האם אפשר להכריז על זה בשלב זה כמסורת? לא? למי אכפת, הנה זה כאן שוב פעם – המקום שבו אתם יכולים להתחיל ולספר על השנה הקולנועית שלכם, וספציפית השנה הקולנועית שהייתה לכם עם סרטים שבכלל לא יצאו השנה.
הרי כל שנה אנחנו לא רואים רק טלוויזיה וקולנוע חדשים, אלא גם סרטים (וסדרות) ישנים יותר – בין אם סרטים שיצאו לפני כמה שנים, סרטים בני עשרים או שלושים שנה, או קלאסיקות.
אז כאן זה המקום לסכם את השנה בסרטים שלא יצאו השנה: מה הקלאסיקה שאתן הכי שמחות שהשלמתם? מה זאת שראיתם ולא הבנתם את ההתלהבות ממנה? איזה סרט ראיתם שיצא לא מזמן ואתם מתבאסים שפספסתם בזמן אמת? איזה שחקנים, שחקניות, תסריטאים, צלמים או במאיות גיליתן השנה?
שתי השלמות בלטו השנה מעל כולן
וזה "אפולקליפטו" המטורלל באופן מעורר הערצה, ו"Shadow" של ז'אנג יימו – בעצם מין פילם נואר-וושיה שכזה. שניהם סרטי אקשן, מלאים בוויזואליה ושפה קולנועית ייחודית אבל עדיין טורחים לכתוב את העלילות והדמויות שלהם באופן מכבד וכל הכבוד להם על זה.
אה, "יער אמלש הקסום" גם אמור להיות כאן, אני מניח, אבל הרחבתי עליו כבר באופן אחר.
מבחינת בולטים לרעה: פרויקט (שאולי יום אחד יזלוג לאתר) של השלמת כל זוכי האוסקר למשחק הפגיש אותי עם "שמיים כחולים" ועל זה רק ניתן להגיד "הו לא, דדי". סגנים: יוסף בעל החלומות, חלוץ האנימציה הישראלי ש… לא ממש עובד. "פולוק" של אד האריס שהוא עם הרבה רצון טוב ועם מעט עשייה טובה. ו"ג'זבל" המעשה ההוליוודי המנחם-גולן-י לעשות איזה "חלף עם הרוח" לפני "חלף עם הרוח".
אני אהיה הראשון להזכיר את ״אהבה בשחקים״
אולי הקלאסיקה שהכי הרבה אנשים השלימו השנה.
מה שאני מגלה בחלוף הזמן שעבר מאז שראיתי אותו זה שכמעט לא נשאר לי ממנו כלום.
אני לא זוכר ממנו דברים לטובה, אך גם לא זוכר ממנו דברים לרעה. סרט בסדר כזה.
רק לא הייתי ממליץ לראות את אהבה בשחקים ואת ההמשך שלו בסמיכות אחד לשני, מאחר ואז שמים לב עד כמה השני הוא אחד לאחד העלילה של הראשון (זה גורם פתאום לטענות על כך שהטרילוגיה החדשה של מלחמת הכוכבים היא רימייק של הטרילוגיה המקורית להישמע כל כך לא רלוונטיות. פה אנחנו מדברים ממש על שחזור כמעט אחד לאחד של עלילת הראשון, רק שמשום מה זה סרט המשך ולא רימייק). אני די בטוח שאם הייתי רואה את מאווריק בלי לראות לפני את הסרט הראשון הייתי נהנה הרבה יותר.
Fallen Angels של וונג קאר וואי.
מה נסגר עם זה שזה הסרט הכי טוב שלו ואף אחד לא מתייחס לזה? הסרט הזה אשכרה כולל בתוכו את כל מה שטוב אצל וונג קאר וואי, רק מזוקק יותר ועם הצילום הכי טוב שהיה לכריסטופר דויל. פשוט סרט יפהפה.
חוץ מזה השלמתי את Thirst של פארק צ׳אן ווק – מסרטי הערפדים הכי טובים והכי מקוריים אי פעם עם טוויסט מגניב על הנוסחא, ואת זכרונות מרצח של בונג ג׳ון הו – שהיה קצת קומי מדי לטעמי אבל עדיין מוצלח בכללי.
היו זמנים בהוליווד (גרסת הבמאי) – הבימוי של ליאונה מעורר הערצה והסיפור אפי בקנה מידה שווה ערך לסנדק, אבל הדמויות לא כאלה מעניינות ולמרות תצוגת המשחק החזקה של דה נירו, הדמות שלו פשוט פחות מעוררת הזדהות בסרט הזה כי הוא חלאה אפילו יותר מדמויות גנגסטרים אחרות שלו. מצד שני, זה מבוסס על ספר אוטוביוגרפי שאמור היה להיות אנטיתזה לרומנטיזציה של תקופת היובש אז כנראה שליאונה קלע למטרה.
אוף, עכשיו אני רוצה גרסת סרג'יו ליאונה
להיו זמנים בהוליווד.
פייר, עכשיו גם אני.
יש משהו בכל הקטע הזה של התת מודע כנראה.
הרבה מההשלמות שלי השנה היו מדיסני פלוס שהגיע ביוני לארץ
כמה שאהבתי ושעולים לי לראש כרגע:
מסע לבטן האדמה – לא יצא לי לראות הרבה סרטי ז׳ול וורן ואני עדיין צריך להשלים את 20,000 מיל מתחת למים שגם נמצא בדיסני פלוס, כך שאני לא יודע איך זה בהשוואה לעיבודי ז׳ול וורן אחרים, אבל בפני עצמו זה סרט הרפתקאות מוצלח ביותר. האפקטים עובדים גם כיום, למרות כל השנים (והסרט אפילו לא זכה באוסקר לאפקטים), והסרט בהחלט נראה טוב. יש בו אלמנטים שהתיישנו לא טוב (כמו כל העניין של היחס לנשים), אבל עדיין מדובר בסרט בהחלט טוב ומהנה.
מרכבות האש – פה הזרז לצפייה היה גם בשל פטירתו השנה של מלחין הסרט ואנגליס (ברור לכולם שהמצגת של ״לזכרם״ באוסקר צריכה להיות השנה עם מוזיקה שלו ברקע, כן?). סרט בהחלט מעניין על ספורטאים בהחלט מעניינים. חשבתי שאני בעיקר אתעניין ביהודי, אך מצאתי את עצמי מסוקרן דווקא מהסיפור של המיסיונר הנוצרי. הסרט חידש לי לראשונה שיש בנצרות איסורים שחלים על יום ראשון בדומה לשבת אצלנו, מה שלא ידעתי. גם לא ידעתי שהמונח ״שבת״ קיים בנצרות כלפי יום ראשון. כלומר ידעתי על יום ראשון אצל הנצרות, כמובן, אבל לא ידעתי שיש להם איסורים ביום הזה ושנוצרים אדוקים מתמודדים עם בעיות דומות לאלה שמתמודדים איתם יהודים שומרי שבת. זה בהחלט היה מעניין.
the story of robin hood – ראיתי את הסרט הזה לצד ״אי המטמון״ מ-1950 ובאופן מפתיע זכור לי שנהנתי יותר ממנו מאשר מאי המטמון. סרט רובין הוד נחמד ביותר שאין לי יותר מדי מה להגיד עליו אבל אני עדיין ממליץ עליו למי שאין לו בעייה עם סרטים מאוד ישנים.
טרילוגיית החיפושית השובבה – כן, אני יודע, יש יותר משלושה סרטים בסדרה, אבל אני ראיתי רק את שלושת הראשונים ואז פרשתי. שלושה סרטים קלילים ונחמדים שמתפארים בנבלים שכיום כבר אי אפשר לראות בקולנוע, כאלה שהם רעים בצורה קריקטורית ומוגזמת בכוונת תחילה, וזה ממש ממש כיף. חבל שלא עושים דברים בסגנון הזה כיום.
חלף עם הרוח - בזכות זוגתי
היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה.
סתם, זה היה קיץ לוהט והייתי ביום מחלה מעבודה מעצבנת. בת זוגי הייתה בבית והייתי חלש מכדי שנצא – אז עלה הרעיון שנצפה בקלסיקה העל זמנית שריסקה את הקופות כך שהן לא קמו מאז.
חשבתי שנצפה בו במנות קטנות, כמו סדרה – אבל נסחפנו כל כך שלמעט הפסקה קצרה באמצע לאכול סיימנו אותו בישיבה אחת. נהניתי מאד.
בכלל, ראינו השנה לא מעט סרטים ישנים, היה שלב שזה מה שעשינו כשישבנו לצפות במשהו. ההשראה שלי הייתה ג'ימי וקים מסמוך על סול, שהיו מעבירים ביניהם סיגריה מול סרט ישן בסופו של יום לאחר עוד תחבולה מוצלחת.
