במקור: Capturing the Friedmans
במאי: אנדרו ג'רקי
משתתפים: ארנולד, איליין, דייויד, סת', ג'סי והווארד פרידמן
סיפור שהיה ונברא: יום בהיר
אחד, מתדפקת המשטרה הפדראלית על ביתה של משפחת פרידמן – יהודים נחמדים ומאוד רגילים למראה מניו-ג'רזי. המשטרה מציגה צו חיפוש והם מוצאים בבית, מאחורי הפסנתר (יהודים, כבר אמרתי?), ערמות על ערמות של חוברות פורנוגרפית-ילדים. הדבר מוביל לחקירה מקיפה של בני הבית, ובייחוד של האב, ארנולד, ושל בנו הצעיר, ג'סי. בסופו של דבר מוגשים כתבי אישום חמורים למדי נגד השניים: הם מואשמים באינוס ובהתעללות מינית בילדים רכים בשנים.
סיפור שהיה או לא היה: הילדים היו תחת השגחתם של האב ובנו, שניהלו כיתת מחשבים במרתף ביתם. מה אירע במרתף הזה, זו השאלה. כל הילדים שהיו בו פעם, לפני שנים, כבר הפכו לאנשים – חלקם מוכנים להישיר מבטם אל המצלמה, ולומר: לא היו דברים מעולם. היינו שם ואיננו זוכרים שפגעו בנו. להיפך, היה נחמד, מחשבים זה כיף. אך חלק אחר לא מוכן להראות את פניו, ובחסות החשיכה הם מתראיינים בשקט, בכאב, ומתארים את מרתפם של הפרידמנים כמקום שסוגנן ע"י ג'וזף מנגלה. והתיאורים הם כה קשים עד שהצופה מתכווץ בכיסאו ומקווה שהם יחלפו עד מהרה והסרט יעבור כבר לסצינה הבאה. ועדיין הדילמה ישנה, כפי שנוסחה בפשטות על ידי אחד מאלו שזיכרונותיהם דווקא טובים: אם באמת אנסו שם ילדים יום-יום, איך זה שהמשכנו לבוא? ואיך זה שאף הורה לא גילה שום דבר, והדבר נתגלה רק ע"י המשטרה?
צילומים שהיו: דייויד, הבן הגדול של הפרידמנים, "אהב את המצלמה מהרגע שראה אותה", כדברי אמו. עוד לפני הימים בהם לכל אחד היתה מצלמת וידאו של סוני בבית, הוא צילם ותיעד בפילם כל אירוע שהיה במשפחתו, ולא משנה עד כמה הוא שולי (הדלקת נר חמישי של חנוכה, דצמבר 1974). כך שמובן שכשאחיו ואביו נעצרו, ונשלחו למעצר בית לאחר מכן, הוא לא הפסיק לצלם ולצלם ולצלם. ולעובדה שהכל נעשה בפילם ישנה משמעות קריטית לאיכותו של הסרט: זה לא נראה בכלל כמו סרט תיעודי. הכל אמיתי כל-כך, עד שבהפוך על הפוך, לעיתים ניתן לחשוב שמדובר דווקא בסרט מוקומנטרי (דוקומנטרי מזויף), או אולי פשוט אני רציתי להאמין בכך, לאור הזוועות שהוקרנו על המסך. גם העובדה שלארי קינג, שנוטה להופיע בהופעת קמיאו בכל סרט שרק יזמין אותו, מופיע גם כאן, תרמה לתחושה הזו (אם כי באופן טבעי, בניגוד לסרטים האחרים, כאן ישנם קטעים אמיתיים מתוכניתו, שבהם התראיינו דמויות הקשורות לפרשה).
סרט שצולם: ל'לתפוס את הפרידמנים' יש שתי פאזות. האחת היא, כאמור, הצילומים המקוריים, שרובם נעשו על ידי דייויד. והשניה הם ראיונות מרובים עם דמויות הקשורות לפרשה, שנים אחר כך – מהחוקרים המשטרתיים שעלו על ארנולד פרידמן לראשונה, דרך התובעת במשפט, ועד לאישה אחת שעד היום משוכנעת שהוא חף מפשע, ושכל הילדים שהעידו שנפגעו הם אכן קורבנות תמימים, אך כאלו שבאמצעות היפנוזה שוכנעו שקרה להם דבר שלא היה ולא נברא. כמובן, גם בני משפחת פרידמן עצמה הם בין המרואיינים, וכאן מגיע הסרט לשיאים משונים עד מדהימים, כשהללו מסכימים לדבר גם על הפרטים האינטימיים ביותר שלהם. לאחר הצפייה בסרט, אני יכול די בקלות לעשות לעצמי ויזואליזציה של חיי המין של איליין וארנולד פרידמן, ולטעמי, זה אולי קצת יותר מדי.
ואנחנו: אם מישהו שאני לא מחבב היה ניגש אלי ושואל אותי האם כדאי לו ללכת לצפות ב'לתפוס את הפרידמנים', הייתי ממהר לענות לו שכן, בוודאי, עוד הערב. כך הייתי תופס שתי ציפורים במכה אחת: גם שומר על האינטגריטי שלי בכך שאני ממליץ לו על סרט חזק ויוצא דופן, וגם גורם לו לסבול די הרבה. ניתן לומר בפשטות: זה סרט נורא ואיום. לא נהניתי אפילו מהבהוב אחד שלו. אפילו כמעט יצאתי באמצע, עוד לפני ההפסקה, ויש בי חלק שמצטער שלא עשיתי כן. ובכל זאת ייתכן שאצפה בו שוב באחד הימים, אם הוא יזדמן למולי ואצליח לאזור מספיק אומץ. מן הבחינה הזו הוא דומה במקצת ל'רקוויאם לחלום', למשל.
