תמונה קבוצתית עם אישה

מאת
קיפוד
– פורסם ב 23 ביוני 2003Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: יצחק רובין
שחקנים: מיכל ינאי, שרון
אלכסנדר, ח'ליפה נטור

'כנפיים שבורות', הסרט הישראלי שראה אור מקרנות לפני זמן לא רב עשה שרות רע ביותר לתעשיית הקולנוע הישראלית – פתאום, קשה הרבה יותר להקריץ תירוצים מגוחכים על איכותם של סרטים ישראליים, לפחות מכל בחינה טכנית. כן, ניתן לעשות בישראל סרטים טובים, שנראים טוב, ונשמעים טוב.

על רקע שכזה, כואב במיוחד לצפות ב'תמונה קבוצתית עם אישה'. צילום הוידאו החובבני מטושטש ורועד, ומעייף את העיניים. פריז מעולם לא נראתה רע יותר, וגם לא לונדון, או חיפה ופרבריה. צילום במצלמת וידאו ביתית אני לא מצפה לראות מחוץ לסרטי סטודנטים (או בסרטי דוגמה 95 של זרובבלה פיש).

אבל גם אם נשאיר את האיכויות הטכניות בצד (ולמה שנעשה כך?), 'תמונה קבוצתית עם אישה' עדיין לא מוצלח. ראשית כל, הוא משעמם. אם חציו הראשון עדיין סביל, הרי שחציו השני נמרח וחסר בשר. הסצינות ארוכות מדי, וסובלות מהרע שבנגעי הקולנוע הישראלי (בנוסף לכמה מכוכביו הקבועים) – שתיקות ארוכות ועתירות משמעות. כלומר, אני מניח שיש להן משמעות כלשהי, שנחבאה מעיני.

סיפורה של אירית, גיבורת הסרט, מתחיל אי אז בשנות השבעים. היא מנהלת רומן עם צעיר בדואי מהגליל, מוסלמי כדרכם של הבדואים, ונישאת לו בנישואים אזרחיים. הנישואים לא נוחלים הצלחה מרובה, והם נפרדים, לא לפני שאירית הרה ויולדת בת. הבת נמסרת לאימוץ, והיא נמלטת מהארץ, ומבלה שנים רבות בפריז, ואחר כך בלונדון, ומנהלת שורה של מערכות יחסים בלתי מוצלחות. לכאורה, חומר משובח ומרגש, ואפשרות לנהל דיון על יחסי יהודים-ערבים. אלא שדבר מאלה לא בא לידי ביטוי.

כאן מנסה הבמאי לערוך תרגיל מעניין. הסרט נע בשני מישורים. החיצוני שבהם, הוא הבמאי וחבריו נאספים, והבמאי מספר להם את סיפור המעשה. מדי פעם, הוא עוצר את המישור הפנימי, סיפורה של אירית, ושואל את חבר מרעיו מה דעתם, איך הם מרגישים בנושא, ומה הם חושבים. וגם כאן יש פספוס. גם אם ננסה להתייחס לכך כאל סרט דוקומנטרי למחצה, הרי שהקטעים הללו ערוכים רע, והמגיבים המודעים לקיומה של המצלמה (ואולי לאפשרות שדבריהם יופיעו בסרט) אינם משכנעים. אולי לא ניתן לצפות להופעה מרהיבה מלא-שחקנים שאיתרע מזלם להקלע לאותו ערב, אבל מסרט שמוקרן בקולנוע אני כן מצפה ליותר.

את אירית מגלמת מיכל ינאי. פעם הייתי מאוהב בה, באמת. הייתי אי שם בגיל העשרה, ולה היתה את התוכנית המשובחה 'חברים מצויירים'. גם כאן היא לא מכזיבה. פרט לסצינה מוזרה אחת, בה היא מנסה לחקות רוח רפאים, ההופעה שלה חמה ומרגשת. היא מצליחה לנוע בין חמידות כובשת לבין יאוש מדכא, ובעצם היא מהווה את האלמנט החיובי היחידי בסרט. אבל בשום נקודה הסרט לא עוצר לשאול – רגע, למה בעצם אירית עושה את כל מה שהיא עושה? מה מניע אותה? על מה היא חושבת? ובכלל, מי היא אירית? מה היא אוהבת לעשות? מה מאפיין אותה, מעבר לבחירות הרעות שלה בגברים? ונראה כאילו כל הסרט היא מתנדנדת ונסחפת בעקבות הסובב אותה, ללא דיעה משלה. אימה הרומניה של אירית, והגברים בחייה – הם אלו שמושכים את הסרט לאן שמושכים.

בנקודות אחרות של הסרט אנו שומעים קריינות מצד הבמאי, המסביר לנו מה בעצם קורה על המסך. נדמה לי שהשיעור הראשון בכתיבה, בין אם סיפורת ובין אם כתיבה לקולנוע, הוא "הראה, אל תסביר". אני מצפה, כצופה לא אידיוט במיוחד, להצליח להבין את הסרט ללא הסברים, בהנחה שהסרט עושה את המאמץ להיות מובן. מעצבנות לא פחות הן הכתוביות בסרט, המסכמות במחי שורות בודדות תקופות שלמות מחייה של אירית. אם מדובר בדברים בעלי משמעות – הראו לי אותם כחלק מהסרט. אם הם חסרי משמעות, אז רגע, למה הם שם?

בסוף הסרט קופצת לביקור הדמות האמיתית מאחורי סיפורה של אירית. כן, מדובר בסיפור אמיתי. אבל גם הראיון איתה נמשך ונמתח, וגם הוא מצליח לייגע. ושוב, המחיר של שימוש באדם אמיתי כדי לספר סיפור אמיתי גבוה מדי. כשלעצמה, אירית האמיתית לא מצליחה לרגש. אילו הסרט שראיתי עד שהגיעה היה טורח להכיר לי אותה – אולי היה אכפת לי.

אז כן, מיכל ינאי מספקת הופעה נהדרת, גם אם על רקע צוות שחקנים חובבני להחריד (ואגב, שרון אלכסנדר, הזכור שלא לטוב מ'פיתוי', מעצבן עד מאוד). אבל הופעה בודדת אחת, גם אם היא מצד השחקנית הראשית, אינה מהווה עילה מספקת להמלצה על סרט שכל שאר האלמנטים שבו כושלים ורופפים למדי. ניתן בהחלט לחכות ל-DVD של הסרט, או להקרנות טלביזיוניות.

תגיות: