שנות התשעים. סוף המאה והמילניום דופקים בדלת. המלחמה הקרה נגמרה, והשאלה "מה הלאה?" מטרידה רבים. חלק גדול מסרטי המדע הבדיוני של העשור ההוא ניסו לענות על השאלה הזו ובישרו על הצפוי לקרות לנו – בקולנוע ובעולם האמיתי. סדרת הכתבות הזו מוקדשת לסרטים האלה, צמד סרטים בכל פעם. בפעם הקודמת: "זיכרון גורלי" ו"עיר אפלה".
והפעם: שני סרטי גיבורי-על מאותו עשור שבישרו על הגל הגדול בז'אנר של המילניום הנוכחי.
סרטי גיבורי-על הפכו לז'אנר הדומיננטי במילניום הנוכחי, אבל ההצלחה שלהם הגיעה בגלים. הראשון שבהם התחיל עם "סופרמן" של ריצ'ארד דונר בשנות ה-70, שגרר אחריו בעיקר הפקות ג'אנק של מנחם גולן ודינו דה-לורנטיס. על הגל השני בישרו סרטי "באטמן" של טים ברטון בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, שהובילו אולפנים ומפיקים מבוססים יותר לחפש הצלחה במקומות פחות צפויים בז'אנר. לרוב זה לא ממש עבד, אבל זה כן הוביל לכמה סרטים מסקרנים, ושניים מהם – "דארקמן" משנת 1990 של סם ריימי ו"הרפתקאות רוקטיר" משנת 1991 של ג'ו ג'ונסטון – הם לא רק שניים מהסרטים היותר מוצלחים מהגל ההוא, אלא במידה רבה גם המבשרים של זה הנוכחי.
זה מתחיל עם הבמאים שלהם. עבור סם ריימי, "דארקמן" היה סוג של סרט-מעבר: הבמאי שעשור קודם לכן החל את הקריירה שלו בבימוי סרטי אימה גרפיים, עבר אחרי הסרט הזה להפקת סדרות הטלוויזיה "הרקולס" ו"זינה הנסיכה הלוחמת", ומילניום הנוכחי ביים את "ספיידרמן" ו"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף". החצי הראשון של "דארקמן" נשען בכבדות על הניסיון של ריימי כבמאי זוועות: הסיפור של מדען (ליאם ניסן, שנים לפני שהוא הפך לאחד מכוכבי האקשן הכי לא סבירים בהיסטוריה) שנופל קרבן לתקיפה של חבורת פושעים. את התקיפה הזאת, שבה הפושעים מכניסים לו מכות רצח ואז שורפים אותו חי, ריימי מצלם בחדווה שלא היתה מביישת במאי סרטוני עריפת ראשים בשירות דאע"ש. בחלק השני של הסרט, כשהגיבור יוצא לסגור חשבון עם הרעים בעזרת ההמצאה שלו – עור מלאכותי שמאפשר לו להתחזות למי שהוא רוצה – הסרט הופך למותחן הרפתקאות מהסוג שיאפיין את הקריירה המאוחרת יותר של ריימי (למרות שגם בחציו השני "דארקמן" נותר די אלים, בוודאי שבהשוואה למקובל בז'אנר אז והיום). גם אז ריימי הקפיד לשמור על מידה נכבדת של סליזיות בהפקה – החל מה"הקפאה" (לאורך כל הסרט) של פריימים כדי לגרום להם להיראות כמו חוברות קומיקס בהדפסה זולה, דרך המחוות לסרטי המפלצות של שנות ה-30 ולמלודרמות הפשע של אותו עשור.
לג'ו ג'ונסטון, הבמאי של "הרפתקאות רוקטיר", היה סיפור אחר – כשהוא הגיע לעבוד על הסרט, הרזומה שלו כבמאי היה די דל, ועיקר הקרדיטים שלו הגיעו מהעבודה כמעצב ואיש אפקטים אצל ג'ורג' לוקאס (הוא עיצב בין היתר את חלליות כנפי ה-X ואת המילניום פלקון בסרטי "מלחמת הכוכבים"). "הרפתקאות רוקטיר", שמספר על טייס פעלולים כושל (בילי קמפבל) בשנות ה-30 של המאה הקודמת שמוצא חגורת סילון (Jetpack) ומסתבך עם כל העולם ואחותו, היה בסך הכל הסרט השני שלו כבמאי. השנים הארוכות של ג'ונסטון בשירותו של לוקאס בהחלט ניכרות בסרט: מהרבה בחינות, הסרט הוא שילוב של סרט גיבורי-על עם סרט הרפתקאות תקופתי מהסוג שהפך לפופולארי בזכות סרטי "אינדיאנה ג'ונס". הבעיה היא ש"הרפתקאות רוקטיר" מתקשה לעיתים למצוא את האיזון בין שני הז'אנרים: יחסית לגיבור-העל שעל שמו נקרא הסרט, חגורת הסילון והתלבושת הייחודית שלו מקבלות מעט מאוד זמן מסך. פירוטכניקה ופעלולים אחרים נוכחים בסרט הרבה יותר, אבל ג'ונסטון בבירור נאבק כדי להפוך אותם לרלוונטיים לעלילה הכללית. ואת העלילה של הסרט אין דרך טובה יותר להגדיר מאשר "סמטוחה" – במיוחד הניסיון הדי תמוה ליצור איזו עמימות סביב הזהות והמניעים של החבר'ה הרעים, כשלצופים די ברור במה דברים אמורים.