הסרט מהוקצע מאוד, משויף, מאוד אפל – כמעט הייתי אומר "פילם נואר" – ומאוד לא שיפוטי. ולמרות שמציגים בחוזק את הדעה שייתכן שהפרידמנים חפים מפשע (אחרי הכל, בזמנו, האפשרות הזו כלל לא הועלתה אפילו בתקשורת האמריקאית, ואולי זה היה גם התירוץ העיקרי לעשיית הסרט הזה), הרי שמביאים עדויות רבות לאפשרות ההפוכה. בסופו של דבר, משאירים לכל צופה לעשות את החשבון הפרטי שלו לגבי מה שהראו לנו. אם כי אני מאמין שרובנו, כולל אותי, נעדיף שלא לעשות לזאת, ורק נרצה לשכוח את הסרט הזה, וכמה שיותר מהר. הבעיה היא, שלא בטוח שזה יהיה כל כך קל.
שם הסרט
מצד אחד, טוב שתירגמו את שם הסרט ולא, כפי שנהוג יותר מידי בזמן האחרון, השאירו אותו בתעתיק – "קאפצ'ורינג דה פרידמנז".
מצד שני, איפה תרגומי השמות היצירתיים של פעם, אלה שהביאו לנו את "איש הנצח", "הנוסע השמיני" ו"אני והחבר'ה" – שכולם מוצלחים מהמקור.
לפיכך, ברוח התרגומים של פעם, אני מציע לשווק את הסרט בישראל בשם מקורי יותר, שיהיה גם קליט, מושך ומעורר עניין:
"משפחת בתחת"
אני והחבר'ה
לא מוצלח יותר מstand by me
מה שכן, הוא בהחלט מוצלח יותר מthe body
כמה שאלות לחפטון
1.ראית את הסרט בארץ או בהודו? אם בהודו, איך התייחסו לנושא כזה רגיש כמו ניצול מיני של ילדים? ידוע שהצנזורה ההודית עושה שעות נוספות בכוונה למנוע מדברים "לא מוסריים" להופיע בקולנוע.
2.זה שהסרט איום ונורא וכמעט יצאת באמצע, זה טוב או רע? אם הסרט נועד לזעזע ולהעביר רעיון בצורה הכי ישירה שאפשר, הוא לא השיג את מטרתו בכך שסבלת בו?
3.האם אחד מבני המשפחה פורץ בשירת "אוכלת מהצד", גולש באולימפיאדה, או מריץ קטעים עם קיציס?
ונסיים בשיר: "חשבתי שאתה בהודו…"
כמה תשובות לפינגווין הנחמד
ראיתי את הסרט בארץ, בקולנוע בבית ציוני אמריקה בתל-אביב. קשה מאוד לראות בהודו סרטים אמריקאים שהם לא בלוקבאסטרים גדולים. אם כי בהחלט יכול להיות שהסרט יגיע לספריית ה-VCD של אורוויל (יש להם את "באולינג לקולומביין", למשל. אבל זה כל הזמן בחוץ, אוף).
כאן זה אולי גם המקום לספר שעשינו שם גם מיני-קון קטן ולא מתוכנן. ראיתי את הסרט הזה עם סנונית, ובהפסקה, ראיתי שזאת שיושבת לידה מוכרת לי. היססתי רגע, כי זה קצת מוזר לפנות למישהי זרה ולשאול אותה "תגידי, את Lonesome Zora"? אבל הייתי חייב לעשות משהו כדי לשנות את האווירה, וזאת גם אכן היתה היא.
זה שהסרט מאוד קשה, ושסבלתי תוך כדי הצפיה בו, וגם בכמה שעות שבאו אחר כך, זאת פשוט עובדה. אני לא יודע אם המטרה שלו היתה שאני אסבול. נדמה לי, בכל זאת, שהמטרה היתה לספר את הסיפור של הפרידמנים מכמה שיותר זויות, ושהכאב שחשתי היה רק תופעת לוואי מצערת.
לגבי סרטים הודיים, בגדול אתה צודק, אבל בכל זאת ראיתי גם סרט הודי, שאפילו התפרסמה עליו ביקורת בעינהדג, שבו מסופר על התעללות מינית שעברה אחת הדמויות. מצד שני, לא סתם הסרט הואשם באמריקניזציה רבה, ושהוא אולי סרט על הודים, אבל ההודים אינם קהל היעד שלו (מה שכנראה נכון).
זהירות, פסיכולוגים
הנושא רציני ולכן יש מקום לדיון רציני.
הנישה הפסיכולוגית העוסקת ב"שחזור זכרונות מודחקים", למרות פופולריות גבוהה מאז ימי פרויד פחות-או-יותר, הולכת ומתבררת למדענים רציניים כנושא כאוב. בפרט, מצטברות יותר ויותר הוכחות לכך שניתן לשכנע אנשים רבים (קל וחומר ילדים) שהדחיקו זכרונות שלא היו מעולם.
במספר משפטים שנערכו לאחרונה בארה"ב, הורים זכו לפיצויי ענק לאחר שנשלחו לכלא על-סמך עדויות של ילדים, שהוצאו מהם ע"י "שחזור זכרונות מודחקים".
מי שמתעניין במידע נוסף יוכל למצוא פרטים ראשוניים ב"עולם רדוף שדים" של קארל סאגן. פרטים רציניים יותר אפשר למצוא בספרים כגון:
ויש עוד רבים אחרים.
אז
כדאי לראות, או לא?
