הסרט הישראלי הטוב ביותר לשנת תשס"ה:
הסקר כולל את הסרטים העלילתיים הישראליים שהוצגו מסחרית בקולנוע מאז טקס פרסי אופיר האחרון, כלומר מה-20.9.2004 ועד ה-15.9.2005 .
55  |
אור |
56  |
הכלה הסורית |
| 10 |
סיפור קיץ |
| 4 |
אבנים |
| 6 |
ריקי ריקי |
| 26 |
מטאליק בלוז |
| 33 |
עטאש – צמאון |
| 13 |
אזור חופשי |
| 6 |
דיסטורשן |
| 19 |
שושלת שוורץ |
מספר מצביעים: 228
לא ראיתי אף אחד
אבל עטאש – צמאון בתיכנון.
גם אני לא ראיתי אף אחד
אבל יש לי תירוץ, נולד לי תינוק בפברואר האחרון.
גם אני לא ראיתי אף אחד
מזל טוב!
ציניות?
אני חושב שהתכוונת ל-
.
ציניות?
כן. ובשביל הקודמת:
ציניות?
אם ככה, אז תודה.
ראיתי רק 'ריקי ריקי'
ואין שום סיכוי שאצביע בשבילו.
סרט מאולץ, מודבק, מזעזע והמשחק מחפיר.
זה פשוט מזעזע.
ראיתי רק סרט אחד. לא, לא מזעזע – עצוב, זו המילה שחיפשתי. בכל מקרה, מטאליק בלוז הוא דווקא מוצלח, חוץ מסצנות הדמיון/פלאשבק – הבנו. שואה. זה הרי האינסטיקנט הראשוני שלנו. באמת ש*לא צריך* לדחוף לנו את זה. בכל מקרה, למרות שאהבתי את הסרט, אני נאלצת להימנע מהצבעה בגלל שלא ראיתי אף אחד מהסרטים האחרים. להגנתי ייאמר שגם סרטים שאינם ישראלים לא ממש יצא לי לראות השנה… או שאולי זה הופך את כל העניין להרבה יותר גרוע.
ראיתי רק את הכלה הסורית במלואו
ונהנתי ממנו, למרות הדיאלוגים הקלישאתיים והעובדה שניסו לשווק אותו (שלא בצדק) כסרט פוליטי. אם הוא היה פוליטי לא הייתי נהנה ממנו. מכיוון שנהנתי ממנו, סימן שהסרט לא פוליטי => מש"ל.
ראיתי גם חלק מ"אבנים" כששודר בערוץ צרפתי, אבל לא נכנסתי אליו. הקטע שראיתי הזכיר לי בעיקר פרסומת לטבעול מבחינת התוכן.
"אור" דווקא מסתכל עלי ממדף הסרטים הישראלים בספריה כבר כמעט חודש, אבל בעקבות הביקורת בעין הדג, אני מפחד לקחת אותו. הפחד לא נובע מן הביקורת השלילית, אלא מהחשש שמירנדה, או מישהו אחד מהמתדיינים, יקפוץ מהמסך ויתחיל להסביר לי כמה רע להיות אישה וכמה לא מוסרי להיות גבר.
האם אני הוזה?
האם באמת יכול להיות שבאמת נהנתי מהסרטים הישראלים המוצגים כאן? מה קורה פה? אני צריך מרשם רופא…
תחילה נפסלים דיסטורישן, אבנים, סיפור קיץ וריקי ריקי- את כל אלה לא ראיתי.
מטאליק בלוז מעצבן אותי. בצד אחד, הוא בהחלט נפלא בתור קומדיה, מצחיק באופן שרק סרט ישראלי יכול להצחיק ומדבר על מערכת יחסים מרתקת. בצד שני, האופן שבו הוא מעביר את המסר היחודי והחשוב שלו (נושא היחסים הגרמניים- ישראליים) היא גסה, דמוגוית אלימה וסתם משעממת. זה לא הייתה הבחירה שלי.
הכלה סורית זה כמעט אותו דבר, רק בלי ההומור. שוב הסרט מדבר על נושא חשוב שיש להכניסו לסדר היום, שוב סרט שבוים בקפדנות ומשוחק מצויין. והמסר, אוף. המסר הפמיניסטי הנוקב שלו, חשוב ככל שיהיה, נעשה בדמוגוגיות ויהירות.
למרבה מזלי האישי הצלחתי (וכמה כיף לי!) לראות כמה סרטים ישראלים "רגילים", פלצניים, משעממים או במקרה הטוב סתם סתמיים (אני מדבר כמובן על "איזור חופשי" ו"עטאש- צימאון").
והבחירה שלי לסרט הטוב:"אור". הסרט היחיד בעולם שהייתי יכול להגדיר אותו כ"לא ממולץ לשוודים בהריון". הסרטים פשוט חילחל לי לנשמה כמו שרק סרטים כמו "רקוויאם לחלום" או "בחירתה של סופי" ידעו לחלחל לי לפני כן. הוא מבויים היטב, מצולם נפלא (כלומר רע) ונהנה מתגלית השנה במשחק של הקולנוע הישראלי- דנה איבגי.
(ועוד משהו, הזוכה בפרס "הסרט הישראלי הטוב ביותר של השני שעברה שראיתי אותו רק השנה" זוכה "מדורת השבט")
מטאליק בלוז.
אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר בכל הזמנים.
ושושלת שוורץ הוא סרט נחמד עם סאב-טקסט מעניין.
ראיתי שמונה
מהגרוע לטוב:
אזור חופשי – האמת אני חושב שעמוס גיתאי במאי לא רע בכלל. רק חבל שהוא תסריטאי איום ונרוא.
דיסטורשן – מאוד אהבתי את הפתיחה המצוינת, אבל אחר כך זה התדרדר להרבה מאוד נסיונות לזעזע.
אבנים – החצי שעה הראשונה היא אחד הדברים המשעמעים ביותר שראיתי. אחרי שהצלחתי לשרוד אותה התחיל סרט לא רע בכלל.
סיפור קיץ – סרט חביב.
מאטליק בלוז -אהבתי מאוד, אבל הרמיזות לשואה היו לטעמי בוטות מדי, דבר שפגם בהנאה שלי מהסרט.
הכלה הסורית -למעשה שני סרטים-הדרמה המשפחתית טובה מאוד, וקמודית האבסורד במעבר הגבול מצוינת.
עטאש – סרט שדורש ריכוז ו\מן להיכנס לתוכו אבל מהר מאוד מתמכרים לסיפור הסוחף. הסוף הותיר בי תחושה קשה מופלאה כמו שרק מעט סרטים הותירו.
אור- לטעמי אחד מן הסרטים הטובים ביותר שראיתי. מדעדע, נוגע ללב,ונשאר סמוח הרבה זמן אחרי הצפייה.
אופס
התכוונתי מזעזע, לא מדעדע. יכול להיות שיש בהודעה שלי טעויות נוספות.
הקטע הלא-מפתיע הוא שלא ראיתי אף אחד מהסרטים.
הקטע המפתיע (ואולי מדאיג?) הוא שעל חלק גדול מהם אני שומע בפעם הראשונה בסקר הזה. ספור קיץ? אבנים? ריקי ריקי? דיסטורשן? שו הדא? הסרטים האלה כבר הוקרנו בקולנוע בארץ?
כן, אלה סרטים שהוקרנו
ורובם אפילו קיבלו פרסום סביר, כך שאם היית קורא מוספי בידור (או בוחן ביתר עיון שלטי חוצות) היית כנראה שומע עליהם. מה שלא נכון לגבי 'סיפור קיץ', שפחות או יותר לא פורסם בכלל, ובאופן לא ממש מפתיע אף אחד לא ראה אותו – והוא הבחירה שלי בסקר (מסקרן אותי לראות אם הקול שלי יישאר הקול היחיד שהוא יקבל).
ובא לך להרחיב?
סיפור קיץ
סרט שביים שמואל חיימוביץ', יוצר 'הפוך', כנראה הסדרה הישראלית שאני הכי אוהב. הסיפור הוא סיפור זכרונות-ילדות די סטנדרטי: ילד בן 12, במושב בזמן מלחמת לבנון, מתיידד עם בת 19 שמתכתבת עם חיילים. אבל כמו ב'הפוך', יש כמה דיאלוגים עם שורות מבריקות, עלילות משנה קטנות ומצוינות, ודיוק ב"שחזור ההיסטורי" עד לרמת הריפודים של המושבים באוטובוס. ומה שהכי חשוב: הסרט הזה הוא לא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית על כל גווניה ולא נושא מסר חשוב שבמיוחד בימים טרופים אלה על כולנו להבין ולקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. הוא סתם סרט קטן וטוב.
ואל תשכח את קוסטה!
(האמת היא שלא ראיתי את הסרט, אבל קוסטה פשוט חמוד)
לא קישרתי בין הסרט לשם
ראיתי אותו כבר די מזמן, ממש כשהוא יצא. דווקא סרט חביב ביותר.
אהבתי את הילד השני, המורעל על הצבא.
באופן כללי הסרט נותן אווירה נעימה, גם אם לפעמים נדמה לך שאתה צופה במשהו שצולם באמת ב-1982, והוא גדוש ביותר מידי סטריאוטיפים.
לא ראיתי אף אחד מהסרטים
ואני לא יודע אם אני אראה..
אולי..אולי אם זה יגיע לערוץ 4
לא יודע למה אני לא אוהב סרטים ישראלים. אולי כי הם דיי חוזרים על עצמם..כלומר לקולנוע הישראלי יש מגבלות קשות בז'אנר. בגלל שאין תקציב לסצנות מורכבות…וחוץ מזה הסרטים הישראלים נראים כאילו הם מצולמים במצלמה ביתית וקטנה מה שמקשה עלי בצפייה.
ואפרופו קולנוע ישראלי "שבתות וחגים" זו סדרה מעולה ואולי היצירה הישראלית המועדפת עלי.