ובכל זאת, "הרפתקאות רוקטיר" מצליח לעורר עניין מזווית אחרת – ההתייחסות שלו לז'אנר שהוא פועל בו. ספק גדול אם ג'ונסטון היה מסוגל לביים סרט שנראה לפרקים באופן מכוון כמו סרט-B מהסוג של "דארקמן" (וספק עוד יותר גדול אם אולפני דיסני, שהפיקו את הסרט, היו נותנים לו לעשות דבר כזה), אבל הוא בהחלט מודע לעובדה שהסרט שלו הוא בעצם סרט-B בתקציב של עשרות מיליונים. זה נעשה בצורה חכמה בעלילת משנה שבה מעורבת יקירתו של הגיבור (בגילומה של ג'ניפר קונולי), שחקנית שרוצה לפרוץ לליגת העל של הוליווד דרך הופעה בסרט של אחד מכוכביה הגדולים של העיר (טימותי דלתון, באחת מהופעות הפוסט-בונד המשובחות שלו). ההפקות הגדולות של הוליווד, אומר לנו "הרפתקאות רוקטיר", הן רעש וצלצולים (ובסרט אף מהוות כיסוי למשהו זדוני ממש), ודווקא הריגושים הזולים שמספק הגיבור במופעי האוויר שלו הם הדבר האמיתי, הלב של הסרט שג'ונסטון מביים.
וזו גם נקודת החיבור בין שני הסרטים: המדע והטכנולוגיה כסוג של יזמות מחתרתית. הגיבור של "דארקמן" מפעיל מעבדה במרתף חשוך ומחניק, מפעל היי-טק עגום ומדכא של איש אחד, דוקטור פרנקנשטיין בשירות הצדק. הגיבור של "הרפתקאות רוקטיר", ביחד עם המכונאי שלו (אלן ארקין) לומדים להפעיל את חגורת הסילון שלהם בכוחות עצמם, ומתקנים אותה באמצעות חתיכת מסטיק. גם כשנכנסת לתמונה דמות של יזם בעל יותר ידע ואמצעים – חלוץ התעופה והקולנוע הווארד יוז (בגילומו של טרי או'קווין הנפלא, לימים ג'ון לוק ב"אבודים") – הדגש הוא עדיין על יזמות טכנולוגית פרטית.
מהבחינה הזאת, נראה שהקריירה של ריימי וג'ונסטון כבמאים של סרטי מארוול לא הובילה אותם לסרטים הנכונים עבורם: ריימי ביים את "ספיידרמן", אבל היכולת שהוא הפגין בהצגת מדען שהופך למפלצת עם כוחות-על מצביעה דווקא על פוטנציאל לבימוי סרט על דמותו של הענק הירוק (העבודה של ריימי על "דוקטור סטריינג'" קצת קרובה יותר ברוחה לזו שהוא עשה ב"דארקמן"). ג'ונסטון קיבל את מושכות הבימוי של "קפטן אמריקה", שכמו "הרפתקאות רוקטיר" מתהדר ברקע תקופתי, אבל העבודה על סרטו המוקדם יותר דווקא רומזת שסרט על איירון מן היה יכול להתאים לו יותר – לא רק בגלל הדמיון בין שני הגיבורים, אלא גם בגלל הגישה של שני הסרטים לנושא המדעי/טכנולוגי – ובואו נזכור שהווארד יוז, שמופיע בתור דמות ב"הרפתקאות רוקטיר", היה אחד ממקורות ההשראה לדמות של איירון מן בקומיקס.
בפעם הבאה: מלחמה בסבבה
הרוקטיר זכור לי (במעורפל) בתור סרט סבבה לגמרי
בזמנו חשבתי שיש כמה קווים מקבילים בין האופי של הדמות של קמפבל לסטיב רוג'רס, כאילו שהראשון היה מין חזרה גנרלית לקראת השני. נראה לי שגם זה ולא רק הרקע התקופתי מחבר בין שני הסרטים.
מעניין. איזה קווים מקבילים?
אני חשבתי שסטיב רוג'רס הוא בחור עם מלא מוטיבציה שאין לו בתחילת הסרט את הסטטוס הבריאותי המתאים לשרת בצבא וקמפבל הוא איזה פאשלונר סדרתי שרק רוצה להרוויח כמה גרושים ממה שהוא עושה.
אני לא ממש זוכרת פרטים ולא רוצה להמציא
אבל שניהם ילדים טובים כאלה שמוכנים להסתכן בשביל מה שנראה להם נכון והדרך האמריקנית.
כמובן שזה אפיון די גנרי ולא ייחודי לגיבור של סרט, כך שאולי אין פה הרבה.
מעניין האם אלון מאסק ראה את רוקטיר בשנות התשעים
כבר מתחילת המאה הוא ניסה למצב את עצמו בתור ממציא/מיליונר קצת אקסצנטרי סטייל יוז הצעיר (מה שמסביר את התעקשותו על הסעיף בהסכם הרכישה של טסלה שמגדיר אותו כ"מייסד" וההעלמה המתמשכת של שני האנשים שפיתחו את הטכנולוגיה ובנו את הטסלה הראשונה); החל מסוף העשור הראשון (אז, במקרה או שלא, הפציע טוני סטארק בחיינו) נוסף גם האלמנט של הפלייבוי ואיש החזון הגאוני (שמפזר "פתרונות" אוויליים לכל בעיות העולם והבטחות חסרות ביסוס לחדושים טכנולוגיים מרעישים). ג'ו ג'ונסטון – מה עשית??!! (אבל, למען ההגינות: רוקטיר וקפטיין אמריקה הם שניים מסרטי הקומיקס החביבים עלי).