הום. אני מניח שאשמתי,
שמאז שהתארסתי ובעומס עבודת המאסטר שלי יש לי פחות זמן לכתוב ביקורות (אם הוא עוד יציג, אני מקווה לכתוב אחת על 'פרפרים' השבוע).
ואשמתי, שלא כתבתי ביקורת על הסרט הזה, שראיתי מזמן שהוא אכן סרט מציק מאוד, אבל עניינו בחיים אחר, לדעתי (וזה גם מה שהקנה לו את הביקורות המשבחות של כלל מבקרי הסרטים, ששכחו שלא כל אדם עיתונאי הוא). הסרט לא רק מתמקד בהצגת 'כמה שיותר זוויות', הוא מנסה לעשות צחוק מהרעיון של סרט תיעודי. וגם עושה את זה יפה מאוד. כי כל כמה דקות בפני עצמן משכנעות, ואז הסרט שולף פרט נוסף, ואומר "נו, מה אתם עושים עם זה עכשיו"?
אבל הוא לא טורח להגיע לאיזו מסקנה ולעמוד מאחוריה. וכשאנחנו רואים סרט תעודה, או לפחות כשאני רואה, אני מעדיף לדעת מה דעת הבמאי. פה אני לא יודע – הוא יותר מדי רוצה לבלבל.
ובגלל זה, "לתפוס את הפרידמנים" הוא לדעתי סרט מבריק, אבל אני לא ממש בטוח שהוא סרט טוב.
הא?
אין לי מושג מאיפה המצאת את זה, אבל לי זה היה די שקוף שהבמאי מאמין שהפרידמנים לא אשמים במעשים שיוחסו להם. נכון, האב פדופיל מוצהר, אבל לא היו מעשי התעללות בביתו, ולבן אין קשר לעניין. הבמאי אולי מציג גם את הדעה המנוגדת, אבל עושה זאת (לדעתי) בעיקר כדי לצאת ידי חובה, מוצא לה מעט מאוד הוכחות ומראה אותה בצורה מאוד לא משכנעת. תקרא כמה ביקורות ותשים לב שאם המבקר הולך לכיוון הזה הוא תמיד בוחר באופציה שהבמאי עומד מאחורי הפרידמנים.
הא?
אז מה אם מבקרים אחרים בוחרים באופציה שהבמאי עומד מאחורי הפרידמנים? מה זה מוכיח? ביקורת היא סובייקטיבית מעצם היותה ביקורת. אז המבקר מסיק מהסרט מסקנה כלשהי.היא לא מחייבת ובטח שלא בהכרח נכונה.אפשר לטעות בנוגע לפירוש הסאבטאקסט של הבמאי,אבל רק הבמאי יכול להעמיד אותך על טעותך.
הא?
בטח שרק הבמאי. אבל אתה מן הסתם יודע שזה בולשיט, וגם אם הבמאי מודע בנקודת מוצא ספציפית כלשהי, עדיין אפשר להגיד שהוא עושה את זה ממטרה נסתרת ולא בהכרח מספר את האמת. הנה לך ציטוט ותגיד לי אם זה משכנע אותך:
http://www.villagevoice.com/issues/0321/nathan.php
אולי ואולי לא
ראשית וידוי – לא ראיתי עדיין את הסרט, רק קראתי עליו, ובכל זאת אני מתערב.
אם הבמאי רצה לנקוט עמדה חד משמעית בעד הפרידמנים אז הוא נכשל. מקריאת ביקורות רבות, בארץ ובעולם, הדעה הרווחת היא שלא ברור מי עשה מה. מעטות הביקורות שמאמינות בחפותו של האב ועל פי הציטוט, כך גם שאר הקהל.
אבל אם כבר התייחסתי לציטוט, היה קשה שלא לשים לב שמי שכתב את הכתבה מעורב אישית במקרה ותומך בגירסת הפרידמנים. אם כך אכזבתו מהגישה המרוחקת והאמביוולנטית של הסרט (על פי מרבית התגובות כאמור) מובנת. מובן גם שהוא מחפש לה סיבה והוא אכן מצא מהי – החוש המסחרי המפותח של הבמאי. כי הרי ברור שמולטי מיליונר יסכים למכור את כמה אנשים שבמחיצתם שהה במשך חודשים רבים, לשם עוד קצת פרסום וכסף.
כאילו מה?
מרקטינג זה לא בהכרח להרוויח כסף. זה גם לגרום לכמה שיותר אנשים לראות את הסרט שלך, בלי שום קשר לכיסך הפרטי. יותר אנשים ירצו לראות סרט שנראה מסקרן ומאתגר מאשר סרט שנראה חד-משמעי ומטיפני.
רק כדי להבין משהו
כן, והאמת היא שגם אולי בשביל להתווכח לשם הויכוח.
אני לא מבין מה רע, בסרט שהוא חד משמעי. מעבר לכך אני גם לא מבין מדוע בעיניך סרט חד משמעי הוא מטיפני.
אומנות, וקולנוע בכללה. תפקידה הוא בראש ובראשונה (חוץ מאולי, גם לבדר) – לבקר, להביע דעה, לחזות רעיון, לגבש תזה.
קולנוע אמביוולנטי זה נחמד, אבל בסופו של דבר האימפקט שלו חזק הרבה פחות מזה של קולנוע חד משמעי. תפקידו של אמן יוצר הוא בראש ובראשונה להביע דעה.
אני יגדיר את זה אחרת. אתה טוען כפי שאני מבין שגדולתו של אמן הקולנוע מתבטאת ביכולתו לשאול שאלה, גם היא לא זוכה לתשובה חד משמעית או בכלל. אני טוען שאומן הקולנוע לא מוכרח לשאול שאלה כלל, (אם כי כמובן עדיף שהשאלה תהיה מקורית), מה שחשוב הרבה יותר, לאומן הקולנוע הוא התשובה, הבעת הדעה.
