שמונה מתחת לאפס

מאת
עידן זיירמן
– פורסם ב 1 באפריל 2006Posted in: ביקורות

במקור: Eight Below
במאי: פראנק מרשל
תסריט: דייויד דיגיליו
שחקנים: פול ווקר, ברוס גרינווד, מון בלאדגוד, ג'ייסון ביגס

כמו '12 במחיר אחד' '7 חרבות' או '12 קופים', גם 'שמונה מתחת לאפס' הולך על הרעיון של "כמה שיותר, יותר טוב". כלב מביא קהל? מצוין! בואו ונדחוף שמונה כאלה לסרט. מישהו באולפנים בטח אהב את הרעיון, וסרט נולד. נו, יופי.

קל מאוד להתייחס ל"שמונה מתחת לאפס" בציניות שהפגנתי כרגע. אחרי הכל, זה סיפור על חברות, גיבורים בלתי שגרתיים ו"הרפתקה שלא ראיתם מעודכם!". זה סרט של דיסני. כבר מהפריים הראשון שלו, ברור שהפריים האחרון יכיל את רוב גיבורי הסרט מחובקים ומחייכים. כמו תמיד, הדרך לשם היא הדבר המעניין יותר.

מדען (ברוס גרינווד) מגיע לביקור בבסיס באנטארקטיקה, ורוצה לצאת לסיור בהר סמוך – כלומר, אם אתם מסוגלים לקרוא להר שנמצא במרחק של יומיים וחצי מסע "סמוך". מזחלת המובלת ע"י שמונה כלבים, ומלווה אנושי בשם ג'רי שפרד (פול ווקר), נבחרים כדי להביא את המדען אל ההר ובחזרה. אך בדרך, אבוי, מתרחשת תאונה. המדען, שנפצע קשה, מובא במהירות בחזרה לבסיס. סופה חזקה מתחילה להשתולל באזור, והוא מפונה משם במטוס, ביחד עם כל אנשי הצוות האחרים. הבעיה? על המטוס אין מקום לכלבים, והסערה מתחזקת, ומונעת כל אפשרות לחזור ולחלץ גם אותם.

מכאן והלאה, הסרט מתפצל לשניים. צד אחד שלו מתרחש באנטארקטיקה, ועוקב אחרי ניסיונות ההישרדות של שמונה הכלבים. הצד הזה מפגין תפאורה המשלבת צבעים בצורות נפלאות, כמו לבן עם עוד קצת לבן ברקע. בצד השני של הסרט יש קצת יותר צבעים, והוא עוסק במאמציו של ג'רי לחזור לאנטארקטיקה, ולהשיב את הכלבים.

לפני שנמשיך הלאה, רצוי שנבהיר משהו. למרות שמדובר בסרט של דיסני, הכלבים בסרט לא מדברים. הם גם לא עשויים בעזרת מחשב, הולכים על רגליהם האחוריות או מחייכים. מדובר בכלבים בשר ודם, שמרבית הזמן, מתנהגים בדיוק כפי שאתם מצפים מכלבים להתנהג. אבל אל תצפו לסרט תיעודי. הכלבים עדיין מהלכים בחוסר עקביות על הקו שבין אינטליגנציה מרשימה לטיפשות מוחלטת. התמונות מחייהם באנטארקטיקה נראות כמו "הנה כמה רגעים מעניינים אקראיים", ולא באמת יוצרות רושם אמין בנוגע להישרדותם של כלבים בקוטב. גם העלילה של הסרט צפויה לחלוטין, וכל בוגר עם אינטואיציה בסיסית לסרטי דיסני יוכל לדעת בדיוק מה קורה מתי. ולמרות הכול, בסרט הזה התרחש, לפחות עבורי, משהו מאוד מפתיע: הוא פגע בנקודה הנכונה.

לא קל לכוון לנקודה הזו, בעיקר אם אתה סרט שעוסק בנושאים כמו הידידות בין בני האדם לחיות, והמשפט "כנגד כל הסיכויים" מופיע בטריילר שלך. מדובר בנקודה שבה נושאים כמו קיטש או עלילה צפויה מפסיקים להפריע לי, ובה אני פשוט נסחף עם האירועים. וישמור אותי בראד בירד, דיסני או לא דיסני, "שמונה מתחת לאפס" מצליח לעשות את זה. נסחפתי. כססתי ציפורניים בכל פעם שהכלבים נקלעו לסכנה, גם אם ידעתי שהם יצאו מזה. אין לי מושג מה היה בסרט הזה שהצליח לגלח ממני את שכבות הציניות העודפות שאני שומר, בימי חורף קשים, לסרטים של דיסני, אבל הוא הצליח.

זה בטח לא השחקנים האנושיים. רובם עושים עבודה משעממת לחלוטין בתחילת הסרט, שנעה בין משחק מוקצן להעדר משחק לחלוטין. השחקנים מתחילים להשתפר באמצע הסרט, אבל זה כנראה נובע מכך שרואים אותם פחות. וכאן, בעצם, הגעתי לסיבה האפשרית לכך שהסרט הזה הצליח לעקוף את כל חומות הציניות שהצבתי מולו: הכלבים. הם חמודים. הם עושים את הסרט. קשה להצביע על מה שבדיוק הופך את 'שמונה מתחת לאפס' לגדול מסך כל חלקיו, אבל כנראה שלכלבים יש חלק משמעותי בזה.

אז כן, העלילה צפויה. המשחק לא-משהו. הקיטש חוגג כאן בכמויות. על סוף הסרט אפשר להגיד בדיוק את אותו הדבר שכולם אמרו על הבחירות: כולם יודעים מי ינצח, השאלה היא בכמה. אבל במפתיע, בשורה התחתונה, 'שמונה מתחת לאפס' הצליח לעשות את העבודה שלו הרבה מעבר לציפיות שלי. זה "סרט לכל המשפחה" (שזה שם קוד, בדרך כלל, ל"סרט לילדים שצעירים מכדי ללכת לקולנוע לבד"). אבל זה גם סרט שאני יכול להמליץ עליו לאדם בוגר, ההולך אליו בגפו. רק תשאירו את הציניות בבית, בסדר?

תגיות: