תסריט ובימוי: יצחק רובין
שחקנים: מיכל ינאי, שרון
אלכסנדר, ח'ליפה נטור
'כנפיים שבורות', הסרט הישראלי שראה אור מקרנות לפני זמן לא רב עשה שרות רע ביותר לתעשיית הקולנוע הישראלית – פתאום, קשה הרבה יותר להקריץ תירוצים מגוחכים על איכותם של סרטים ישראליים, לפחות מכל בחינה טכנית. כן, ניתן לעשות בישראל סרטים טובים, שנראים טוב, ונשמעים טוב.
על רקע שכזה, כואב במיוחד לצפות ב'תמונה קבוצתית עם אישה'. צילום הוידאו החובבני מטושטש ורועד, ומעייף את העיניים. פריז מעולם לא נראתה רע יותר, וגם לא לונדון, או חיפה ופרבריה. צילום במצלמת וידאו ביתית אני לא מצפה לראות מחוץ לסרטי סטודנטים (או בסרטי דוגמה 95 של זרובבלה פיש).
אבל גם אם נשאיר את האיכויות הטכניות בצד (ולמה שנעשה כך?), 'תמונה קבוצתית עם אישה' עדיין לא מוצלח. ראשית כל, הוא משעמם. אם חציו הראשון עדיין סביל, הרי שחציו השני נמרח וחסר בשר. הסצינות ארוכות מדי, וסובלות מהרע שבנגעי הקולנוע הישראלי (בנוסף לכמה מכוכביו הקבועים) – שתיקות ארוכות ועתירות משמעות. כלומר, אני מניח שיש להן משמעות כלשהי, שנחבאה מעיני.
סיפורה של אירית, גיבורת הסרט, מתחיל אי אז בשנות השבעים. היא מנהלת רומן עם צעיר בדואי מהגליל, מוסלמי כדרכם של הבדואים, ונישאת לו בנישואים אזרחיים. הנישואים לא נוחלים הצלחה מרובה, והם נפרדים, לא לפני שאירית הרה ויולדת בת. הבת נמסרת לאימוץ, והיא נמלטת מהארץ, ומבלה שנים רבות בפריז, ואחר כך בלונדון, ומנהלת שורה של מערכות יחסים בלתי מוצלחות. לכאורה, חומר משובח ומרגש, ואפשרות לנהל דיון על יחסי יהודים-ערבים. אלא שדבר מאלה לא בא לידי ביטוי.
כאן מנסה הבמאי לערוך תרגיל מעניין. הסרט נע בשני מישורים. החיצוני שבהם, הוא הבמאי וחבריו נאספים, והבמאי מספר להם את סיפור המעשה. מדי פעם, הוא עוצר את המישור הפנימי, סיפורה של אירית, ושואל את חבר מרעיו מה דעתם, איך הם מרגישים בנושא, ומה הם חושבים. וגם כאן יש פספוס. גם אם ננסה להתייחס לכך כאל סרט דוקומנטרי למחצה, הרי שהקטעים הללו ערוכים רע, והמגיבים המודעים לקיומה של המצלמה (ואולי לאפשרות שדבריהם יופיעו בסרט) אינם משכנעים. אולי לא ניתן לצפות להופעה מרהיבה מלא-שחקנים שאיתרע מזלם להקלע לאותו ערב, אבל מסרט שמוקרן בקולנוע אני כן מצפה ליותר.
את אירית מגלמת מיכל ינאי. פעם הייתי מאוהב בה, באמת. הייתי אי שם בגיל העשרה, ולה היתה את התוכנית המשובחה 'חברים מצויירים'. גם כאן היא לא מכזיבה. פרט לסצינה מוזרה אחת, בה היא מנסה לחקות רוח רפאים, ההופעה שלה חמה ומרגשת. היא מצליחה לנוע בין חמידות כובשת לבין יאוש מדכא, ובעצם היא מהווה את האלמנט החיובי היחידי בסרט. אבל בשום נקודה הסרט לא עוצר לשאול – רגע, למה בעצם אירית עושה את כל מה שהיא עושה? מה מניע אותה? על מה היא חושבת? ובכלל, מי היא אירית? מה היא אוהבת לעשות? מה מאפיין אותה, מעבר לבחירות הרעות שלה בגברים? ונראה כאילו כל הסרט היא מתנדנדת ונסחפת בעקבות הסובב אותה, ללא דיעה משלה. אימה הרומניה של אירית, והגברים בחייה – הם אלו שמושכים את הסרט לאן שמושכים.
