במקור: Phantom of the Opera
במאי: ג'ואל שומאכר
תסריט: ג'ואל שומאכר, אנדרו לויד וובר
על פי המחזה מאת אנדרו לויד וובר
שחקנים: איימי רוסום, ג'רארד באטלר, פטריק ווילסון, מירנדה ריצ'רדסון, מיני דרייבר
הו, אני עוד זוכרת איך פעם, כשבגרוש היה חור, בנינו אנו, החלוצים, את תל אביב. בזמרה ובשיר בנינו את העיר, עם שלמת בטון ומלט העלמנו את התכלת, בריקוד ובמחול נקרע לנו הטחול. את מגדלי האופרה מיקמנו מול שקיעה נוגה, ולעת ערב, כשרוח בין ערביים שרה לנו סרנדה, אני עוד זוכרת את הסיפור ההוא על הפנטום… פנטום האופרה.
אי אז בשנת 1870, התחלפה הנהלת בית האופרה המקומית. שום דבר לא היה אמור להשתנות, שהרי ההנהלה החדשה השאירה את כל העובדים, ולא שינתה דבר בהפקות האירועים. ובכל זאת, משהו הרגיש שונה. מין איום סמוי שעמד באוויר. זה התחיל במכתב מגוחך, ובו דרישה למשכורת – דמי סחיטה, אם תרצו – ממר פ.א. המסתורי. מיד לאחר מכן, בצירוף מקרים אומלל, הדיווה הנערצת (סוג של קומיק רליף, אני מניחה) הודיעה על פרישתה. עוד לפני שמישהו הספיק להזדעזע כראוי, כבר נמצאה מחליפה לדיווה הקפריזית – כריסטין, נערה זכה, תמת מראה וצחת קול. "קולך כה טהור! מי לימדך לשיר, יפתי?", השתאו הסובבים.
"הו", הומה כריסטין, מעפעפת בריסיה כפרח עדין המסרב להסגיר את סודו. נו בטח, בעידן שלפני 'כוכב נולד', קריירה לא באה ברגל. תארו לכם פישרית קטנה מספרת לכם בעיניים נוצצות, שלפני מותו, אביה הבטיח לה כי מלאך המוזיקה ישמור עליה, והוא – אותו מלאך, התגלמות רוחו של האב – הוא זה שלימד אותה לשיר. מספיק לה שתצייץ אפילו חצי מזה, והיא יכולה לשכוח מהחלומות להיות אישה גדולה מהחיים. אשפוז בכפיה, זה מה שהיא תקבל.
כשאהוב ילדותה של כריסטין מגיע העירה, שמחים השניים על חידוש הקשר. "הו", הם הומים זה לזו. "הו". וקירות האופרה שרים יחד איתם את האיחוד המרגש.
אך פ.א., הלוא הוא אותו "מלאך" מוזיקלי, יצור קנאי הוא. "הו", הרעים קולו בשיר, "הו, לא! כריסטין, את חייבת לחיות למען האמנות שלך, איני מוכן שמישהו אחר יחמוס ממני את הפרס!". כריסטין מביטה בו, אור נגוהות בעיניה הרכות, ובליבה מתרוננת רק מילה אחת (הו). פתאום עכשיו, פתאום היום היא נזכרת שבעצם היא רוצה לאבאל'ה, רוצה את מלאך המוזיקה בעל הפנים המעוותות, המוסתרות במסכה. והפנטום משכיב אותה לישון, ומורה לה לא להיאבק, אחרת הוא רק יאהב אותה יותר.
כריסטין, בואו ונודה בזה, פוסטמה לא קטנה. כן אוהבת אותו, לא אוהבת אותו, כי אולי בעצם כן, אבל למעשה נדמה לה שלא. שבויה בסרט ההודי הרומנטי שלה, היא לא מפסיקה לשיר איך הפנטום המסתורי רוצח אחרים רק בגלל שהוא אוהב אותה, וכמה יפה הוא מתפייט כשהוא מאיים להרוג אותה. אבל אנחנו יודעים את האמת – הוא לא אוהב אותך, חמודה. הוא סתם קונטרול-פריק, שיציץ לך למקלחת כדי לוודא שאת לא חושבת בטעות על מישהו אחר. אבל כריסטין בשלה – מביטה בעיניים לחות מהערצה בפנטום הזועף, והומה: "אני כה מפחדת ממך, הו, הפנטום האיום, מלאך במסכה שלי". והוא, שעשה קריירה מרגשי נחיתות, שר בתשובה: "אני מסתתר מאחורי המסכה – חתוך, מפלצת וכה מעוות". אולי הייתי טורחת להתלונן על שירתו הלא-ממש-נעימה, אלמלא הכה בי ההגיון שבדבר: אלה שלא יודעים לשיר – מלמדים.
אחרי שני שירים שהוקדשו במלואם למסכה המסתירה את אדון פ.א., הבנתי שאני מפספסת משהו. כלומר, אני יודעת שהסרט מבוסס על מחזמר בימתי מצליח של אנדרו לויד וובר, ואני די בטוחה ששם הפנטום עטוי מסכה גדולה ומפחידה. אלא שמשהו קרה לה במעבר לקולנוע, כי רק לאחר התבוננות מעמיקה, פתאום שמתי לב אליה – מין פלסטר קטן, פצפון כזה, שמסתיר חצי גבה ולחי, ועליו כל הרעש. איזה עיוות נורא כבר יכול להסתתר מתחת לפלסטרון הזה? חצ'קון?
בכלל, כל הסרט יצר אצלי הרגשה פלסטרית. או יותר נכון, תחושה סטרילית מאופקת. 'פנטום האופרה' מנסה, כביכול, להרשים בכל החזיתות, אבל מפנה למעשה את הבמה לשירה נטו. התלבושות כאילו-גרנדיוזיות, אבל מתרגלים אליהן מהר מאד – אין בהן שום צבעוניות מתפרצת, שום תזוזה. העמדות השירים קמצניות, ומבוצעות בכזו רצינות דרמטית, עד שהיה נדמה לי שמרוב חרדת קודש, הזמרים/שחקנים לא מעזים לנשום, שלא לדבר על לזוז. בשביל זה באתי לסרט? באותה מידה אפשר להשמיע קסטה, על רקע תמונה של קיאנו ריבס. ואם פס הקול משמיע לנו את כריסטין (איימי רוסום, אותה ראינו עד כה ב'היום שאחרי מחר', ו…זהו, בעצם) שרה במלוא גרון, זועקת את ה"הו"ים שלה מרה, על המסך היא בקושי מזיזה שפתיים בלחישה. הכל, כדי שחס וחלילה דעתנו לא תוסח מהשירים עצמם.
אז אוקיי, מצידי שקהל האופרה המעריץ יצרח עד מחר "היידה כריסטין-סאן!", אבל אני לא קונה את זה. כי אני יודעת שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. יוצרי הסרט מפחדים ללכת איתו עד הסוף, לסטות מהמחזמר המקורי ולו במילימטר או לתת פרשנות משלהם. הם מפחדים לתת לסיפור לדבר בעד עצמו, מפחדים לאפשר לשחקנים להכניס אישיות לדמויות או עוצמה רגשית לשירים, מפחדים שהקהל לא יאהב אותם. אני לא אוהבת אותם.
זה לא שהסרט רע. הוא פשוט גם לא טוב – חסרה לו הייחודיות הזו, שתשאיר אתכם נטולי אוויר. לא השתעממתי מאד, אבל זה בגלל שלא ראיתי אף פעם את המחזמר, ולא היה לי אכפת לחכות בסבלנות שהאופרטה היפה תבוא כבר אל סופה, ויתברר מהו טבעו של הפנטום (גילוי קצת מאכזב, אם יורשה לי). גם אם לא השתעממתי מאד, עדיין לא נהניתי במיוחד. ופה בא המלכוד: מצד אחד, מעריצי המחזמר בוודאי לא ירצו לפסוח על הסרט הזה, ואילו אלו שלא מכירים את המחזמר, אולי ירצו לראות את הסרט כדי להבין על מה הרעש. מצד שני, חבל לדעתי, לקבל רושם מוטעה, בגלל גרסת-לייט צולעת שיש בה יותר מדי "הו" ו-"הא", אך פרט לטכניקה, מסתבר, מלאך המוזיקה לא העניק לה את מתת ההשראה שלו.
- האתר הרשמי
- המחזמר הבימתי
- גירסת ברודוויי – אתר מעריצים
- הסיפור המקורי
- אנדרו לויד וובר
- ג'רארד באטלר
- מירנדה ריצ'רדסון
- מיני דרייבר
- פטריק ווילסון
- פנטום האופרה – הרפתקה אונליין
אהרו''כ?
המסכה שבסרט (לפי התמונה בראש העמוד) היא בדיוק כמו המסכה מההצגה. נראה לי שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל נראה לי שהחליטו לעשות אותה ככה כדי שלא תגביל יותר מדי את ההבעות פנים של השחקן.
להצגה) זה שכשבסוף היא מורידה לו את המסכה, *כל* הפרצוף שלו מעוות – ואם אני זוכרת נכון, גם ירוק. קצת משונה.
מה ששיעשע אותי, אבל, (
אולי הרעילו אותו.
אולי זה כמו ב''המסכה''
זה עדיין מגוחך.
הפנטום לא אמור להיות איש עם צלקת על הגבה השמאלית. הוא אמור להיות מפלצת. שום דבר ממש נורא לא יכול להסתתר מאחורי רבע פרצוף.
כשהייתי ילד, קראתי ב'הארץ שלנו' מ-1962 על גירסה של 'פנטום האופרה' עם הרברט לום. היתה שם תמונה של יצור עם פנים ריקות: יש לו רק אף ועין אחת. קריפי. בעקבות הפנטום הנוכחי נזכרתי בפנטום ההוא וגיגלתי אותו, וגיליתי שזה לא באמת היה הפרצוף שלו – הוא פשוט לבש מסיכה שהסתירה את כל הפנים שלו, סנטר עד מצח, מלבד עין ימין. עכשיו, *זה* מפחיד. לך תדע מה באמת נמצא מתחת למסיכה כזאת.