יש לא מעט כאלו
בין השאר, פרוייקט הפילם נואר עודד אותי לראות סרטים בז'אנר. מביניהם "האדם השלישי" ללא ספק זה שהרשים אותי הכי הרבה.
וגם שני סרטים עם קווי דמיון בהקשר המטא-קולנועי שלהם, למרות שאחד אומנותי ("יצרים") והשני כמעט B-movie שזכה להערכה מאוחרת ("המציצן"), כשמהשני נהניתי הרבה הרבה יותר.
מלבד זאת ראיתי סוף סוף את החלק השלישי של הסנדק – אמנם יש לו כמה רגעים נהדרים, אבל כמה רגעים מביכים להפליא (שהרגע עם המעיל בסצינת המסוק הוא באמת אחד משיאי הקרינג' שראיתי השנה)
ביקור התזמורת
מלא זמן אמרתי שאשלים אותו ולא יצא, למזלי נתקלתי בו בפרטנר טיוי אצל ההורים.
הוא הפך כל כך מהר להיות הסרט הישראלי האהוב עליי, זה מטורף איך בסרט של שעה ורבע יש כמות כזו של קטעים שאני זוכר ועולים לי במלא סיטואציות מאז שצפיתי בו.
השלמתי השנה את נהג מונית של סקורסוזה- מאוד מבאס אותי אבל לא הצלחתי להבין את ההתלהבות סביב זה (בכללי זה קורה לי עם סקורסוזה)
בנוסף השלמתי את "גברים מעדיפים בלונדיניות" (בשביל בלונד), את רבקה של היצ'קוק- אחד היצירות הטובות שלו, כמובן שאת טופ ג'אן, הקוסם מארץ עוץ, אי.טי., מרכבות האש, ליל המסכות הראשון!!!(כמובן שראיתי אותו בהלאווין). היו עוד הרבה שהם קלאסיקות בשבילי כנער אבל נראה לי שזה רק יעלה פה גיחוך על שנת היציאה של הסרטים. ככה זה שרק בקורונה אתה מגלה את הקולנוע (או יותר נכון יכול לראות סרטים).
דל"פ - מלך הקומדיה הוא הגירסא המשופרת של נהג מונית
המהלך העלילתי הראשי די דומה, רק שהדמות ב"מלך הקומדיה" הרבה יותר מעוררת הזדהות בעיני.
קלאסיקות שהשלמתי השנה
סרטים שהיו אחלה: חידון בחרוזים, Safe מ1996 עם ג'יליאן מור, ילדים קטנים מ2006 מהבמאי של טאר עם קייט ווינסלט, ברבור שחור, Never Rarely Sometimes Always, שבעה פסיכופתים, סנדקי טוקיו, שוגרלנד אקספרס, מלתעות, Millennium Actress, Days of Heaven, הארולד ומוד, אקירה, פרנסס הא, Ace in the Hole, רייצ'ל מתחתנת, תלמה ולואיז, כל אנשי הנשיא, הגוף של ג'ניפר, A Girl Walks Home Alone at night, Beau Travel, אליס לא גרה כאן יותר, Sympathy for mr Vengeance, פרויקט פלורידה, A New Leaf, אוכפים לוהטים, Thirst, באג (2006),
Heartbreak Kid (1972), רקווייאם לחלום.
אממ נראה לי שכל הסרטים האלו הייתי מת לראות בקולנוע ונסיים גם עם Nathan For You, גם את זה אני שמח שהשלמתי.
לגבי מה שלא אהבתי… אולי אגיד אחר כך.
השנה היה לי מבחר יפה של סרטים ישנים
קודם כל היו כמה סרטים שראיתי בעקבות ביקורות פה באתר: פחד ראשוני לא הצליח לתפוס אותי, אבל יכול להיות שזה בגלל שיש לי משהו נגד ריצ'רד גיר (הוא מעצבן אותי בכל תפקיד). השיחה של קופולה לעומת זאת, פשוט סרט פנומנלי.
בסרטים ישנים-חדשים היו את שכונה על הגובה ששעמם אותי נורא, את ליידי בירד שעשה לי חשק לעוד סרטי תיכון, ואת לילה אחרון בסוהו שממש אהבתי (אני סאקר של רייט אין מה לעשות).
ראיתי את לב פראי על המסך הגדול ואני מאד שמח על זה. סרט מעולה, מאד לינץ', עם משחק מעולה של קייג' והיתר (ומוזר, כל כך מוזר), אבל אין סיכוי שהייתי מצליח לראות אותו לבד בבית.
גולת הכותרת הקולנועית שלי השנה הייתה מי מפחד מווירג'יניה וולף. סרט שהמשכתי לחשוב עליו למשך שבוע בערך. הקרב בין ברטון לטיילור לא נגמר והשאיר אותי במתח נוראי לכל אורך הסרט. תענוג.
אני צריך לצפות בווירג'יניה וולף שוב כדי להכריע
אבל ייתכן שההופעה של טיילור בסרט הזה היא בעיני הטובה בכל הזמנים
את מי מפחד מווירג'יניה וולף ראיתי בשנה שעברה ביחד עם הילדים שלי.
שלושתנו היינו מרותקים למסך…
נחשפתי לוירג'יניה וולף בהצגה בכלל
ואז הייתי חייב לראות גם את הגרסה הקולנועית. היה מעניין מאוד והוסיף הרבה על ההצגה.
לא בדיוק קלאסיקות, אבל שניים מומלצים בחום
The Seven-Per-Cent Solution – סרט שרלוק הולמס משנת 1976 שבו הבלש המפורסם עובר טיפול אצל זיגמונד פרויד ופותר תעלומה על הדרך. מלבב בצורה לא-רגילה, עם סצנות שיא שהופכות אותו מסרט בלשי לסרט הרפתקאות משובח. לגמרי במקרה, בסוף שבוע שבו ראיתי את הסרט ג'ורדן מכנר (יוצר משחקים נערץ – "קראטקה", "הנסיך הפרסי", "האקספרס האחרון") העלה פוסט שבו הוא הזכיר בשורה סרטים שהוא מעריץ, וניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו אם הוא מכיר והושפע מהסרט הזה (משהו באותן סצנות שיא הזכיר לי מאוד את המשחקים שלו). הוא שמח לאשר.
Miracle Mile – מתחיל בתור סוג של קומדיה רומנטית קלילה והופך למותחן אפוקליפטי מלחיץ, הסרט הזה מ-1988 הוא תוצר טיפוסי של דמדומי המלחמה הקרה, נכתב ובוים על ידי סטיב דז'נארט, תסריטאי ובמאי טלוויזיה שנחשב להבטחה גדולה ואף פעם לא הצליח לממש את ההבטחה שהיתה גלומה בו. אנתוני אדוארדס הצעיר, בתפר שבין "נקמת המרובעים" ל-"ER", מפגין הופעה מצוינת.
בתחום הטלוויזיה – גמעתי את "שובר שורות", "סמוך על סול" ו-"אל קמינו" בעקבות ההמלצות של רם. התרשמות בתגובות בעמודים הרלבנטיים אולי. פלוס שתי סדרות בריטיות שאולי אני אכתוב עליהן ביקורת משולבת. אולי.
סרטים ממש טובים שהשלמתי השנה:
שמיכה חשמלית ושמה משה (1994)
כל הג'אז הזה (1979)
שניים לדרך (1967)
קריאת העורב (1976)
סרטים טובים מאוד שהשלמתי השנה:
אמון הדדי (1990)
סחף חושים (1974)
צרות בגן עדן (1932)
פישר קינג (1991. עדיין מתקשה להחליט אם יותר אהבתי את ההופעה של רובין וויליאמס או של ג'ף ברידג'ס)
הכישרון של מר ריפלי (1999. השנה הזאת הייתה כל כך טובה בקולנוע זה רק הסרט השני הכי טוב שיש בו גם את פיליפ סימור הופמן וגם את פיליפ בייקר הול)
ויקי כריסטינה ברצלונה (2008. איך לעזאזל יהודי נוירוטי בן 70 עשה את אחד הסרטים היותר סקסיים שקיימים?)