שוב אנחנו חוזרים
לאותו פזמון ישן: "לא ראיתי אף סרט ישראלי בשלוש השנים האחרונות, כי הם גרועים".
שמע. לא נכון. יש סרטים ישראליים גרועים. יש גם טובים. יש כאלה שנראים כאילו הם מצולמים בוידאו. יש כאלה שמצולמים נהדר. אם לא ראית, בטח שאתה לא יכול להביע דעה.
שוב אנחנו חוזרים
אני לא מביע דעה ואומר שהסרטים גרועים, אני אומר שאני פשוט לא אוהב סרטים ישראלים…לא יודע למה..
ונתתי כמה סיבות למה אני לא אשלם כסף בשביל לראות אותם..
אם יגיע לערוץ 4 אולי אני אראה וזה לא שאני מזלזל בקולנוע הישראלי. ודרך אגב אתה יכול לתת לי כמה שמות של סרטים ש"מצולמים נהדר" (ובצורה איכותית)…
ומה שכן סרטים ישראלים מעבירים נטו את הסיפור לסרט בעזרת מצלמה אין שימוש בצילום אומונתי או שובר מוסמכות..לדוגמא "האיש שלא היה שם" אין לו עלילה מדהימה אבל הוא מוצג ויזואלית מדהים כמו כן "גיבור" ו"קיל ביל". אולי זה נובע מחוסר תקציב – אני לא יודע, אבל שובר מוסמכות ישראליים אין, בגלל זה אני מעדיף לראות אותם בטלוויזיה
צילום נהדר
יש ב'מסעות ג'יימס בארץ הקודש' (כדאי לראות בלי קשר), ו'Made in Israel'.
צילום נהדר
גם עטאש, גם הכלה הסורית, גם כנפיים שבורות – כולם מרהיבים.
ואם מחפשים "שימוש בצילום אומונתי או שובר מוסמכות..", כדבריו של מר פינק, אפשר לראות גם את 'אור'. לא כדאי לראותו, אבל אפשר.
את ''כנפיים'' דווקא ראיתי
והצילום שלו בינוני למדי. סצינה אחת בלבד זכורה לי כיפה ובנוייה נכון (בתחילת הסרט, כשנפתח איזה חלון בחדר שינה).
צילום נהדר
יכול להיות שיש..לסרט
אבל חייב את המסך הגדול בשבילו???
צילום נהדר, שמחייב מסך גדול
לעטאש יש צילום פשוט מדהים.
ואת עטאש אפשר לראות רק על המסך הגדול, ואם אתה שואל אותי אז גם מאוד מומלץ לראות אותו על המסך הגדול.
החויה תתפסס לחלוטין בטלויזיה.
בעטאש בניגוד לסרטים ישראלים אחרים כמעט ואין מילים. וכל הסיפור והמסר שהסרט מנסה להעביר לך מועבר בעיקר דרך הבעות הפנים של השחקנים, ודרך הצילום והבימוי המצויינים.
ועוד סרט שעד כמה שאני זוכר (ראיתי מזמן) היה בו צילום מצויין, למרות שאותו לצערי ראיתי רק בטלויזיה, היה made in israel המצויין.
עטאש צולם בסינמסקופ
כלומר: מסך רחב אמיתי, מהסוג שמתקצץ בטלוויזיה.
צילום בסינמסקופ הוא אירוע נדיר עד לא קיים בקולנוע הישראלי, למרבה הצער.
גם הכלה הסורית צולם בסינמסקופ
למרבה הצער, מהדורת הDVD ממוסגרת במסך רחב רגיל ( 1:85) ולא רחב ( 2:35) מה שגורם לתמונה להיחתך בצדדים. הסרט, אגב, נפלא.
צילום נהדר ושובר מוסכמות
יש גם ב"החיים על-פי אגפא" המצוין.
וגם ב''שחור'' ו''מסוכנת''
וכל דבר שעבר דרך העדשה של דוד גורפינקל באופן כללי, צלם שאני מעדיף עשרות מונים על הרבה צלמים אמריקאיים:
http://imdb.com/name/nm0005732/
רשימה מעניינת
שני שמות במיוחד תפסו אותי, מסיבות מאוד שונות: "המקום בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" (מישהו יודע מה זה?) וכמובן "Teenage Mutant Ninja Turtles 3".
כמו כן נהניתי לגלות שלא אנחנו המצאנו את העיוות בתרגום שמות סרטים ("Fish, Football and Girls"?).
רשימה מעניינת
אוי ואבוי, מישהו עשה על העניין עם הג'וקים סרט?
כשהייתי קטנה נתנו לי לקרוא את הספר, וזה עשה לי טראומה לכל החיים. אם זה מבוסס על הספר בכלל.
פשוט ראיתי את הכותרת וטראומות הילדות המודחקות שלי שבו וצצו.
מדובר על איזה משפחה מטונפת שלא מנקה את הבית אף פעם, ונורא אוהבת חיות ואז כל הג'וקים לא מתים בדרכים לא טבעיות, כמו אחיהם המרוססים והנמעכים, אלא בשיבה טובה.
יום יבוא ואנשים יפסיקו לחשוב שזה מגניב לעשות סרטים עם ג'וקים. גם הדירה של ג'ו הפחיד אותי עד עמקי נשמתי…
ומה תגיד על זה?
השבוע שודרה בערוץ הקולנוע הישראלי יצירת המופת "סבבה" שמבחינת צילום, ומבחינה טכנית בכלל, נראית פרימיטיבית לגמרי.
הסרט נעשה ב-1983 וצולם בידי אדם גרינברג, שרק שנה לאחר מכן צילם סרט שולי בשם "שליחות קטלנית".
אז בעיה של צלמים? לא בטוח. איך אתה מסביר כזה הבדל ברמה הטכנית, בשנה אחת, מסרט לסרט, כשזה אותו צלם?
ההבדל הוא בבימוי, בציוד הטכני, בפילם, לא יודע. מה שאני יודע זה שרוב הסרטים שאדם גרינברג (הענק) צילם בארץ בשנות ה-70 וה-80 נראים לא טוב, והסרטים שהוא צילם בהוליווד נראים טוב מאוד.
לא ראיתי אף אחד מהסרטים
שבתות וחגים זוועה שיגרתית דיקלומים רדודים מצלמה רוקדת ללא דמיון פשוט כסף מבוזבז על הסדרות הנמוכות הללו שמבוימות בצורה שלא עוברת מסך.והיא לא היחידה
יפה.
עכשיו נשאר רק לעלוב במוזיקה, ספרות ואמנות פלסטית, ואני חושבת שכיסינו את מכלול האמנויות בישראל. גם זה הישג.
המפף
מצד אחד – ראיתי רק סרט אחד מהרשימה (שהייה בחו"ל נחשבת לנסיבות מקלות?). מצד שני – זה היה סרט מצוין שאני בספק אם אפשר להתעלות עליו (אם כי עוד לא ראיתי את "אור").
"עטאש – צימאון" (הידוע גם כ"אפצ'י שיגעון" בקרב חבריי הדיסלקטים) הוא סרט מרשים למדי, עם משחק כובש ועבודת מצלמה מהייחודיות שראיתי בקולנוע הישראלי. יש בו מעט בוסריות – אפשר היה לקצץ ממנו 30 דקות בכיף – אבל הוא עדיין סרט מצוין ששווה להשקיע ולראות אותו בקולנוע.
סרט נוראי
דווקא את הבוסריות שהזכרת אהבתי, כי איכשהו זה עזר לא להירדם באמצע, אבל זה לא הצליח לעבוד עליי. משחק חביב מינוס, צילום מרהיב (נקודת האור של הסרט) וסרט משעמם, פלצני ומתלהם. בדיוק מסוג הסרטים שאני בד"כ שונא.
''מתלהם''?
אנשים לא מפסיקים להשתמש במילה הזאת. אני לא בטוח משעמה מה שהם חושבים שמשמעה. כמעט עם כל מה שאמרת לגבי עטאש אני יכול להסכים, ברמה זאת או אחרת. הוא בהחלט משעמם ופלצני, ויתכן שאם היו מקצצים לו חצי שעה, כפי שהציע דן, הוא היה משתפר. אבל התלהמות? איפה בכזה סרט עצור הצלחת למצוא התלהמות?
האם אתה רומז שיש אנשים שמשתמשים במילים גבוהות סתם?
כדי להישמע טוב, ובלי להבין מה משמעותן? Inconcievable!
מה קשור השעם שלה, מה?
"משעמה" => "שמשמעה".
שיערתי.
סרט נוראי
אני נאלץ להסכים. רציתי נורא לאהוב את הסרט וגם כשלא אהבתי אותו רציתי מאוד לכתוב עליו ביקורת (ואפילו התחייבתי על זה מצפונית בפני העורכים, אם זכור לי נכון) ופשוט לא יכולתי למצות ממנו שום דבר שווה אמירה – פרט לאיכות הצילום ולתהיה שלי באיזו לש"ביה הוא צולם, ניסיתי לשחזר את כולן ולא הצלחתי. אני בטוח שהייתי שם יותר מפעם אחת (ברדוויל – את זה אולי אתה תוכל להזכיר לי).
סרט בוסרי מכדי שיהיה אפשר לציין בו משהו משמעותי וגם מכדי שיהיה הוגן לקטול אותו.
אבל "הכלה הסורית" – כמעט טוב מאוד.
הייתי שמח להזכיר לך
אילו רק הייתי יודע מה זה לש"ביה. אולי אתה מוכן להזכיר לי?
לא ראיתי את הסרט אז אני זורקת ניחוש:
גיגול מהיר העלה שלש"ב זה ר"ת של לוחמה בשטח בנוי. מכאן אני מסיקה שלש"ביה הוא/היא המקום בו מתאמנים בלוחמה בשטח בנוי, ומסן הסתם יש מספר מתקני אימון כאלו.