שאלה אחרת, איך בדיוק המסיכה נשארת דבוקה לו לפנים כל הזמן? מגנט? סופר-גלו?
* לא הייתי ילד ב-1962. גם לא הייתי בתכנון. אבל בבית של סבא וסבתא שלי היו גיליונות כרוכים של 'הארץ שלנו' של אמא שלי, שחרשתי עליהם בתור ילד. אחלה עיתון. להשוות אותו ל"מעריב לילדים" זה הרבה מעבר לעצוב. בין השאר היה שם מדור הקולנוע של יוסף שריק. למזלי, רוב הסרטים שראיתי באותה תקופה היו סרטים ישנים של "מחלקת הקולנוע" שהיו מעודכנים בערך ל-1962, ככה שאפילו יצא לי לראות כמה מהסרטים שקראתי עליהם. ההערה הזאת יצאה הרבה יותר מדי ארוכה.
איך נשארת המסיכה דבוקה?
אני לא יודעת, קרוב לוודאי בדבק. והנה סקופ- היה איזה חוט שקשרו לפינת העין של השחקן המגלם את הפנטום, חוט מאוד ארוך שעבר מתחת לבגדים ולא ברור לאן היה קשור הקצה השני שלו.זה היה אמור לגרום לעין שלו להיראות מעוותת, והשחקן (איך קוראים לו, לעזאזל?), סיפר בראיון (ל"פנאי פלוס", שבטח סתם העתיקו מעיתון אחר) שזה כאב, וגרם לו להרגיש חרא פיזית ונפשית, ולפיכך גם לשחק יותר טוב את הפנטום הדכאוני. יענו, אמנות דורשת סבל וכל זה.כבר עדיף להשמין 40 ק"ג…. או שלא…
איך נשארת המסיכה דבוקה?
לשחקן קוראים ג'רארד באטלר או באגלית Gerard Butler הוא סקוטי בן 36. שיחק גם בטיים ליין דרקולה 2000 וטומב ריידר 2.
אם נכנסים לפרשנויות...
העיוות החיצוני של הפנטום אמור לסמל את העיוות הרגשי שלו ואת העובדה שהוא למעשה – מפלצת. אבל אם נביט בעובדות – אם היו עושים אותו יצור ירוק מעוות, גיבן ומחוצ'קן שגם קנאי, אלים, רכושני ומניפולטיבי ושבנוסף לזה גם רוצח אנשים – למה בדיוק שבחורה תמירה נאה יפה ועדינה תתאהב בו? (מלבד העובדה שהוא מלמד אותה לשיר ושהוא המלאך שלה והמנטור שלה ובלה בלה בלה). אז לצורך האתסתטיקה והאמינות – הביאו לנו פנטום יפה וחתיך שיש לו פגם חיצוני קל שלא כל כך מפריע לעובדה שהוא בעצם מפלצת. הרי הוא נראה דיי טוב מתי שהפיכסה שמתחת למסיכה נשארת מתחת למסיכה. If you know what I mean.
והרומנטיקה התפגרה לה זה מכבר?
הא?
(מצטערת, אני אולי קצת איטית, לא שמעתי משפטים שלמים ורציפים בעברית כבר בערך חודשיים)
לפי מה שאמרת,
זה לא אמין אם אם מישהי יפה תתאהב במישהו מכוער. שזה אולי נכון, אבל זה ממש עצוב. ובגלל המציאות העגומה שאת מתארת הומצא השקר שנקרא "רומנטיקה".. אבל את מוותרת מראש על מקומם של השקרים הרומנטיים בחיינו.
(הממם. משום מה זה יצא קצת ממורמר. מוזר. לא היתה כוונה כזאת.)
מה הקשר לרומנטיקה?
ומה הקשר לזה שהבחורה יפה?
איזו סיבה יש למישהו להגיע בכלל לרומנטיקה פוטנציאלית עם מישהו/מישהי שגם נראה כמו מפלצת (לא אמרו סתם מכוער, מדברים על בנאדם עם פרצוף ירוק מעוות) שיש לו גם חרא של אישיות ובזמנו החופשי הוא גם רוצח את מי שלא מוצא חן בעיניו?
את כל כך לא רומנטיקנית...
טוב, זה תלוי.
במקור, זה כי הוא שר כל כך יפה שהיא כמעט מתהפנטת (או אפילו לא כמעט), ואיתה הרבה מאוד מהבנות בקהל, שהיו שמחות לקחת את התיפלץ איתן הביתה בסוף המחזה.
בסרט? ממש לא ברור. לא יודע לשיר, הבחור, *וגם* לא נחמד…אז מה אם הוא נעים יותר לעין? זה פשוט לא עובד.
לא יודע לשיר?
אני קוראת שוב ושוב תלונות על השירה שלו, והן באמת לא ברורות לי. אולי אני צריכה להאזין לו שוב, אבל אני יודעת שלפחות בזמן הצפיה בסרט השירה שלו לא הפריעה לי כלל. אולי לא הייתי משדכת אותו כזמר הרביעי בשלושת הטנורים, אבל הוא בהחלט שר טוב, ומבחינתי עשה את העבודה.
אני קצת מתביישת להודות
אבל יש לי את פסקול הסרט בבית (אחרי שיצאנו מהסרט דודה שלי ואני לא הפסקנו לזמזם את השירים במשך שבוע שלם, והחלטנו שאולי כדאי שגם נדע את המילים הנכונות…) והוא בהחלט לא זמר גרוע. יש לו אולי מגבלה קולית קטנה (כשהוא מדבר/שר מהר מדי הקול שלו נשמע קצת יותר כמו נהמה מאשר שירה) אבל הוא בהחלט יודע איך לשיר וברוב השירים הקול העמוק שלו הוא דווקא זה שמדגיש את אופי הדמות. ב-Masquerade (מתי שהוא יורד במדרגות) יש לו קול נפלא והביצוע בהחלט מרשים.
אני קצת מתביישת להודות
אין לך מה להתבייש! הפסקול מדהים, הפנטום מדהים לא צריך אף פעם להתבייש במשהו שאוהבים. גם אני חושבת שהשירים יפים אני ראיתי את הסרט לפני שלושה שבועות בערך וקניתי את הפסקול ועדיין לא מפסיקה לזמזם את זה. זה פשוט מדהים.
אה, בגלל זה אני מתביישת!
לא כל כך אהבתי את הסרט. השירים היו די טובים, אבל בכנות – אמי רוסום היתה ממש מאכזבת (על אף היופי האלוהי שלה).
הסרט היה מאכזב גם מכל כך הרבה בחינות אחרות (חוץ מהפן החזותי, שהיה מרהיב. רק חבל שביזבזו עליו כל כך הרבה כסף במקום לכתוב תסריט ראוי (או תסריט בכלל), למצוא צלם שיודע מה הוא עושה ולמצוא במאי שהוא לא ג'ואל שומאכר).
אבל בכללי, הסרט היה בסדר. נהניתי בגלל השירים, ובגלל שבהחלט היה על מה להסתכל.
איפה קנית?
אפשר עדיין להשיג? אם כן מישו יודע איפה? אשמח לתשובה.. תודה!
מה הקשר לרומנטיקה?
למען ההגינות, הפרצוף שלו לא בדיוק ירוק ומכוער. (קראתי את הספר וגיליתי שהוא בכלל אמור להיראות כמו שלד בכל הגוף)
איכשהו רק אחרי שהוא מוריד את המסכה יש לו שיער לבן וגם חצי מהפרצוף שלו ורוד, למרות שקודם הוא היה חתיך ועם שיער שחור ומסורק.
אבל זה באמת לא מסביר את העובדה שהיא התאהבה ברוצח שחיי במרתף של בניין ענק וככה… מידי פעם רוצח איזה משהוא שמעז להסתכל עליו
כמו שכבר נאמר,
זה לא שהוא מכוער. זה שהוא מכוער, מגעיל לסביבה, רוצח בזמנו הפנוי – ובאמת במקרה של הסרט – (סליחה רידס) גם שר לא משהו.
איזו סיבה יש לה *כן* להתאהב בו?
אגב, אנשים יפים עם אנשים מכוערים בזוגיות פורחת, זה לא מיתוס ולא נדיר במיוחד. במיוחד המקרה של בחורה יפה ובחור מכוער. ולא, אני לא מדברת על המקרים של בחורה צעירה ויפה עם בחור מכוער ועשיר.
ויש שיטענו, שמעצם ההגדרה
כל זוג הטרוסקסואלי כולל בחורה יפה ובחור מכוער (חוץ מבראד פיט).
לול
אני חייבת שלציין שא. יש בזה משהו, וב. גם ג'נסן אקלס הוא יוצא דופן. אולי אפילו יותר מבראד פיט.
אני בכלל חושבת שהוא התשובה הגברית לאנג'לינה ז'ולי – מדיח סטרייטים לדבר עבירה.
...
אז אם הבחורות היפות לוקחות גם את הבחורים היפים וגם את הבחורים המכוערים, מה נשאר למכוערות? :\
הרבה בחורים יפים לוקחים בחורות לא יפות
טוב, אולי לא הרבה, אבל לא מעט.
ולא יודעת.
אולי הן פשוט נשארות לבד?
אולי משום שאינם מסתפקים ביופי חיצוני... אולי מחפשים עומק...?
בחורים, מחפשים עומק?
אין כאלה
למה, למה?
למה אי אפשר להביע את נימת הקול במחשב??? מישהו צריך להמציא תוכנה כזאת…
אמרתי את זה בצחוק ודיי בציניות (כן, לפעמים חוש ההומור שלי יכול להיות קצת מוזר). אני מסכימה עם זה שאין שום הצדקה לחתיכותו של הפנטום, אבל בתור היותי יצור ממין נקבה הטרוסקסואלית – זה לא כל כך מפריע לי…
אם נכנסים לפרשנויות...
