במקור: Zathura
במאי: ג'ון פברו
תסריט: דייויד קפ, ג'ון קמפס
על פי ספרו של כריס ואן אלסבורג
שחקנים: ג'ונה בובו, ג'וש האצ'רסון, דקס שפרד, טים רובינס, קריסטן סטוארט
על פניו, היה ל'זאתורה' פוטנציאל להפוך לאחד הסרטים המגניבים אי פעם. הרעיון העומד מאחורי הסרט מבריק, ובעולם מושלם היה מפרנס כמה סדרות טלביזיה, שלושה-ארבעה סרטי קולנוע, קלפי החלפה, ומשחק מחשב. ואולי גם משחק לוח. לדאבוני, כמו שנוהגות לומר מורות בבית-ספר יסודי – הוא לא מימש את הפוטנציאל.
מדובר במעין המשך של 'ג'ומנג'י'. שיבוט מתוגבר. התפתחות אבולוציונית. אבל עד כמה ש'ג'ומנג'י' היה סרט מוצלח, משהו בשיבוט התחרבש. 'ג'ומנג'י', להזכירכם, היה סרט על משחק לוח "אמיתי". אלו ששיחקו בו נכנסו למציאות שתיאר. בעוד ש'ג'ומנג'י' היה משחק על ציידים נועזים בג'ונגלי בראשית, הרי שזאתורה, משחק לוח אחר, המשתמש כנראה בפטנטים רשומים דומים, הוא משחק בחלל. ולא סתם בחלל, אלא החלל כפי שצויר בשנות הארבעים והחמישים. הכל בוהק, צבעוני ומסוכן. הרובוטים רצחניים, המטאורים קטלניים, החייזרים מעכלי-אדם… כאמור, פוטנציאל המגניבות חובק גלקסיות. אז מה השתבש?
דני ווולטר הם בנים למשפחה מפורקת. כרגע, הם שוהים בבית העץ העתיק והמפחיד של אבא (טים רובינס, השחקן הידוע היחיד בסרט). אבא מנסה להשקיע בהם מזמנו, אבל יש לו גם עבודה לעשות. כשהוא יוצא לישיבה חשובה, הוא משאיר אותם לבד בבית, באחריותה של אחותם הגדולה, ליסה. לליסה לא ממש אכפת מהם, ואין לה זמן להשקיע בהם – היא מעדיפה לישון. כך שדני ווולטר נותרים, מעשית, לבדם. לוולטר, האח הגדול, אין זמן לשרץ הקטן שמתעקש להיות אח שלו, אז הוא סתם אנטיפאט כל הזמן. ודני? הוא באמת שרץ קטן ובכיין, הרבה יותר מילד בן שש טיפוסי, אם בני השש שנחשפתי אליהם מהווים מדגם מייצג. כך שכבר כשמתחיל הסרט, מוצגת לפנינו גלריה של דמויות שליליות למדי (חוץ מהאב, שאינו מוצג בצורה שלילית, אבל תפקידו המרכזי בסרט הוא היעדרות).
דני, בשעמומו, מצליח להקלע למרתף. ושם הוא מוצא (תופים וחצוצרות, בבקשה), מה אם לא משחק לוח מוזר! בהיותו נודניק קרצייתי בלתי נסבל, הוא מצליח לשכנע את אחיו לשחק. ומרגע שהמשחק התחיל, הדרך היחידה לסיים אותו, היא לסיים אותו. כי הבית שבו הם נמצאים כבר אינו בכדור הארץ. הוא מרחף אי שם בחלל, בין מטאוריטים ושביטים, ושאר מרעי בישין המבקשים לאכול בני אדם, בכל פעם מגיע תורו של ילד אחר לשחק; כל פעם, תוצאה אחרת לתור. כך גם נראית העלילה: מתקדמת בתורות קטנים, לא רציפים. אחד האחים שולף כרטיס, הכתוב בו מתגשם ככתובו, והעלילה מתקדמת עוד צעד קטן. כרטיס אחד גורם לחיייזרים אוכלי-האדם להפציע, וזה שאחריו מביא את בית-ספינת-החלל לחלוף קרוב מדי לשדה כבידה רב עוצמה, שינסה לקרוע אותו לגזרים. בכלל, אחד העיסוקים העיקריים של הסרט הוא להסב עוד ועוד נזקים לבית העץ המסכן. משחק הלוח משסה בבית ובדמויות את כל חיצי הגורל האכזר, וכל אבני מרגמותיו. והדרך היחידה לשים קץ לים היסורים, היא להגיע כבר לכוכב הלכת המסתורי, זאתורה.
