 |
||
| בטקס פרסי האקדמיה האירופית 'גומורה' האיטלקי לקח את רוב הפרסים, ו'ואלס עם באשיר', שהיה מועמד לארבעה, הסתפק בפרס הפסקול הטוב ביותר. בינתיים, בטקס אחר, הוא חלק עם 'Man on Wire' את פרס הסרט התעודי(?) הטוב ביותר. | 
07.12.2008
|
|
יומית
בטקס פרסי האקדמיה האירופית 'גומורה' האיטלקי לקח את רוב הפרסים, ו'ואלס עם באשיר', שהיה מועמד לארבעה, הסתפק בפרס הפסקול הטוב ביותר. בינתיים, בטקס אחר, הוא חלק עם 'Man on Wire' את פרס הסרט התעודי(?) הטוב ביותר.
בטקס פרסי האקדמיה האירופית 'גומורה' האיטלקי לקח את רוב הפרסים, ו'ואלס עם באשיר', שהיה מועמד לארבעה, הסתפק בפרס הפסקול הטוב ביותר. בינתיים, בטקס אחר, הוא חלק עם 'Man on Wire' את פרס הסרט התעודי(?) הטוב ביותר.
דוקמנטרי
אני לא יודע מה ההגדרה של דוקומנטרי, אבל אני רואה את הז'אנר כמקביל לעיתונאות, וצורם לי לשמוע שואלס נחשב כדוקומנטרי, ועוד זוכה בפרס ככזה. הסרט מציג דיעה, נקודת מבט מאוד חד צדדית של אדם אחד.
לא זאת הבעיה
סרט תעודי מטבעו מביא נקודת מבט ספציפית. הוא לא דיווח חדשותי, והוא לא צריך להיות אובייקטיבי.
אבל 'באשיר', נדמה לי שסיכמנו בדיון קודם, הוא לא סרט תעודי. יש בו מעט מאוד, אם בכלל, ראיונות לא-מתוסרטים עם אנשים אמיתיים. וכל השאר אולי מבוסס על סיפור אמיתי – אבל תעודי הוא לא. יש על זה דיון ארוך כאן:
http://www.fisheye.co.il/waltz_with_bashir#345603
לא זאת הבעיה
אני לא סגור העצמי עם וואלס הוא תיעודי או לא – אבל:
" יש בו מעט מאוד, אם בכלל, ראיונות לא-מתוסרטים עם אנשים אמיתיים."
כמעט כל הראיונות בסרט, למיטב ידיעתי, לא היו מתוסרטים מראש. וכמעט כולם היו עם אנשים אמיתיים חוץ מדמות אחת שהוקראה ע"י שחקן (מכיוון שהאדם שעליו מבוסס התפקיד לא אישר את השתתפותו) – וגם הדמות הספציפית הזו מבוססת על אדם אמיתי במקור.
קרא את הפתיל ההוא שקישרתי אליו
הוא מתחיל מראיון שבו ארי פולמן אומר שרוב (אם לא כל) הראיונות בסרט היו מתוסרטים.
קרא את הפתיל ההוא שקישרתי אליו
קרא את הפתיל ההוא שקישרתי אליו
אני אגב קראתי ראיון מזמן שפולמן מסביר שהוא כתב תסריט שמבוסס על תחקירים ראשוניים כדי לתת לו הכוונה לאן למשוך את הראיונות, ואח"כ בראיונות הוא ניסה למשוך את המרואיינים לכיוונים שהוא חיפש בתסריט. אני לא מכיר כל כך שיטות עבודה לסרטים דוקומנטריים אבל זה די נשמע לי כמו שיטה לגיטימית לסרט דוקומנטרי
תיקון...
שתי דמויות משוחקות ע"י שחקנים:
בועז ריין בוסקילה וכרמי כנען.
אורי סיוון, רוני דייג, שמואל פרנקל, דרור חרזי, רון בן-ישי וארי פולמן – הם דמויות אמיתיות שמשחקים את עצמם בסרט.
אם אני לא טועה, אורי סיוון משחק את הפסיכולוג של פולמן,
וזה לא ה"תפקיד" שלו במציאות.
אם אני לא טועה, אורי סיוון משחק את הפסיכולוג של פולמן,
ראיתי את הסרט די מזמן, ממה שאני זוכר הוא משחק חבר שלו שאומר איזה משפט בהקשר פסיכולוגי, הוא לא מתיימר להיות אחד. כיש פסיכולוג בסרט, ליתר דיוק, פסיכולוגית,זה די מאופיין בצורה ברורה.
אני זוכר את זה אחרת.
מישהו כאן יכול לתמוך באחד מאיתנו?
הוא לא מוצג כפסיכולוג של פולמן
אורי סיון אומר שלכל אחד יש חבר פסיכולוג והוא החבר הפסיכולוג של ארי פולמן. לא נראה לי שהוא התכוון שהוא מוסמך להעניק טיפול נפשי, אלא שמערכת היחסים ביניהם מזכירה כזו של מטפל-מטופל. גם אני קצת פסיכולוג לחברים שלי לפעמים.
ואין לו שם קטע של שפה מקצועית?
כשהוא מדבר במונחים של הדחקה, טראומה וכדומה?
כי אם כן, נדמה לי שהטעות שלי די הגיונית, ושפולמן היה צריך להיות קצת יותר זהיר (או קצת פחות מניפולטיבי). אם לא, סתם טעיתי – ותודה על התיקון.