אבוי! העיוות החיצוני לא מסמל בשום אופן את העיוות הפנימי! נושא המסכה שימש את גסטון לרו בספר המקורי כביקורת חברתית נוקבת על החברה הגבוהה של פריס, ביקורת שנשמרה בעיקר בסרט שיצא בשנת 1925. לרו העביר את המסר התת-קרקעי והמעודן, שהפנטום נענש ע"י החברה בשל עיוות חיצוני, בעוד שהחברה עצמה, המעוותת פנימית ועוטה מסכה מטאפורית, לא נענשת כיוון שאין לכיעורה ביטוי חיצוני.
וובר איבד במידת מה את הביקורת החברתית במחזמר, ובסרט הזה איבד אותה לגמרי, וחבל.
זה עדיין מגוחך.
בקשר לפנטום שהיה צריך להיות מפלצת-
בסרט עשו את הפנטום יעני מסתורי ומפתה!
(והם הצליחו)
——————–
ולא קשור לזה סתם ביקורת-
בתור אחת שאוהבת את הסיגנון מוזיקה..
אין מה להגיד המוזיקה הייתי ממש טובה המראה הכללי של הסרט היה מעולה!
אבל היו כמה בעיות:
* לא דיברו יותר מידי
ככה למי שלא מכיר את הסיפור קצת קשה להכיר יותר את הדמויות
*הסוף! זה היה ממש גרוע! מישהו הבין בכלל את הסוף?!?
אבל פרדי קרוגר מזמר ושר
זה בדיוק מה שהוא אמור להיות. אם אתה רוצה לקבל דירוג G, אל תעשה עיבוד של ספר אימה.
זה גם מה שאחותי אמרה עד ה-5 דקות האחרונות
אבל הפאנטום הוא בכלל יפיויף, למה יש לו בעצם מסכה?
האמת היא שכן...
הפאנטום די חתיך, ואותי אישית משך.
בוא אליי, מלאך המוסיקה שלי!
ואני חשבתי שאני היחידה ששמה לב!
טוב, תמיד היתה לי משיכה למפלצות,כמו לחיה מ"היפה והחיה", עד לחלק שבל משנה/מסרסת אותו והופכת אותו למטרוסקסואל רכרוכי ומחובר לעצמו, ולבסוף לנסיך יפה תואר אך משמים פחד. קיצר, bad guys rule!!!
*הו* בהחלט!
הפאנטום בהחלט חתיך וגם יפה תואר והמסיכה דווקא דיי סקסית…
בקשר לחיה – אני גם חושבת כמוך! איך בל הזנזונת הקטנה הזו העיזה להפוך אותו לסיסי בלונדיני מעצבן שכזה?! הוא היה הרבה יותר מושך בתור חיה!
טריוויה לא-ממש רלבנטית: פרדי קרוגר אף פעם לא שר וזימר
(לפחות לא בסרט היחיד שלו – הראשון – שאני ראיתי. לך תדע מה קרה בשישה-שבעה שבאו אחר-כך) אבל הוא בהחלט גילם את הפנטום בגרסה שנעשתה לקולנוע ב-1989. הסרט נחשב, שלא במפתיע, לנורא ואיום. אחד הדברים הכי מצחיקים בנוגע אליו הוא הדיסקליימר שרץ בסוף הכותרות שלו:
ומההודעה הזאת נשמט שמו של השחקן רוברט אינגלנד
מה שמראה, אולי, כמה חזק טייפ-קאסטינג יכול להיות. ואינגלנד המסכן בכלל לקח את התפקיד של פרדי קרוגר כדי לברוח מטייפ-קאסטינג.
הוא לקח תפקיד
של מטורף עם פנים מעוותות כדי לברוח מהטייפ-קאסטינג שלו? קשה לי להאמין שזה נשמע הגיוני בשלב כלשהו.
קראתי את זה מפיו של האיש עצמו בראיון.
באמצע שנות ה-80, הבחור הופיע במיני-סדרת-המד"ב-המצליחה "V" <אנחת נוסטלגיה מצד כל אלה שצפו בשידורי הטלוויזה בערבית בשבת בשנות ה-80>, במיני-סדרת ההמשך המצליחה שלה "V: The Final Battle" ובסדרת הטלוויזיה הממש-לא-מצליחה "V" שנעשתה בעקבות שתיהן. בסדרות הנ"ל הוא גילם חייזר ידידותי סטייל מיסטר ספוק. מאחר והוא ידע טוב מאוד איך ההוא ששיחק את ספוק בילה שנים בניסיון לברוח מהטייפ-קאסטינג שלו, הוא החליט להתרחק ככל האפשר מהטייפ-קאסטינג הנ"ל, והלך לשחק את תפקיד הפסיכופאת בסרט אימה דל-תקציב בשם "סיוט ברחוב אלם".
זאת האירוניה שמזמינים לנו החיים, מדי פעם.
אה
סליחה, טעות מטופשת מצידי. היה נדמה לי שאמרת שהוא לקח את התפקיד של פנטום האופרה כדי לברוח מהטייפקאסט של פרדי קרוגר.
אה כן
כן אבל בסוף הספר כתוב שהוא היה הפיתום הכי גדול בעולם, וגם הגאון והבן אדם הכי מוכשר רק בגלל המראה שלו הוא לא נהיה ממש מפורסם. גם כתוב שהוא ידע לבנות קירות כפולים, והוא גם בנה את מרתפי האופרה כך שאין לו כוחות על טיבעיים. רק שבסרט שכחו קצת לציין את זה…
למיטב זכרוני
המסכה מכסה על הבמה חצי מהפנים של הפנטום, היא בטוח יותר גדולה מזו שבסרט…
חיפשתי וזה מה שמצאתי...
בכל הפוסטרים של ההצגה רואים מסכה שלכאורה מכסה את כל החצי העליון של הפרצוף.
אבל הנה התמונה היחידה שהצלחתי למצוא מההצגה *עצמה*:
http://www.1st4londontheatre.co.uk/tickets/phantom_of_the_opera.shtml
כמו שאפשר לראות, כמו בסרט, גם פה היא מכסה לו רק עין אחת. מה שכן, אולי היא קצת יותר גדולה כי היא מכסה לו שטח גדול יותר של המצח.
היא הרבה יותר גדולה
גם למטה לכיוון הפה, וגם לכיוון המצח – המסכה הזו בבירור מסתירה הרבה יותר.
תמונה מההצגה
תמונה נוספת של הפאנטום מההצגה, מסצינת נשף המסכות:
חולקת על דעתך ככ
כריסטין לא פוסטמה בכלל יש לה עירבוב רגשות מצד אחד הוא כמו מי שגידל אותה ופיתח אותה והיא אוהבת אותו לא במובן רומנטי היא מאוהבת בראול אך הפנטום נהייה קנאי ומתחיל להשתגע כאן היא נקעת ולא יודעת לאן לפנות והיא מפוחדת זה לא אומר שהיא פוסטמה שאוהבת לא אוהבת יש כל מיני סוגי אהבה והיא מבולבלת ולא רוצה לפגוע באף אחד יקר לה
כן, אבל ''כריסטין, בואו נודה בזה, פוסטמה לא קטנה'' זה מצחיק מאוד
הבעיה היא שכל הרגשות האלה לא עוברים בסרט.
אני יודעת שככה היא מרגישה – קראתי את זה בספר, ראיתי את זה על הבמה – ובכל זאת, ישבתי שם וניסיתי להבין מה לעזאזל היא רוצה, ולא ממש הצלחתי.
הבעיה היא שכל הרגשות האלה לא עוברים בסרט.
את רוצה להגיד לי שכל הסצינות שבהן היא עמדה ללא ניע, בפה פעור, והתבוננה למצלמה לא העבירו לך את זה שהיא קרועה ומבולבלת ויש לה רגשות לשני אנשים שונים ושהיא מתחבטת מפנים בקשר לבחור שאיתו היא צריכה להיות ונקרעת בין המשיכה המינית שלה לבין ההגיון? לא ייתכן.
משיכה מינית? רגשות לשני אנשים?
לא.
רב הזמן נדמה (ובצדק) שמה שהיא חשה כלפיו זה אך ורק תיעוב.
בזמן שהיא ביקרה אותו בצינוק ניכר היה שהיא מנסה לפתח רגשות, אבל אחרי שהיא קרעה לו את הפלסטר והוא התפרץ עליה, די עבר לה.
ואגב, אף אחד עוד לא הסביר לי את הסוס.
טוב, זה שוב מקרה נורא שבו
שכחתי להכניס את אמוטיקון הציניות שלי…
בכמ"ק – היא בהחלט נקרעת בין המשיכה המינית והפנטזיות שלה, לבין המציאות וההגיון.
הפנטום מסמל את כל התשוקות הנסתרות שלה (שימי לב למה שעובר עליה בזמן שהיא שרה " Past the point of no return")
וראול מסמל את החיים המציאותיים (והלפעמים משעממים ולא מרגשים). רק אחרי כל המעשים הנבזיים והבלתי מוסריים שעושה הפנטום היא מתחילה לא לסבול אותו, וגם אז יש קטעים בהם היא כמעט נכנעת אליו.
כן, טוב, *אני* יודעת את זה
הבעיה היא שלא נראה שאיימי רוסום מודעת לזה במיוחד…
ולא נורא – אני אישית חשבתי שהציניות שלך עברה יפה גם ככה.
כן, טוב, *אני* יודעת את זה
אני דווקא בטוחה שהיא מודעת לזה. היא פשוט שכחה לעדכן את הפרצוף שלה. אני חושבת שבאיזשהו שלב בסרט הוא פשוט קפא בהבעה מסויימת, והיא לא הצליחה לצאת מזה.
סבתא שלי תמיד אמרה לי:
אם עושים פרצופים טיפשיים, בסוף זה נתקע.
אכן, הסרקאזם שלך דווקא עבר טוב
אבל הבעיה היא שאני לא חושבת שאיימי רוסום אשמה במחדל.
*הסרט* לא הצליח להעביר את התחושה שיש קריעה בין שני אנשים. הפנטום עבר לצופים כדמות מגעילה, מרושעת, מרוכזת בעצמה, שרוצחת אנשים בסבבה שלה מתי שמתחשק לה.
לעומת זאת, כשראיתי את ההצגה – ותאמינו לי כשאני אומרת שממש לא ראיתי את הפנים של קריסטין כדי לראות מה היא כן או לא מצליחה להעביר בהבעות שלה – נקרעתי בשבילה.
ראול? הפאנטום?
האמת?
בהצגה ראול נדמה יותר לסתם מטרד, ואילו בסרט הפאנטום מוצג ככזה.
בקיצור, זו לא ה"ציניות" שלך שלא עבדה.
זה הסרט.
משיכה מינית? רגשות לשני אנשים?
אם את מדברת על הסוס בספר אני יכולה להסביר לך:
הפנטום גונב סוס שקוראים לו אביר והוא לבן מהאורווה של האופרה (שהסוסים שם בשביל איזושהיא הצגה שכבר היתה) וכשהוא חוטף את כריסטין דיאה אחרי הופעתה הוא מרכיב אותה על הסוס.
אהבתי את הסרט
מה לעשות, סרט טוב.
כמובן ששמתי לב להמוני הפשלות הקטנות שהיו שם אבל בסופו של דבר יצאתי מהסרט פשוט נפעמת.
והשירים, אוך, השירים…
אמת, הסרט הוא פשוט הסרטה של ההצגה כמעט מילה במילה (אני לא יודעת כי לא ראיתי את ההצגה) אבל הרי כך גם שיקגו…
ב'שיקגו' הם לפחות זזו.
'שיקגו' היה חוויה שמכוונת לכל החושים. גם אם הוא לא היה עיבוד חתרני למחזמר, ולא ניצל לחלוטין את יתרונות הקולנוע, הוא בכל זאת הפעיל עלי הרבה יותר גירויים מאשר 'פנטום האופרה'. לדעתי, 'שיקגו' ידע להעביר את הפואנטה שלו לא רק באמצעות טקסט אלא גם באמצעות סמלים ובאמצעות תנועה. למשל, 'טנגו בית הסוהר' שעשה שימוש בסרטים אדומים כדי לסמל דם (אני לא יודעת אם כך זה היה גם במקור), 'מופע ההיעלמות של ההונגריה' שהציג את הפנטזיה לצד המציאות, או השימוש שנעשה בגדים מפוארים/ממורטטים כדרך להעביר את מצבה של הדמות (למשל, בסוף הסרט
, כשוולמה מציעה לרוקסי לאחד כוחות, היא מעמידה פנים שהיא נורא גאה. רק שהיא מתכופפת רואים שהביריות שלה מחוררות, ומתברר שהיא עושה זאת כאקט של יאוש. סוף 
). בתחום התנועה, אם דמות עמדה להתעלף, היא פשוט התעלפה, במקום לפצוח בשיר ארוך על "אוי, אני עומדת להתעלף".
ב'פנטום האופרה', לעומת זאת, פרט לשירים לא היה דבר. הדמויות עומדות ושרות. ושרות. ושרות. ובזמן השירה לא קורה כלום. אז אוקיי, המוסיקה מוכרת והשירים יפים, אבל כשאני צופה בסרט אני מצפה לעוד משהו. אני מצפה למשהו שיספק לי חוות *צפייה*.
ב'שיקגו' הם לפחות זזו.
אני מסכימה איתך ב-100% ונראה לי שזה היה הצד החלש ביותר בסרט (והיו הרבה). אני לא יודעת אם זה הבימוי הקלוש או השחקנים שלא כל כך ידעו מה לעשות עם עצמם, אבל תנועות שפתיים זה לא משחק.
הדבר השני שלימדו אותנו בשיעור תיאטרון זה המימיקה. הבעות הפנים, התנועות של הגוף והעובדה שלעמוד על במה (או מול מצלמה) ולירוק את הטקסט באובר-דרמטיות זה לא מספיק.
בגלל זה היה גם פער רציני בין מה שרואים על המסך, מה ששומעים ומה שלמעשה קורה. הם שרו על אהבה ומוות ומהפכים נפשיים ומשיכה חסרת גבולות, אבל כל מה שהם עשו זה עמדו ונראו יפים (או טיפסו במדרגות ונראו יפים..). זה גרם לחוסר אמינות נוראית, מה שפשוט מנע ממני כל חיבור רגשי אל הסיפור. אפילו שהמוסיקה היתה נהדרת – זה פשוט לא עבד.
בשני המקרים לא ראיתי את המחזות המקוריים
אבל ההבדל העיקרי הוא שב'שיקגו' במשך השירים קורים דברים. לשירים יש עלילה משלהם, שלא לדבר על העמדות ריקוד יפות והרבה הומור, גם בתוך השירים עצמם. ב'פנטום', השירים היו אולי יפים, אבל כשמתחיל שיר, כל מה שנראה עד שהוא ייגמר (עניין של חמש-שש דקות) הוא איש אחד עומד ושר. עומד. ושר. במקרה הטוב, הולך כמה צעדים ומיישיר מבט אל משהו או מישהו כזה או אחר. ושר. זהו. כמו שלונג אמרה, לשמוע את השירים אפשר גם בדיסק. בקולנוע צריך שגם יקרה משהו.
בשני המקרים לא ראיתי את המחזות המקוריים
לפי ההגיון הזה, אתה לא היית הולך לראות את המחזה גם בתאטרון.
אני נהנתי מהסרט הזה הרבה יותר ממשה שנהנתי ב"שיקגו"
אבל זאת רק אני.
ואכן לא הלכתי.
לפחות משה נהנה משיקגו?
גם אני
נא לא לשכוח:
תאורה דרמטית (ההילה של כריסטין, והדרך המלבבת בה הפנטום עובר במלודרמטיות מאחורי פמוט אחרי פמוט, למשל). אף פעם לא חשבתי שאני מהאנשים שתאורה מלודרמטית יכולה לזעזע (לא הרבה דברים מצליחים, באופן כללי), אבל לפניכם ווידוי כואב: התאורה האובר-מלודרמטית *זיעזעה* אותי.
באמת, באמת שחבל על פנטום האופרה. בשביל המוזיקה המציאו דיסקים… אם הסרט רק הורס, לא היתה סיבה לעשות אותו.
שיקגו והפאנטום הם סוגים שונים של מחזות
שיקגו הרבה יותר ג'אזזי באופי שלו והרבה יותר אירוני ולוקח את עצמו בקלות, גם בגרסה הבימתית השחקנים קופצים מדלגים ורוקדים תוך כדי שירה.
לעומתו, הפאנטום הוא סיפור שלוקח את עצמו (רוב הזמן) ברצינות, שלא לדבר שהוא מבוסס על התרבות של האופרה במאה ה-19 שאם תרצו או לא היא אנשים שפתאום עומדים במקום ופוצחים בשיר העלול להימשך שעה (תלכו לראות פעם אופרה, יכול להיות *מאוד* משעמם). דרך אגב, הקטעים מהאופרות, הם ציטוטים מאופרות אמיתיות מה שמכתיב בין השאר את ההעמדה שלהם.
שיקגו לעומת זאת גם במוזיקה וגם בכיאוגרפיה מתבסס על סגנון של שנות ה-30 שהיה מאוד קברטי (זוכרים את Welcome to the cabert של לייסה מינלי?) וג'אזי מצד שני בשיקגו שעליה מבוסס הסיפור.
בשיקגו המחזמר/והסרט יש גם דגש הרבה יותר חזק על ריקוד (מתי בפאנטום במחזמר/סרט רקדו? כמעט ולא).
על כן ההשוואה בין שני מחזות הזמר האלו זה Comparing Apples to Oranges. זה כממו ההשוואה בין החיים יפים לפסנתרן/רשימת שינלדר. שניהם יפים (כן או לא) אבל הסגנון שלהם הוא מאוד שונה לרע ולטוב.
לסיכום שניהם בנים אהובים (ראיתם אותם גם בגרסה הבמה וגם בקולנוע) אבל לכל אחד מהם סגנון משלו.
יהונתן.
שיקגו והפאנטום הם סוגים שונים של מחזות
לא שראיתי הרבה מאוד אופרות, אבל אלו שראיתי(חליל הקסם, טורונדוט, כרמן, ועוד כמה) לא היו בהפקות מודרניות במיוחד, ושם הזמרים לא היו "עומדים במקום ופוצחים בשיר העלול להימשך שעה".
להיפך- ברוב האריות הזמרים גם זזים תוך כדי שירה.
למשל כרמן שקוראת בקלפים עם עוד שתי נשים ורואה רק מוות, או פפגנו ופפגנה שמשתעשעים אחד ליד השני (ומסביב לעץ על הספסל בגינה) תוך כדי שירה.
בכלל, כדאי פעם לקחת איזו אופרה ב-DVD (או ללכת לבית אריאלה ולצפות שם באוסף שלהם). זה הרבה פחות משעמם ממה שנהוג לחשוב (ההמלצה שלי- כרמן).
במקרה השבוע צפיתי בדיוידי של כרמן
אז ייתכן שהם לא עומדים לגמרי במקום, אבל אנחנו לא נראה אותם עושים שפגטים ופירואטים באוויר (מישהו הזכיר פלייבק?) וגם לא ריקודים כמו בשיקגו. יותר לכיוון עמידה עם הרבה רקדנים שרצים מסביבך בדומה בסצנת חניבעל בסרט. (דרך אגב הערת טריוויה קטנה, הפאנטום בגרסה הבימתית שלו מצטיין בשימוש בתפאורות מדהימות, בין השאר מדובר בפיל (פלסטיק) בגודל אמיתי שזז על הבמה, ובצנות האגם שמתחת פמוטים שיוצאים מהרצפה ועוד ועוד… שלא לדבר על הנברשת שצונחת… רק עוד מחזמר אחד מעלה פילים בסדר גודל שכזה… ניחשתם נכון, מלך האריות בסצנת גלגל החיים, אבל האריה שם יותר מגניב :-) ).