התירוץ הזה למטרה במשחק מעלה את השאלה, למה בעצם אנחנו רוצים להגיע לזאתורה? ולשם מה? מה מחכה שם? כשהתשובה מתקבלת, היא מאכזבת למדי. מלבד זאת, ממשחק שמסוגל להרוג דמויות המשחקות בו, או לפחות לתת להן הרגשה שהן עומדות למות, הייתי מצפה גם לתגמולים משכנעים יותר. "הידד, נשארת בחיים" אינו באמת תגמול שכזה. וחוץ מזה, אם מדובר בילדים הספציפיים הללו, מצדי שיתפגרו. הסרט לא מצליח בשום נקודה לעורר הזדהות איתם. הם רבים כל הזמן, ומאשימים אחד את השני בכל דבר מהפלישה לנורמנדי ועד לזה שנגמרה הגלידה. אם בדרך כלל נהוג לומר שילדים גונבים את ההצגה, הרי כאן הם חוטפים אותה, אונסים אותה, מבתרים את גופתה לתריסר נתחים שווים, ושולחים את הנתחים האמורים אל כל נחלות ישראל.
יש שיחשדו שילדים יפחדו מדי ב'זאתורה', עקב כל הדברים הרעים שמנסים להכחיד את גיבורי הסרט. אני מאמין שנפשם של ילדים חסונה מכך. כמו שאמר לאחרונה טרי גיליאם: הפחדת ילדים היא עבודה חשובה מאוד. העובדה שהסרט מפחיד היא לא הבעיה: הבעיה היא שללא דמויות ראשיות מעוררות הזדהות, וללא עלילה המעוררת – ומצדיקה – את הרצון לדעת מה יהיה בסופה, מתבזבזים הרעיון הנהדר, העיצוב המרהיב, והאפקטים הלא רעים בכלל. הסרט עשוי אולי לרתק ילדים רכים, אבל מפספס כל מי שאתרע מזלו להחשב רשמית כמבוגר.
- האתר הרשמי
- הספר – ב'אמאזון'
- כריס ואן אלסבורג – מחבר הספר
- ג'וש האצ'רסון
- קריסטן סטיוארט
- משחקי ילדים בחלל
- משחקי לוח
- הבית המעופף
''זאתורה'' הוא המשך רשמי של ''ג'ומנג'י''?
אני ראיתי את "ג'ומנג'י", ולפי תאור העלילה של "זאתורה", הוא נראה לי כמו העתק אחד לאחד של "ג'ומנג'י", ואם זה לא המשך שלו, אז מדובר בגניבה של הרעיון של "ג'ומנג'י".
אהרו"כ
בכל מקרה זו לא גניבה,
כי שני הסרטים מבוססים על ספרים של אותו סופר.
הסרט 'זאתורה' הוא לא המשך של הסרט 'ג'ומנג'י'.
לעומת זאת, הספר 'זאתורה' הוא כן המשך של הספר 'ג'ומנג'י'.
העלילה של שני הספרים שונתה באופן די דרסטי במעבר לקולנוע, ואחד הדברים שירדו הוא הקשר בינהם. העלילה שלהם מאוד דומה, זה כן (שני המשחקים כנראה הגיעו מאותו יצרן פסיכופט).
הסרט 'זאתורה' הוא לא המשך של הסרט 'ג'ומנג'י'.
מישהו קרא את הספרים?
סתם מעניין אותי לדעת איך קישרו בין שני הסיפורים.
הסרט 'זאתורה' הוא לא המשך של הסרט 'ג'ומנג'י'.