בנקודות אחרות של הסרט אנו שומעים קריינות מצד הבמאי, המסביר לנו מה בעצם קורה על המסך. נדמה לי שהשיעור הראשון בכתיבה, בין אם סיפורת ובין אם כתיבה לקולנוע, הוא "הראה, אל תסביר". אני מצפה, כצופה לא אידיוט במיוחד, להצליח להבין את הסרט ללא הסברים, בהנחה שהסרט עושה את המאמץ להיות מובן. מעצבנות לא פחות הן הכתוביות בסרט, המסכמות במחי שורות בודדות תקופות שלמות מחייה של אירית. אם מדובר בדברים בעלי משמעות – הראו לי אותם כחלק מהסרט. אם הם חסרי משמעות, אז רגע, למה הם שם?
בסוף הסרט קופצת לביקור הדמות האמיתית מאחורי סיפורה של אירית. כן, מדובר בסיפור אמיתי. אבל גם הראיון איתה נמשך ונמתח, וגם הוא מצליח לייגע. ושוב, המחיר של שימוש באדם אמיתי כדי לספר סיפור אמיתי גבוה מדי. כשלעצמה, אירית האמיתית לא מצליחה לרגש. אילו הסרט שראיתי עד שהגיעה היה טורח להכיר לי אותה – אולי היה אכפת לי.
אז כן, מיכל ינאי מספקת הופעה נהדרת, גם אם על רקע צוות שחקנים חובבני להחריד (ואגב, שרון אלכסנדר, הזכור שלא לטוב מ'פיתוי', מעצבן עד מאוד). אבל הופעה בודדת אחת, גם אם היא מצד השחקנית הראשית, אינה מהווה עילה מספקת להמלצה על סרט שכל שאר האלמנטים שבו כושלים ורופפים למדי. ניתן בהחלט לחכות ל-DVD של הסרט, או להקרנות טלביזיוניות.
משהו שקורה לפעמים לאנשים...
אהבתי מאוד את הסרט ומצאתי בו הרבה עומק ובכלל מיכל ינאי הייתה מצויינת…שקראתי את הביקורות שקטלו את הסרט לא הבנתי אותן…זאת הביקורת היחידה שהצליחה להסביר לי למה הסרט לא טוב באמת… לכן קבלו ח"ח…
איי יאי יאי
לאן הגענו?
אדם יוצא מהסרט בהרגשה שהסרט טוב, אבל כשהוא קורא ביקורת טובה שאומרת לו שהסרט רע, הוא משנה את דעתו.
ב נ א ד ם, אם נהנית מהסרט, אדרבא! למה לשנות את הדעה בגלל הביקורת (המעולה) של מר. קיפוד?
איי יאי יאי
הזכרתי שזאת תגובה נדירה אצלי
חברים מצוירים לא היה עם גילת אנקורי?
אולי בתפקיד הדינוזאור
לא, זה עם גילת אנקורי היה ''קשרים מצויירים''
את הדינוזאור שיחק עמי מנדלמן, אאל"ט.
עוד מחמאה לסרט
מגיעה לשלל התסרוקות המזוויעות שבו. קשה להאמין שפעם נשים בארץ אכן סידרו כך שערן.
(כן, אני יודע שאלו היו מן הסתם פאות נוכריות. הן עדיין נראו משכנעות למדי.)
ועוד אגב.
הסרט משום מה הוקרן עם כתוביות באנגלית. האם הם חוסכים בהדפסת עותקים לפסטיבלים, ומאחדים אותם עם עותקי ההקרנה המסחרית?
אני מניח שאם הייתי צריך לבחור שפת כתוביות להוסיף,
איזה יופי
את הסיפור הבא שמעתי מכמה אנשים, כמו גם קראתי בלפחות רומן ישראלי אחד:
בחורה צעירה, אשכנזיה, בת-טובים, הלכה לה, לא עלינו, והתאהבה בצעיר ערבי. הם החלו לממש את אהבתם בדרך המקובלת, כלומר עשו את זה כמו שפנים. הדבר היה ממשיך, לא עלינו, במשך זמן רב, אלמלא שמע על כך אביה של הצעירה, הגיע למקום האירוע, הכה את הערבי מכות נמרצות, ואמר לו: "אני לא עברתי את אושוויץ, כדי שהבת שלי תזדיין עם ערבים". המשוואה, אם כן, היא פשוטה: "יהודיה + ערבי + אהבה + אושוויץ = 0".
נזכרתי באנקדוטה הקטנה הזו בפתיחה של "תמונה קבוצתית עם אשה", ואמרתי לעצמי: אוי, לא עוד אחד מאלו. והעובדה שהצעיר הערבי היה אפילו חייל, קצין, לא הוסיפה. כלומר ליוצרי הסרט לא היתה את הכנות המספקת לעשות אותו "ערבי אמיתי", צעיר ערבי משכיל מאיזה כפר במשולש, אלא היו חייבים לעשות אותו "All-Israeli".
אבל ככל שנקפו הדקות, התבדיתי לחלוטין, כשדעותי הקדומות נמוגות כלא היו. ומסיבה פשוטה: הסרט פשוט יפהפה.
כל השחקנים עשו עבודה נהדרת, ולא רק מיכל ינאי, שהיתה מצויינת כשלעצמה. השחקנים ששיחקו את ההורים שלה (כולל רוזינה קמבוס, שתמיד מתבלטת), בעלה השני המבוגר, וגם שרון אלכסנדר עשה תפקיד יפה. כמובן שהוא עצבן – זאת הדמות שלו. כל מי שפגש פעם חולה מאני-דפרסיבי בהתקף, יודע שזאת רחוקה מלהיות חוויה חיובית. אבל אלכסנדר העביר את הדמות באופן מאוד קולע ונכון.
למעשה, מערכות היחסים בין מיכל ינאי לגברים בחייה, תוארו באופן טראגי, שליבי לפחות מאוד נכמר כלפיו. בכלל בקולנוע, אלו הן לרוב הבחירות הלא נכונות, השגויות עד מאוד, שהדמויות נוקטות בהן, שעושות את הסרטים כה מעניינים.
לא יודע. כל אחד רואה את הדברים אחרת, תרתי משמע. אבל אני נכנסתי ל"זום" מאוד חזק בסרט הזה, כמעט נשאבתי לתוך המסך. הסיפור הצליח לגעת בי בדרכים רבות, ולפחות תוך כדי הצפיה לא השתחררתי ממנו.
את הסרט אני לא מכירה
אבל היומנים של דינורה (עם הקישור על מותה של מיכל ינאי) ממש ממש מרגשים בעיני.
סתם, מצאתי את עצמי יושבת כמעט שעה וקוראת על האחיינים הקטנים שלה וזה היה יפה ואמיתי מאוד.
תודה רבה על הקישור
רגע, לא הבנתי
כל ההודעה שלך הוא ציטוט ממה שנאמר ב"אחד השבועונים"? הייתי מעדיף שלא לפרסם כאן חומר מועתק ממקומות אחרים, אבל לכל הפחות צריך לציין מי כתב את זה, ואיפה.
אתה יודע,
זה מתחבר לכל הדיון בדוח"קו על זכויות יוצרים. אולי יוני פשוט מביא דוגמאות לשימוש אסור ביצירה של אחר ללא מתן קרדיט כדי להמחיש כמה זה לא מתאים?
חברים..
אני כתבתי את זה.
למה?
למה?