עוד על לש''ביות:
לש"ביה היא אמנם שטח אימונים ללוחמת שטח בנוי, כלומר לרוב אוסף של מבנים קטנים, שבתוכם וביניהם מתאמנים. במקום לטרוח ולהקים שכונה מדומה, לפחות חלק מהלש"ביות מבוססות על כפרים ערביים נטושים, ואולי הקשר לסרט הוא שהשתמשו בלש"ביה לצילומי כפר ערבי (כאן גם אני נכנס לתחום הניחושים).
קרוב
המשפחה של הסרט עוברת לגור במבנה שהיה לש"ביה שננטשה (וכפר שננטש קודם לכן).
קרוב
לא ברור לי אם בחירת הלוקיישן מנסה להגיד משהו על מתקני אימונים שמדמים כפרים ערביים והופכים, לאחר נטישתם, מקלט למשפחה של פליטים "מבחירה" – מין היפוך תפקידים והיסטוריה. מצד אחד זו סמליות מתבקשת (עם הילדה שמכינה קישוטים ומחרוזות מתרמילים ריקים וחוליות מקלע), אבל באותה מידה אני יכול להניח שזו סתם היתה תפאורה נוחה וזולה. אם אני זוכר נכון הכפר הנטוש הוזכר דוקא בהקשר ליער האורנים שבו המשפחה כורתת עצים לצורך פרנסה מפחמים.
ענית לעצמך
אם זו הייתה רק תפאורה זולה, הבת לא הייתה מכינה שרשרת מקליעים. זו באופן בוטה החלטה מכוונת.
אם התשובה היתה ברורה לא הייתי שואל
אשמח אם תאיר ותחדד לי את הענין כי אני הפכתי והפכתי בסרט הזה תוך כדי צפיה ולאחריה ובמהלך נסיונות הסרק לכתוב לו ביקורת ראויה. אם היו מוסרים לי את תמצית העלילה והמסגרת הייתי גם חושב שזה שקוף, אבל מכיוון שראיתי את הסרט יותר מפעם אחת אני פחות חד-משמעי בקשר לניתוח המתבקש הזה.
אני לא בהכרח חושב שיש כאן כוונה פוליטית
הסרט הרי לא עוסק בסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני. אבל הוא כן מתרחש לאורו, הוא תמיד נמצא ברקע, ולאו דווקא במשמעות פוליטית.
כתוצאה מהאיזכורים הללו, אנו רואים בסרט משפחה שמנודה או מנדה עצמה פעמיים: היא מנודה מתוך החברה הערבית, שהיא עצמה מנודה בתורה מתוך החברה הישראלית.
ואם אתה מחפש הקבלות לסיפור הפטריארכלי שמתואר בסרט, הבחירה של "הבן המנודה" של החברה הישראלית (קרי: הערבים) לגור בשטח האימונים שננטש ע"י "האב" מחדדת דבר או שניים בסיפור.
והנה עוד נקודה קצת יותר אמורפית: קח את אתר הצילום (שטח אש), ערבב עם הפרנסה המשפחתית (ייצור פחם), בזוק מעל המתחים המשפחתיים והגש חם.
באש ובמים
העניין של המים שהזכרת נשמע לי כמשלים את עניין האש. מים – חיים. אש – מוות. אפשר להתפלפל כאן עם המטאפורות בכיף. אבל כפי שכבר נכתב כאן, היופי בסרט הוא שאם יש לו רבדים סימליים, הרי שהם שוליים למדי. הם עובדים בעיקר כתוספת אסתטית, הם לא העיקר. העיקר הוא הסיפור על המשפחה, סיפור שהוא פשוט, קטן וחזק.
לגבי דמויות הנשים – אני לא מחפש כאן הקבלה מדויקת של אחד לאחד, אלא רק איזכור פטריארכלי כללי. זו לא מתמטיקה. כך שאני לא מוצא את זה חשוב במיוחד.
לא ראיתי את הסרט
אבל "כפר נטוש", "כורתת עצים" ו"פחמים" ביחד במשפט אחד, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, זאת ממש סכנה לחור שחור ברמה הסמלית.
אבל זה לא
הסרט לא נופל למלכודת הסמליות וגם לא מנסה לומר משהו על הססכסוך היהודי-ערבי. המשפחה הגיעה למצב הזה בגלל מערכת של ערכים וכבוד ובתוך החברה הערבית ונוצרים בה מתחים בגלל המסורת שמעניקה כבוד רב לאב ומדאכת את הרצונות והיצרים של שאר בני המשפחה.
וביקורת, מה?
(נורא רציתי לראות ולא יצא לי).
שאלה
האם אלו *כל* הסרטים הישראליים שהוקרנו השנה, או רק הנבחרים שבהם?
לא קצת מעט בהשוואה לפרומו של הוט שמבטיח לנו ש"כל שבוע יוצא סרט ישראלי חדש"?
הפרומואים
מדברים שטויות, כדרכם של פרומואים.
אם הם היו מדברים על השנה שעברה (שבה יצאו כמעט 25 סרטים ישראליים), אז הם היו חצי-נכונים. מכיוון שהם מדברים על השנה, זה לא קרוב להיות נכון.
סרטים שלא נכנסו לרשימה: קודם כל, השנה התחיל לעבוד 'דוקו לב', המסגרת הדוקומנטרית של קולנוע לב, שבה הוקרנו לא מעט (יחסית) סרטים תיעודיים, שאותם לא הכנסנו לרשימה ('אודסה אודסה', '18 קילו של אהבה', 'נמוך' ועוד).
סרטים נוספים שלא הוכנסו לרשימה היו כאלה שהוקרנו רק בסינמטק או במסגרת מאוד מאוד מצומצמת ('דימיונות', 'החשוד האחרון').
ועוד סרט אחד שלא נכנס לרשימה הוא 'הארץ המובטחת' של עמוס גיתאי, שכבר מיוצג ברשימה על ידי 'אזור חופשי' שהיה פופולרי(?), או לפחות מוכר, יותר.
הו, סקר ראשון שבו לא ראיתי
אף אחת מהאופציות.
האם עלי להתבייש?
לא צריך להתבייש, לא צריך להתגאות,
צריך להצטרף אלינו, שאר עמי הארץ.
אבוי! סקר לאינטלקטואלים בלבד...
תרשו לי לנחש שמספר המצביעים בסקר יהיה נמוך בהרבה ממספר משתתפי הסקרים הקודמים.
האמת, יש רק סרט ישראלי אחד שזכור לי שראיתי בקולנוע.
כשיש לך תקציב מוגבל, עדיף לבזבז את ה-31-35 ש"ח על סרט אקשן/הרפתקאות שבאמת מצדיק מסך גדול וסאונד רציני.
את הדרמות הקומיות והקומדיות הטרגיות נשמור לדי.וי.די., וגם אז לא בטוח שאני אטרח.
לא'ידע, לא אוהב את רוב הסרטים הישראליים (כן, אני יודע, "אם לא ראית אז אתה לא יכול לדבר". סליחה מראש.).
לדעתי שלושת הסרטים הישראליים הטובים ביתר עד היום הם של אפרים קישון.
אין ספק
בכל הסקרים שעשינו על סרטים ישראליים מספר המצביעים היה נמוך יחסית. זה לא הופך את הסקר ללא לגיטימי, לדעתי.
חלילה, חלילה!
אדרבא, מקום של כבוד שמור לכם ולאתרכם הנשגב, בין השומרים על כבודו של הסרט הישראלי מפני משמיצים שכמוני.
האם אני חש בנימה צינית?
ברצינות, אין לי בעיה עקרונית עם אנשים שלא אוהבים סרטים ישראליים. זכותו של אדם לא לאהוב את מה שהוא לא אוהב, ואני לא מאמין בפירגון אוטומטי. יש לי בעיה עם האמירה (לא שלך) – "סרטים ישראליים הם גרועים ולא ראיתי אף אחד מהם". כי אם לא ראית אף סרט ישראלי בשנה האחרונה, אתה באמת לא יודע האם הם גרועים או לא. הגיון פשוט.
צינית? אני?
תשמע, נימה צינית אמנם קיימת, פשוט כי אני כזה מטבעי. זה לא מבטל את ההערכה האמיתית למה שאתם עושים, גם אם לפעמים זה לא קולע לטעמי האישי.
לגבי חלק ב' – טענתי היא שאני לא מת על סרטים ישראלים באופן כללי, וכפועל יוצא של חוסר חיבה זה לא טרחתי לצפות בסרטי השנה האחרונה. אכן, ניתן לטעון שעד שלא אראה את כולם לא אוכל לטעון ביושר שאיני אוהב אותם – "איך אתה יכול לאהוב מה שלא.." וכו' – אבל תודה שזה לא הוגן לדרוש מבנאדם לצפות בכל סרט ישראלי רק כדי שיורשה להמשיך לטעון שהוא לא אוהב סרטים ישראלים…
נכון, תיאורטית ייתכן שבשנה האחרונה התרחש מהפך מדהים באיכותו של הסרט הישראלי, ואני אכן פיספסתי אותו, אך מסופקני.
אז לסיכום, לאחר התייעצות עם עורך הדין שלי:
אני לא מת על סרטים ישראליים באופן כללי. אין באמירה זו כדי לחוות דיעה כלשהי לגבי טיבם של סרטים ישראליים שיצאו בין ה-20.9.2004 ל-15.9.2005.
בחירה לא קלה
לא ראיתי את כולם, אבל ראיתי חלק גדול. הבחירה הצטמצמה, בסופו של דבר, ל"עטאש – צימאון", ל"הכלה הסורית" ו"אור". שלושתם היו נפלאים ו"הכלה הסורית" השיג את השניים האחרים אצלי רק בנקודות זעירות.
הצילום הסינמסקופי הנפלא (שהלך לאיבוד בדיוידי שנחתך לא נכון), הסיפור הקטן והאנושי והאמירה הפוליטית (כן, זה גם סרט פוליטי – ואין בכך שום דבר רע) הפכו אותו לסרט השנה הישראלי שלי.
אבל בכל זאת חבל שאי אפשר לבחור בשלושה.