אז לסיכום, התנועה באופרה הרבה יותר סטטית מבמועדון וזה מה שההודעה המסורבלת הזו באה להגיד.
לכן, מצופה שבשיקגו יזוזו יותר טוב.
אז אל תשווה ל'שיקגו'.
הזכרת את 'כרמן' וציינת ששם ה"תזוזה" היא תזוזה של אנשים ברקע. אבל אפילו את זה לא היה ב'פנטום האופרה'. המקסימום שקרה שם מבחינת תזוזה זה כריסטין וראול ששרים אחד לשני על הגג, והפנטום מציץ בהם מאחורי עמוד. זהו.
יש המון הבדל בין במה וסרט
על הבמה, כשזמר טוב באמת שר, הוא לא *צריך* לזוז. הנוכחות שלו מספיקה. בסרט זה פשוט לא עובד ככה.
משעשע, אבל זה בדיוק הפוך מהמציאות.
דווקא על הבמה צריכות להיות תנועות ותזוזות גדולות מהחיים, בעוד המצלמה כל כך רגישה, עד שהיא קולטת מה את חושבת.
על הבמה, פחות משלושה צעדים זו לא "תזוזה" אלא "מחווה". ואם המחווה שלך היא פחות מאשר grand gesture – הרי שכמוה כלא קיימת.
לא בכדי אומרים על אנשים שהתנועות שלהם מוגזמות שהם תאטרליים. משום שהבמה גדולה, ועל הבמה חייבת להיות תזוזה גדולה.
לעומת זאת, בסרטים במיוחד (בטלוויזיה פחות, כי זה בעיקר עניין של קלוזאפים) חשוב מאוד ללמוד לא לזוז סתם, ולא לפזר אנרגיה קינטית, אלא לשמור הכל בפנים. אם בצילום "מיד שוט" (מהמתניים ומעלה) מותר לשחקן עוד לזוז, בקלוז אפ אין לו בכלל מקום לתנועה, והוא מוגבל. שלא לדבר על זה שמטעמי קונטיניואיטי (את יודעת, כשצריך לערוך את זויות הצילום לכדי סצינה אחת חלקה ומושלמת) כל זווית צילום צריכה להיות זהה מבחינת השחקנים. רק המצלמה משנה את עצמה. השחקן אמור לחזור בדיוק על התנועות שהוא עשה, ועל מנת לעשות את זה מבלי ליפול לטכניות יתר ולאבד מהמשחק, רב התנועות הן תולדה של ביטים (beats). רק ברגעים שבהם משהו השתנה תבוא תנועה חדשה. כמובן, זה לא "חוק בל יעבור", אבל אלו העקרונות. יש שחקנים שמשתוללים יותר, כי הם כוכבים ולכן יכולים, והם לוקחים בחשבון שהעבודה של העורך תהיה כמעט בלתי אפשרית. ועדיין.
על במה יש מקום לתנועות גדולות. מול המצלמה צריך ללמוד לעבוד מתוך שקט.
אם כך, ב'פנטום האופרה' יש שחקני פוקר מעולים.
זה לא קשור לפוקר.
תסתכלי על דפ, למשל, כשהוא בקלוז אפ. כמעט ואין תזוזות.
תסתכלי על פאצ'ינו, אותו כנ"ל.
ועכשיו אני אפנה אותך לסדרת טלוויזיה שלא מצאתי פה איסור לדבר עליה (פשוט כי שם ממש רואים את ההבדל). מכירה זהות בדויה?
יופי.
שימי לב שהחברה השחורה של סידני, פרנסי, היא כמעט היחידה שכן מזיזה את הפרצוף שלה כשהיא מדברת. השאר כמעט ולא (כלומר, יש כאלה שרק מדברים וישר מתקמט להם כל המצח, אבל זו בעיה אחרת). ואחרי שתשימי לב לזה במיוחד, תסתכלי ותראי מי נראה לך יותר אמין.
להפתעתך, תגלי שזה אלו שלא מזיזים את עצמם יותר מדי. משום מה, זה מיתרגם לאמינות.
לא משום מה, בעצם.
הסיבה היא פשוטה – מה שלא יכול לצאת באנרגיה הקינטית נשאר בגוף, בבטן, בעיניים. ואת *זה* המצלמה קולטת נפלא.
אני מסכימה
כריסטין לא זזה הרבה, אבל העיניים שלה מביעות הכל – התרגשות, אהבה, אימה, צער, כאב…
רוב הסרט היא בעיקר מפוחדת (גם אני הייתי במקומה) ולכן עיקר ההבעה שלה היא פרצוף מיוסר/חושש/מפוחד אבל זה כבר קשור בעלילה עצמה. את מה שהיא מרגישה בפנים היא הצליחה להעביר לי נפלא.
אני חייבת לציין שהעלילה בסרט אכן איכזבה אותי (במיוחד הסוף שהיה קצת אנטי-קליימקסי לטעמי) אבל זו לא הסיבה שבאתי. גם ב-CATS אין הרבה עלילה… אם זה המחזמר, זה המחזמר, לטוב ולרע. כמו כן לא ציפיתי לריקודים ותזזיות ויזואלית מסרט שהוא מחזמר "קלאסי" ועוד בסגנון אופראי (לפחות חלקית). הויזואליות לא לקתה בחסר – התפאורה והתלבושות היו מצויינים והעבירו היטב את האווירה. לפי מה שאנשים אומרים הסרט מאד נאמן לגירסה הבימתית וזה מצויין מבחינתי, כי אליה אין לי כרגע את האמצעים להגיע… אולי כמחזמר הוא לא מספיק "מעניין" או מרתק את מי שהשירים לא מצליחים לסחוף, וזה בסדר. כל אחד ומה שהוא אוהב. נהניתי מאד מהשירים בסרט, על אף שהם נטו להיות קיטשיים במקצת ומאד דומים סגנונית (אבל זה אנדרו-לויד וובר, ואני כבר יודעת שאני לא גרופית גדולה שלו).
בתור חובבת מושבעת של מחזות זמר רציתי סוף סוף להכיר את המחזמר ולהיכנס לחוויה הזו שנקראת 'פאנטום האופרה' ואני חושבת שאת זה בהחלט קיבלתי.
אני לא מסכימה
למרות שהסרט עוקב אחרי המחזמר, לראות אותו על הבמה זה אחרת. קודם כל, הפנטום יודע לשיר, על סף המהפנט, וההבדל הוא עצום. בנוסף, תזמורת חיה, נוכחות של זמרים, סצנות גרנדיוזיות על הבמה, ואפקטים של עשן, מראות וניברשות פשוט מעתיקים את הנשימה.החוויה היא אחרת לגמרי, וגם אם במבט לאחור אני יכולה להסכים איתך שכן, השירים קיטשיים, בתאטרון עצמו פשוט לא שמתי לב, וגם אנשים אחרים שכמוני בנסיבות נורמליות הם ציניים להחריד דיווחו על אותה תופעה. אז כן, כרגע את לא יכולה לראות אותו, אבל אם פעם תהיה לך ההזדמנות, הדבר האחרון שאת צריכה לחשוב זה שכבר ראית אותו כסרט וזה ממילא אותו דבר. זה היה יכול להיות, אולי, עם במאי טוב, תסריטאי טוב ועורך טוב, אבל זה לא.
ודאי שלראות את זה על הבמה זה שונה
לא ניסיתי לטעון אחרת.
ראיתי כמה וכמה מחזות זמר על הבמה וזו חוויה שונה ונפלאה ביותר, ללא ספק החוויה המועדפת עלי, אבל אין לי כרגע את האמצעים להשיג אותה, אז בשלב זה הסרט זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע (זה עדיף בעיני על להאזין לדיסק, כי הרבה יותר קשה לי להתחבר למחזמר כשאני רק שומעת את השירים ולא רואה אותו באיזשהו אופן).
באשר לשירים הקיטשיים – זה כבר עניין של טעם מוזיקלי. אני בספק אם הסיבה לקיטשיות היא שראיתי אותו בקולנוע, כיוון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי עם שירים של אנדרו לוייד וובר… אני משוכנעת שהייתי נהנית יותר מהגירסה הבימתית, אבל מסופקת אם היא היתה משנה את דעתי על השירים עצמם.
אמרת שהמצלמה בסרט כה רגישה,
עד שהיא קולטת מה השחקן חושב. כוונתי ב"שחקני פוקר" היתה, שב'פנטום האופרה' הם כאלה אטומים, עד שאי אפשר אפילו להבין מה הם חושבים.
בניגוד לטריליאן, אני לא מצאתי בעיניים הנוצצות והלחות של כריסטין שום רגש.
לא התכוונתי לטכניקת העריכה.
כצופה, אם אני בתאטרון בהפקה של פנטום האופרה, וכריסטין בוחרת לשבת על הרצפה ולא לזוז בזמן ביצוע מדהים ל wishing you were somehow here again, שלא תזוז מצידי – הנוכחות, הקול, הסביבה (תאטרון חשוך, אוירה) מאפשרים לזמר טוב לרגש גם אם הוא לא זז, ופשוט עומד ושר. חוץ מזה, יש איזו הבנה לא לגמרי מודעת שקשה להתרוצץ ולשיר בו זמנית, ולכן הקהל יקבל את זה שבשירים קשים הזמר יעמוד במקום אחד, וכו'. בסרט ברור להכאיב שזה פלייבק, ו*אין* נוכחות של הזמר – ולכן כשכריסטין עומדת ושרה, זה פשוט משעמם, למרות שהמוזיקה נפלאה. נוצר מצב אבסורדי שבדיסק אני יכולה לשמוע את "מוזיקת הלילה" כמה פעמים רצוף, ובסרט פשוט רציתי שהפנטום יגמור כבר לשיר ויקרה משהו.
לא הבנת את מלוא כוונתי.
העריכה לא קשורה לזה – העריכה היא רק עוד נדבך. עוד סיבה למה בקולנוע יש לפשט את התנועות, ולמקם אותן רק היכן שהן ממש נחוצות.