מלבד אותו סופר, אין קשר בין שני הספרים. אז מה אם שניהם מבוססים על אותו רעיון?
זה ממש לא אומר שהם קשורים.
גם 'רכבת לקוטב' היה ספר של אותו סופר, למרות שפה אין איזה משחק לוח ביזארי כמו באחרים.
יש קשר, למרות שהוא לא גדול.
בספר, הילדים מוצאים קופסה של משחק עם ציורים של חיות ג'ונגל (כלומר, ג'ומנג'י) ובתוכה מוצאים לוח של משחק נוסף (שגיבורי הספר הקודם כנראה לא שמו לב אליו), שהוא 'זאתורה'.
או שכן שמו לב אליו,
אבל אחרי 'ג'ומנג'י' הם ויתרו על התענוג.
הוא חצי-המשך.
אם אתה רוצה לבנות הסבר הגיוני, נניח שקיים אי-שם בקיביניאמו מפעל בשם החשא"ת (הרס חייהם של אנשים תמימים).
המפעל הוא מעין גרסה פסיכוטית של קודקוד, שמייצרת מונופלים סאדיסטים שמטרתם להרוס לאנשים את החיים, ובסוף להחזיר להם אותם (במידה והם לא מתו בדרך, כמובן).
"זאתורה" ו"ג'ומנג'י" יצאו מהמפעל הזה, שהמנכ"ל שלו הוא כריס ואן אלבורג, שגם עושה חלטורות בבניית רכבות שמגיעות לכל המקומות ששום רכבת אחרת לא מגיעה אליהן- וכנראה שיש גם לזה סיבה מוצדקת.
שידרוג זה טוב
אני אהיה הראשון להביע אי-הסכמה לקיפוד. 'זאתורה' הוא יותר טוב מ'ג'ומנג'י'. הילדים הם די מוצלחים, ואם הם מעצבנים בהתחלה, זה לא יותר מכפי שילדים ממוצעים (כלומר, כאלה שהם לא מבוגרים בתחפושת – דקוטה פאנינג, כן, אני מתכוון אלייך) בני 6 ו-10 נוטים להיות מעצבנים. העיצוב, כמו שקיפוד אמר, חמוד, הפעלולים מאוד נחמדים ובנוסף לזה יש כמה רגעים ממש מצחיקים. ואפילו הדיבוב לעברית לא רע בכלל.
והסרט גם מוקרן ללא דיבוב, אם כי רק בסינמה סיטי.
אני אשמח מאוד אם יתברר שאתה צודק ולא קיפ.
מאוד אהבתי את "ג'ומנג'י" והסרט החדש נשמע לי כמו הזדמנות מצויינת נוספת לחזור לילדות.
אבל איך מבררים מי צודק לפני שרואים את הסרט?
עלי הטריילר עשה רושם רע מאוד. ג'ומנג'י היה אחד הסרטים החביבים עלי מאז ומעולם. אני מאוד מאוד חוששת שזו תהיה אכזבה.
ניסיון העבר מלמד שאני והדג לא תמיד באותה דעה. אבל לפעמים כן. מה עושים?
כן כן כן!
אתה צודק ולא קיפ! סרט מצחיק, מפחיד, מלא דמיון, ובעיקר מגניב ביותר – אם אתה ילד בן עשר. לשמחתי, אני ילד בן עשר. יצוין לטובה גם העיצוב הרטרואי הכובש של המשחק וכל מה שקשור בו. Whee!
וקיפ, אין לי מושג מה רצית מהילדים, הם מקסימים. כלומר מעצבנים נורא, אבל בצורה מדויקת ומעוררת הזדהות. הם בדיוק אני ואח'שלי בגילאים האלה.
כל עוד...
הילדים בסרט לא מעצבנים כמו שדקוטה פנינג (שתיבדה לחיי מסך קצרצרים) והקרציה ההיא מזורו 2, חואקין, מעצבנים, אז הסרט בסדר.
לעומת זאת, אם הם מעצבנים יותר מפנינג/חואקין/שתי הקרציות ביחד, הרי ש"זאתורה" איבד צופה.