עטאש
לא רק שהוא הסרט הישראלי הטוב ביותר מביטן הרשימה הוא גם הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי וכנראה מהטובים שנעשו אי פעם. חזק, מזעזע, חוויה יוצאת דופן. וכשראיתי את הרשימה שמחתי לגלות שראיתי את רוב הסרטים, ואכן הקולנוע הישראלי התקדם, הוא ברמה ממש בינאומית!
הבחירה שלי
אני מאוד אוהב סרטים ישראלים ומשתדל לראות כמה שיותר.
למרות זאת, ראיתי השנה [שנה מאוד לא טובה מבחינת כמות ואיכות לעומת הקודמת] רק ארבעה סרטים בגלל שהם היחידים שהופצו כמו שצריך: "הכלה הסורית", "עטאש", "מטאליק בלוז" ו"שושלת שוורץ". שאר הסרטים [פרט ל"ריקי ריקי"] בכלל לא הגיעו לאיזור שבו אני גר [דרום הארץ].
ארבעתם למעשה די באותה רמה ואין אחד שיותר מתבלט על האחר. בסוף, בחרתי ב"מטאליק בלוז" כי לטעמי הוא היותר שלם מבין הארבעה למרות שגם הוא בעייתי ולא מגיע לרמה של "האסונות של נינה", "הכוכבים של שלומי", "האושפיזין" או "מדורת השבט" משנים קודמות.
ולסיום, שתי שאלות:
1.מגמה מרגיזה שבולטת לאחרונה בקולנוע בכלל והישראלי בפרט, היא סרטים הצולמים בוידאו. הארבעה שראיתי צולמו בפילים. מישהו יודע באיזה פורמט צילמו את "סיפור קיץ","אבנים","ריקי ריקי" והשאר?
2."אבנים", "דמיונות", "סיפור קיץ" הם רק שלוש דוגמאות לסרטים שהופצו בצורה מצומצמת וירדו אחרי שבועות ספורים. יש למישהו מושג מהם נתוני הצפייה [באלפים] של הסרטים האלה בקולנוע?
אני יודע שאת "מטאליק בלוז" ראו 90 אלף, "הכלה הסורית" מעל 100 אלף, "אור" 80 אלף.
עניין הצילום בווידאו
הוא סיפור עצוב. אני מצטער, אבל זה לא קולנוע.
סרטי קולנוע מצלמים בפילם. ואם אין תקציב, לצלם בווידאו ולהקרין בטלוויזיה.
גם אני מצטער
שלא נימקת. כי מה שכתבת הוא, אפעס, קצת שנוי במחלוקת.
מה שנוי במחלוקת?
אני מבין שהמון סרטים ישראלים עברו להיות מצולמים בווידאו מטעמי תקציב, זה לגיטימי, אבל זה לא אומר שזה לא פוגע בתוצאה הסופית. סרט שצולם בפילם תמיד ייראה טוב יותר מאשר סרט שצולם בווידאו והומר לפילם.
אני לא אומר שהעובדה שסרט מצולם בווידאו אומרת שהוא סרט רע. אני רק אומר שזה קצת פוגם בחווייה, זה הכל. ולא רק אני אומר את זה, גם אישים גדולים וחשובים ממני בתחום כמו יקיר האתר, יאיר רווה, שיצא כנגד התופעה הזאת לא פעם ולא פעמיים.
מה שנוי במחלוקת?!
כל בחירה אמנותית שנעשית מטעמי תקציב היא כבר לא בחירה אמנותית טהורה, ועל כן ברור שהיא פחות טובה. אבל זה לא קשור לנושא.
במאי ישראלי גם עשוי ללהק את משה איבגי בגלל שהוא לא יכול להרשות לעצמו את טום הנקס. זה לא אומר שאיבגי בפני עצמו הוא לא טוב. יש הרבה במאים שמלהקים את איבגי מתוך בחירה.
וגם יש הרבה במאים שבוחרים לעבוד בוידאו מתוך בחירה. פון טרייר הוא הדוגמא האוטומטית. אתה מביא כאן את הקביעה (האנכרוניסטית?) ש"סרט שצולם בפילם תמיד ייראה טוב יותר מאשר סרט שצולם בווידאו והומר לפילם", ועוד מיתמם וטוען שזה בכלל לא שנוי במחלוקת, כאילו אין מהפכת וידאו בקולנוע מזה כמה עשורים. על ג'ורג' לוקאס שמעת?
ובכלל נשאלת השאלה מה זה "טוב". אולי אתה פשוט רגיל למראה של פילם, אך הקהל שגדל על וידאו יקבל את שני הפורמטים באופן שיוויוני? קח דוגמא מתולדות הקולנוע: כשהתחילה מהפכת הסרט המדבר, היו במאים רבים, וצ'ארלי צ'אפלין בראשם, שטענו שזה יהרוג את אומנות הקולנוע ויוזיל אותה. כי אם אפשר להסביר את הסיטואציה במילים, אפשר לוותר על התוכן הויזואלי*.
אתה יכול לדמיין כיום את הקולנוע ללא סאונד?
(מיותר לציין שאותו סיפור חזר על עצמו עם המעבר לצבע. וסטנלי קובריק בכבודו ובעצמו סירב עד סרטו הלפני אחרון למקסס את סרטיו לסטריאו. לא סראונד. סטריאו)
ההיסטוריה עוד תקבע אם וידאו אכן יקבל מעמד שווה ערך לפילם, ואולי אף יוציא אותו לגמלאות. בינתיים, בכל אופן, כשלא מעט במאים גדולים ונחשבים מתנסים בוידאו, ורוב הציבור בכלל לא יודע לזהות את ההבדל, אני חושב שהטענה שלך לפיה אין בכלל מחלוקת היא לכל הפחות לא מדויקת.
אני, אגב, לשם הפרוטוקול, מעדיף פילם.
____________________________
* הם, אגב, צדקו חלקית: כשמדברים על קלאסיקות אמריקאיות, תמיד מתחילים בגדולים של תחילת המאה (גריפית', צ'אפלין ושות'), ואז קופצים לשנות החמישים. מה לעשות, הדורות הראשונים של במאיי הסרטים המדברים פשוט עשו עבודה גרועה, והפכו את הקולנוע לסוג זניח של תיאטרון מצולם.
אורסון וולס, אלפרד היצ'קוק, מייקל קורטיז, פרנק קפרה
ובטח יש עוד המון במאים שלא הזכרתי ופעלו בשנות הארבעים (ואפילו השלושים)
יש
את וולס מזכירים לרוב בתור הצדיק בסדום שהקדים את זמנו, היצ'קוק בכלל עוד עבד באנגליה באותן שנים (והוא עצמו מגדולי הטוענים כנגד במאי הדורות הללו). אני לא אומר שלא נעשו סרטים טובים בעשורים הללו. הם פשוט היו מועטים באופן יחסי לתקופות אחרות.
יש עוד:
ג'ון פורד, האוורד הוקס, פרסטון סטרג'ס, ג'ורג' קיוקור, ג'ון יוסטון, בילי ויילדר, וילאם ויילר, ארנסט לוביץ' ובטח יש עוד.
נו, מה יהיה?
שים לב שמרבית השמות שהבאת אומנם צמחו בעשורים הללו, אך רובם עשו את סרטיהם הנחשבים בשנות הארבעים ואילך. אלו השנים שהחזירו את הקולנוע לגדולתו, לאט לאט.
וכמה הערות ספציפיות:
בילי ויילדר, אגב, הוא אוסטרי במקור, ולא ביים בהוליווד לפני שנות הארבעים.
ג'ון יוסטון ביים את סרטו הראשון בשנות הארבעים. אני בכלל לא משייך אותו לדור הראשון של הבמאים המדברים.
אתה מוזמן לחפור ולהביא שמות של במאים וסרטים חשובים משנות השלושים. אין לי ספק שישנם כאלה. הם פשוט היוצאים מן הכלל.
אבל אתה דיברת על פריחה בשנות החמישים
ולכן הכנסתי גם במאים שפעלו בשנות הארבעים. בהודעה הקודמת שלך אמרת שולס נחשב לצדיק בסדום, גם הוא פעל רק בשנות הארבעים. אם מדברים גם על שנות הארבעים הרי שאז היצ'קוק כבר עבד באמריקה.
חוץ מזה, הסרט המדבר הראשון, זמר הג'אז נחשב לסרט מצוין לא רק בגלל היותו מדבר (למרות למעשה רוב הסרט עדיין אילם).
כבר בתחילת שנות השלושים נוצרו שני ז'אנרים שיום יש להם מקום של כבוד בהיסטוריה הקולנועית :סרטי הגנגסטרים וקודמיות הסקורובול. מעט אחר כך התפתח הפילם נואר. ב-39 ביים ויקטור פלימנג את הקוסם מארץ עוץ וחלף עם הרוח, שניים מן הסרטים הפופלרים ביותר בתולדות הקולנוע.
ולמרות זאת אני אחזק את טענה שלך: שני הסרטים האמריקאים החשובים של שנות השלושים הם של צ'ארלי צ'פלין, אורות הכרך האילם וזמנים מודרנים הכמעט אילם.
צודק, תודה על ההרחבה.
בהערת שוליים – ז'אנרים עם מקום של כבוד בתולדות הקולנוע זה לא בהכרח אומר סרטים טובים. ולראייה, ז'אנר סרטי הבריכה, שהשפעתו על הקולנוע ניכרת עד היום (בדיוק אתמול צפיתי שוב ב"מעודדות צמודות" המצוין), אך הוא הנפיק סרטים איומים למדי, שאף אחד לא מכיר.
בריכה - מעודדות צמודות? אפשר הרחבה?
בריכות צמודות
ז'אנר סרטי הבריכה ("Aqua Musicals") שצמח בשנות הארבעים התאפיין במפגנים ויזואליים ואסתטיים של ה-מ-ו-ן שחיינים ושחייניות שקופצים למים ושוחים לפי קצב. עלילה לא הייתה שם. תדמייני מופע מחול בבריכה. אסתר וויליאמס הייתה הכוכבת של הז'אנר ההזוי הזה.