אז כן, בהחלט, אילו הבעת הדעה אינה אינטילגנטית היא בהחלט מיותרת, אבל במקרים רבים התזה של האומן מובאת באופן של הוכחה כזאת או אחרת, או גיבוש תיאוריה שעל פיה אנו מקבלים פרספקטיבה שונה על השאלה (הידועה או לא, החדשה או לא, המקורית או לא).
כדוגמאות (ואני מודע לעובדה כי הבאתי את הדוגמאות האלו בעבר, אבל פשוט אין לי כוח לחשוב על סרטים אחרים), אוכל להביא את דוני דארקו, ואת יצרים, את היו זמנים באמריקה, ואת תלמה ולואיז, את רוצחים מלידה ואת סיינס, את החיים נפלאים וגם את ד"ר סטריינג'לאב (וכמעט כל שאר סרטיו של קובריק, מי שיחד עם אנטוניוני די הגדיר את מושג התזה הקולנועית החד משמעית).
בקיצור שאלה זה דבר נחמד, אבל בסרט החד משמעי (והלא מטיפני), אנו זוכים פעמיים, גם בעצם העלאת השאלה על ידי האומן, וגם בתיאוריה חדשה ומקורית. (ובניגוד למשל, למטריקס שם השאלה שנשאלה היא ישנה, והתשובה אינה מקורית, וגם פשטנית מאד, מה שגורם לסרט להיות די מחורבן).
ולגבי שאלת ההטפה, דנו על זה לא מזמן. בקיצור אני עדיין בדעה שסרט שמציג הוכחה כלשהי לא יכול להיות מטיפני גם אם הוא חד משמעי, ולו משום ההוכחה, או התזה המקורית.
(וכדוגמא הפוכה, אני יכול להביא את גיבור, שהוא בהחלט סרט מטיפני, אבל אצלו זה דווקא לא גורם לו להיות סרט רע). גיבור הוא מטיפני בגלל שהוא קובע אקסיומה שאינה מקורית ואינה מוכחת (רק שבמקרה שלו היא פשוט יפה לחלוטין).
אני אביא דוגמא נוספת בשביל ההמחשה. כשהדוגמאות הקלות ביותר, הם דוקא סרטי מלחמה או מאפיה (אם כי בסרטי מאפיה העסק קצת יותר מסובך), כך למשל סרט כמו לב אמיץ (שהוא למיטב ידיעתי, אחד הסרטים הבודדים, שאנשים שאינם חובבי קולנוע מובהקים תמיד יאהבו) הוא סרט מטיפני ולו משום שהצד היחיד שבא בו לידי ביטוי הוא צידו של וואלאס הגיבור, כך גם פרל הרבור למשל.
לעומת זאת, אילו בסרטים הללו, היתה מובאת דעה מנומקת גם על הצד שכנגד, אילו הצד ההוא היה מואנש. הרי שגם אילו המסר בסופו היה חד משמעי – ובמקרה שלנו – וואלאס היה אחל'גבר. עדיין הסרט אינו מטיפני ולו משום שהוא מוכיח צד אחד בדילמה באמצעים לוגיים.
יאמר שוב, במקרה כזה, הסרט אינו אמביוולנטי, הוא חד משמעי, וסובייקטיבי, אך הוא אינו מטיפני, והוא לא פשטני. (דוגמאות שאני יכול למצוא לסרט מסוג זה הוא ברמות מסוימות אפוקוליפסה עכשיו, ואולי גם צייד הצבאים, וחג שמח מר לורנס, שהם בהחלט סרטים שמאנישים את הגיבורים משני הצדדים).
למעשה, אפשר בהחלט לומר שהקולנוע האמריקאי המיינסטרימי שמביא לנו לאחרונה סרטי גיבורים עם רוברט רדפורד וברוס וויליס, הם בדיוק הצד המטיפני של המטבע החד משמעי.
ועוד דוגמא אחת לסיום, לסרט שאינו מטיפני אך הוא בהחלט חד משמעי, הוא "לבן" של קישלובסקי שראיתי השבוע. סרט שמוביל אותך לתובנה אחת לכל אורכו, ובכך לכאורה מטיף לו, אך בסופו עובר בטוויסט לתובנה אחרת לחלוטין. האם היתה כאן הטפה, בהחלט לא. האם היתה כאן חד משמעותיות. בהחלט כן.
אוף, זה היה ארוך.
אבל,
מה לגבי המסר שאין תשובה אחת (אם חייבים דוגמא, אז רשומון וכד')? או ששאלה היא מורכבת כל כך שאין דרך להגיע לתשובה חד משמעית, או שפשוט אין כזו?
דיברת על מטרת האמנות. מה לגבי התפיסה שהמשמעות של יצירת אמנות היא מה שאתה מחליט שהמשמעות שלה? שהאמן/קולנוען פותח את היצירה שלו לפירוש הצופה? למען האמת התפיסה הזו יותר בעייתית במדיום הקולנועי (מאשר בהשוואה לציור למשל), מאחר שבקולנוע יש גבולות מוגדרים בהם אפשר לעבוד (תסריט).
אבל,
טוב, לא ראיתי את רשומון.
בכל מקרה, השאלה מורכבת? יופי תציג אותה. וגם אל תהיה עצלן, תנסה למצוא לה תשובה. הרי עם הגישה הזו, גם לא נמצא תרופה לסרטן.
אין לי בעיה עם אמביוולנטיות שמוגשת באלגנטיות, ואינטלגנציה. אך המון פעמים יש בסרט שלא נותן תשובה, הרגשה חפיפניקית, של אחד שלא כל כך התאמץ, והחליט ללכת על האופציה הנוחה.
אוקיי
מצד אחד אתה אומר שאם תשובה מורכבת צריך להתאמץ למצוא לה תשובה, ואז אתה אומר שאין לך בעיה עם אמביוולנטיות שמוגשת עם אינטיליגנציה.
אז מה שאתה אומר זה שאתה שונא סרטים מטומטמים. זה אמור לסתור את מה שאמרתי איכשהו?
אני יסכם
אין לי בעיה עם אמביוולנטיות אינטילגנטית.
אבל, אני מעדיף מסר חותך אינטילגנטי. ככה אני. אוהב שאלות ותשובות. (ואגב תשובה של הבמאי, לא מונעת נסיונות של הצופה לסתור את התשובה שלו, ולמצוא מענים אלטרנטיוויים לשאלה.
ואוסיף ואומר שרק מעטים מאד מהסרטים האהובים עלי הם אכן אמביוולנטיים (וכדוגמא בולטת אציג את לחיות בתמונות, שהוא כזה מכורח היותו סרט פסיכולוגי הרבה יותר מאשר סרט פילוסופי).
ואם כבר, זה אכן דיון שעדיין לא השקעתי עליו חשיבה (ובגלל העייפות אין לי כח עכשיו). האם אכן סרטים עם עומקים פסיכולוגיים בעיקר, אמורים להיעשות אמביוולנטיים, וסרטים עם עומקים פילוסופיים/תובניים בעיקר אמורים להיעשות חותכים.
טוב, יהיה לי על מה לחשוב לפני השינה.
אתה *ראית* את רשומון?
אני לא מאמין שאפשר לצפות ב"רשומון" (לעומת לקרוא על "רשומון") בלי לגלות שהסרט הוא למעשה בכלל לא על "המסר שאין תשובה אחת".
תשמע סוד,
אכן לא ראיתי את רשומון. התעצלתי, ובמקום לחשוב שעה על הדוגמא הטובה ביותר מבין כל הסרטים שכן ראיתי שהשתמשו ברעיון של תפיסות שונות של אנשים שונים על אירועים שקרו, הלכתי למקור שאכן לא ראיתי, אלא בעיקר שמעתי וקראתי עליו (מזמן). תמצית הידיעה שלי על הסרט, שאליה כיוונתי כשנתתי אותו כדוגמא (שטחית) היא שהוא מציג את הרעיון שהמציאות יכולה להיות מתוארת בדרכים שונות ושהאמת היא איפשהו ביניהן – ז"א אף אחד לא ממש טועה. אם אתה טוען שהרעיון לא מוצג בסרט, ניחא. מאחר שכאמור לא ראיתי אותו אין טעם להתווכח אם זה נכון או לא. כאמור זו היתה רק דוגמא לשם מתן דוגמא, אם היא לא התאימה בדיוק, אפשר למצוא הרבה אחרות.
תשובה קצרה לשאלה ארוכה
קהל היעד של הסרט הזה, ושל רוב הסרטים הדוקומנטריים המוקרנים בבתי הקולנוע, ושל סרטים "רציניים" אחרים אותם ניתן למצוא ב"לב" והסינמטקים, הם אנשים מבוגרים ובד"כ אינטליגנטיים (או כאלה שחושבים את עצמם לאינטליגנטיים, או כאלה שמנסים לשמור על פוזה של אינטליגנטיות, שזה מבחינתי היינו הך). האנשים האלה באים לסרטים האלה כדי שהסרט יאתגר אותם (או ינסה לאתגר אותם, או יעשה כאילו הוא מאתגר אותם בזמן שהוא עושה הכל חוץ מלאתגר אותם, שזה מבחינתי היינו הך). הם גם באים כדי לראות סרט חשוב בנושא חשוב (או נושא שנראה כאילו הוא חשוב, או נושא לא חשוב בכלל שמוצג ברצינות מזוייפת מספיק כדי לעבוד עליהם, שזה מבחינתי היינו הך). בכל מקרה, קהל היעד לסרטים האלה הוא מוכר וידוע ואם הסרט נותן לקהל את מה שהקהל רוצה, הסרט ימצא את עצמו מוקרן לעולמות מלאים באשכנזים זקנים שבועות ואף חודשים רבים.
בכל מקרה, הנושא הוא כמובן לא "הפרידמנים", אלה הוויכוח לשם הוויכוח. לכן במקום להתווכח אני אפתח בהצהרת כוונות קטנה.
מעולם לא אמרתי (או לפחות לא זכור לי שאמרתי) שאין מקום גם לסרטים חד-משמעיים וגם לסרטים אמביוולנטיים בעולם הזה. מה גם, שיש הבדל די רציני בין סרט שהוא סתם חד-משמעי לסרט שהוא חד-משמעי בתמונה הגדולה ואמביוולנטי בפרטים הקטנים שפזורים לאורך הדרך.
בוא נפשט את זה יותר. אני לא אוהב סרטים ששואלים שאלות מורכבות ועונים עליהם בתשובות פשוטות. אם הסרט לא עושה את זה, אם הוא עונה בתשובה מורכבת, או לא עונה בכלל, סבבה. אם הוא שואל שאלה פשוטה ועונה עליה בצורה אינטליגנטית, גם סבבה.
בוא נפשט את זה עוד יותר. אני אוהב סרטים שמראים לי משהו חדש. אני אוהב סרטים שמראים לי משהו מוכר בצורה חדשה או מנקודת מבט חדשה, שמשנה את כל הנושא. אני אפילו אוהב סרטים שמראים לי משהו שראיתי אלפי פעמים אבל מצליחים לשמור על העניין שלי בקריאייטיביות, בהתלהבות או ברגש שהם מביאים לנושא/ז'אנר/ווטאבר השחוק. אבל אי אפשר לקבל הכל, ובדרך כלל אי אפשר לקבל אף אחד מהנ"ל. מה הייתה השאלה שוב?
אוף
זאת כבר הפעם השניה השבוע שאנחנו מסכימים. (גם אם לא התייחסת לכל הפרטים שעליהם דיברתי).
בעיקרון כתבתי דברים שגם אני מאמין בהם, וגם אני כתבתי אותם, אם כי במילים שונות.
_________________
נורטון – קצת עצוב על כך שלא הצליח לגרור את ravy לויכוח, אבל מצד שני שמח כי הוא עייף.
(אמביוולנטי מאץ'?)
מאד אמביוולנטיות ההעדפות שלך
כאילו מה מה?
אתה צריך להסביר כי לא הבנתי. מה אתה אומר פה בעצם?
אתה יודע מה, אני אתן לך שתי אפשרויות, וכרגיל תענה לי באפשרות שלישית:
א. הבמאי רצה לעשות סרט שיתמוך בפרידמנים, אבל אז הוא הבין שהסרט יצליח יותר (כלומר יותר אנשים יראו אותו, כדבריך) אם הוא ישווק אותו כסרט אמביוולנטי – אז הוא בחר להפקיר את הפרידמנים לטובת הצלחת הסרט.
ב. הבמאי רצה לעשות סרט שיתמוך בפרידמנים, אבל אז הוא הבין שהסרט יצליח יותר (כלומר יותר אנשים יראו אותו, כדבריך) אם הוא ישווק אותו כסרט אמביוולנטי – אז הוא בחר בשיטת שיווק יעילה יותר כדי לשכנע יותר אנשים לצפות בסרטו ולהשתכנע שג'סי ואביו חפים מפשע.
אתה כנראה יוצא מנקודת הנחה
שמטרת הסרט היא להביא את הצופים לפעולה כלשהי שיש לה השלכות אמיתיות על חיי הפרידמנים, בגלל זה משתמש במילים כמו "להפקיר אותם". לא, מטרת הסרט היא לספר סיפור. הבמאי ניסה לספר סיפור שהוא לדעתי (והנה אני חוזר על עצמי) אמביוולנטי בפרטים הקטנים אבל חד-משמעי בתמונה הגדולה. ושוב, התמונה הגדולה היא לא האם ארנולד היה חף מפשע לגמרי, אלא האם הרשויות הפלילו אותו ואת ג'סי. כשהצופים בהקרנות המוקדמות יצאו מהסרט עם דעות אחרות ממה שהבמאי ציפה, הוא שינה את הגישה שלו בשיווק הסרט. כמו שטנסי ויליאמס אמר כשהוא שמע אנשים צוחקים בזמן אחת מההצגות שלו *אבל עדיין נהנים ממנה*, "אם הם צוחקים, כנראה זאת קומדיה". בכל מקרה, כמו שכבר נאמר פה (אולי אפילו על ידך, אני לא מצליח למצוא את ההודעה הנכונה), דעתו של הבמאי היא רק דעה אחת, ואין בעיה שהצופה יגיעה למסקנה שונה לגמרי ממה שהבמאי התכוון. למה שגם הבמאי עצמו לא ישתמש באותו התירוץ בדיוק (מכל סיבה שהיא) ויפעל כדי לקדם את הנושא?
כאן אני מסכים איתך
כלומר על הגישה הכללית ולא על הסרט, כי אותו לא ראיתי.
ובכל זאת, מה שגרם לי להגיב מלחתחילה היא ההודעה הראשונה שלך ששלחה אותנו לקרוא ביקורות ולראות איך המבקרים נוטים לכיוון של הפרידמנים. מביקורות שאני קראתי, זה פשוט לא נכון. היו כאלה שראו זאת כך, אך הרוב פשוט לא ידעו למי להאמין.
אם כך הדעה שלך, היא גם דעה אפשרית אחת. לך תדע, אולי אני אפילו אסכים איתה כשאראה את הסרט סוף סוף.
כאן אני מסכים שוב
הגעתי להודעה הזאת במקרה, הרבה אחרי שהיא נכתבה והרבה אחרי שראיתי סוף סוף את הפרידמנים. מסתבר שאחרי שאשכרה רואים את הסרט, יכולים להגיד עליו הרבה יותר דברים. אמנם ההודעה שלי התייחסה למה שנכתב בביקורות השונות, ושם הדיעה הייתה מבוססת, אולם תוך כדי הצפייה בסרט לא יכולתי שלא להסכים עם רייבי ולצאת נגד מרבית הביקורות ההן – אני משוכנע שהבמאי האמין בחפותם של הפרידמנים.
גם אם הסרט מעלה סימני שאלה, הוא לא עוסק באמת אמביוולנטית לשם האמביוולנטיות. הוא את האמת שלו מצא.
לך שקוף. לי לא.
צר לי לומר, אבל מה שהיה לו לומר לאשמת האב לא היה קלוש במיוחד.
הוא מוציא את האב כפדופיל, ולא סותר את האפשרויות שכל מיני דברים התרחשו. גם בבית. או בקהילה.
כן, הוא סותר את האפשרות שהיה אונס המוני.
וואלה.
כמה צריך לאנוס כדי שמישהו יהיה אשם, לדעתך?
אני לא חושב שאתה מבין
איך סרטים דוקומנטריים עובדים.