המקום מאחורי היער (2012)
קלולס (1995)
הקשר הצרפתי (1971)
מפגש בגרוס פוינט (1997)
התקרית באוקס-בואו (1942. לא זוכר מתי עוד מערבון כמעט גרם לי לבכות)
שנות חיינו היפות ביותר (1946)
חיים בשנית (1966. מותחן פרנויה משנות ה-70 לפני שהיו מותחני פרנויה משנות ה-70)
מה שאת עושה לי (1996. זה לא נורמלי)
פדינגטון 1+2 (2014+2017)
צ'אנקינג אקספרס (1994)
קורליין (2009)
שבילי הזעם (1973)
חרציות (1966. ילדות סנטר – הסרט)
איקירו (1952)
מה נשמע, דוק? (1972)
סליחה על ההפרעה (2018)
מצחיקונת (1968)
גריזלי מן (2005. אני מדבר בתור מישהו שלא ממש מתחבר לדוקומנטרי)
סרטים שלא שנאתי אבל גם לא אהבתי:
לגעת במוות (1999)
מחילה (2019. בזבוז של נועה קולר זה פשע נגד האנושות)
אשת האבטיח (1996)
עולמו של אפו (1959)
אמריקאי בפריז (1951. לפעמים אני חושב שהיום האקדמיה עושה בחירות תמוהות אבל אז אני נזכר שהסרט הזה קיבל אוסקר ושיר אשיר בגשם לא היה פאקינג מועמד ואני פתאום מרגיש שבחירה בצורת המים על חשבון תברח ושלושה שלטים נראית לי הגיונית)
לחיות את חייה (1962. עדיין לא החלטתי אם אני אוהב או שונא את גודאר)
איש הזאב (1941. אני באמת אמור להאמין שקלוד ריינס הוא אבא של לון צ'ייני ג'וניור?)
כלבת (2010. אחלה איפור ואפקטים, חבל שאותה השקעה לא יושמה בתסריט)
נוספרטו הערפד (1979)
ויקטוריה (2015. מגניב מאוד שצילמתם סרט שלם בטייק אחד, אבל למה הדמויות הגבריות צריכות להיות כל כך נוראיות?)
סרטים גרועים שהשלמתי השנה:
מתילדה (1996. ברצינות, דה ויטו, לא כול שוט חייב להיות עקום ובזווית נמוכה)
רוצחים מלידה (1994. אותו דבר רק תוסיפו שחור לבן אקראי)
תיאורמה (1968)
סופרמן חוזר (2006. איפה כריסטופר ריב וג'ין הקמן…)
הבמאים שראיתי הכי הרבה סרטים שלהם בפעם הראשונה:
3 סרטים:
ארנסט לוביטש (צרות בגן עדן, אשתו השמינית של כחול הזקן, נינוצ'קה)
ורנר הרצוג (פאטה מורגנה, נוספרטו הערפד, גריזלי מן)
וויליאם ווילר (שנות חיינו היפות ביותר, מצחיקונת, הלחישה הרועמת)
אקירה קורוסאווה (מלאך שיכור, כלב שוטה, איקירו)
2 סרטים:
אסי דיין (החיים על פי אגפא, שמיכה חשמלית ושמה משה)
סטנלי דונן (פנים מצחיקות, שניים לדרך)
וודי אלן (קליעים מעל ברודווי, ויקי כריסטינה ברצלונה)
ג'יימס ל. ברוקס (משדרים חדשות, הכי טוב שיש)
טרנס מאליק (שבילי הזעם, עץ החיים)
פול קינג (פדינגטון 1+2)
ז'אן-לוק גודאר (לחיות את חייה, הבוז)
ווס קרייבן (צעקה 3+4)
אחרי שצפיתי במצחיקונת ומה נשמע, דוק?, אני יכול להגיד (לראשונה בחיי) שטריי פארקר ומאט סטון טעו וברברה סטרייסנד היא אחת הנשים הכי מוכשרות ומצחיקות בעולם.
ואם ארוחת בוקר בטיפאני וחידון בחרוזים ביססו את מעמדה של אודרי הפבורן כאחת השחקניות האהובות עליי ואחת הנשים היפות והמוכשרות שדרכו עלי אדמות, אז שניים לדרך רק חיזק את התחושות האלה ויש מצב שהיא במרחק סרט אחד מלהפוך לשחקנית האהובה עליי.
קלאסיקות
השלמתי השנה כמה, מתוכן אהבתי את Yi Yi, Perfect Blue, עיניים עצומות לרווחה, השיחה, אחר צהריים של פורענות, העגורים עפים, כתב זר, blow out, מלתעות, הבריחה, ג'וני גיטאר וטמפופו.
הקונפורמיסט, אהבה בשחקים, שלום לנצח, ארוחת בוקר בטיפניס ו-blow up השאירו אותי די אדיש.
האלמנט החמישי היה ממש בזבוז זמן.
בחזרה לעתיד.
אחלה סרט האמת היא.
"לא רק בלונדינית" הוא סרט שנמנעתי ממנו עד השנה כי חשבתי שזו קומדיה סטיגמטית מטומטמת, וגיליתי קומדיה סטיגמטית מצחיקה למדי.
"קלולס" הוא סרט שנמנעתי ממנו עד השנה כי חשבתי שזו קומדיה סטיגמטית מטומטמת, וגיליתי קומדיה סטיגמטית מצחיקה למדי.
לא צפיתי בסדרות ישנות (כי כל סדרה ישנה שאני רואה, זו סדרה חדשה שאני לא רואה) למעט מרתון שלישי… או רביעי (?) של "איך פגשתי את אימא" בתור ה-comfort food שלי (כי תמיד צריך אחת).
נכון, חלק מהאלמנטים בה קשים לבליעה ב-2022 (ברני זה כבר ידוע, אבל גם טד בעייתי) אלא שבתור סיטקום היא רק משתבחת מצפייה לצפייה: בין אם זה הנרטיב הלא לינארי, הבדיחות הקטנות והמתוחכמות שחולפות מעל הראש בצפייה הראשונה והשנייה, ההשקעה בפרטים הקטנים ברקע, האופן בו כל פרק "זורק" אותך לתוך העלילה בתוך 5 שניות בזכות הקריינות (משהו שחסר לי בספין אוף), הפרקים הגימיקיים, הפרקים הדרמטיים, הדינמיקה בין הדמויות וכל הכיף מסביב – כל אלה הופכים אותה מבחינתי לסיטקום מוצלח יותר מ-"חברים" (ומ-"סיינפלד", אם כי ממילא אף פעם לא אהבתי את "סיינפלד") ולא אופתע אם אמצא את עצמי ממרתן אותה שוב בקרוב.
אני לא בטוחה למה אתה מתכוון ב"סטיגמטית" אבל אני בכל זאת חושבת שזה תיוג שגוי לשני הסרטים.
הציפייה מצ'יק פליקס להיות טיפשיים ושטחיים היא כמובן בעיה שאתה לא אשם בה ושהרבה יותר גדולה ממך, אבל קלולס ולא רק בלונדינית הם הרבה יותר מסרטים שטחיים אבל מצחיקים. למעשה, הם עובדים כל כך טוב כצמד ואפשר להשוות ביניהם שעות. יש לשניהם את אותו אתוס: בוא ניקח את הסטריאוטיפ המוכר של הבלונדינית מהואלי, עם הבלונד והמבטא, ונראה לעולם את האדם האמיתי שמאחוריו. אל ושר הן אמנם פריביליגיות, מפונקות, חיות בבועה… אבל הן גם חסרות ביטחון לפעמים, זקוקות לאהבה ולאישור, ומפחדות מהרבה דברים, כמו כמעט כולנו.
שניהם תסריטים באמת חכמים אבל אני מעדיפה את קלולס בהרבה, משתי סיבות: קודם כל לא רק בלונדינית פשוט לא מבוים טוב, בניגוד לקלולס שעשוי מעולה. דבר שני המימדים הנוספים שאנחנו מגלים אצל שר הם האכפתיות והרצון הטוב שלה – שלפעמים הם מוכוונים לא נכון, אבל בסופו של דבר החיים שלה סובבים סביב הניסיון לא להיות מרוכזת בעצמה, למרות שכולם מצפים ממנה להיות. אז נכון שבהתחלה ה"פילנתרופיה" שלה כלפי מיס גייסט לגמרי נועדה לשרת את עצמה, אבל היא גדלה במהלך הסרט, לומדת להעריך באמת את האנשים סביבה ולנסות להפיץ אהבה וכוח, גם אם לפעמים היא עושה את זה באופן מגושם וחסר תוחלת.
לא רק בלונדינית לעומת זאת יותר מתרכז בזה שבניגוד לציפיות יש לאל יכולות אקדמיןת שאי אפשר לזלזל בהן. זה פחות עובד בשבילי כי אני פחות מתחברת לאינטליגנציה כערך, וגם כי החלקים המשפטיים של הסרט כתובים בצורה לא מושקעת מספיק ובסופו של דבר לא מוכיחים את מה שהם טוענים שהם מוכיחים. זה סרט שיותר עוסק בהגשמה עצמית ובסולם הערכים שלי הגשמה עצמית נמצאת במקום נמוך יותר מתרומה לחברה. וכמובן שגם אל עוזרת לאחרים לעיתים קרובות, אם היא תהיה כלבה דורסנית זה לחלוטין יהרוס את הסרט, אבל הרגעים האלה עדיין מוצגים כניצחון אישי של אל מול העולם, ולא מול האגו של עצמה.
באיזשהו מובן ההשוואה לא הוגנת כי לקלולס יש את היתרון העצום של להתבסס על יצירה של ג'יין אוסטן, למיטב ידיעתי אחת הסופרות הראשונות לצעוק שהרגשות והקונפליקטים הקטנים של נשים, שנראים לכם בנאליים ושטחיים, הם למעשה חשובים ועמוקים מאד. אני לא יודעת אם זה מה שישב לה בראש, לשפוט את אוסטן בסטנדרטים פמיניסטיים של ימינו זה באופן כללי תרגיל מפוקפק מאד, אבל אני חושבת שתודה לאלה שהיא כותבת כל כך טוב שהעולם לא מסוגל להכחיש שהספרים שלה ראויים למקום בקאנון הספרותי, למרות שהם לא עוסקים בדברים חשובים כמו מלחמה אלא ביחסים יומיומיים בין אנשים, ובעיקר בין נשים.
ג'יין אוסטן זה תמיד רלוונטי
לנשים וגברים כאחד – היו לה יופי של אבחנות לגבי דינמיקות בינאישיות שלא התיישנו בכלל. למשל, נתקלתי ממש לאחרונה בציוץ שמזהה נכונה שמר קולינס הוא הטיפוס שכיום מעריץ ביליונרים.
שלמות תודה
(ל"ת)
אני בספק
(ל"ת)
עם זכרון של דג
אני מצליחה לזכור רק שני סרטים אעפ שראיתי יותר.
הרקולס של דיסני, כולם ממש אוהבים אותו ואני לא בטוחה למה. אגב- סיכוי קטן שכן ראיתי אותו קודם ופשוט לא זכרתי
את לי לילה, סרט שסימנתי לראות לפני שנים וממש חבל שחיכיתי, הוא נפלא.
הרקולס הוא סרט שניסיתי לראות בפעם הראשונה לפני מספר חודשים
וויתרתי אחרי כ-20 דקות. ה"ברוהיזציה" (מלשון Bro) של כל דמות גברית צעירה מכל תקופה ויקום אפשריים היא משהו שפשוט מיצה את עצמו (אחת מהרבה סיבות שבגללן ממש-ממש אין לי חשק לראות את האוואטר החדש).
ברוהיזציה?
(ל"ת)
דארדוויל (הסדרה מ-2017 לא הסרט): זה לא בז'אנר הרגיל שלי, קשה לי מאוד לראות דם ואקשן משעמם אותי וחרף כל זה היא סחפה אותי והפכה חד משמעית לדבר שהכי נהניתי ממנו מכל מארוול ובטופ סדרות בכלל שראיתי. הוכחה טובה לדעתי שזו יצירה שכתובה ומשוחקת נפלא ופשוט טובה ולכן היא חוצת ז'אנרים.
יצא לי להשלים כמה דברים
"ווילו" – נכון, לפעמים זה מזכיר באופן חשוד את "שר הטבעות" אבל עדיין סרט פנטזיה חמוד וקטן (no pun intended). צפיתי כדי שיהיה לי רקע לסדרה ועדיין לא הגעתי אליה (המצב שלי עם טלוויזיה בכלל על הפנים השנה)
"פדינגטון" – ראיתי עם אשתי והיה מקסים והולסום. בקרוב מתכננים להשלים גם את השני.
"בעבור חופן אצבעות" – הסרט הראשון של אדגר רייט לא כזה טוב, אבל התשוקה בהחלט בולטת כבר מתחילת הקריירה שלו, ויודעים מה, הלוואי עלי לעשות סרט גרוע באורך מלא כזה בגיל 21.
"ויקטור פרנקנשטיין" – לא ממליץ עליו בשום צורה, אלא אם יש לכם צורך ספציפי לראות את ג'יימס מקאבוי לועס את התפאורה באופן מרהיב (יש לו מתח מיני בערך עם כל דמות אחרת בסרט)
בשנה שעברה החלטתי לעשות אתגר לקראת יום-ההולדת ה-30 שלי ולהשלים עד אז סרט אחד מכל שנה מאז שנולדתי. בגלל שאני זה אני לא הגעתי לדדליין בזמן אז זה גלש והמשיך גם בשנה הזאת. הבולטים מביניהם שאני ממליץ לבדוק אם לא עשיתם זאת – "בלתי נסלח", "מדינת הבנים", "זכרונות מרצח", "עור מסתורי" ו"קון אייר".
ובטלוויזיה אני מסיים השבוע בשעה טובה ומוצלחת את "אנג'ל".
צפיתי גם בעור מסתורי השנה.
קצת בוסרי אבל מטלטל ועוסק בנושא חשוב. בהחלט כדאי לצפייה, אם כי כדאי לבדוק את הטריגרים (שעשויים להיות ספוילרים).
רחוב 42
מחזמר מ-1933 ששרד את פגעי הזמן. סוחף, כיפי נורא וקצר. מומלץ למי שאוהב את הסרטים שלו מוזיקליים.
השנה השלמתי את פרזיטים, אז יש את זה
ובנוסף את:
ווילו והנסיכה (שכנראה ראיתי בזמן אמת, מה שאומר שאני לא זוכר משם כלום) כהכנה לסדרה, וזה סרט שאלמלא הרומנטיות הרעילה שלו היה יכול להחזיק מעמד גם היום
קוד מקור, שראוי לכל התשבוחות שקיבל באתר בזמן אמת וחבל שקצת נשכח
ברוז'
יצירת מופת לפי דעתי. דמויות אייקוניות שמשוחקות מדהים והתסריט מופתי.
לפני כמה שבועות היה פה שרשור של עשרת הסרטים האהובים על כל אחד ואחד, ואני הוספתי אותו לרשימה למרות שראיתי אותו רק איזה חודשיים לפני, שזה ממש מטורף.
אז ככה
להציל את טוראי ריאן – משום מה התקבעה אצלי התפיסה שמספיק לראות את סצנת הפלישה לחוף ואפשר לסיים שם. השנה תיקנתי את הטעות הזו.
זה ייגמר בדם – ראיתי אותו פעם אחת לפני שנים וכמעט נרדמתי מרוב שיעמום. מאז רק קראתי בכל פינה כמה הוא יצירת מופת עד שהחלטתי לתת לצ׳אנס נוסף. מה עוד יש לומר, סרט מבריק ועמוק, אבל כמו רשימת שינדלר, אני חושב שהשעה הראשונה שלו היא כן כזו שצריך ״לצלוח״ לפני שהוא ממש נכנס לאלמנט שלו.
גברים בשחור – לא מדברים מספיק על ד׳אונופריו בתור הנבל, פשוט הופעה קומית מושלמת.
האלמנט החמישי – סרט מגניב בטירוף וקצת משעשע לראות איך סרטי מד״ב משנות ה-90 שכביכול מתקיימים מאות שנים בעתיד נראים מיושנים יותר מהטכנולוגיה שיש לנו היום.
היצור – איזה סרט מעולה, ואחת הפעמים הבודדות מבחינתי שמפלצת בסרט אימה מצליחה לעורר צמרמורת ואי נוחות רק מעצם המחשבה עליה.
ראיתי 190 סרטים השנה, אבל הבולטים שבהם:
יצירות מופת: ויש רק שניים כאלה
The 5th Seal: אחד משני סרטים הונגריים קלאסיים שראיתי השנה (השני היה A TANU או "העד" שהיה מיושבן ולמען האמת די רע) – מעשה בחבורת חברים שיושבת כדרכה בבר השכונתי במדינה הקומוניסטית, באיזשהו שלב מצטרף אליהם מישהו מבחוץ, ואז אחד מהחברים שואל שאלה פילוסופית במיוחד שפותחת קן שרצים עצום.
בגדול, מדובר באחד הסרטים הכי מדויקים שראיתי בחיים (תחשבו על הסימטריה של "כנר על הגג" ותבינו דיוק מהו). עם רבע שעה אחרונה מפעימה.
a Taxi Driver – הסרט הקוריאני הזה הומלץ לדעתי בעבר על ידי צוריה, וסוף סוף יצא לי לראות אותו. מה שמתחיל כרעיון קצת קומי על נהג מונית עני שמסיע כתב גרמני לאיזור קרבות במרד סטודנטים, הופך להיות מלודרמה קוריאנית אמיתית. ומי שראה סרטים כמו miracle in cell no. 7, יודע שקוריאנים ממש ממש טובים במלודרמות, סרט מופלא.