שני החותמים הויזואליים שהוא הותיר על הקולנוע, שמצוטטים מאז באינספור סרטים ופרקים של סימפסון, הם:
• צילום של שחייניות קופצות למים אחת אחרי השניה, תוך כדי שהמצלמה מתקדמת לעברן.
• צילום על של הבריכה שמראה את השחייניות יוצרות צורה של פרח, או נעות במעגלים.
"מעודדות צמודות" נפתח בקליפ שעושה למעודדות את מה שז'אנר הבריכה עשה לשחייניות, עם לא מעט ציטוטים ויזואליים. זה הכל.
בריכות צמודות
תודה! הז'אנר בהחלט מוכר לי, והקישור למעודדות מעניין.
כשדיברתי על צילום בווידאו
לא התכוונתי דווקא למצלמות ה-DV המשוכללות של לוקאס (שבהחלט לא צילם בווידאו מחוסר תקציב), ולא ללארס פון טרייר (למרות שאני שונא את השטות הזאת שנקראת "דוגמה"), שכבודו במקומו מונח.
בכלל, אין לי שום דבר נגד DV. אני יודע שכיום זה אמצעי נפוץ מאוד לעשיית סרטי אינדי ולעשיית סרטים דלי תקציב בכלל, וגם במאים ידועי שם בוחרים לצלם בפורמט הזה את סרטיהם.
אני יותר התכוונתי למגמה שמתפתחת בארץ בשנים האחרונות שבה מתוך, נגיד 15 סרטים בשנה שיוצאים לקולנוע, ונעשים עבור הקולנוע, 12 מצולמים בווידאו. לא אוהב את זה, מה אני אעשה.
והרי חלק גדול מהסרטים האלה לא מצולמים במצלמות שלוקאס השתמש בהן, אלא במצלמות וידאו פשוטות הרבה יותר.
וכן, אני מניח, ומודה, שאני קצת "אולד פאשונד" בקטע הזה.
בשבילי סרט קולנוע צריך להיות שונה מסרט טלוויזיה עד כמה שאפשר, צריך להיות בו משהו מיוחד, גדול מהחיים. זה דבר שחסר בסרטים ישראלים, והמעבר לווידאו לא תורם לכך.
ועדיין, אפשר לעשות יצירת מופת גם בווידאו… אלא שזה פשוט נראה לי עוד שלב בחיפוף הפקות הקולנוע בארץ, וחבל.
מה עדיף?
שמעת על הסרט ילדים טובים?
סרט שנעשה בתקציב זעום של 500 דולר ונעשה בארץ. בחור (לפי מה שקראתי) רצה לעשות סרט, היה לו תסריט לא רע, אבל כולם דחו אותו. עד כאן הכול טוב ויפה ומתסכל. ואז הוא החליט לעשות מעשה לקח מצלמת PD וצילם פיצ'ר. וואלה עדיין לא יצא לי לראות אותו, אבל אני מעריך אותו. רצה לעשות קולנוע (ולא סרט טלביזיה) ועשה אותו ואפילו הולך לו לא רע. מה נלמד מזה: שכן גם אני אוהב פילים, גם אני התמוגגתי מהסינסקופ של עטאש והכלה הסורית, אבל גם יש אלטרנטיבה אחרת וצרכים לעודד אותה- איך מישהו אמר לי פעם "הווידאו זה פורמט דמוקרטי" זה נכון אבל גם פלצני.
כשדיברתי על צילום בווידאו
ניטפוקים – המצלמה של לוקאס אינה DV אלא HD. דווקא פון טרייר הוא זה שהשתמש ב-DV בסרטיו האחרונים (אם כי שוטים מסוימים ב"דוגוויל" צולמו גם הם ב-HD).
המספרים שהבאת, לפיהם 12 מתוך 15 סרטים מצולמים בוידאו, הם שטות מוחלטת. נכון שוידאו נעשה יותר נפוץ, אך פילם הוא עדיין הסטנדרט השלט.
בכל אופן, אני מסכים איתך בשורה התחתונה – חיפוף זה רע. מי שמצלם בוידאו כי זה קל וזול יותר ולא כי זה המראה שהוא רוצה לסרט שלו – מתפשר. מצד שני, מה כבר אפשר להגיד למישהו שרוצה לעשות סרט, והאופציות שלו הן או לעשות אותו בוידאו או לא לעשות אותו בכלל?
אגב, אתה בוודאי מודע לכך שעד לפני כמה עשורים, גם סרטי טלוויזיה צולמו בפילם. וגם כתבות חדשות. בסופו של דבר, זה לא החומר שעושה את הסרט לסרט, זו השפה הקולנועית. והיא יכולה לעבור כמעט אותו הדבר גם בוידאו, DV או HD.
אני אגיד לך למה צילום בוידאו זה רע ליהודים.
ולצורך זה אני אצטט את אחד מגדולי הדור והאנשים החביבים עליך באופן כללי, אורי קליין, בביקורת על 'פיתוי':
"אין שום סיבה לראות את "פיתוי" על בד הקולנוע, וכדאי לחכות בסבלנות עד שהסרט ישודר על המרקע הטלוויזיוני, שלמענו נוצר. הסרט הופק על ידי חברת הכבלים איי-סי-פי, צולם בווידיאו והועבר לפילם, והתוצאה – בעיקר בצילומים מרחוק – מכוערת מאוד, ועושה עוול לצלם אמנון זלאייט, שאין כל אפשרות לאמוד את עבודתו. הקרנתו של "פיתוי" בבית קולנוע עושה עוול לקולנוע הישראלי כולו, מכיוון שהסרט מוקרן אחרי סדרה של קדימונים לסרטים אמריקאיים חדשים, שמצולמים כמובן במקצוענות. ההבדל בינם לבין הסרט שמוקרן אחריהם גדול כל כך עד שהוא מרמז על נחיתותו הטכנית ההולכת ונמשכת של הקולנוע הישראלי (וזה, כמובן, אינו נכון כלל)."
כשקליין טועה הוא טועה, אבל כשהוא צודק, הוא פשוט צודק. סרטים שמצולמים בוידאו אבל מוקרנים בקולנוע נראים רע, ומחזקים ומפיצים בקרב מי שנקלע אליהם בטעות את האמונה כאילו "סרטים ישראליים מצולמים גרוע", שדוגמה לה אתה יכול למצוא ממש בעמוד הזה.
שוב, זה תלוי
מה שאנשי "פיתוי" עשו נע על הסקאלה שבין פשרה לזלזול. אין בין זה ובין קולנוע דבר.
אך כשדני בויל בוחר לצלם את "28 ימים אח"כ" בוידאו, הוא לא עושה את זה כי הוא קולנוען ישראלי מסכן, אלא כי בא לו על המראה של זה.
וסרטיהם האחרונים של פון טרייר ולוקאס, כאמור, מוכיחים חד משמעית שניתן לבצע העברות איכותיות מוידאו לפילם, בין אם זה DV עם איכות ירודה או HD עם איכות דמויית-פילם.
אוי ואבוי.
שני סרטים רציתי לראות ("עטאש", ו"מטאליק בלוז"), כמה לא שמעתי את שמעם מעודי והשאר לא נראו ככאלה שראויים לצפיה.
ואף-אחד מהסרטים לא הספקתי לראות.
גם אני במתביישים
למה אנחנו לא אוהבים סרטים ישראליים?
הרבה אנשים באתר, ואני בתוכם, לא ראו אף סרט מהרשימה, או שראו מעטים מהם, כי "הם לא אוהבים סרטים ישראליים". למה זה, בעצם?
מה יש בקולנוע המקומי שמרחיק אותנו ממנו, וגורם לנו להעדיף סרטים ממקומות אחרים, לא רק שוברי קופות עמוסי אקשן, ה"מתאימים יותר למסך הגדול" וש"שווה להשקיע עבורם את הכסף", אלא גם סרטים צרפתיים, סיניים וקובניים, שנעשו בתקציב קטן, ומתמודדים על אותה משבצת בדיוק כמו התוצרת המקומית. למה אנחנו מרגישים שזה "מסתדר טוב יותר" כשאנחנו רואים דרמה ישראלית בטלוויזיה, אבל איכשהו זה "לא עובר מסך" כשעוברים לצלולויד?
נדמה לי שהתשובה מורכבת מהמון סיבות, ומן הסתם לא אצליח להבין את התופעה הבאמת לא כל כך מובנת הזאת, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לנסות, ולבזבז לכם עוד כמה דקות מהחיים.
העניין המהותי ביותר בעיני בראייה של התופעה הזו הוא השפה. בישראל, ככלל מזה שנים רבות, לא מדבבים את סרטי הקולנוע הזרים המגיעים לארץ, אלא מתרגמים אותם באמצעות כתוביות בלבד, וכך נחשף צופה הקולנוע הישראלי למגוון גדול של שפות, ובעיקר אנגלית. ההחלטה הזאת, שהיא כמובן מבורכת ומצוינת, גרמה לכך שהשפה הטבעית ביותר על מסך הקולנוע הישראלי לא תהיה עברית, אלא אנגלית-אמריקנית, המופיעה בסרטים רבים הרבה יותר. כך נוצר הרושם המדומה של סרטים ישראליים עם סגנון דיבור, שפה וכתוצאה מכך גם משחק, שנראה לעיתים "לא זורם", "לא אמין" או סתם "לא נשמע טבעי". אפשר להשוות את התופעה הזאת למדינות אירופה, בהן מדבבים את הסרטים דוברי האנגלית לשפת המקום, וכך השפה ה"טבעית" בקולנועים היא תמיד השפה המקומית, מה שעוזר לסרטים הלאומיים ולתעשייה המקומית להצליח הרבה יותר, וכך לגדול ולהתרחב גם מחוץ לגבולות המדינה (וזה בלי להזכיר גורמים שוליים כמו תקציבים, מספר צופים ופוליטיקה עולמית, יחסית לישראל).