בוא נראה במה מסתכמת "נקודת המבט השנייה":
הבמאי מראה רק ילד אחד שעדיין מממשיך להאשים את פרידמן באונס וכו', ומציג אותו בתור פסיכי לא קטן.
הבמאי מראיין אנשי משטרה ותביעה ומפריך את כל התיאוריות שלהם.
זה נראה לך כמו טיפול מאוזן בנושא? נכון, אין שום הוכחה שארנולד תמים לגמרי ממעשים פליליים, אבל זאת גם לא השאלה. השאלה היא האם הפלילו אותו *ואת בנו*, והתשובה היא בפירוש כן. נחמד מצדך שהתעלמת לגמרי בהודעתך מנושא האשמה של ג'סי, אבל גם זה פקטור חשוב, ולא נראה לי שמישהו יכול לצאת מהסרט עם ספק בקשר לאשמתו.
אני לא חושב שאתה מבין
איך לנהל דיון בלי לנסות להעליב את האדם השני, לדרוך עליו, להוכיח שאתה מה-זה-גדול, ובאופן עקרוני לא להצליח לומר תגובה עניינית לגמרי בלי לתבל אותה בנופך אישי, משל היית במריבה של ילדי גנון.
לפיכך, הגם שיש לי כמה דברים לומר על הטענה הזו, אשתדל שלא להגיב יותר למשחקים שלך עם עצמך ב"אני מלך הטירה".
אוף
טוב, אז אני לוקח בחזרה את המשפט הראשון, עליו אני מתנצל מעמקי נשמתי. כל השאר עדיין תופס.
הממ
מה שהבמאי אמר בראיון כלשהו, לא ממש רלבנטי לענייננו. הצופה הממוצע (אני, למשל), לא יודע את כל ההיסטוריה של מי שביים את הסרט, אלא הוא רואה רק מה שהציגו לו על המסך.
אם הסרט הוא כל כך "חד צדדי" כמו שאתה אומר, אז למה הבמאי מתאמץ כל כך לשכנע אותנו שארנולד פרידמן בכל זאת היה פדופיל? והרי מבחינה משפטית, אם הוא אכן אנס ילדים באותה חופשת קיץ (לפי הודאתו במכתב), הרי שהוא לפחות ממילא אשם. ניתן לאחד את הילדים ההם עם הילדים שהוא הורשע באינוסם.
(זה נקרא "ישות משפטית אחת", יש מקרה מפורסם בארץ עם איזה אנס מרמת גן. וכרגיל, איפה רותם כשצריכים אותו?).
ולגבי העדויות של אלו שהיו שם, עבורי הן לא היו קלות או קצרות. מישהו שמספר בפרוטרוט על מעשי האונס שהוא עבר בילדותו, זה לא דבר שקל לשמוע, וזה לא משהו שיוסיף לתחושה של הצופה, שהפרידמנים חפים מפשע. הרי הילד (לשעבר) העיד שהן ג'סי והן אבא שלו אנסו אותו יחדיו.
ושוב, גם לי היה די ברור שמי שביים את הסרט מאמין לפרידמנים. משהו בדרך שבה הוצגו הדברים, אולי בעיקר באופן החיובי שבו מציגים את ג'סי לאחר שהשתחרר מהכלא. אבל היתה לו מספיק כנות (או סתם רצון שהסרט שלו יצליח), כדי להראות גם את האפשרות השניה.
מה הבעיה פה?
אמרו לי שאין אפשרות לדעת מהסרט שהבמאי מאמין לפרידמנים, וההוכחה היחידה לכך יכולה להיות רק ציטוט של הבמאי עצמו. אז הבאתי ציטוט. אתה לא אוהב את הציטוט, אל תתייחס אליו.
וכמובן שלציטוט הזה אין כל חשיבות
כי מה שהבמאי מאמין בו או לא ממש לא משנה – מה שמשנה הוא מה שנראה על המסך, ותו לא. כל השאר, כולל ציטוטים של הבמאי, אשתו ועשרת ילדיהם הממזרים – לא רלוונטי.
בראבו
עכשיו תפנה את הטענות שלך למר ארמדילו שביקש לראות ציטוט. אני הגעתי למסקנה שהבמאי עומד מאחורי הפרידמנים בזמן צפיית הסרט וקראתי את הכתבה ממנה ציטטתי רק אחרי שראיתי את הסרט. או במילים אחרות: אתה לא תגיד לי שהציטוט לא רלוונטי, אני אגיד לך שהציטוט לא רלוונטי.
הא? היתה פה גם איזושהי נקודה שרצית להדגיש?
כן
שהציטוט הוא לא רלוונטי.
לא טענתי שאי אפשר לדעת למה התכוון הבמאי,
טענתי שביקורת (שהיא סובייקטיבית מן הסתם) לא יכולה לשמש הוכחה למסר שניסה להעביר הבמאי.יכולת למשל, לנסות לשכנע את הצד השני על ידי ניתוח סצינות מהסרט, לגיטימי בהחלט.אבל הטיעון שלך נשמע כמו "הבמאי היה בעד הפרידמנים. למה? כי המבקרים אמרו!"
וואו RAVY חוזר בו! למה לא כל יום כיפור?
מה מצחיק?
כן, אני הרגשתי משהו מאוד דומה כשקראתי את הביקורת שלך ל"השעות". אבל הרגשתי השתפרה כשקראתי את התגובות שם, שרובן הגדול הסכימו איתי שהסרט הוא יצירת מופת. אולי אם מספיק אנשים יגיבו כאן..