הכי חשוב הוא שמול מצלמה יש הרבה פחות מרחב תנועה, בניגוד לבמה.
עכשיו אני עוד לא ראיתי את הסרט, כך שאני לא יודעת לענות לך לגבי הסצינה הספציפית. יכול להיות שהיא מצולמת במאסטר שוט, וכל הגוף שלה חשוף למצלמה, ויש גם רקע. ובמקרה כזה באמת אפשר להבין שתחסר תנועה. אבל אם היא מצולמת בקלוז אפ, זה משנה הכל.
בכלל, ההבדל החשוב הוא שמול מצלמה, גם צעד אחד הוא תזוזה, בעוד על במה – פחות משלושה צעדים זו בסך הכל "מחווה".
ותעשי לעצמך ניסוי, אם תוכלי.
קחי שני אנשים שיעמדו קרוב אחד לשני – מספיק קרוב אבל שהם עדיין ירגישו בנוח, בלי לפלוש זה למרחב של זה.
עכשיו תסתכלי איך זה נראה מהמצלמה.
הם פשוט נראים נורא רחוקים.
עכשיו תקרבי אותם ככה שהם יתחילו לחוש קצת אי נוחות מרב קרבה, ותסתכלי שוב. הפעם במצלמה, הם ייראו כמו שהם נראו לך קודם במציאות. מספיק רחוקים בשביל למנוע מבוכה.
זה מדגיש הכי טוב עד כמה מול המצלמה הכל הרבה יותר קטן ורגיש.
במקור, זו את שלא הבינה אותי.
זה לא קשור לחוסר תנועה, למחוות תיאטרליות, למשחק מאופק. זה פשוט אנשים שעומדים ושרים, וממשיכים לעמוד ולשיר, ופשוט לא זזים. אני אולי לא מתמצאת בצילום ועריכה, אבל כן יצא לי לראות סרטים פה ושם, ואני די בטוחה שלשחקן מותר לזוז מדי פעם. ובכל זאת, בפאנטום לא עושים את זה. למה? לשומאכר פתרונים.
אבל אני לא התייחסתי לפאנטום ספציפית
אלא להערה שלך שעל הבמה אפשר לא לזוז, אבל מול מצלמה חייבים.
זו פשוט הנחת יסוד שגויה.
זה הכל.
(יחד עם זאת, לא לזוז בכלל לא עובד *אף פעם*. בטח שלא במשך שיר שלם)
זו לא הנחת יסוד שגויה.
את פשוט התייחסת למובן הטכני (על הבמה לא רואים אם לא זזים, ובקולנוע כן), בעוד שאני התכוונתי לזה שעל הבימה יש אלמנטים נוספים, של נוכחות ואוירה, שבסרט אין.
אהבתי את הסרט
מסכימה לגמרי סרט נהדר. איך שיצאתי הלכתי לביקור קטן בחנות התקליטים הקרובה ואפשר כבר להבין את ההמשך. וחייבים להודות שכשזה בקולנוע זה יהיה יותר מושקע מבמחזה כי זה קולנוע. משחק מדהים שירים מדהימים ופנטום מדהים.
תראי, תשמעי, תביני...
אז נכון, זה לא המיוזקל הכי טוב בעולם.
כלומר בתור סרט – זה לא ממש ממצה את יכולות המניפולציה הרגשית של המדיום. אולי אפילו הרבה פחות מזה. אבל רבאק, זה מיוזיקל, אסור אסור אסור שלא לאהוב אותו, לפחות לא בקהילה שאני שוהה בה. או במילים אחרות: בשבילי ובשביל כל דומיי חובבי המיוזקלז מדובר סך הכל בסרט שמספק את הסחורה: השירים הגרנדיוזים, המוזיקה הסוחפת והתיאטרליות הבלתי-הגיונית, הכל שם. אז למה לא?
כריסטין
בוודאי תשמח מאוד לשמוע על כתב העת החדש לענייני שירה: "הו!".
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3021765,00.html
אבל לא דיברת בכלל על
השירים שממשיכים להיות בראש שעות וימים.
אימת הפאנטום
פאנטום האופרה הצליח להרדים אפילו את הנעזר העיוור שלי, כפי שסיפר. הוא הבין את העלילה, אבל השירים לא קסמו לו במיוחד- ומדובר באדם מבוגר חובב אופרה.
עניין של טעם, אני מניחה.
לי למשל, הם קסמו מאוד.
לי תמיד נדמה שהפנטום הוא תירוץ
נניח שאתה יושב באופרה עם זוגתך (שתחיה) ועוד שני זוגות חברים.
לפתע נזכרת בטנך במנת הפול הכפול שזללת לא מכבר; עננת צחנה נוראית מתפשטת מכיוון ישבנך ומאיימת לעשות שמות באפיהם של שכניך.
אוי לבושה, אוי לכלימה, מה יהיה? אל יאוש, יש מוצא!.
אתה פשוט מפריח בנונשלנטיות: "איזו חוצפה יש לפנטום האופרה הפלצן הזה!".
לכן הפנטום הוא פשוט תירוץ נוח… (כנראה שגם ליוצרי סרטים).
אימת הפאנטום
רק כדי לציין פנטום האופרה הוא לא באמת מוסיקה של אופרה אלא רק בנוי בסגנון של אופרה (מדברים בשירה). אחרי הכל זה עניין של טעם לדעתי השירים מדהימים.
נא לא לשכוח:
איך בדיוק הנהג של הכרכרה יודע איך להגיע "לקבר של אבא שלי"? בלי אפילו מספר חלקה, וכאלה. אותי זה הרשים.
אבל אז הם הגיעו לקבר, והבנתי. א. הוא לא לקח אותה לקבר, סתם הוריד אותה בכניסה ונתן לה ללכת לבד.
ב. מי לא שמע על הכנר שבמקום לדאוג לעתיד של בתו בנה לעצמו אחוזת קבר מפוארת?
אוי, נורא הפריע לי ה''עתיד'' הזה של כריסטין.
כל הזמן קיבלתי את ההרגשה שהיא מין קרבן שמעלים לפנטום, מינחה. הסרט כולו היה בנוי ככה – הילדה התמה שהובאה לגור בבית האופרה כדי שלפנטום יהיה איך להעסיק את עצמו, והוא יעזוב במנוחה את שאר העובדים; הבתולה הזכה שכולם יודעים איך ייחרץ גורלה, ורק מביטים מהצד (מאדאם ז'ירי שמביטה מהפינה איך הפנטום נועל את כריסטין בחדר, מנידה בראשה בשתיקה, והולכת. והיו עוד מקרים). לרגע כבר חשבתי שבאיזשהו שלב יעקדו אותה על מזבח וישאירו אותה שם כדי שהפנטום יקיז את דמה.
לא יודעת איך זה במחזה,
אבל לפחות בספר ראול הוא לא רק המחזר הראוי, אלא גם האפשרות היחידה. הפאנטום הוא סטוקר פסיכופט (שמופיע בכל הספר כולו לאולי פרק וחצי).
בכלל, הספר עסק הרבה יותר בראול מאשר בכריסטאן והפאנטום גם יחד.
לא רק ב'שייקספיר מאוהב'. גם בארץ קרה משהו דומה.
יש איזה מחזמר, נדמה לי 'מרי לו', שהכוכבות הראשיות שלו הן יעל בר זוהר ומיכל אמדורסקי, לסירוגין. והיה איזה יום שמישהי מהן חטפה פתאום איזו מחלה ולא יכלה להופיע, והשניה לא יכלה להחליף אותה בגלל הופעה אחרת שכבר היתה קבועה לה. אז לקחו שחקנית אחרת, ששיחקה במחזמר באיזה תפקיד שולי, ובגלל שהיא משחקת בו כל כך הרבה, הכירה כבר את התפקיד של אמדורסקי/יב"ז בעל פה.
בדרך כלל, במיוחד בשירים
צריך להיות under study.
במקרה של יב"ז ואמדורסקי, קשה לי להאמין שמי מהן היא מחליפתה של השניה, אלא זה יותר "שתי כוכבות לסירוגין", ולכן סביר שלמקרה כזה תהיה להפקה באמת אנדר סטאדי.
בסרט הפטרונים החדשים שואלים מפורשות אם יש אנדרסטאדי והחבר'ה עונים להם שלא, אין כזו.
אגב, במחזמר המקסים-מדהים-נפלא-משובח "הנער מארץ עוץ", לא היה לכוכב הראשי, יו ג'קמן, אנדרסטאדי. בימים הנדירים בהם יו לא יכול היה לעלות לבמה, בוטלה ההצגה לחלוטין, ונדחתה למועד מאוחר יותר.
לפי מה שהבנתי, זה היה וואחד תקדים בברודוויי. לפי מה שראיתי ממנו – זה היה בהחלט מוצדק.
אבל זה באמת סספינד.
מה שהפריע לי היו הקפיצות – עוד באותו ערב, למחרת בבוקר – חרף ההצלחה, כבר יש מחזה חדש מוכן. מה נסגר?
ואני עדיין לא מבינה איפה הבעיה
אכן אומרים שלקרלוטה לא היתה מחליפה, ובאין מחליפה רשמית, מאלתרים. ביטול היא אופציה אחרונה שלא ששים להשתמש בה, בפרט אם מדובר בפרמיירה חגיגית… אז הנה מצאו מישהי שיודעת את התפקיד, והאחראית אומרת שהיא סומכת עליה שהיא מתאימה, אז למה לא?