—
סרטים ממש טובים, אבל לא מופת
אחד הסרטים ש"נהג מונית" למעלה הכי הזכיר לי, הוא סרט שראיתי כמה חודשים קודם לכן – shooting dogs שלמען האמת מספר סיפור עוד יותר מזעזע (טבח הטוטסי ברואנדה) דרך צמד שחקנים לבנים מופלא – ג'ון הרט המנוח ויו דנסי שלעולם לא הפך להיות שחקן הקולנוע שהוא צריך היה להיות. סרט חזק ומעולה.
in the house – של אוזון, הוא סרט בעייתי ברובו, עם סיפור קצת לא אמין במיוחד (אבל שוטף). אבל בחיי, שהדקה האחרונה היא מהגאוניות שאי פעם נעשו בקולנוע, ואני אישית סאקר של דקות אחרונות גאוניות.
the american friend – אני לא בטוח אם סרטו של ונדרס הוא הריפלי הראשון שנעשה אבל אני כן יכול לומר שמדובר בסרט מושלם ברמה הטכנית. הסיפור זורם מעולה, המוזיקה מכשפת, המשחק מדהים, הסיום נפלא. רק מה? הפרמיס ממש ממש מטומטם, וזה בהחלט פוגע בכל שאר המופתיות של הסרט הזה.
close-up הוא סרט פרסי של מאסטר אחד (קיוארסטמי) על מאסטר אחר (מחמלבאף), ובעיקר על הבחור שניסה לספר לאיזו משפחה שהוא הוא מחמלבאף. סיפור אמיתי, בסרט מאד מאד חכם שמשחק על זהויות, זמנים, זוויות, קלוז-אפים (כן, ממש כשם הסרט, יש המון המון כאלה, והשימוש של קיוארסטמי בהם בניגוד לצילום מאחורה ומרחוק, מפעים ומבריק).
מותו של מר לזרסקו – מדהים שמדובר בפאקינג סיפור אמיתי. בכלל, אני סאקר של סרטים שמספרים סיפור מיקרו שמתאר את המאקרו כולו. והרומנים ממש טובים בזה. וחוץ מזה, ההתדרדרות של הגיבור (נו, מר לזרסקו) מסצינה לסצינה, פשוט מכמירת לב.
the other me – עוד משהו שאני קצת סאקר שלו, הוא סרטי מתח עם אלמנטי אימה אירופאיים (ז'אנר שהיה נפוץ בקולנוע האמריקאי בשנות התשעים, תחשבו "שבעה חטאים" ודומיו). בדרך כלל, אלו הספרדים (או הדרום אמריקאים… לא בדיוק אירופאים, אבל לא משנה) שעושים את זה. אבל במקרה הזה מדובר דווקא בסרט יווני. לא שזה הופך את זה לפחות אפקטיבי כאשר זה אפקטיבי.
the class – ומיוון לאסטוניה… אגיד זאת כך, ראיתי לא מעט סרטי "ירי בבית ספר", רובם ככמעט כולם אמריקאים, חלקם מעולים, חלקם פחות. חלקם מספרים את הסיפור עצמו מכל מיני נקודות מבט, וחלקם מספרים של האפטרמאת' של הסיפור. ועדיין, נדמה לי שדווקא הסרט האסטוני הזה, עשה את זה הכי טוב, והכי שובר לב מכולם.
dear zachary – a letter to a son about his father – הולי שיט, אבל הדוקומנטרי הזה הוא סיפור אמיתי, והרגע הזה שבו אתה קולט מיהו באמת האבא ומיהו באמת הבן, מפעים פשוט ושובר לב לגמרי.
"ילדי גן העדן" – עוד סרט איראני. זה לא ה "פורנו עוני" היחיד שראיתי השנה (ראיתי גם את "מצחצחי הנעליים, של דה סיקה שלא מתקרב לרמתם של הגדולים באמת שלו), אבל זה הפורנו עוני היותר טוב שראיתי השנה, ובכלל, אחלה מלודרמה שלא נופלת לרמות יותר מדי מלודרמטיות.
"טס" – כששפילברג עושה אוטוביוגרפיה, מדובר בסרט טוב לב על מסעו של ילד אוהב קולנוע. כשפולנסקי עושה אוטוביוגרפיה מדובר בסרט על אונס, רצח והקרבה. ועדיין, סרטו האישי ביותר של אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע, זה לא מעט.
"המלאך הכחול" – נדמה לי שזה הסרט שגילה לעולם את מרלן דיטריך. גם כאן, (קצת כמו במותו של מר לזרסקו שהזכרתי קודם) אחד הדברים היותר מעניינים הוא ההידרדרות סצינה אחר סצינה של הדמות הראשית (או הדמות הגברית הראשית). וחוץ מזה, צריך לדבר פעם על הליצן בקולנוע כדמות יגון. רבים דיברו על הליצן כדמות אימה ("זה") אבל זה פחות מעניין בעיניי. סרטים כמו "הקרקס האחרון" של דה לה איגלסיה, "סמטת הסיוטים" (המקורי והרימיייק) וכמובן הג'וקר עשו את הליצן כדמות יגון דווקא, אבל הכל התחיל כאן.
Cinema Speculation
הייתי שכן טוב וישר קניתי את הספר של הבמאי שהגיע למקום השני בסינמונדיאל, קוונטין טרנטינו.
הסרט מורכב מ-17 מאמרים של טרנטינו על הקולנוע בימים שגדל בהם, כלומר מסוף שנות השישים עד תחילת שנות השמונים. 13 מהם על סרטים ספציפיים. את רובם לא ראיתי (כמעט אף אחד לא ראה, לפי כמות הדירוגים שהיו להם לפני הספר), ואת אלו שכן כבר די שכחתי. ידעתי שזה ישעמם אותי מאוד בלי לראות אותם, אז במשך קצת יותר משבועיים צפיתי בהם ומיד אחר כך קראתי את הניתוח של קוונטין.
הספר זורם ומאוד מעניין. צללתי דרכו עמוק לסרטים די נשכחים מהתקופה ולמדתי המון, וגם נהניתי מרובם. מה שקצת מבאס זה שאלו לא הסרטים האהובים עליו, אלו הסרטים שנראה לו הכי מעניין לדבר עליהם. ככה שיש לזה ערך… "מחקרי" נקרא לזה, גיליתי פה המון על מקורות הסגנון שלו, אבל זה רחוק מאוד מאיזו רשימת "הסרטים המומלצים של שנות השבעים מאת טרנטינו". חלק מהם הוא אפילו קוטל, ולחלק יש לו חיבה שפשוט אין לי איך להסביר ("סמטת גן עדן", עם השיר ההיסטרי הזה שסילבסטר סטלון פאקינג שר בעצמו).
וגם, טרנטינו אוהב לפעמים לזרוק הערות די לא במקום על הבמאים האלו. הייתי שורד בלי התנשאות על פול שריידר ובריאן דה פלמה. וגם בלי לתת לכל דבר 17 דוגמאות. אנחנו עמוק בספר שלך, טרנטינו, אנחנו כבר יודעים שראית את כל הסרטים.
הרשימה המלאה שלהם פה, לפי הסדר שלהם בספר.
את אלו הכי אהבתי בסדר יורד: "נהג מונית", "Deliverance" (כן, זה נקרא בישראל "גברים במלכודת"), "הארי המזוהם", "הבריחה מאלקטרז", "בוליט", "Sisters" ("בסוד התאומות").
ועוד בונוס – בגרסת האודיו טרנטינו מקריא את הפרק הראשון ("קוונטין הצעיר הולך לקולנוע") והאחרון (על חבר שחור של אחת השותפות של אמא שלו, שלקח אותו בילדות לסרטי בלאקספלויטיישן למבוגרים).
נשמע מעניין, ואני קצת מופתע שחלק לא-קטן מהסרטים האלה אני אפילו מכיר (חשבתי שטרנטינו הוא בקטע של דברים אזוטריים יותר)
בהחלט אבדוק את הספר. תודה על ההמלצה!
הדברים האזוטריים באמת בפודקאסט שלו עם רוג'ר אייברי
ראיתי משם בודדים ועל הרבה לא שמעתי בכלל.
דוגמא מהשבוע: הם דיברו על Cry for Me, Billy שיש לו כרגע רק 100 הצבעות בלטרבוקסד (היו איזה 20 לפני הפרק). הסרט זמין רק בקלטת VHS ולא קיים בשום DVD/Blu-ray/סטרימינג.
הוא היה להיט בגרמניה ויש הקלטה באיכות גרועה שלו שם, שאיכשהו עם מעל 2 מיליון צפיות. כחלק מהפודקאסט הם פתחו סוף סוף ערוץ יוטיוב והעלו לשם כמה קלטות שמותרות בזכויות יוצרים, בין השאר הסרט הזה.
וכמובן שטרנטינו השיג עותק 35 מ"מ מקורי ומקרין אותו בקולנוע שלו השבוע. חבל שזה לא בסינמטקים פה גם.
השלמתי את "סלאח שבתי" ונהנתי מכל רגע
כתיבה מצוינת, הפתיע אותי מאוד באיכות שלו.
אוי לא אבל איך זוכרים!!