למה כתבתי? כי אני כותב ביקורות קולנוע לעיתון מסויים ומעוניין לשתף אתכם ולשמוע את דעתכם.
איזה עיתון? למה הסודיות?
איזה עיתון? למה הסודיות?
באופן מקרי קראתי בדיוק את הביקורת הנ"ל בשבת, ואמרתי לעצמי: "הנה משהו שחושב אחרת על מיכל ינאי". מרטיט גבות.
מכל מקום, זה פורסם במקור ראשון.
דווקא ביקורת נחמדה, לא כל-כך הבנתי מה כל הסודיות, ולמה הוא לא הסביר את עצמו מהתחלה.
יש לך גבות רוטטות?
נשמע מרגש.
מסכת גראוצ'ו
אם כך,
דומני שאתה מבלבל בין יכולותיו המוגבלות של התסריט (אם היה כזה) בציור הדמויות, ובין יכולתה של ינאי להעביר את מה שצופה ממנה. אם הדמות חסרת בשר, לא אשמת השחקנית היא.
שנית, מתי אינו פסיכופאת. הוא מאני-דיפרסי. ההבדל עמוק.
עוד, למה משמעותי לך הדמיון החזותי בין השחקנית לדמות עליה הסיפור מבוסס? הרי ברור שיש הבדלים. אפילו שם הדמות שונה משמה של האשה.
פרט לנקודות אלו, אני די מסכים עמך.
אחד אחד..
אנסה לענות…
תסריט לא יכול להיות מוגבל שכן השחקן צריך לצקת בו מילוי ולא ההיפך. תסריט הוא נק' מוצא נתונה לשינויים. אפשר גם להביע רגשות/תחושות וכו' גם ללא מילים, כידוע…
מתי אינו מאניהדיפרסי וזאת מהסיבה שהמעברים בין מצבי הרוח שלו קצרים בזמן. וגם, אני מניח שמאניהדיפרסים לא מאשפזים.
לדעתי, צריך להיות קשר קרוב, גם אם לא זהה, בין הדמות האמיתית לבבואתה בסרט. וזה כולל עיצוב אופי ודמיון חזותי מסויים.נידמה שרובין, הבמאי, רק חיפש הזדמנות לעבוד עם ינאי בתור גימיק, כמקדמת מכירות לסרט.
תודה על השאלות
אחד אחד..
ועדיין, לא מסופק.
ראשית, חפש מידע על מאניה דיפרסיה ברשת. תתפלא ממה שתמצא. על מנת להקל עליך את החיפוש, המונח המקובל באנגלית (אאל"ט) למאניה דיפרסיה הוא "Bipolar Disorder".
כן, בשלבים מתקדמים הם נדרשים לאשפוז, ולו מאחר והם מהווים סכנה לסביבתם.
האם יתכן שאתה מערבב את מחלת המאניה דיפרסיה עם דיכאון כרוני?
הלאה. שחקן הוא בסך הכל שחקן. לא תפקידו להוסיף עומק. לא תפקידו להמציא מילים ומשפטים שיסבירו למה הוא עושה את מה שהוא עושה. ועם תסריט פגום כפי שהיה (אם היה) לסרט הזה, אף שחקן לא היה מצליח יותר.
ולנקודת הדמיון, קשה לי להבין מאין הדיעה שלך. האם צ'רלטון הסטון באמת דומה למשה רבנו?
והאם זה משנה?
הסיפור הפנימי הוא סיפור. מעשה במעשה. כאן יותר מבכל מקום, הסיפור הפנימי הוא כלי המשרת את מה שסובב אותו, הרובד החיצון. כל עוד הוא שלם בפני עצמו, אין שום חשיבות לפרטים השוליים שהוא מספק, וכן, מראה חיצוני הוא פרט שולי. אין לו שום מהות.
ומתוך הFAQ -
http://www.psychguides.com/bphe.html
מאניה דיפרסיה
מופיעה אצל אנשים שונים במחזוריות שונה. יש אנשים שיש להם מחזורים קצרים ויש אנשים שיש להם מחזורים ארוכים. ראיתי אנשים עם מחזורי מאניה-דפרסיה ממש קצרים, אם כי זה נדיר.
כמו כן, חולי מאניה דפרסיה בהחלט מאשפזים בשלבים הקשים. שלב המאניה של מאניה-דפרסיה עשוי להיות מסוכן, וגם כשהוא לא, שלב הדכאון הוא בהחלט ובלי שום ספק מסוכן, כי מדובר לרוב בדכאון עמוק מאד, ורבים מהחולים סובלים מדחפים התאבדותיים.
איך אתה מצליח לדמות פסיכופתיה (תופעה עם מאפיינים מאד מאד ברורים) למאניה דפרסיה, אין לי מושג. אבל לא ראיתי את הסרט, אז מי יודע… אולי.
מיותר אבל מילא...
מ"ד היא מחלה מובחנת ספציפית בעלת דרגות שונות של עוצמה. כמו כל מחלה אחרת…לכן גם הגיוני שיאשפזו באיזשהו שלב קיצוני, כמו כל מחלה אחרת…
פסיכופת זה שם כללי המתאר אדם אשר אינו יציב בנפשו בעליל. זהו תאור ספרותי ולא מונח רפואי לתאור המחלה. הוא מתאים יותר בביקורת כי לא הוזכר שנתי הוא חולה מ"ד. ובאמת לא כדי לבזבז זמן על שטויות… (עכשיו יהיה דיון מהו מונח ספרותי?!)
חולה נפש. לא פסיכופת.
פסיכופת זהו תיאור של אדם מסוכן ואלים. אדם עם בעיות פסיכיאטריות נקרא חולה נפש.
וזה מזכיר לי דיון ענק ואינסופי שנערך פעם שנבע כולו מכך שמישהו הגדיר לא נכון פדופיליה.
תמונה קבוצתית ב-11 בבוקר
דבר מוזר מאוד קורה עם שעות ההקרנה של 'תמונה קבוצתית עם אישה' בבתי הקולנוע של גלובוס. בעבר כבר חשדתי בגלובוס במיני תרגילים מסריחים, והנה, זה קורה שוב. שיפטו בעצמכם. זה לוח ההקרנות של 'תמונה קבוצתית עם אישה' להיום (03 ביולי):
http://www.fisheye.co.il/chronica/movie.php3?movie=238&city=&area=&date=03%2F07%2F2003
מלבד שלושה בתי קולנוע בודדים (אחד מהם 'סינמה סיטי', שלא שייך לרשת גלובוס), הסרט לא מוקרן בכלל בהצגות ערב. אבל הוא מוקרן למכביר בהצגות מוקדמות יותר, בדרך כלל ב-11:30 בבוקר. 11:30 בבוקר זו הקרנה של ילדים. בלוקבאסטרים, כאלה שפונים בין השאר גם לילדים, מוקרנים גם בשעה כזו; סרטים שמוקרנים *רק* בשעה כזו ולא בשום שעה אחרת הם אך ורק סרטי ילדים. את 'תמונה קבוצתית' לא ראיתי, ואני לא יודע עד כמה בדיוק לא-מתאים-לילדים הוא, אבל אני יודע בוודאות שסרט ילדים זה לא.
אחת משתיים:
א. מי שיושב ומתכנן את לוחות הזמנים של 'גלובוס' ראה את השם "מיכל ינאי", לא שמע על הסרט אף פעם (סספנדו אנשים, סספנדו) והניח שמדובר בסרט ילדים, ולכן הוא שובץ בשעות של סרטי ילדים.
ב. מי שיושב ומתכנן את לוחות הזמנים של 'גלבוס' יודע טוב מאוד ש'תמונה קבוצתית' הוא לא סרט ילדים, אבל בונה על זה שיהיו מספיק ילדים שלא יודעים את זה, שיראו את השם "מיכל ינאי" על הפוסטר ויקנו כרטיס לסרט בציפיה לראות אותה משתובבת עם זרוס ודודידו, או איזו בובה שמיכל לא מסתובבת איתה בימינו.