אני יכולה לספר מנסיוני האישי שבתור ילדה (זה היה באיזור 1988) לקחו אותי לראות את המחזמר פיטר פן עם חנוך רוזן, חני נחמיאס וחיה סמיר ששיחקה את טייגר לילי. אבל מה, בשבת בצהרים בה ראינו את המחזמר, במקום חיה סמיר קיבלנו בלונדה לא מוכרת שלא ממש היתה חזקה בשירה (חני נחמיאס עזרה לה ושרה איתה את השירים שלה). בדיעבד קראנו בעיתון שבאותו יום סמיר דפקה נפקדות במפתיע, ועוזרת הבמה (או משהו אחר בסגנון,כבר לא זוכרת בדיוק) היתה ההחלפה שאילתרו ברגע האחרון. תאמיני לי שהיא לא היתה קרובה לרמה של כריסטין (או ברמה של נערת מקהלה שיש לה יכולות שירה ומכירה את הצגה מהצד של הבמה), כי היא לא היתה לא שחקנית ולא זמרת. אבל היא הכירה את התפקיד, וזה מה שהיה, שנאמר "זה מה שיש, ועם זה ננצח".
יפה לך כפפות
מה אומר ומה אגיד?
ענית לי כמעט על הכל. סחתיין.
לגבי המהירות של הדברים, זה סתם צרם לי בעיקר.
לגבי מג – אבל היא נראית כמו מירנדה מאופרת, לא כמו השחקנית השניה! והן ממש לא היו כאלה דומות, בשביל שהבת תגדל להיות זקנה שנראית כמו האמא שלה.
בעניין המבטא – דא?! ברור שיכול להיות לאם ובת מבטא שונה. אני מכירה מספיק אמהות ישראליות עם בנות אמריקאיות, וגם יש לי מספיק קומון סנס משלי.
העניין הוא שהבת גדלה, כמו האם, בפריז. אז למה ללהק מישהי שלא יכולה להעלים את המבטא הבריטי שלה?
כסא הגלגלים לא כזה חשוב, אבל הוא שקול מבחינתי לסכין של היצ'קוק. הראו לי את זה בהתחלה, ואני מצפה שיסבירו לי איך זה קרה. לא סתם "הזדקנתי".
כריסטין *כן* היתה יתומה מסכנה. באופרה לבד, כילדה, ה"מלאך"גילה אותה. לו חייתה בפנימיה כלשהי, לא היתה יכולה ללמוד אצלו בלי שאף אחד ידע. בנוסף, כשהפטרונים החדשים באים הם אומרים פתאום "דיי? אין קשר לכנר המפורסם במקרה?"
כלומר, אף אחד לא מקשר בכלל. בדרך כלל ילדים של מפורסמים שמתו בגיל צעיר ממשיכים להיות מוכרים בתור "הילדים של…" ולא סתם "נערת מקהלה".
לגבי הקבר שלו, הגזמתי עם ה"מפואר בתבל" אבל באותו בית קברות, כל קבר אחר היה מצבה פשוטה. זו היתה אחוזת הקבר היחידה בשטח. אני בטוחה שהיה צריך בשביל זה כסף. ואיך אותם מוקירי זכרו לא דאגו לממשיכת דרכו? לפי מה שג'ירי אומרת, היא אספה אותה אליה, ומשתמע מזה שהיא אספה אותה כדי שלא תהיה לבד. לא כפטרונית או משהו.
לגבי רוסום מול ברייטמן – בעיני שתיהן נפלאות. בעניין הפאנטום – המקורי בהצגה טוב לאין שיעור.
ורוסום ממש אבל ממש לא נראית בת 18. לא לי לפחות.
כפפות פליז כחולות
לגבי מג – מסכימה שהיא נראית כמו אמה מאופרת. בהנחה שאני לא טועה, ייתכן שפשוט היה קל יותר לאפר את מירנדה מאשר את השחקנית של מג שהיא מאד צעירה… לא יודעת, זה סספינד מבחינתי.
לגבי המבטא – שוב, לא משהו שנראה לי מהותי במיוחד. אני לא יודעת אם היא יודעת להעלים את המבטא שלה, כי לא נראה לי שהיא אפילו ניסתה (אני יוצאת מנקודת הנחה שלא ביקשו ממנה). אפשר לבוא בטענות לבמאי, אבל לי זה לא הציק.
גם בנושא כסא הגלגלים או הקבר – לא יודעת למה זה עד כדי כך מציק לך… מבחינתי כסא הגלגלים פשוט היה שם, יש מספיק זקנים שהולכים עם מקל או לא ממש הולכים, זה לא נראה לי פרט מעניין מספיק להתעכב עליו. הקבר של אביה היה גדול? נו, אז היה גדול. לא ראינו את כל בית הקברות, רק באיזור שבו כריסטין הלכה. גם אם זה הקבר הכי גדול בבית הקברות, זה לא נראה לי פרט מהותי. יש סצינה דרמתית שמתרשת שם, אמרו לתפאורן "יאללה, תארגן קבר מרשים שיהיה רקע טוב להתרחשות". כיוון שאביה היה מוזיקאי מפורסם, זה מסתדר בסדר גמור. אם יש הרבה גדלים, מישהו צריך להיות הכי גדול.
כריסטין היתה יתומה? כן. מסכנה? אני לא ראיתי עליה מסכנות. אז הורים לא היו לה, וזה בטח לא פיקניק, אבל מאדם גירי לקחה אותה תחת חסותה, הבת שלה היתה חברתה הטובה, היא לא היתה רעבה ללחם, היו לה בגדים ואיפה לישון בלילה, והיא זכתה לקבל חינוך איכותי בפנימיה של האופרה. חוצמזה היה לה מורה מיוחד, שהיא היתה מתגנבת אליו בלילה (וכיוון שהוא איש המיסתורין ומכיר כל מיני מעברים נסתרים, מסתבר שהיא הצליחה לחמוק בלי שישימו לב, זה לא בלתי הגיוני).
העובדה שאביה היה מפורסם והיא לא לא ממש מרעישה – אנחנו לא תמיד יודעים על הילדים של סלבז מפורסמים אפילו היום. אם אביה לא חשף אותה לאור הזרקורים, למה שמי שלא מכיר אותו אישית ידע שיש לו בת? יש לך מושג מי הילדים של זובין מהטה? (לי לא). הפטרונים רואים את הנערה היפה והיא צדה את עיניהם, וכשהם שומעים את שמה הם שואלים אם יש לה קשר לכנר המפורסם. סטנדרטי לגמרי, אני ממש לא מצליחה להבין איפה יש כאן משהו לנטפק.
לא היו שם כ"כ הרבה נערות מקהלה ולהופיע באופרה זה לא כזה דבר של מה בכך… כוכבים ראשיים יש מעט, אבל גם להיות בליווי זה לא "סתם". רוסום אגב מופיעה באופרות מגיל 7… והיא אולי לא נראית בת 18, אבל על זה תתווכחי עם ימד"ב.
אני יודעת בת כמה היא
זה פשוט היה שוק.
למרות שבמיסטיק ריבר היא באמת נראתה טינאייג'רית.
ואני מניחה שהיתר הוא עניין של דעה, ושל מה קביל בעיניך כסיספונד, לעומת מה שקביל לי.
אותי זה מעצבן ונראה לי כמעט כמו הזנחה פושעת, והפרטים האלה מציקים לי וגורעים לי מהצפייה. לך לא.
אשריך וטוב לך.
לגבי האיפור – זה לא משנה.
ברגע שאת הופכת מישהו לזקן – הפכת אותו לזקן.
כשהייתי בת 19 למדתי איפור עם עוד חיילת מהבסיס שלי, שהיתה גם היא בת 19. כשהמורה הזקינה אותי נראיתי זקנה מאוד, וגם כשאני, על אותו עיקרון, הזקנתי את החיילת, היא נראתה זקנה.
אז אם אני הצלחתי – בהחלט לא מסובך יותר.
ממילא צריך את כל הלייטקס והשטויות.
השחקנית הטובה ביותר בסרט היא...
מירנדה ריצ'ארדסון המדהימה, המשחק שלה פשוט יפהפה ולדעתי היא אחת השחקניות הטובות שיש היום והיא גם שיחקה בסרט הטוב ביותר שהיה אי פעם והוא כמובן "סליפי הולו" עם ג'וני דפ וכריסטינה ריצ'י בבימויו של האחד והיחיד טים ברטון. וגם ב"פאנטום האופרה" היא לא מאכזבת וממשיכה במשחקה המשובח שמוסיף מאוד לסרט, מי יתן ויירבו כמוה בכל הוליווד.
חתיכת אגו טריפ יש לך
דווקא התפקיד הכי טוב שלה הוא בטלוויזיה
לפחות לטעמי. היא משחקת מדהים בסיפורי עמים.
וקצת על הנזקים הפסיכולוגיים שתועדו בקרב הצופים -
http://www.theonion.com/news/index.php?issue=4051&n=1
התסמונת זכתה לשם PMSD, ואחד הרופאים מסביר –
וקצת על התסמונת –
אני פותח את הקליניקה הראשונה בארץ לנפגעי PMSD !
למי שמתקשה בתשלום הטיפול המלא, אפשר גם לקבל פסיכולוגיה בגרוש.
פנטום האופרה
לדעתי דווקא הסרט היה מאוד יפה ומרתק והמשחק נהדר. אני מאוד נהניתי ממנו. יש לי קצת רקע במוסיקה ואני חייבת להודות שהרמה שם לא כל כך גבוהה מבחינת הפנטום אבל מאוד מספקת. סרט מומלץ מאוד מבחינתי-לא הצלחתי עוד להתאושש ממנו. הוא משאיר לאחריו הרגשה מיוחדת של אהבה ושנאה כעס ורוגע בקיצור-מאוד מיוחד ומומלץ…
קצת כבוד
כאחד שראה עם את המחזה המקורי וגם את עיבוד הברודוואי של אנדרו לויד וובר הרשו לי לומר:
יש קושי אדיר להכנים מחזה/עיבוד מוזיכלי בימתי לתוך מסך הכסף. מצד אחד יש יותר אופציול לתת נופח חדש להפקה מצד שני כל היחודיות של התלבושת והתנועתייות צריכים להיות מצומצמים שיכסו בסט שגודלו כחצי מבימות המפוארות.
העיבוד הקולנועי הזה לדעתי אינו מוערך מספיק ומדובר פה לדעתי בהצלחה שיבינו אותה ויעריכו אותה עם הזמן
סט שגודלו כחצי מהבמות?
