל היא עצמה מקפידה להבהיר שקשה לה: כואב לה, היא מפחדת, היא עייפה, היא חולמת על חיים פשוטים של אשת איש, אם לבת, והיא תאבת נקם באלו שלקחו ממנה את האפשרות לחיים האלה.

ההקפדה של אומה ושל טרנטינו להבהיר שהאישה הזאת אנושית ועל-אנושית בו זמנית הופכת את הניצחונות הבלתי אפשריים שלה למזככים כל כך. בכל פעם שהיא יוצאת מארון הקבורה ההוא הלב שלי מתפוצץ מחדש; כשהיא מניחה ארצה את חרבה ויושבת לדבר עם ביל, האיש שהגדיר והרס את חייה, לא נותר לי אלא להשתחוות בפני אומה, האלה הקולנועית הגדולה של העשור הקודם, הדיווה האולטימטיבית של קוונטין טרנטינו, וגיבורת האקשן האהובה עלי אי פעם

1. מריל סטריפ, השטן לובשת פראדה

מה שמעניין בתפקיד הזה של מריל זה שהיא קיבלה אותו כשהתואר "השחקנית הטובה בעולם" כבר היה שלה, ובכל זאת היא הצליחה להוציא ממנו הופעה מדהימה כל כך ולהגיע לגבהים חדשים. "השטן לובשת פראדה" הפך לשובר הקופות הגדול ביותר בכיכובה דאז, והיא כבר הייתה בת 58 שפועלת בתעשייה בה נשים מתחת לגיל 35 נידונות לתפקידי משנה כאם תומכת. עד אז היא הייתה שחקנית אופי מהוללת. מאז, היא נהייתה לאייקון.

סטריפ ראתה מעבר לציפיות הסטנדרטיות מסרט כזה – קומדיה שטותית על אופנה – והפכה אותו למה שהוא יכול וצריך להיות: סיפורה של מלכה. יש שיגידו שהיא מלכה מרושעת, אבל כמו שאנדי, העוזרת שלה (אן הת'וואי) מעירה להגנתה במהלך הסרט, "אם מירנדה הייתה גבר, אף אחד לא היה שם לב לדבר מלבד כמה שהיא טובה בעבודה שלה". מריל הבינה שהכינוי "שטן" הוא פשוט דרך משעשעת למשוך צופים ולא עיצבה את מירנדה כנבלית, אלא כאישה מורכבת: היא בוסית תובענית ולעיתים גם מרושעת, אבל באותה מידה היא אם אוהבת, רעיה מתוסכלת ובכירה מסורה. וכל זה בהופעה שהיא בעצם אחת מההופעות המאופקות ביותר בקריירה שלה.

וכמובן, פשוט כיף להסתכל עליה. מירנדה מקפיאת דם אבל גם הופכת את כל העסק לאושר מוחלט. היא לא קורעת מצחוק כמעט כמו שהיא מענגת לצפייה, והשיא מגיע במונולוג החגורות המונומנטלי שבפיה של מריל נשמע כמו שירה צרופה, מהשאלה הנזעמת "Why is no one ready?" ועד להגייה הצורבת של המילה "Stuff". כבר אז היא הייתה השחקנית הטובה מכולן, ובעזרתה של מירנדה פריסטלי הוא הוכיחה שהיא גם הגדולה מכולן.

זהו. אני מניח שהרשימה שלכם מן הסתם תיראה אחרת, ואתם יותר ממוזמנים לשתף אותה. That's All.