נזיר חסין אש

במקור: Bulletproof Monk
במאי: פול האנטר
תסריט: איתן רייף וסירוס ווריס
שחקנים: צ'או יאן-פאט, שון
וויליאם סקוט, ג'יימי קינג, קארל

רודן, ויקטוריה סמרפיט, מאקו

ניגש הנזיר אל מורה הזן הזקן, ושאל – אמור לי מורי, מה היא משמעות החיים וכל השאר?
הוריד המורה את סנדלו הימני, וסטר לו לנזיר.
אמר הנזיר איי, ונעלם.

התפיסה של אנשי המערב את מגוון הפילוסופיות המזרחיות נוטה לעתים קרובות לחטוא בשטחיות ובזלזול, וביצירת שעטנז מבולבל מכל אותן תורות. הן הרי כולם שם במזרח נראים אותו הדבר, אז מן הסתם הם מאמינים באותם דברים. למען האמת, גם לי אין לי בדיוק מושג מה ההבדל בין טאו, זן, בודהיזם וקונפוציוניזם. למרבה המזל, אין הדבר נדרש להבנת 'נזיר חסין אש', מסיבה פשוטה אחת – גם לתסריטאים שלו לא היה מושג. כך התקבל סרט המשלב בין חכמת המזרח והמערב, כמו בין פילוסופיה מעמיקה ובין הומור ופעולה. בהא.

הסיפור הוא סיפור פשוט לכאורה. נזיר חסר שם מנסה להגן על כוח אדיר "שהאנושות אינה מוכנה לו עדיין, ואולי לעולם לא תהיה", ומישהו רע ומטורף מנסה לקחת את אותו כוח, ו… ולעשות איתו משהו ממש רע, אני מניח. יש דברים שאינם זקוקים להסבר בסרטים, כמו למשל למה בדיוק אנשים מנסים שוב ושוב להרוס את העולם.

הסרט מתחיל בהימלטותו של אותו נזיר חסר שם מהמנזר בו שכן, אי שם בהרי טיבט, והגעתו שנים אחר כך לרחובות ניו יורק. שם הוא פוגש את שון וויליאם סקוט ('אמריקן פאי', 'אבולוציה'), צעיר עתיר "חכמת רחוב". מאחר ובסרטים אף פגישה אינה לשווא, מסתבר ש'קאר' הצעיר (זה שמו של סקוט), יתכן ויהיה הנזיר הבא בתור. הם צריכים להלחם בקולונל סטראקר, נאצי קשיש שנמלט מצילומי 'אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה' בעור שיניו. כעת, שנים כה רבות לאחר מכן, הוא עומד להתפורר מרוב זקנה. אלא אם כן ישיג את אותו כוח קמאי ומסתורי.

וכאן מתחיל גם סיפור חניכה קלאסי, על הצעיר המגלה את כוחו ומוצא את ייעודו, חרף הציניות והספקנות. שון דבליו סקוט חביב כאן כהרגלו. אלוהים חנן אותו בכשרון להראות חביב, שרק במאמץ רב, בקטעים בהם הוא מנסה להפגין מרדנות יהירה נוסח ג'יימס דין, הוא מצליח לנער מעצמו. אבל דיינו בכך, אלמלא הנזיר.

הנזיר חסר השם מגולם כאן ע"י צ'או יאן פאט. פעם הוא היה אלוהי – 'נמר דרקון' ו'רוצחים בהמתנה' לאחרונה, ועדרי סרטי אקשן הונג-קונגיים קודם לכן. ברובם הוא שיחק דמות שתקנית למדי, ובכך היה כוחו. עדיף שישתוק. כאן התסריטאים העניקו לו מבחר קואנים והתחכמויות טאו-זניסטיות, אותן הוא פולט ללא הרף. האם תהיתם פעם בנוגע לקנוניות הנוגעות למספר הנקניקיות שזוגלובק שמים בחבילה אחת? אני מניח שלא, אף אדם שפוי בדעתו לא מתעסק בזוטות כאלו. לא כך הנזיר חסר השם. המרוץ אחר תשובות הנוגעות ללחמניות, לנקניקיות, ולמה שביניהן מעסיק אותו לפעמים אפילו יותר מאשר קו העלילה הראשי. חבר'ה, אין לכם עולם להציל?

והאמת, אני מאמין שגם זחיחותו הדלאי-למאית המאושרת תמידית ומעצבנת בהחלט של הנזיר-ללא-שם היתה עשויה להיות נסבלת, חרף ההתחכמויות המטופשות והבדיחות התפלות, אילו הסיבה העיקרית לצפייה בסרט היתה מקבלת מענה הולם – הקרבות.
גורנישט.

הקרבות ישנם, כן, אבל הם מבוימים ברשלנות מדהימה. העריכה הופכת אותם לבלתי ניתנים למעקב, המצלמה המקפצת מתודלקת בקפאין רב, והמעברים המיידיים מנקודה חסרת משמעות אחת לאחרת עשויים לגרום לסחרחורת גם למשוריינים שביניכם, בלי שיהיה אפשר לראות את התמונה הכוללת של הקרב ולהבין מה בעצם קורה. אפילו הפעלולים לא משהו, וצ'או יאן פאט עצמו כנראה עייף. הייתי אומר שהוא מנצל את ההזדמנות לנוח כאן, אילו הוא היה עושה משהו לאחרונה, ולא כך היא. מאז 'נמר דרקון' (2000) הוא לא עשה שום דבר משמעותי. אולי הוא הזדקן. כמעט בן חמישים, האדון.

גם עבודת החבלים לא משהו. מושג שהפציע בסרטים ההונג-קונגיים הוא ה-Wire-fu. קרבות הנערכים כאשר הלוחמים קשורים במספר חוטים דקים, המאפשרים להם לבצע אקרובטיקה מדהימה באוויר, בעיקר אם אותם חוטים נמחקים אחר כך מהגרסא הסופית של הסרט. צ'או יאן פאט הדגים כבר ב'נמר, דרקון', מיומנות בשיטת לחימה זאת, אז למה כאן הדברים נראים רע כל כך? למה ברור כל כך שהם תלויים כמו מריונטות, ולמה התנועות לא זורמות? יתכן והאשמה בכוריאוגרף, ויתכן פשוט שצוות ההפקה האמריקאי לא הבין מה הוא באמת עושה.

אכזבה, הסרט. דווקא ציפיתי לו. שני שחקנים שאני מעריך מאוד, כל אחד ונקודותיו החזקות, ורעיון שנשמע יפה על הנייר – לשלב מזרח ומערב, קדמה וימה. ובכלל, אני אוהב קומדיות לחימה. וסתם קומדיות. וסתם סרטי לחימה. אבל זה לא עובד. פרט לבדיחות בודדות מוצלחות, ופעלולי קרב המצליחים להרשים רק לזעיר הרגעים, אפילו בחורה נאה למדי (ג'יימי קינג, 'נערה רעה') לא מצליחה להרים את הסרט לדרגה ניתנת לעיכול.