אוקיי, בגזרת פיצ'רים מפעם השלמתי את:
*"שיגעון של לילה" – מי אתם, אנשים שטענו שמדובר בקומדיה? זה קומדיה כמו ש"גן הדובדבנים" של צ'כוב זו קומדיה. התקף חרדה מסחרר של שעה וחצי עם סיום שגרם לי לחייך המון, ותודה ל"טד לאסו 2" שדחפו אותי לתקן את העוולה הזאת.
*"לילה אחרון בסוהו" – זה היה מאוד חמוד בצפיית קורונה ביתית! נאמר לי שהרגע שבו הצופים אומרים "ווואוווו" לא ממש נוכח אם אין לך מערכת קולנוע ביתית או אם אתה רואה בקולנוע. ועדיין, זה היה סרט מאוד חמוד ש… לא ממש הרגיש כאילו אדגר רייט עשה. אבל כיף!
*"TrainWreck" – אני מאוד לא מבין באיימי שומר, ובתור מפגש ראשון נהניתי ברמות. כולם מעולים בסרט הזה.
*"הלואין" – עשיתי מיני-מרתון וראיתי את 1, 2, 6, "20 שנה אחרי" ואת הטרילוגיה החדשה של דיוויד גורדון גרין. הראשון והשני היו מהנים ולא מסובכים לצפייה, אבל במרחק של 40 שנה וצפייה ביתית – לא ממש מפחידים.
"20 שנה אחרי" היה השלמה כיפית רצח כי קווין ויליאמסון, והטרילוגיה החדשה הייתה כיף מוזר ולא עקבי. אבל בהחלט כיף (כן, אפילו השני. מתן בכר אני מסתכל עליך)
*"אחי איפה האוטו שלי" – טעות טעות טעות טעות. אולי זה היה כיף כשהוא יצא, אבל בצפייה שאני נכחת יבה הוא התגלה כבלתי-צפי לימים אלו, אפילו לא כהייט-ווץ'.
*"צומת מילר" – הייתי ער לאורך כל הצפייה. אני נשבע. וזה חשוב לי לציין את זה כי אני לא זוכר שום דבר שקרה שם.
*"עפולה אקספרס" – אומיגאד איזה טרלול! באמת השלמתי אותו השנה, וסצנה אחת תפסה אותי לחלוטין לא מוכן ודי זעזעה אותי, ועם זאת כשהוא הסתיים חשבתי שהוא סרט ניינטיז ישראלי מעולה וכל השחקנים עושים עבודה ממש ממש יפה. זה שכמדינה לא קיבלנו את צביקה הדר כשחקן קולנוע קבוע זה באמת הפסד שלנו. וגם את אסתי זקהיים כבר לא רואים מספיק.
*"קראה קיד 1-4" – איזה כיף היסטרי. הייתי בטוח שאשב יום אחרי ואכתוב 3000 מילה על כל העניין אבל אז חשבתי שאף אחד לא יקרא וחבל על הזמן שלי. הסרט השלישי הוא אחד מסיומי הטרילוגיות הכי אפיים שראיתי מימיי.
כמו כן, היו ה-מ-ו-ן סרטי דיסני, אבל כמה השלמות שאני ספציפית רוצה לכתוב עליהן:
*"פנטזיה 2000" – איפה היית כל חיי!!! סרט באמת נפלא שייתכן ואראה עוד המון פעמים. 70 דקות מהנות נורא
*"בת הים הקטנה" – הערכתי אותו בעת הצפייה, ובמבט לאחור הוא ממש לא מהסרטים שנשארו איתי. אולי כי ההייפ היה ענק, אולי כי פשוט אחרי "פלונטר" ו"הנסיכה והצפרדע" זה באמת סרט נסיכות קצת מאכזב. אבל היי, פורץ דרך וכו'!
*"המיטה המעופפת" – מה. לאלף. אלפי. עזאזל.
אסתי זקהיים הופיעה בשני סרטים השנה
אבל זה לאו דווקא מבטל את זה שהיא צריכה להופיע יותר
וואלה זה מה שאני זוכר כרגע (מסרטים שלא יצאו בשנים האחרונות)
שוטרים לוהטים
הסיוט שלפני חג המולד
הדירה
הנשיא מאוהב
רשת שידור
הנסיכה מונונוקי
בריק
שירות המשלוחים של קיקי
אפוקליפסה עכשיו
וואלה זה הסרטים שאני זוכר שאהבתי (ראיתי עוד סרטים ישנים אבל או שאני לא זוכר או שלא כזה אהבתי אותם)
מהסרטים המוזכרים למעלה, הנסיכה מונונוקי ושוטרים לוהטים קפצו ממש למעלה ברשימת הסרטים האהובים עליי.
איזה מזל שיש עמוד סטטיסטיקות בלטרבוקס
(לכל האנשים ששואלים איך זוכרים)
אז השנה, נכנסתי לאובססיה קשה והשלמתי מלא סרטים של טאיקה ואיטיטי וריס דרבי, לא כולם טובים, אבל אני כן רוצה לציין את ״boy" שטאיקה ביים והוא סרט התבגרות נהדר ומקסים ונוגע ללב ובאמת ממליצה לכולם לראות בלי קשר להערצה כזו או אחרת.
מעבר להיותי פאנגירל, הטופ של הסרטים שראיתי פעם ראשונה השנה הם:
מלתעות – אני עדיין לא בטוחה איך שרדתי את הצפיה בסרט הזה, גם שהכריש מזוייף לחריד והאפקטים הם מלפני 50 שנה כמעט הלב שלי לא הפסיק לדפוק במהלך הצפיה. סרט שעשוי מדהים – לא סתם שפילברג הוא המאסטר (כמו שמשתתפי האתר בחרו)
אהבה במלכוד – כל פעם שאני רואה סרט עם ריבר פינקס אני נעצבת מחדש מהעובדה שהוא כבר לא איתנו
אנטומיה של רצח – מעולם עוד לא התאכזבתי מסרטים בכיכובו של ג׳יימס סטיוארט האגדי
המשרתת – לא הכי טוב של פארק צ׳ון ווק אבל בהחלט מגיעים לו כל השבחים
סרטי מז״ל טוב – בתור פחדנית אלו בדיוק סרטי האימה שאני אוהבת לראות, וכמובן עדיין מחזיקים בתואר התרגום הכי גאוני שיש לשם של סרט (2 קצת פחות מוצלח ועדיין זה דאבל פיצ׳ר שאני ממליצה עליו בחום)
לני – אחרי שנים של צפיה בגברת מייזל הנפלאה סופסוף התפנתי לראות את הסיפור של לני ברוס וזה כאב לי בלב כמו שרק בוב פוסי יודע לעשות
יאנקים ארורים – כמו שאומרים ״באותו נושא אבל לא״, גוון ורדון מככבת במיוזקל הזה מ58 עם הנאמבר Who's got the pain שלא קשור לעלילה בכלל אבל ככ מוצלח שמעלה את הסרט הזה מלהיות בסדר גמור לכיף גדול
ראית השנה את שוטרים לוהטים בפעם הראשונה?
איך אני מקנא בך. הלוואי והייתי יכול לראות שוב את הסרטים של אדגר רייט בפעם הראשונה. והשנייה. והשלישית.
היה אמור להיות תגובה לג'ק
(ל"ת)
התבגרות
איני יודע כמה קלאסיקה הסרט הזה, אך בלי להתייחס לדמויות, שלא ממש הרגשתי חיבור אישי אליהם,
הדרך שבה הסרט מעביר את הפשטות/הרגילות/הריאליזם של ההתבגרות נגע לליבי הרבה מעבר לעלילה, גרם לי לחשוב הרבה, אני לא יודע איך פיספסתי אותו עד השנה, אך הוא בהחלט היה השלמה שריגשה אותי. וגרמה לי להתעניין יותר ביצירות של ריצ'רד לינקלייטר, שגם אותו מעולם לא הכרתי, וגם לראות סוף סוף את איתן הוק בתפקיד שעושה לו טוב. המסר בסוף נותר איתי לאורך זמן
סרטים מהמאה ה-20 שהשלמתי השנה:
The Defiant Ones
Monsoon Wedding
Aparajito
The World of Apu
The End of Evangelion
The Thin man
Guess who's coming for dinner
Bugsy
My Cousin Vinnie
West Side Story (1961)
Three Amigos
The Man with Two Brains
The Quiet Man
A Star is Born (1954)
Trouble in Paradise
Menace II Society
Swingers
Gojira
Pelle the Conqueror
The Legend of 1900
מתוך כל אלה, הכי אהבתי את Monsoon Wedding, Aparajito, The World of Apu, ו Pelle the Conqueror
2 סרטים שהשלמתי במסגרת קורס "הקומדיה הרומנטית":
My Best Friend’s Wedding
Sleepless in Seattle
חוץ מזה, סיימתי מרתון סרטי סמוראים, עם מספר סרטים לא מבוטל, מתוכם הכי הרשימו אותי:
Kagemusha
Gonza the Spearman
After the Rain
The Hidden Blade
והספקתי להתחיל מרתון סרטי ספגטי עם 2 סרטים בינתיים:
The Big Gundown
Death Rides a Horse
סטנטנגו
במשך שנים נמנעתי מהסרט הזה: גם כי הוא נורא ארוך (7 שעות ו-19 דקות!) וגם כי מה שראיתי קודם של בלה טאר לא אהבתי. אז בפסח האחרון בכול זאת לקחתי נשימה עמוקה וצללתי לתוך טנגו השטן. האמת? נהנתי מכול רגע. נמשך כמו הנצח אומנם אבל מאוד מרהיב וסוחף. יצירה שכדאי להשלים.