עוד תופעה, שהיא לא המצאה שלנו, אך השתכללה פה למימדים אימתניים, היא "תסמונת השכן ממול". כשאנחנו רואים סרט של ספילברג, אנחנו נשאבים לעולם אחר, מתנתקים מהמציאות היומיומית, ומאמינים לחלוטין לכל מה שאנחנו רואים על המסך (במיוחד אם התקינו אדיוטומט 3000MX בכניסה לאולם).
כשאדם רואה את סרט הוידאו של החתונה של השכן ממול, הוא מחפש אנשים מוכרים, נזכר בחוויות משותפות מהאירועים, או מקטר על איכות הצילום ש"וואלה, הייתם נותנים לי ת'מצלמה, הייתי חוסך לכם חמש אלף שקל". הסרטים המקומיים (לא רק בישראל, אבל בעיקר בארץ הקטנה וצפופת המכרים שלנו) הם לא יותר מסרט החתונה של השכן, שקיבל תקציב קייטרינג מנופח. אנחנו מזהים בסרטים הישראליים את "ההוא שלמד איתנו בתיכון" בתפקיד עבריין זוטר מספר שלוש, אנחנו מכירים את זירות ההתרחשות, ויודעים ש"זה בכלל לא נראה ככה", ובוכים על צילום הוידאו המחורבן, ש"וואלה, הייתם נותנים לי ת'מצלמה, הייתי חוסך לכם חמש אלף דולר". אלה לא דברים רעים או אכזריים, אלה פשוט דברים שקורים, לא רק כאן, אלא בכל מקום.
לפעמים אנחנו לא יודעים אם לאהוב את הסרטים הישראליים או לא, כי אנחנו פשוט לא יודעים על קיומם. אם התגובה השכיחה ביותר בקרב גולשי אתר קולנוע, המתמצאים בסרטים, ויודעים באיזה תאריך מתחילים צילומי הסאונד-סטייג' של סרטו הבא של קים קי-דוק, היא "מה זה 'ריקי ריקי'?", אז מישהו לא חילק את עוגת התקציב שלו כמו שצריך, ושלא יספרו לי שפשוט אין מספיק כסף. סרט שאף אחד לא יודע על קיומו הוא סרט-מגירה, ואל תטרח בכלל להעלות אותו למסך הגדול.
נכון שיש בעיות תקציב, ונכון שזה לא צריך למנוע מאף אחד לעשות את הדברים שהוא אוהב לעשות, אבל נכון גם שמעט פחות קצת זה גם משהו, ומי יודע, אולי אם אנשים יקנו כרטיסים לסרט שלך, תוכל להשתמש בכסף ליצירת המופת הבאה שלך.
זהו בינתיים, אני מניח. הקולנוע הישראלי נמצא בתקופה טובה, וכדי להפוך את העניין הזמני הזה למסורת של קבע, צריך להמשיך ולהוציא כמה שיותר סרטים מקומיים, טובים יותר ופחות, להביא אותם לידיעת הציבור, ולגרום לכך שקולנוע ישראלי לא ייראה מוזר ותלוש כל כך, אלא חלק בלתי נפרד מההוויה בארץ הזאת, ממש כמו נינט, נימני וניסים גרמה.
אז כבר לא תצטרכו לקרוא תגובות שנכתבו לפי קילו.
ויבוא לציון גואל.
יש לי הסבר אלרנטיבי: האיכות
אני לא חובב גדול של סרטים ישראלים, אבל אני מכיר די הרבה אנשים שממש שמחים לראות סרט בעברית. זוגתי, לדוגמא, נהנית מסרטים ישראלים טובים הרבה יותר מאשר מסרטים לא-ישראלים טובים, מהסיבה הפשוטה שהתרבות והשפה מוכרות לה: קל יותר להזדהות עם הדמויות ועם מה שקורה להן.
אבל מרבית הסרטים הישראלים מרשים לעצמם לחפף. הם מרשים לעצמם לחפף ברמת הצילום, התפאורה, המשחק, העריכה והבימוי, שזה עוד ניחא (וגם נובע מאילוצי תקציב), אבל – וזה הרבה יותר גרוע – הם מרשים לעצמם לחפף ברמת הסיפור. לא כל הסרטים, כמובן, אבל היחס גרוע:טוב הוא מאוד בעייתי – הסיכוי שאם תלך לסרט ישראלי תיפול על משהו שיעליב את האינטיגלנציה שלך הוא הרבה יותר מדי גבוה.
לדוגמא, איפה ראית סרט שלוקח את עצמו ברצינות (לא קומדיות דביליות) שבו שני אחים (אחד מת ואחד חי) נראים בדיוק אותו הדבר, חוץ מהשפם? אבל הנה, 'כיכר החלומות' עושה בדיוק את זה.
נכון, יש גם סרטים ישראלים טובים שנמוגים מעין הקהל מהר מדי בגלל טעויות בשיווק או חוסר שיתוף-פעולה של המפיצים – שמעתי ש'הביוגרפיה של בן' מצוין אבל הוא הציג בדיוק שבוע בקולנוע אחד, למשל – אבל ברוב המקרים, אני לא הולך לסרטים ישראלים כי אני מפחד שהם יהיו מחורבנים, על סמך נסיון העבר, וכי שמעתי עליהם דברים רעים. למה שאני אלך לראות סרט שהוא כנראה גרוע?
כשסרטים ישראלים נחשבים לטובים, הם לרוב מצליחים – האושפיזין, חתונה מאוחרת (איכס), מסעות ג'יימס בארץ הקודש. כשהביקורות עליהם מעורבות, הם מצליחים למדי – עטאש, הכלה הסורית, שושלת שוורץ (שנחשב הרבה פחות מהשנים הקדומים). כשהם קטסטרופה – ריקי ריקי, אזור חופשי – הם נכשלים.
אגב, סיבת משנה היא שסרטים ישראלים הם לרוב מהז'אנרים ה"רציניים" יותר: סרטים כבדים. באתר פה, סרטים כבדים זוכים, לרוב, לפחות תגובות בגלל שקהל המגיבים כאן רואה אותם פחות (כמו כל קהל הצופים בארץ, כמובן). על קומדיות ישראליות אני לא רוצה לדבר, וסרטי פעולה או מתח ישראלים כמעט ואין.
תדבר, תדבר
לאן נעלמו כל הקומדיות? אוקיי, היה את אהבה קולומביאנית ואת סימה וקנין מכשפה, אבל מישהו זוכר עוד קומדיה בולטת מהשנים האחרונות?
קומדיות היו פעם הז'אנר הכי מצליח בארץ. נכון, רובן לא היו סרטים מתוחכמים במיוחד, אבל בכל זאת. הקומדיה היא לדעתי אחד הז'אנרים שיש להם סיכוי אמיתי להתחרות מול תוצרת מחו"ל, אם הן נעשות טוב, כמובן.
וקומדיה היא הז'אנר שבו העברית נשמעת הכי טוב, הכי פחות מאולצת.
לגבי סרטי מתח, פעולה וכיו"ב.
ככלל, כדי שייווצרו סרטי ז'אנר בארץ, צריך להשקיע מאוד בתסריט: חיקויים לא יעבדו פה. חייבים להיות מקוריים. בינתיים זה לא קורה.
לא יודע אם זה בגלל שאין תסריטים טובים, או בגלל שאף תסריט לא מצליח לעבור את משוכת הקרנות, שכידוע לא משתגעות על סרטי ז'אנר.
ולא, לא חייבים להשקיע בתקציב. יש מספיק דוגמאות בעולם למותחנים מעולים שנעשו בלי אפקטים, פיצוצים ויריות.
גם ככה זה המגרש הביתי של האמריקאים, ואין טעם להתחרות בהם.
אפשר לעשות סרטים שהם לא דרמות או קומדיות, זה לא בלתי אפשרי.
ומה עם איזה מחזמר טוב, אה? לאן הם נעלמו? יש פריחה בעולם, יכולה להיות גם כאן.
כדי שיהו סרטים באמת טובים בארץ, צריך לעשות הרבה מהם. אם יעשו כל שנה חמישים סרטים, לפחות שניים או שלושה יהיו מצוינים עד מופתיים. אבל כשעושים עשרה בשנה…
גם הסרטים שנחשבים טובים בארץ, כמו "כנפיים שבורות" או "חתונה מאוחרת", נחשבים לבינוניים בלבד ברמה עולמית. חסר בהם איזשהו ניצוץ, איזשהו משהו, שיעמיד אותם בשורה הראשונה באמת, שיאפשר לקולנוע הישראלי לעשות באמת גלים בעולם, ואולי סוף סוף לקטוף את האוסקר.
ואני מאמין שזה אפשרי. עוד קצת מאמץ.
קומדיה, למעשה, היא הז'אנר שהכי קשה לכתוב אותו כמו שצריך
(עוד לפני שאתה מגיע לדברים כמו בימוי, משחק וכו'). להצחיק אנשים במשך 90 דקות מינימום זו עבודה קשה מאוד, יש מעט מאוד אנשים בתעשיית הקולנוע היום שמסוגלים לעשות אותה כמו שצריך, וזאת הסיבה שמשלמים להם הרבה כסף. לדוגמא ריצ'ארד קרטיס – התסריטאי של "ארבע חתונות ולוויה", "נותינג היל", "יומנה של בריג'יט ג'ונס" ו-"אהבה זה כל הסיפור", בין השאר. האיש הזה הוא התסריטאי הכי עשיר בבריטניה, ולגמרי לא במקרה – הוא עושה דברים שאנשים אחרים לא מסוגלים. ואנחנו מדברים על בריטניה, מדינה שיש לה מסורת של שנתיים-שלוש בכל הנוגע לכתיבה קומית.
אני לא אומר שאין במדינת ישראל אף אחד בקליבר של קרטיס, למעשה אני בטוח שיש. אבל להתמקד בקומדיות זה דווקא לכוון גבוה יותר.