מה פתאום? זה לא קולנוע ישראלי, זאת הפקה במיליוני דולרים, ואפשר לבנות סטים גדולים כמה שרוצים. מה, לא?
או איזה סרט
מהממם אבל קצת מפריע לי זה ששמו את אמי רוסום היפיפיה שהיא בת 19 למושא אהובה ראול בן 32 אני רצינית זה לא קצת יותר מידי מבוגר בכול מיקרה לא היה אפשקר אפילו לזהות אותו אמא שלי לא האמינה שזה אותו בחור ממחאכים באמריקה בכול מיקרה סרט מהמם שווה צפיה
נכון
הפרשי גילאים כאלו באמת לא מציאותיים. מה?! מה שמעתי? קייטי הולמס בהריון??!
נכון לגמרה
עם הבאמאי של פנטום האופרה רצא ללהק שחקנים שקרובים לגילאים האמיתים שאז היתה אמי רוסום בת 18 והדמות בד 16 אבל גם הדמות של ראול בערך בגיל הזה אחרת איך השם שיחקו כילדים אז הדמות מקסימום בת 20 זה עדין איזה 12 שנה היו צריכים ללהק מישהוא יותר צעיר
אם לא - אז לא...
אם הפאנטום היה עם מסכה (בסרט) יותר גדולה, זה סתם היה הורס, כי בסרט רואים כל פרט על הפנים, ואותו דבר לגבי התלבושת שלו בסרט… לא צריך להקצין כ"כ כדי שגם אלו במושבים הרחוקים ירואו (זה לא ההצגה)
לא היינו מבינים את המשיכה של כריסטין אליו, כאילו, יש את כל הסיפורים עם היפה והחיה, אבל באמת… עד כמה אפשר, זה אומנם "מלאך" המוסיקה שלה אבל צריך להיות גם חוש הגיוני.. הוא לא יכול הליות מעוות נורא… כמו איזה פרנקלנשטיין, אלא כמו כזה דרקולה… יותר גברי ולא מפלצתי…
ועוד משו, השחקנים אחרים… אלו שבסרט הרבה יותר…!
אה וגם, בכל זאת, הפאנטום אמור להיות מסתורי כזה ויותר "יעיל" לעלילה , כאילו, ראול באמת אמור להיות די מטרד טכני, כאילו, כריסטין מתאהבת בו בגלל מראה ואומץ, ולא בגלל שהוא צללית כביכול של אבא שלה… הרי העלילה היא סביב הפאנטום…
ולכל אלו שאומרים שהסרט (ובעיקר הסוף) מבלבל, זה נכון אבל זה ממש הקטע! מסתוריות…
משהו שמשאיר אותנו טרודים במחשבות על העלילה, (וכאן אני לא מסכימה עם הכתבה, זה בהחלט השאיר אותי פעורת – פה, זה ממש לא כמו הארי פוטר או משו, זה יותר מחושב ומיוחד) כי אחרי הכול זה הרעיון של הסרט, מתח, מסתורין הפוף בחשאיות וכמובן, השירים, במקום דיברים ש"מסבירים" את העלילה אנו לא מבינים אותה, זה סוד התסריט.
וואו, אני מגיבה מהזה מאוחר, אולי אחרי שנים…
(תרתי משמע…)
ושאלה פילוסופית: מאיפה יש לו את כל הדברים שם??? במרתפים שלו, ומאיפה צצים לו הבגדים? מדאם ג'ירי תופרת אותם???@!!
אז בקיצור (אני משתדלת…) הסרט מומלץ מאווודדד! נהניתי מכל רגע, הוא מיוחד ומעניין, וביחוד הפאנטום, עם העבר המצמרר שלו, לא פחד, רחמים… מומלץ!
שאלה:
"ועוד משו, השחקנים אחרים… אלו שבסרט הרבה יותר…!"?
תשובה
לדעתי פירוש המשפט מובן למדי מתוך הסתכלות על הקשרו הכללי. לפני הפירוש המוצע, נבחן שתי הנחות בסיס:
א. מהפסקה הראשונה ניתן להסיק בסבירות גבוהה שהכותבת ראתה הן את הסרט והן את ההצגה באותו השם.
ב. מסוף הביקורת ניתן להבין כי הכותבת ממליצה על הסרט וחושבת שהוא מוצלח.
בהתסמך על ההנחות שלעיל, להלן פירוש סביר בהחלט למשפט המדובר (פרשנות בסוגריים כפולים):
"השחקנים ((ה))אחרים ((משמע -בנוגע לשאר השחקנים, שאינם השחקן והשחקנית הראשיים, אליהם ניתנה כבר התייחסות ספציפית))… אלו שבסרט ((בניגוד לשחקנים המקבילים בהצגה)) הרבה יותר…((ודי לחכימא ברמיזא? נראה שמדובר בתכונה חיובית כלשהי אשר מאפיינת את השחקנים בסרט, ופחות, או כלל לא, את השחקנים בהצגה. נראה שהסיבה לאי פירוט אותה תכונה עלומה הינה אחת מהשתיים: 1) מדובר בתכונה מאוד אלמנטרית באופיה, למשל "בעלי יכולת משחק טובה" 2) מדובר באיכות כללית, je ne sais quoi כלשהו, אשר עמומה וכללית מכדי לנסח במלים)).
החוג לספרות מציג: ''פרשנות בלוגים למתחילים: תיאוריה ופרקטיקה''
או שהם פשוט יותר.
הגיוני שבסרט יש יותר דמוית משנה וניצבים מאשר בהצגה – אולי הכותבת פשוט התרשמה מכמות השחקנים בסרט לעומת ההצגה.
לגבי שיר מהסרט-
מישהו יודע איך נקרא השיר ששרים כשהפנטום מביא את קריסטין למערה שלו בפעם הראשונה? (אני מתכוון לשיר שהם שרים בדרך למערה, כשהם שטים בסירה).
אודה מאד לעוזרים.
לגבי שיר מהסרט-
שיר הנושא- The Phantom of the Opera.
תודה רבה!
הסרט והמוסיקה
השיר הראשון בין הפנטום לכריסטין, במחילתו הסודית יפיפה במיוחד, מומלץ לפחות לצפות בקטע השירה הזה בסרט. לגבי שאר המוסיקה בסרט-היא לא מרשימה במיוחד, אין שם שירים שננעצים חזק בנשמה, אולי רק המילים מרגשות.
את הסרט הערכתי על עלילתו האגדית והבדיונית,ההשקעה בעיצוב התפאורה, ומלבד זאת הוא גם גורם לרצות לקרוא את הספר כדי להעמיק בדמויות הפנטום וכריסטין, שבסרט הוצגו בצורה לא מספקת לדעתי. הפנטום עצמו היה יפה יותר מראול שהיה דמות חסרת נוכחות ואפילו מציקה כמו זבוב.
ציוני:8 מתוך 10.
קח בחשבון שהקשר בין הסרט והספר קלוש עד לא קיים.
למיטב זכרוני, הדברים היחידים שמשותפים למחזמר (והסרט שנצמד אליו למדי) ולספר הם הסיטואציה הבסיסית (יש פנטום במרתפי האופרה וכו') ושמות הדמויות.
תודה על ההבהרה:)
התרשמתי גם מהסרט ובייחוד מהמחזמר!!!
לפי דעתי הסרט טוב מאוד.
אבל השחקנית אימיי רוסום אמנם שרה יפה אבל אין לה עדיין קול בשל ומספיק טוב בשביל לשחק את אהובתו של הפנטום.
ג'רד באטלר גם שר יפה יחסית למישהוא שאין לו עבר בכלל במוזיקה ובשירה. לפי דעתי הוא עשה את העבודה שלו.
הסרט יפה,אבל זה ברור שהמחזמר עצמו יפה הרבה הרבה יותר,אם מוסיקה חיה והכל מול העינים (שידור חי כזה) התרשמתי מאוד מהמחזמר וגם מהסרט.
שמתי לב גם שהדמות של כריסטין בסרט היא הרבה יותר עדינה ופחות "חטטנית" כזאת מאשר במחזמר. לסיכום אהבתי את הסרט ואת המחזמר מאוד…
זה גם בהצגה
החלק הראשון של הסרט (עד הדלקת המנורה) זהה להצגה, מילה במילה.
פושע מלחמה.
המידה ולא ראיתם את המחזמר מעולם – אל תראו את הסרט.
במידה וראיתם את המחזמר – אל תראו את הסרט.
במידה ומשהו כלשהו – אל תראו את הסרט.
הסרט נוראי ולוקח מחזמר מופלא ונהדר והורס אותו בשיטתיות.
הדבר היחידי בסרט שקצת טוב זה הפאנטום. אני מדבר על ג'אדר באטלר בתור שחקן. הוא באמת מציג פאנטום מרשים מאוד.
חוץ מזה הכל בסרט גרוע מאוד. כרסטין (איימי רוסום) משחקת בצורה נוראית. חוץ מלתת מבטים סתמיים לחלוטין היא לא עושה כלום, הקול שלה נוראי וברוב השירים היא דוחפת אותו מעבר לגבולות ההיגיון והתוצאה השמיעתית היא נוראית. עדי, לדחוף צרצר אל האונה השמאלית ולחתוך את הוורידים.
התפאורה לעיתים יפה אך לרוב מגוחכת, [הבית של הפאנטום נראה כאילו ילדים בנו אותו מלגו], הקול (השירים) לא תואמים לתמונה במקרים רבים, מה שופך את הצפייה לבלתי נסבלת. מינימום בסרט מוזיקלי זה סנכרון בן הראיה לשמיעה. אפילו בזה הבמאי נכשל.
את פרימדונה מבצעת שחקנית גרועה עם מבטא איטלקי מוגזם שמגחיך את כל הדמות והופך גם אותה לבלתי נסבלת.
היתרון היחידי שיש בסרט הזה הוא שלאחריו אתם תדעו להעריך כל הפקה של הפאנטום אפילו אם זו תהיה הפקה של גן רותי.
לחלוטין לוותר.