לא מבין איך לא ראיתי את זה עד השנה, אבל רק השנה השלמתי את מלתעות. איזה סרט נהדר
תפסתי הקרנה בסינמטק של "מוות מוחי"
אחד מהסרטים הראשונים של פיטר ג'קסון, לפני "שר הטבעות". היה תענוג לגלות שהוא בכלל עשה סרטים כאלה, והסרט הספציפי הזה היה חוויה ממש נהדרת. זו קומדיית זומבים משעשעת עם כמה סצנות ממש אייקוניות (I Kick Ass for the Lord!), ואפקטים מוצלחים שנראים טוב גם היום. בעיקר נהניתי מההומור, שהיה מאוד מוגזם בדרכים שתמיד הצליחו להפתיע אותי. הדמויות אמנם די חד מימדיות אבל מילאו את התפקיד העלילתי בדרך שעזרה לשפר את הבדיחות, בזכות התזמון הקומי של הקאסט הדי אנונימי, אך פנטסטי.
סך הכל מדובר בסרט מצחיק וכיפי, שמחזיק יפה גם עכשיו, גם אם כן חשוב לציין שהוא כנראה הסרט הכי Gore שחוויתי אולי אי פעם (כמות דליי הדם המזויף שבטח נשפכו באקט האחרון היא משהו שיהיה קשה לכמת).
במסגרת אתגר הקיץ של עין הדג הספקתי להשלים עוד כמה סרטים נהדרים שפספסתי, כמו "ביקור התזמורת" של ערן קולירין שהוא כנראה הסרט הישראלי האהוב עליי עכשיו, "לופין השלישי: טירת קגליוסטרו" שנתן לי להשלים סוף סוף את סרטו הראשון של מיאזאקי, "שיר אשיר בגשם" שהיה חוויה חיובית למרות החששות ההתחלתיים שלי, וכמובן "אי.טי – חבר מכוכב אחר" שאמנם לא היה כל מה שציפיתי שיהיה אבל אני שמח שסוף סוף צפיתי בו, ובסופו של דבר הוא באמת סרט מקסים.
השלמתי יחסית הרבה סרטים השנה
עכשיו שהשנה הסתיימה אני יכול לסכם אותה באמת. קודם כל, זו תגובה שבעיקר מיועדת לאני מהעתיד שתמיד אוהב לחזור ולקרוא סיכומים שנתיים שלי, אז יהיו פה הרבה פרטים אישיים שלא יענינו אף אחד אחר, מתנצל מראש.
אז השנה סימנה את החזרה שלי לכל העניין הזה של הסינפיליה אחרי מספר רב של שנים חלשות מאוד. הפעם האחרונה שראיתי כמות נורמאלית של סרטים הייתה אי אז ב-2014 כשראיתי 134. בכל השנים מאז ראיתי משהו כמו 30-50 סרטים בלבד בכל שנה, למעט 2016 ו-2021 בהן ראיתי 88 ו-90 סרטים, מה שגם לא היה כזה מרשים.
השנה הקדשתי הרבה מאוד מזמני לצפייה בסרטים וגיליתי שאני מאושר יותר בחיי האישיים ככל שאני רואה יותר סרטים (או שמה: אני רואה יותר סרטים כי טוב לי יותר, לא בטוח). ובכללי, ב-2022 התחלתי להעריך הרבה יותר את הדבר הזה שנקרא קולנוע ואת ההשפעות שלו עליי. ומה שמוזר לי הוא שסרטים הם עדיין לא בגדר comfort zone עבורי משום שצפייה בכל סרט דורשת לא מעט מאמץ ושכנוע עצמי. רק שמעט מאוד דברים בעולם מתגמלים כל כך כמו צפייה בסרט טוב (ולפעמים גם כשהוא לא טוב).
שיאים אישיים שאני מתגאה בהם: השנה ראיתי הכי הרבה סרטים לשנה אחת. שיא שהיה שייך ל-2012 עם 188 הסרטים שראיתי אז. השנה ראיתי 262 וזה למרות שהיו גם לא מעט חודשים חלשים שבהם בקושי ראיתי משהו (בדצמבר האחרון ראיתי רק 4, למשל). על הדרך שברתי בחודש יולי את השיא של הכי הרבה סרטים לחודש אחד כשראיתי 38 סרטים (תואר שהיה שייך ל-33 סרטים שראיתי בינואר 2014), את השיא הזה שברתי שוב בספטמבר כשראיתי 42 סרטים (הודות לחודש חופש שלקחתי למטרה זו) ואז הפתעתי את עצמי כשבאוקטובר הצלחתי לראות 52 סרטים (חלק מזה הודות לפסטיבל חיפה). את תואר 'הכי הרבה סרטים ביום אחד' עדיין מחזיק היום שבו עשיתי מראתון של ששת הסרטים הראשונים של 'מלחמת הכוכבים' אי אז באפריל 2013.
השתדלתי לעשות כמה שאפשר השלמות וסתימת חורים בהשכלה השנה. אשתדל לא לעשות יותר מדי name dropping סתמי אבל גם לא להלאות בטקסט ארוך ולהזכיר בקטנה רק כמה מהבולטים וכאלה שאני ממש ממליץ עליהם.
קודם כל, יש את כל הסרטים האלה שכולם ראו לפני שנים ורק אני הגעתי אליהם עכשיו כמו 'מת לחיות', 'Clerks', 'סיפורים פרועים', 'Fantastic Planet', שני הפדנגטונים, 'באטמן' של ברטון, 'משימה בלתי אפשרית' הראשון (התחלתי מהשלישי והלאה בעברי הרחוק, עכשיו יש לי להשלים רק את השני), 'סינקדוכה ניו יורק', 'הטרמינל', קצת גודאר, קצת אגנס ורדה, קצת פדרו אלמודובר, לא מעט בסטר קיטון, את ההמשכים של 'לשבור את הקרח' ו-'ראלף ההורס', 'מלתעות', 'לא רק בלונדיניות', 'קלולס', 'גטקה', 'פרסונה', 'LA Confidential' ועוד המון אחרים אבל אני אפסיק כי זה הפך לסתם רשימה של שמות סרטים.
השתדלתי גם לראות כמה סרטים קצת פחות מוכרים שיצאו בעשור-שניים האחרונים ושהרגשתי שפספסתי – כמה מהטובים ביותר מהם היו 'Sorry to Bother You' הנהדר, 'In the Fade' המדובר של הגאון פתיח אקין, 'Certified Copy' שמשתייך לז'אנר סרטי-הדיאלוגים שאני מאוד מאוד אוהב ואף מצליח להתברג כאחד היותר מוצלחים בהם, האוטוביוגרפיה הסוריאליסטית והמבריקה של חודורבסקי 'Endless Poetry' והסרטים הדוקומנטריים 'For Sama' שריגש וזעזע אותי יותר מכל דבר אחר השנה ו-'Touching the Void' שגם זכור לי כאחד היצירות הכי טובות שראיתי השנה.
ראיתי גם כמה סרטים ישנים יותר של במאים שאני אוהב כמו הונג סאנג סו (השלמתי חמישה סרטים ישנים שלו בנוסף לאחד שיצא השנה), צ'אן ווק-פארק (JSA המופתי באופן מפתיע והדוקומנטרי היפהפה 'Bitter Sweet Seoul'), ג'רמוש ('Night on Earth' המקסים) רוי אנדרסון ('You, the Living' שממש אהבתי אבל גם את סרט הבכורה שלו 'A Swedish Love Story' אותו לא כל כך אהבתי), ריצ'רד לינקלייטר (מ-'Dazed' לא התרשמתי בכלל ולא הצלחתי להבין את ההייפ סביבו. אבל למה אנשים לא מדברים על 'Tape' הנפלא ושנתקלתי בו במקרה?), אסע'ר פרהאדי (מאוד ממליץ להשלים את 'About Elly' שעומד ברף אחד עם יצירותיו המפורסמות יותר), ו-קרלוס רייגאדאס ('Only Time' שהצליח לעמוד בצפיות הגבוהות, 'Silent Light' שרבים מרגעיו נחקקו לי בזיכרון לתמיד ו-'Japon' אותו פחות אהבתי למרות שגם בו יש רגעים בולטים לטובה), בין היתר.