לגבי סרטי פעולה: לא ממש נכון. בהונג-קונג פועלת כבר שנים תעשיה של סרטי פעולה דלי תקציב שהאמריקאים – מהאחים וואשובסקי ועד טרנטינו – גילו אותה רק בעשור האחרון, והיום כולם רצים לחקות אותה. בכלל, אם תסתכל על כמה מהבמאים המובילים של סרטי הפעולה בארה"ב, תגלה שאת רובם הוליווד ייבאה מארצות אחרות (רשימה חלקית מאוד-מאוד. דוגמית, למעשה: היצ'קוק, צ'אפי, פטרסן, אמריך, וו). להגיד "זה המגרש הביתי של האמריקאים" זה לא ממש נכון.
לתעשית הקולנוע ההונג קונגית
יש היסטוריה של קולנוע אקשן שמשתרעת על פני חמישים שנה בערך. פה אין שום דבר שמתקרב לזה.
הרנסנס הנוכחי של האקשן ההונג קונגי לא צץ משומקום. הוא תמיד היה שם, התפתח לאט, עד שפרץ למערב.
ולגבי בימאים אירופים, שוב, באירופה יש מסורת קולנועית הרבה יותר מפוארת מאשר בארץ, (ההשוואה, למעשה, היא מגוחכת), אבל אני חייב לציין שרוב המבאים שציינת לא עשו דווקא סרטי פעולה בארצות מוצאם, לבד מג'ון וו.
והיצ'קוק עשה סרטי פעולה?
אולי האופן בו אנו מגדירים סרט פעולה הוא שונה.
נו, אז?
מה הקשר "מסורת של חמישים שנה"? גם המסורת הזאת התחילה מאיפשהו, אתה יודע. אם אומרים "האמריקאים ממילא שולטים על ז'אנר X" (כאשר מבחינה מסחרית "X" מייצג פחות או יותר את כל הז'אנרים בקולנוע כיום) לא מגיעים לשום מקום.
לגבי הבמאים שציינתי – הא?
היצ'קוק – "מזימות בינלאומיות".
צ'אפי – הרבה מאוד אקשן במולדתו בריטניה, אם כי רובו טלוויזיוני ("הנוקמים").
אמריך – "ירח 44".
כמה הערות
חתונה מאוחרת נבחר על ידי עיתון מוביל בארצות הברית (נדמה לי הניו יורק טיימס, אבל אני לא בטוח) לאחד מעשרת הסרטים הטובים של השנה. כנפיים שבורות זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו הנחשב. אור ועטאש זכו במשותף במספר פרסים בקאן.
לגבי קומדיות מהשנים האחרונות:
מרס תורכי, בסמה מוצ'ו, MADE IN ISRAEL וגם חתונה מאוחרת וסוף העולם שמאלה הוגדרו לא פעם כקומדיות.
עוד כמה הערות
Made in Israel הוא לא קומדיה. אני לא רואה איך אפשר אפילו לחשוב עליו כעל קומדיה. כנ"ל 'חתונה מאוחרת'.
ב'סוף העולם שמאלה' אכן יש כמה רגעים קומיים (לא מצחיקים, אבל קומיים), אבל הוא עדיין לא קומדיה – הוא דרמת התבגרות, או סתם דרמה.
את 'בסמה מוצ'ו' לא ראיתי, ו'מרס תורכי' הוא אכן קומדיה, ולא סתם, אלא קומדיית פעולה, ולא סתם, אלא קומדיית פעולה טובה.
אגב, הסרט הישראלי המצחיק-באמת האחרון שאני יכול לחשוב עליו הוא 'מבצע סבתא', שלא יצא בקולנוע, והוא גם כבר די וותיק.
הייתי מוסיף גם את ''אהבה קולומביאנית'' כקומדיה מוצלחת
למרות שהוולגריות שלו יכולה להרתיע לא מעט אנשים.
נו, באמת.
מה שאתה אומר הוא פשוט לא נכון.
ניקח לרגע את השנים האחרונות. בישראל יצאו בכל שנה 15-25 סרטים, ומתוכם תמיד היו לפחות שניים-שלושה טובים עד טובים מאוד (השנה 'אור', 'מטאליק בלוז' ו'עטאש', ואולי עוד). זה אומר 10-20% סרטים 'ממש טובים' – אחוזי הצלחה טובים מאוד יחסית, נניח, לסרטים אמריקניים.
נראה לי שהתחושה ש'סרטים ישראליים הם לא טובים' נובעת מכך שסרט 'זר' (קוריאני, צרפתי, איראני) מגיע אלינו רק אם הצליח ממש בעולם וזכה לתשומת לב המפיצים, ולכן הסיכוי טוב יותר שהוא סרט טוב, בעוד שלגבי הישראלים צריך לבחור (לפי ביקורות, לפי ה'באזז', ובכלל).
בשנים האחרונות אני רואה כל שנה 1-3 סרטים ישראלים, וכבר הרבה זמן לא ראיתי סרט ישראלי 'ממש גרוע' (זאת לעומת סרטים לא-ישראלים). פשוט צריך לסנן ולבחור את השניים-ארבעה הטובים כל שנה, ולא להוציא משפט עפ"י הסרטים הגרועים.
צ'מע, הכל יחסי.
'אור' ו'מטליק בלוז' היו מהסרטים היותר גרועים שראיתי השנה.
צ'מע, הכל יחסי.
את 'מטליק' לא ראיתי, ועל 'אור' בוא נתחיל להתווכח בביקורת: בעיני הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.
בינתיים, אגב, ראיתי את "מדורת השבט" בווידאו וממש לא התלהבתי.
15-25?
באוגנדה אולי. לא בישראל.
הייתה שנה אחת ברוכה שבאמת עברה את ה-20, הודות לחוק הקולנוע, אבל בשנים נורמליות יוצאים כאן באיזור ה-10 סרטים.
בחיי שהוא כן נכון. נשבע.
לדעתי.
תקרא אותי שוב – מעולם לא כתבתי שסרט ישראלי = סרט לא טוב. זה יהיה דבילי, בהתחשב בעובדה שהיו – ועוד יהיו – סרטים ישראלים טובים. אלא שסרט ישראלי = סיכויים גבוהים לסרט לא טוב (וכמובן, רציני מאוד), אז למה לקחת את הסיכון? וגם כתבתי שאם הבאזז חיובי באופן משכנע אני, כמובן, אשמח לראות (את 'הכלה הסורית' לא ראיתי מקוצר זמן, לא מבחירה).
אם ככה אז מקובל עלי.
יש אנשים (לא אתה) שהחליטו לא ללכת כלל לשום סרט ישראלי, לא משנה מהו, כי 'סרטים ישראלים הם גרועים'.
צריך להבין שבין הסרטים הישראליים יש מצוינים, טובים מאוד, בינוניים, וגרועים – כל הסקאלה. ובאופן טבעי, כולם מוקרנים בקולנוע (בניגוד לסרטים מארצו אחרות, שא אנחנו מקבלים רק את הבינוניים ומעלה).
אם מה שאתה אומר זה 'לסרט ישראלי אני אלך אם יהיה עליו באזז טוב' אז אין לי שום ויכוח אתך. הרי זה מבחינתי בדיוק הקריטריון לכל סרט שהוא, לאו דווקא ישראלי. וכשמסתכלים ככה, ומסננים זוועות ידועות מראש כמו 'פיתוי' וכד', אי אפשר אפילו לטעון שרוב הסרטים הישראליים הם גרועים.
אבל אפשר
כי, באחוזים, רוב הסרטים הישראלים הם גרועים. נכון, גם רוב הסרטים האמריקאים (את האירופאים אני עוזב בצד כרגע, כי זה סיפור מורכב יותר) – אבל לטובת האמריקאים משחקים שני גורמים מרכזיים:
1) יש הרבה יותר סרטים אמריקאים, לכן, אפילו אם האחוז זהה, במספרים אבסולוטיים יש הרבה יותר קולנוע אמריקאי טוב מקולנוע ישראלי טוב.
2) כשסרטים ישראלים גרועים, הם גרועים ברמות שלא יאמנו – מבחינת התסריט האמריקאים לעתים גרועים באותה המידה, אבל מכל שאר הבחינות (צילום, בימוי, עריכה, פסקול וכנראה גם משחק) הישראלים יכולים ללמד את הולמרק שיעור בעשיה חובבנית.
#2 אומר שמזלזלים בי. באופן טבעי, זה מעליב, ואני לא אוהב סרטים שמעליבים אותי. לכן סרט ישראלי גרוע נוטה להרגיז אותי יותר מסרט אמריקאי גרוע – וכמובן, הוא גם "שלי" (במובן מסוים של המילה), אז אני לוקח את זה עוד יותר אישית.
לגבי שתי הפסקאות הראשונות שלך, כולי הסכמה (ואפילו נדמה לי שכבר הסכמתי עם טענות דומות כאן בעבר).
3. המפיצים עורכים סינון ראשוני
בעצם בחירת הסרטים שהם מביאים לארץ. את הגרועים באמת לא בהכרח נראה.
הממפ.
אתה יוצא מנקודת הנחה שהבחירה שלהם מתבססת על איכות בלבד.
הממפ תגידי את יודעת למי.
ולחלוטין לא הבנתי מה הקשר בין מה שכתבתי, למה שאת כתבת.
אתה טוען שהמפיצים עורכים סינון ראשוני,
ולכן הסרטים הגרועים באמת לא מגיעים לארץ. זאת לעומת סרטים ישראליים, בהם אין סינון ולצד הסרטים הטובים, אנו עשויים לצרוך גם את הגרועים עד כדי תלישת שערות.