כנראה שאין תקווה להרוויח כסף על הסרט הזה מאנשים מבוגרים (לפחות לא אלה שקוראים ביקורות), לכן הדרך היחידה להרוויח ממנו היא לבנות על טעויות. יש עתיד לקולנוע הישראלי. אני מציע לשנות את השם של הסרט ל'מטריקט Reloabed', ולהדפיס פוסטרים חדשים עם תמונות של מיכל ינאי עם משקפי שמש על רקע מספרים ירוקים. זה בטח יימשוך עוד יותר קהל.
ועוד אפשרות:
כפי שאמרת, גלובוס כנראה לא ממש מאמינים שמישהו באמת ילך לראות את הסרט הזה, ולכן הם תוקעים אותו בשעה 11:00 בבוקר, שבה אף אחד לא ילך לראות אותו. דומני כי את הכסף מהקרנת הסרט הזה הם עושים בדרך אחרת לגמרי (ישנו מענק לבתי קולנוע שמקרינים סרטים ישראלים – ללא קשר לשעה בה זה קורה, כמדומני).
כמו במקרה של האחים מבורך:
כתבה מספר 1020
ועדיין, ההתעקשות על הקרנת הסרט כמעט בלעדית ב"שעות ילדים" קצת תמוהה.
לא תמוה במיוחד, לדעתי
אין להם מספיק סרטי ילדים כדי למלא את כל האולמות שלהם, אם יש כמה.
בערב, יש להם דווקא די סרטים.
ככה שהם מקרינים את הסרט בשעות שאף-אחד-לא-בא (אבל לא מאוחר), וגורפים עליו די-הרבה כסף כסיוע ממשלתי, בלי להקרין אותו במקום סרט שבני-אדם עשויים באמת לבוא אליו, וכך לבזבז אולם. עניין חשבוני ותו-לא, לדעתי.
ילדים בימינו בכלל מכירים אותה?
חשבתי שרק זקנים כמוני (אני בן 19 וחצי, תודה ששאלתם) שראו אותה צופה בלוני טונס עם דינוזאור ירוק, עוד זוכרים אותה. היא עשתה בכלל משהו לילדים בשנים האחרונות?
'מזל טוב'.
מה קורה לכם
לא רציתי להיות הראשון שמקשר בין השם של הסרט וההתפתחויות האחרונות עם מלכת 'דומינת' הילדים אבל האתר מתעלם כנראה מהאירוניה של החיים ואני כבר לא יכול לחכות. אני יודע שזה רדוד ונמוך אבל אותי זה מצחיק (חוץ מזה יש אלף מעלות בחוץ אז אל תצעקו עלי, חם לי!!)
מתי נראה את גרסת החיים האמיתיים של הסרט הזה?
אוהבים אותך מיכל.
מה מצחיק?
עד שבית המשפט לא יפסוק, אף אחד לא יכול לקבוע אם הסרטים ההם אמיתיים או לא. אחרי הכל, מיכל ינאי היא שחקנית. שחקנית טובה, אפילו.
שנית, להזכירך – זה שיש כמה שרואים בה מנחה של ערוץ הילדים, לא אומר שאין לה חיים מחוץ לערוץ 6, חיים שבהם היא יכולה להתנהג כמו מבוגרת (כמו אישה, אם מתעקשים להתאים את זה לשם הסרט) ולעשות דברים שמבוגרים עושים.
הסיבה שלא דנו בנושא זה באריכות באתר היא שכנראה הוא לא מעניין מספיק – או לא מצחיק מספיק – את כל אלה שלא טרחו לכתוב עליו כלום.
זה, וגם
העובדה שהאתר הזה מעולם לא עסק ברכילות, ונראה שהגולשים מסכימים איתנו לחלוטין בנושא הזה, לפי מיעוט ההודעות על חייהם הפרטיים של מיכל ינאי, אנג'לינה ג'ולי או בראד פיט.
זה, וגם
טוב סליחה