השלמתי צפייה בכמה מערבונים טובים. אחד מהם חדש ('Yuma' הכיפי של ג'יימס מנגולד) ואחרים ישנים יותר ('The Gunfighter' היה מעולה) כשהכי אהבתי את 'Ride Lonesome' שממש עשה לי חשק שיעשו לו רימייק, אבל רימייק כמו זה שהיה לי בראש בזמן הצפייה ולא חזון אחר של מישהו אחר.
לתקופה גם צללתי קלות לז'אנר הקומדיות הרומנטיות של שנות השישים עם הטרילוגיה של רוק הדסון ודוריס דיי (כשהמפורסם והטוב ביותר מהשלושה הוא 'Pillow Talk') וגם כמה סרטים של בילי ווילדר ומרלין מונרו. ומאוד נהניתי מכל הסרטים האלה, גם הטיפשיים שבהם.
וכמובן על הדרך גיליתי הרבה יוצרים חדשים, את רובם הכרתי בזכות letterboxd שהתגלה כתחליף נהדר לימד"ב בנוסף לכך שהוא משרת עוד הרבה מטרות נוספות עבורי. אחד הבמאים הבולטים שגיליתי היה Ming-liang Tsai הטאיואני ש-The Wayward Cloud שלו היה אחד ההיילייטים של השנה שלי (גם The Hole היה מצוין). במאי משמעותי נוסף הוא Hlynur Pálmason האיסלנדי בעל השפה הקולנועית המאוד ייחודית ועוצמתית. את הבמאי גיליתי בזכות 'Godland' שהוקרן בפסטיבל חיפה אבל התאהבתי בו בעקבות צפיה בסרטו הקודם 'A White White Day' שגם היה לאחד השיאים של השנה החולפת עבורי. במאי בולט נוסף הוא Bi Gan ששני סרטיו ממש הרשימו אותי בעשיה הקולנועית שלהם והן בחוויה הרגשית שהם העבירו אותי.
בין הסרטים השנואים עליי שראיתי השנה היה את השעממון הלא אחיד 'Burning' הקוריאני, 'Free Solo' שבעיקר עצבן אותי ו-'La Haine' הצרפתי. שלושתם, אגב, סרטים מהוללים ועם ביקורות מאוד מאוד חיוביות.
מקווה שהמגמה הזאת תמשיך לשנה החדשה ומאוד מסקרן אותי לראות את ההשפעה שתהיה ל-200 הסרטים הבאים שאני הולך לראות עליי. ואני חייב להגיד שכל זה היה הרבה פחות כיפי ומתגמל אם לא היה לי את עין הדג כמקלט לתגובות הארוכות שלי. תודה רבה!
אוקיי, שעמומון לא אחיד אני מקבל
לא מסכים עם (השעה הראשונה קשוחה, ומשם הסרט נוסק) אבל מקבל. "סולו חופשי" סרט טמבלי. מה "השנאה" עשה לך?
על 'בערה' הרחבתי בתגובה בביקורת של הסרט
ודווקא ציינתי שאני מעדיף את השעה וחצי הראשונות על פני השעה האחרונה. 'סולו חופשי' אכן טמבלי. ו-'השנאה' לא עשה לי כלום, וזו בדיוק הבעיה. לא ממש 'שנאתי' אותו, הוא גם לא שיעמם אותי ולא כלום. אבל הוא לא הזיז אצלי כלום. הייתי מאוד אדיש למתרחש והוא נעלם לי מהראש ישר איך שהוא נגמר ונשארתי עם תחושה של 'מה? על מה כולם מדברים?'. הייתי מפרט עוד אבל אני באמת לא זוכר ממנו כלום חוץ מזה ששחור-לבן, וינסנט קאסל נמצא שם, היה איזה משהו עם אקדח והבחור החמוד מ-'אמילי' הוא הבמאי של כל העסק. גם עם איומים לא תוציא ממני עוד פרט על הסרט.
אבל אני מבין שאני בדעת מיעוט לגבי כל השלושה. יכול להיות שגם לציפיות היה חלק מאוד גדול בכל העסק. את 'השנאה' ו-'בערה' אני מוכן לראות שוב בעוד מספר שנים (ואני אעשה את זה כנראה). ל-'סולו חופשי' אין מצב שאני מתקרב עוד פעם.
השלמתי השנה הרבה מאוד
מזכיר פה כמה שאני זוכר כרגע:
אלו חיים נפלאים: אחד הסרטים הכי גרועים שראיתי, ברצינות. משעמם עד אימה, עם תפקידי משחק מוגזמים ואובר קיטשיות. אני באמת לא מצליח להבין על מה המהומה, אבל מניח שצריך את הפרספקטיבה הנכונה כדי לשפוט אותו.
פארק היורה: מלא אקספוזיציה וקצת איטי, עדיין – סטיבן ספילברג מלך העולם, וזה לא אני אמרתי.
כוחו של הכלב: השלמתי אותו בדיוק שנייה לפני האוסקר, רק כדי להתבאס עד מוות כשהוא לא זכה. יצירת מופת ענקית. 'זה ייגמר בדם' – רק עם לב, ודמויות שאפשר להבין אותם. קודה באמת חמוד, אבל הוא אפילו לא תחרות.
סגן הנשיא: אדם מקיי במאי מוצלח מאוד ואף אחד לא ייקח לו את זה, כריסטיאן בייל הוא חתיכת זיקית (ראיתי את סגן הנשיא די סמוך לאמסטרדם, ו-וואו, בייל פשוט בלתי מזוהה) וגם את זה לא יקחו לו. הבעייה היא שהסרט הרגיש לי דידקטי ופשטני באופן מרגיז. אולי אם הייתי רואה אותו בזמן הייתי מחפש משמעויות נסתרות, הבעייה היא שאחרי 'אל תסתכלו למעלה' אני כבר די משוכנע שלמקיי אין שום בעיה לעשות סרט שאומר "שמרנים זה איום ונורא, ואין לי שום דרך מתוחכמת להגיד את זה".
מת על המתים: האחרון בטרילוגיית הקורנטו שהשלמתי, והסדר כנראה משנה. התלהבתי פחות בגלל ההפקה שמשמעותית ברמה נמוכה יותר, אבל בעיקר בגלל שזה קצת ממצה לראות את אדגר רייט חוזר על הטריק שלו שוב ושוב. למרות שבינתיים הוא לא קוצר הצלחות גדולות, טוב שהוא יצא לחפש את עצמו גם במקומות אחרים.
בלתי נסלח: וואו אחד גדול, אין לי מה להוסיף.
הגיבן מנוטרדאם: זה.. זה חתיכת סרט. כשסיימתי לראות אותו הייתי בכזה הלם, שכמעט הדחתי את מלך האריות מראש רשימת סרטי הדיסני האהובים עליי (בסוף הנוסטלגיה ניצחה). למרות שהבנתי מראש שהוא אמור להיות סרט אפל, לא שערתי עד כמה, והאווירה הגותית משתלטת מהשנייה הראשונה. סרט אדיר שאין לי מושג איך הוא לא מככב בראש הרשימות של דירוגי דיסני.
השתולים: סרט טוב מאוד. יש בו משהו קטן מעצם היותו סיפור שמתמקד בתוך הקונספט שלו, כך שהוא בפירוש לא מהגדולים של סקורסזה. זה לא אומר שהוא לא מהטובים שלו.
מגנוליה: הוא אוזכר באתר כל כך הרבה, שהייתי חייב לראות אותו. נהניתי מאוד וחשבתי שהוא סרט מדהים, אבל כבר קצת היה לי קשה לנתק בשלב הזה את השבחים המוקדמים שקראתי מהחוויה האישית שלי. מה שברור שיש לו דרך ייחודית מאוד לספר את כל הסיפורים שלו, והוא אחד הסרטים הנוגעים ביותר ללב שראיתי.
12 קופים: הטריק של הסרט הזה הוא סוג הטריק שאף פעם לא נמאס עליי בסרטים, ואני אסכים לראות שוב ושוב. עוזר לו גם שהוא פשוט מבוצע מצוין.
כוכב הקופים השחר והמרד: מאט ריבס הוכיח את עצמו בבאטמן, והוא במאי מצוין גם כאן. התסריט, לעומת זאת, לא מדהים בכלל, אבל ממש בסדר יחסית לסרט קיץ סטנדרטי.
ברטון פינק: האחים כהן אדירים, אבל ג'ון גודמן לגמרי גונב את ההצגה.
היו עוד הרבה, ומרובם המוחלט נהניתי מאוד. זה המקום לציין שאני לגמרי משלים סרטים בהתאם להגיגים והסקרים של עין הדג, אז תודה לכם על זה.