לא זוכר בדיוק
כפי שצויין במעלה הפתיל, יש בסרט גם ראיון עם פסיכולוגית מקצועית. הדחקה וטראומה הם מונחים מוכרים ולא משמשים רק אנשי מקצוע. אורי סיון מכיר את ארי פולמן מספיק טוב בכדי להעריך אותו כאדם. התפקיד שלו בסרט הוא לכוון את פולמן לזכרונות שעשויים לסייע בפתרון התעלומה. בגלל זה הוא מגדיר את עצמו כחבר הפסיכולוג.
אני מסכים שהניסוח יכול להטעות. ידעתי מראש שאורי סיון הוא שותפו של פולמן ליצירה, אז הבנתי שהוא מתכוון לכך שהוא החבר אליו פולמן פונה ליעוץ נפשי.
ההשוואה ל'שגרה מבצעית' מגוחכת.
לרגע לא טענתי שקיומן של סצינות משוחזרות פוסל סרט מלהיות מוגדר כ"תעודי". השאלה היא באיזו מידה זה נעשה. אם סרט מורכב כולו מסצינות משוחזרות, הוא יכול להיות נאמן לחלוטין למציאות, ועדיין הוא לא יהיה סרט תעודי. ובמובן מסוים, 'ואלס עם באשיר' הוא כזה. מממש אי אפשר להשוות את זה ל'שגרה מבצעית', סרט שמורכב כמעט כולו משיחות מצולמות, לא מתוסרטות, עם ה"גיבורים" האמיתיים של הארועים האמיתיים. כן, השיחות האלה מחוזקות בצילומי אילוסטרציה (שלא מראים ולא מתיימרים להראות את ההתרחשות ה"אמיתית"), אבל זה שולי לחלוטין. מטופש אפילו לנסות להשוות את זה לסרט שכל-כולו אילוסטרציה.
אז אני מבין שאתה לא מחשיב את ''לגעת באינסוף'' כדוקומנטרי
חצי דוקומנטרי.
לא מבין מה מסובך פה: זה עניין של מידתיות. בהערכה גסה:
'שגרה מבצעית' – 90% חומרים דוקומנטריים, 10% שחזורים.
'לגעת באינסוף' – 50% דוקומנטרי, 50% שיחזור.
'ואלס עם באשיר' – 30% בדיה (סיפור המסגרת), 60% שחזור, 10% תיעוד.
אני מרגיש בעצמי טפשי לנסות לכמת דברים כאלה באחוזים, עניין בלתי אפשרי לכל הדעות. אין טעם להתחיל להתווכח על האחוזים המדוייקים, אבל אי אפשר גם להתעלם מההבדלים הברורים לחלוטין בין הסרטים. רק משום שכל הסרטים מכילים כמויות שונות של אותם אלמנטים לא הופך אותם לשווים. טיפה, אגם ואוקיינוס הם לא אותו הדבר, רק משום שהם מורכבים מאותו חומר.
חצי דוקומנטרי.
כשאני מחפש דרך להגדיר את הז'אנר של ואלס עם באשיר, המושג היחיד שאני שלם איתו הוא non-fiction. הסרט בנוי על קטעי אנימציה, רבים מהם לא מציאותיים במודע, ולא על צילומים המתעדים את המתרחש. חלק מהמרואיינים מיוצגים בידי שחקנים, אך לא מדובר בדמויות מומצאות או בדברים שהומצאו לשם הדרמה, אלא בהדים של ראיונות אמיתיים. מה שבטוח הוא שלא מדובר בסיפור בדיוני והאנשים והארועים המוצגים בו אינם בדיוניים. זהו סרט א-בדיוני.
אני לא מבין מה לא מסובך פה
הניסיון לכמת את הבדיון והדוקומנטרי באחוזים ממחיש כמה זה מגוחך, וכמה התחומים חופפים. אני מסכים עם ההגדרה של פנגווין ולכן לא רואה מניעה לתת לסרט להתחרות בקטגוריית הדוקומנטרי, למרות כל ההסתייגויות.
עניין של הרגשה אישית של כל צופה, אני מניח.
אחרי צפייה נוספת: זה יותר מפורש מזה
הוא אמנם מוצג כ"חבר-מטפל" של פולמן, אבל פולמן גם מעיר ש"החבר-עו"ד" שלו חוסך לו יותר כסף, וסיוון עצמו אומר ש"לחבר-עו"ד שלך לא היית בא בשש וחצי בבוקר", ואחר-כך פוצח במונולוג על מהות הזיכרון.
בקיצור, הסרט לא ממש משאיר מקום לפירוש אחר של הסצנה, למרות שהוא לא מתחייב משפטית לכך שסיוון הוא פסיכולוג.
אני יודע מי זה סיון, אז אולי אני משוחד,
אבל לא העליתי על דעתי שהסרט מנסה להציג אותו כפסיכולוג. השיחות איתו גם לא נראות כמו שיחות עם פסיכולוג. אם יש מקום לטעות בנושא הזה – נדמה לי שאין, אבל אם יש – זו סתם התרשלות תסריטית, לא הטעיה.
גם אני יודע מי זה סיוון, ולכן כל העסק הזה נראה לי מוזר במיוחד.
אבל פשוט לא פירשתי אותו נכון. קורה.
זה לא אומר הרבה.
מריה קארי משחקת את עצמה ב'אל תתעסק עם הזוהן' וזה לא סרט תעודי.
זה לא אומר הרבה.
תודה על השיעור המאלף.