ושוב, כמו במקרה ההוא, נראה לי ששנינו ראינו שני סרטים שונים לגמרי. גם אני זיהיתי בסרט הזה את האלמנטים הקומיים, ואת הנסיונות לצחוק על עצמו, איכשהו, ולהדמות לסרט הוליוודי סוג בית, שרק מחקה את המציאות.
אבל, עדיין לא מצאתי בו שום דבר מצחיק. נכנסתי אליו במצב רוח סביר למדי, וכמוני גם סנונית, ושנינו יצאנו בהרגשה מחורבנת לחלוטין. אפילו העובדה שידעתי ששלושה ימים אחר-כך אני טס לאורוויל, לא שיפרה את הרגשתי. לא יודע. פשוט קשה לי לצחוק כשאני רואה אנשים שמתארים איך אנסו אותם בילדותם, או כשעומדת למולי האפשרות שאדם חף פשע ישב שנים רבות בכלא.
ולא רק זה, כל ההתנהלות של המשפחה הזו היתה מדכאת לגמרי. ובמיוחד דיוויד, האח הגדול, הליצן העצוב. וכל הראיונות המאוד משונים עם האמא. אני פשוט לא מצליח להבין מה מצחיק פה.
כשאמרתי ''עושה צחוק'',
התכוונתי למשהו כמו "עושה צחוק מהעבודה", במקרה הזה, שולל את האפשרות לגבש דעה מוצקה, וראה את התגובה של גונקל למטה.
לא התכוונתי "עושה מהסרט משהו מצחיק – הסרט ממש לא הצחיק אותי.
האם זאת לא יכולה להיות דעת הבמאי?
כלומר, לא ייתכן שהטענה שהבמאי יעלה היא "אי אפשר לדעת מה באמת קרה"? במידה רבה, זו טענה הרבה יותר גורפת, רלוונטית ומשמעותית מרוב הטענות שסרטי תעודה מהסוג העיתונאי נוהגים להעלות. בד"כ, סרטים כאלה מביעים את דעתו של הבמאי על מקרה ספציפי. במקרה כזה, הסיפור שנחקר יכול לשמש קרש קפיצה לאמירה עוכרת שלווה באמת.
לדעתי זה בדיוק מה שמנסה הבמאי לעשות.
הפרידמנים
אני מסכים איתך לחלוטין….
הסרט
הסרט הוא מאוד מזעזע ועצוב אך בצורה טובה (אל נא תקראו לי סדיסט) אהבתי אותו…בגלל שהיה מזעזע..אם זה לא היה מבוסס על פרשייה אמיתית בוודאי שהייתי אוהב אותו מאוד…ואם לא היה לי כוח בנשמה בוודאי שהייתי מקיא…זה סרט יפה שמדבר על ההתייחסות של בני המשפכה ולא רק של האב והבן כמו סרטים אחרים…למרות כל הפרשה הם עדיין אהבו את הנאשמים אחרי שבת המשפט קבע שהם אשמים…לסיכום:סרט מזעזע ויפה לא לבעלי לב חלש…אהבתי נורא…בסגנון של רקוויאם לחלום (שגפ אותו אהבתי נורא, מבט ישיר אל עולם הסמים ומה אנשים מוכנים לעשות למענו ועל תרבות הפופ האמריקאית) שווה לראות…עם הגבלה של מגיל 18…אני אישית….שונה מבני גילי בחרתי לראות אותו…ואני חברים רק בן 13
הסרט
מממ…. בלי לראות את הסרט, ובלי להביע דעה על בן ה- 13 הספציפי שהגיב כאן, נראה שהמקרה של הפרידמנים הוא אחד מאלה שבהם באמת *חשוב* לאכוף את הגבלת הגיל על סרט. מה דעתכם?
חביב ......
כשאני רואה סרט לוקח לי זמן לגבש דעה בקשר למה שראיתי, והסרט הזה הכפיל ואפילו שילש את הזמן שלוקח לי לעכל את הסרט…
יצאתי מהסרט בתחושה של מה עכשיו ראיתי? אז מה קורה בסופו של דבר. מאיזה עמדה באה יוצר הסרט מה הוא מנסה להגיד לנו הוא אשם או לא?
הוא נותן לנו זמן לחשוב ולגבש דעה משל עצמנו ולדעתי זה הדבר הכי טוב שהוא יכלו לעשות. אבל היו חסרים בסרט מלא פרטים והרגשתי שלא כל המידע ברור, וכמה מן הדמיות עוררו בי ספק בקשר לאמינות שלהם.
אבל בעיקרון סרט נחמד שנותן לאנשים להחליט לבד ולא מכתיב להם מה לחשוב!
צפיתי סוף סוף
(בשביל מה יש "יס אוסקר"?)
ולטעמי מדובר ללא ספק בסרט אמביוולנטי, שמציג את חוסר האפשרות לדעת את האמת; אבל מצד שני, מדובר על סרט שמערער מאוד על שיטת המשפט האמריקנית, החל מגביית העדויות על-ידי שוטרים ופסיכולוגים, המשך בתובעים שהופכים שופטים, וכלה בשיטת המושבעים ובעיסקות הטיעון. כל מה שנראה "צודק" ו"סביר" בסדרות משפטיות הופך כאן למגוחך וקורע לב.
מסכימה לגמרי.
התחושה שלי שיותר מכל היתה בסרט אמירה על סרטים תעודיים – עד כמה הם ניתנים למניפולציה מצד היוצר, אפילו כאשר יש תיעוד מקורי מהמאורעות עצמם.הבמאי משחק אתנו וגורם לנו להחליף דעות וצדדים עם כל התפתחות חדשה, ובעצם לא ממש מתעסק בשאלה מה היה או לא היה. על רקע הסרטים של מייקל מור יש לאמירה הזאת לדעתי הרבה משקל.