למרות שאם הילדים בו אכן יותר מעצבנים, הוא מקבל את הקול שלי בסקר של "סרט הילדים המפחיד ביותר".
אותו פס יצור.
זה מה שיש להגיד על 'זאתורה'. ראיתי אותו לפני כמה שבועות וניסיתי לכתוב לו ביקורת. כל פעם שחזרתי אל הכתיבה, לא מצאתי משהו חשוב להגיד על הסרט. אולי בגלל שלסרט לא היה משהו חשוב להגיד לי.
לפי דעתי, הוא טוב 'כמו' ג'ומנג'י אבל מסיבות שונות: זאתורה חללי יותר. המתח בג'ומנג'י עובד יותר טוב. זאתורה מגניב יותר. בג'ומנג'י הדמויות מורכבות ומעניינות יותר. בזאתורה הגימיקים יותר מתוחכמים. ג'ומנג'י יותר רחב.
בקיצור: זאתורה נראה יותר טוב אבל הסיפור של ג'ומנג'י יותר טוב.
הוא סרט חביב אבל לא יותר מזה. טוב שלא הלכתי לקולנוע בשבילו.
מצב רוח קלאסי משהו ?
ראיתי שתי התייחסויות:
אחת להמלט ("ים יסוריים" וכיוצ"ב), השנייה לפילגש בגבעה ("מבתרים את גופתה לתריסר נתחים שווים")
האם הסרט כה גרוע עד כי מחשבתו של הכותב נדדה למחוזות התנ"ך והמחזות השייקספירים ?
זו פשוט דרך הכתיבה הקיפודית.
זה לא עד כדי כך גרוע
אני דווקא אהבתי את הערות האלו.
דווקא ההערות היו מעולות בעיניי.
ועל "פילגש בגבעה" אני אצחק לאורך כל חיי.
התנ"ך מעולם לא היה מתוק ומרושע יותר.
למרות שהקטע עם אליהו הנביא, אחאב ואיזבל מתקרב לכך משמעותית.
מרושע - כן.
מתוק? פיספסתי משהו?
היא היתה חולת סכרת.
אני לא יודע מי יותר חולני, אני או אתה
כי עכשיו באמת מעניין אותי אם דמם של חולי סוכרת מתוק יותר, פחות, או שאין הבדל.
פיכס.
תלוי בתזונה שלהם באותו יום,
ובכמות האינסולין שלקחו. דמו של סכרתי שלא צרך מספיק סוכר, יהיה פחות מתוק, אני מאמין, מהממוצע.
*אם* הוא סובל מהיפוגליקמיה באותו הרגע,
אז דמו מכיל פחות סוכר מהממוצע. אבל זה בדרך כלל לא קורה.
בכל מקרה, לא זו השאלה, אלא האם יש לזה, או למצב ההפוך (היפרגליקמיה), השפעה ממשית על טעם הדם. צריך לנסות ולראות.
סתם לשתות דם גולמי?
עזבי. עדיף להתסיס דם עתיר סוכר, כך שיווצר משקה אלכוהולי.
עדיף קולה.
אם קיום ברזל בהמוגלובין
נותן לדם טעם מתכתי, ואם קיום גלוקוז בדם נותן לשתן טעם מתוק, אני לא רואה סיבה שדם היפרגליקמי לא יהיה מתוק גם הוא.
סביר להניח,
אבל השאלה היותר משמעותית היא- האם ההבדלים בין רמת הסוכר הנורמלית לבין רמת הסוכר ההיפרגליקמית מספיקים על מנת ליצור הבדל ברמת המתיקות המורגשת.
בעצם, גם אם נניח רמת היפרגליקמיות קטלנית של אלף מיליגרם אחוז, עדיין מדובר בבריקס אחד. בהתחשב באחוז המלח הסיילני-נורמלי בדם, ובמרכיבי הדם האחרים בעלי ההשפעה על הלשון (כמו הברזל), אני בספק שבריקס אחד יהיה בעל השפעה אורגנולפטית משמעותית.
יש פה מישהו שקרא את הספרים ויכול להגיד באיזה אופן ''זאתורה'' מתבטא
בתור המשך של "ג'ומנג'י"?