אבל כדי להגיד שסרטים גרועים באמת נחסכים מאיתנו, צריך לצאת מנקודת הנחה שנעשית בחירה איכותית של סרטים. כלומר, אנו מקבלים רק את הטובים ביותר, או לפחות, את הפחות גרועים. לדעתי לא נעשה סינון כזה. וודאי שנעשה סינון כלשהו, אבל הוא לאו דווקא איכותי. כך שאמנם נחסכים מאיתנו חלק מהסרטים הגרועים עד מאד, אך מאידך, נחסכים מאיתנו גם כמה סרטים טובים מאד – או סתם טובים – שהמפיצים לא רואים לנכון להביא.
כן, נעשה סינון איכותי.
לא מושלם, וכמובן שהאיכות אינה האמת מידה היחידה שמעניינת את המפיצים, אבל גם לא טענתי שכך היא.
אבל גם להפך:
סרטים ישראלים טובים רבים לא מגיעים להפצה ממשית בבתי-הקולנוע בארץ – בשביל לראות אותם צריך לנסוע עד סינמה סיטי. את 'הביוגרפיה של בן', למשל, מאוד רציתי לראות, אבל הוא הציג בערך יומיים בקולנוע ברמלה תחתית (מה, אין עיר כזאת?), ככה שלא בדיוק הייתי יכול. אפילו בווידאו אני לא יכול לראות אותו, כי הוא עוד לא יצא לווידאו (יותר משנה אחרי שהוא "הופץ" בקולנוע).
זה לא יוצא דופן – את 'יורדות הדמעות מעצמן' הספקתי לראות בשבוע שהוא הציג; את 'חלומו של הנרי' פיספסתי.
אני מסכימה.
אין לי בעיה לראות סרטים ישראליים, אבל ניסיון העבר הפך אותי לחשדנית, כך שאני לא מחכה בכליון עיניים לסרט ישראלי כלשהו[1] אלא מרחרחת את השטח לפני שאחליט אם יש סיכוי שהסרט יעניין אותי ושאוהב אותו.
אני אתן כדוגמה חמישה סרטים ישראליים מייצגים שראיתי: 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש', 'האושפיזין', 'Made in Israel', ולעומתם 'ריקי ריקי' ו'פיתוי', שעד שלא רואים אותו לא מבינים כמה הוא רע. בשלושת הראשונים הצילום היה נהדר והאווירה שונה לגמרי. 'ריקי ריקי' ו'פיתוי' נראו כאילו צולמו על ידי השכן ממול. במיוחד 'פיתוי', שכלל הרבה רעידות ופיקסולים, והתמונה בו נמרחה (בעיות שמן הסתם נעלמו במסך הקטן). בסרטים שאהבתי, לתסריט הוקדשה תשומת לב, כמו גם לכל מה שמסביב. ב'ריקי ריקי' היה בליל שכלל שורה מסרט אחד, חצי שורה מסרט אחר, התפתחות עלילתית מפה, ותפנית "מרעישה" משם. בקיצור, קשקוש אחד גדול. אוסף של סצינות שניסו להצחיק, בצורה הכי מאולצת שיש.
דבר אחרון – שחקנים. לפעמים נדמה לי שיש רק חמישה שחקנים בארץ. אבל ב'מסעות ג'יימס' ו'האושפיזין', למשל, לא היו שחקנים מוכרים מאד. היו כמה שמות מוכרים, אבל לא כאלה שמשתתפים כמעט בכל הפקה ישראלית. זה נתן לסרטים האלו אווירה אחרת לגמרי, ייחודיות בים ה"אוי, נו, עוד סרט עם איבגי". בזמן האחרון, עד כמה ששמתי לב, יותר ויותר סרטים זונחים את הבחירות ה"טבעיות" לטובת פנים חדשות. מצד שני, ברוב המקרים, התרשמתי שמדובר בסרטים קטנים. כאילו שאם לא לקחו את איבגי/ליאור אשכנזי והאחרים, זה בגלל אילוצי תקציב ולא מתוך בחירה.
[1] אולי אני טועה, אבל אני לא זוכרת טריילרים לסרטים ישראליים, שהופצו בטרם צאת הסרט בארץ. אני יכולה לחשוב על שלוש אפשרויות:
א. אין מודעות לנושא (but then again, כשהסרטים מגיעים לחו"ל הם מלווים בטריילר כלשהו).
ב. אם זה ישראלי לא צריך לפרסם את הסרט. כולם ישמחו לראות אותו ממילא, גם בלי פרסום.
ג. אין טעם לנסות. השוק אבוד מראש.
1.א. כנראה שהדחקת.
כי אחרת, איך את לא זוכרת את "בית המשפט. המקום שקשה לעמוד בפניו."?
זכור לי שראיתי בקולנוע טריילרים ל-''בסמה מוצ'ו'' ו-''פגישה עיוורת''
ושני הטריילרים, אגב, נראו מצוין – עם עריכה קצבית מאוד, ושילוב יפה של המוסיקה עם התמונה.
אני מודה שגם לי לא יצא לראות סרטים ישראלים בשנים האחרונות, אבל יש לי הרגשה שטריילרים למדו לעשות פה.
וכבר אמרתי שהטריילר ל-"תני לי סימן חיים" הוא קאלט בהתהוות.
אני ראיתי בקולנוע טריילרים ל'אהבה קולומביאנית'
ולסרט ההוא עם אסי דיין וגיל קופטש בתור אלוהים וישו, או משהו כזה. איך קראו לו? 'הבשורה לפי אלוהים'?
ונדמה לי גם שראיתי אותם לפני שהסרטים האלה "יצאו לאור".
כבר כתבתי את זה באיזה מקום
אבל הטריילר של 'אהבה קולומביאנית' היה מהגרועים ביותר שראיתי בחיי. אני לא מתכוון לזה במובן של עריכה גרועה או שימוש גרוע במוזיקה, אלא במובן של לגרום לסרט להיראות כמו חתיכת חרא שהוא לא. אם לא הייתי רואה את הסרט *לפני* שראיתי את הטריילר, אין שום סיכוי שהייתי הולך אליו מרצוני.
הטריילר ל'אהבה קולומביאנית'
יצא רק אחרי שהסרט הגיע לקולנועים, או ממש בסמוך לזה (ובכל מקרה, זה בטוח היה אחרי הקרנת העיתונאים של הסרט). לא היתה פה עבודת שיווק של יצירת באזז חודש ומעלה לפני הגעת הסרט לקולנוע.
למיטב זכרוני,
הטריילר הזה יצא אחרי שהסרט הופץ לקולנועים. לא לפני.
לפני. לפני.
הו, כמה תמימים היינו.
אז נשאלת השאלה - כמה זמן לפני?
במהלך צילומי הסרט, או אחרי שכולו צולם וממש מעט לפני שהופץ לקולנועים?
ונשאלת שאלה חשובה יותר - מה אכלת באותו יום בארוחת צהרים?
או במילים אחרות – נראה לך אני זוכר דברים כאלו? כמו כולם, גם אני מדחיק.
טריילרים דווקא יש
אבל ששומעים שהקריין אומר "מקום של פחד, ואהבה" ושאר קשקושים בטריילר המחפיר של "איזה מקום נפלא", מבינים שאולי עדיף שלא יהיו. לפחות עד שמישהו כאן יסביר לבמאים שלא לערוך לעצמם את הטריילרים, כי הם לא מבינים בזה כלום.
רמז ראשון: לנסות לפרסם סרט ישראלי קטן בשפה הוליוודית בומבסטית זה רעיון רע.
לגבי ''לא נשמע טבעי''
לא מדובר רק בכך שהשפה הטבעית על מסכי הקולנוע בארץ היא אנגלית, אם כי אולי יש לכך תרומה מסוימת. העניין הוא שהרבה מאוד שחקנים לא מבינים משחק קולנועי, ולהרבה מאוד במאים אין אוזן טובה (דבר שניכר גם בבחירות הפסקול שלהם, אך זה כבר נושא אחר לגמרי).
אתה יכול להרחיב קצת על
כל הקטע של "לא מבינים משחק קולנועי"?
הופעה מול מצלמה
יש משהו בהופעה מול מצלמה שגורם לאנשים (בכלל, ולא רק שחקנים) להיות מודעים יותר לעצמם, לשפה שלהם ולשפת הגוף שלהם, ועל כן להתנהג באופן מעט מלאכותי יותר. אחד האתגרים העומדים בפני שחקני קולנוע הוא לאזן את המלאכותיות הזו, ולשחזר את הטבעיות שבה הדמות שלהם הייתה מתנהגת אלמלא היא הייתה דמות ואלמלא היתה מולה מצלמה.
הרבה מאוד שחקנים לא יודעים לעשות את זה, ובארץ, אולי מאחר והשוק קטן וגם אולי מאחר והרבה מאוד שחקנים לא צמחו בקולנוע אלא בתיאטרון, האחוז שלהם גדול למדי.
אבל ברור שזה גם עניין של טעם. אני למשל חושב שאיילת זורר עוד לא הוציאה רפליקה טבעית אחת מפיה, בעוד שאנשים מסוימים חושבים שהיא שחקנית מצוינת.
יש בזה משהו
בחלק מהסדרות והסרטים הישראלים שראיתי השחקנים נראים במצב של מבוכה מתמדת ועודף מודעות עצמית. בקונטקסט הנכון זה יוצר אווירה של תימהוניות מקסימה, לרוב זה סתם מרגיז.
אני לא יודע עד כמה המסורת התיאטרלית שייכת פה, משחק תיאטרלי בדרך כלל נחשב לבלתי מרוסן ומשולל עכבות (כך שמעתי, לא שביקרתי בתיאטרון לאחרונה).
חשוב לציין שהתותחים הכבדים עומדים בסטנדרטים ההוליודיים הכי מחמירים (מושונוב, אסי דיין, שמיל בן ארי ועוד רבים).
ואיילת זורר? כל כך יפה שמבחינתי היא יכולה לדקלם חמשירים בפורטוגזית במקום לשחק ואני עדיין אהיה מרוצה. שטחי משהו, אה?
הסרט הכי חרא שהיה השנה זה אור
הסרט הטוב ביותר הוא ללא ספק מטאליק בלוז
חדש באתר, מה?