הסרט הטוב ביותר של מרטין סקורסזה:
102  |
נהג מונית |
24  |
השור הזועם |
| 9 |
מלך הקומדיה |
| 96 |
החבר'ה הטובים |
| 18 |
פסגת הפחד |
| 6 |
קזינו |
| 5 |
לגעת במוות |
| 29 |
כנופיות ניו יורק |
| 13 |
הטייס |
| 60 |
השתולים |
מספר מצביעים: 362
הסרט הטוב ביותר של מרטין סקורסזה
– פורסם ב 11 בנובמבר 2006Posted in: סקרים
בחרתי השתולים
ראיתי אותו רק לפני כמה שעות, והאדרנלין עדיין זורם ומשפיע. :-)
וכנראה שגם כשהכל יירגע, עדיין הייתי בוחר בו.
בחרתי השתולים
כמה אתה צודק.
השתולים מעולה.
במיוחד אחרי כשלונות מהדהדים כמו "לגעת במוות" ו"כנופיות ניו יורק"…
אבל-זה עדיין לא ברמה של הישנים שלו…
עידן התמימות
רשימת קצת חלקית, לא? גם סרטים שעשה בתחילת דרכו, כמו "אליס אינה גרה כאן יותר" ו"רחובות זועמים", שמשום מה אינם כלולים ברשימה, טובים יותר מכמה מהסרטים המאוחרים ("הטייס") שמוצעים לבחירה
רשימה חלקית בהחלט, כן.
למה?
כי אין מקום לכולם.
אם את חושבת ש'אליס לא גרה כאן יותר' הוא סרטו הטוב ביותר, את מוזמנת לומר זאת ולנמק.
מבינה שאין מקום לכולם
אבל לא מבינה למה "מלך הקומדיה" השולי כן ברשימה, ו"עידן התמימות" המופתי לא. אם הייתם מגדירים כקבוצה את "הסרטים הניו יורקיים" של סקורסזי, או "הסרטים של סקורסזי עם דה נירו" או "סרטי הפשע של סקורסזי", היה בזה הגיון. אבל ככה זאת סתם רשימה חלקית, שמדלגת על כמה מהסרטים הכי סקורסזיים של סקורסזי.
ראיתי את שניהם, ואני חולק עליך,
אם כי אני חושב ששניהם סרטים טובים מאוד, וההעדפה של אחד מהם היא עניין של טעם.
'עידן התמימות' מאוד יפה לעין, אבל איטי וטקסי מדי בשבילי. אני מודה שהאיפוק הקיצוני שלו מתאים באופן מושלם למה שקורה בסרט. ויש בו כמה רגעים מצוינים – כמו הקטע שבו דניאל דיי לואיס מביט במישל פייפר, כשהספינה חוצה מצד לצד את הים הזהוב בשקיעה. ועדיין – זה לא עשה לי את זה. אני חייב לסייג – ראיתי אותו בטלוויזיה, וזה בוודאי הפחית מהרושם – ובכל זאת, הוא פשוט העיק עליי, ודי שעמם, למרות המשחק הטוב והצד החזותי.
'מלך הקומדיה', לעומת זאת, חוץ מזה שהוא סרט שעשוי מצוין, ויש בו משחק טוב של ג'רי לואיס, סנדרה ברנרד וכמובן דה-נירו – זה גם סרט רלוונטי היום *יותר* ממה שהיה כשנעשה. זה כמעט סרט על עידן תוכניות הריאליטי, 20 שנה לפני שהן הפכו לכזו תופעה נפוצה. הדמות של דה נירו עם השם המצחיק, פפקין, הייתה יכולה להיות בקלות דמות עכשווית. מהבחינה הזו, הוא מזכיר לי את 'שיחות לילה' המצוין (מישהו מכיר את זה?).
את מלך הקומדיה לא ראיתי מזמן
אז אני לא יכולה להתייחס אליו.
אבל את עידן התמימות ראיתי לא מזמן בדי.וי.די, וזה סרט יפהפה, מבוים נפלא (הסצינה של הנשף אחרי האופרה), שהוציא מסקורסזה רגשות כאלה שהקולנוע הגברי שלו לא מוציא ממנו (איזה נפילה היחסים בין דיקפריו לפסיכולוגית בהשתולים. ובכלל, זה לא פייר ללהק שחקנית שאף אחד לא מכיר בין כל הסופר-סטארים האלה).
הפעם הראשונה שראיתי את עידן התמימות היתה בקולנוע, ואני זוכרת שכמה דקות אחרי שהסרט התחיל קמתי ממושבי והתקרבתי כמה שורות קדימה כדי לשבת יותר קרוב למסך – היה בסרט משהו כל כך חושני שרציתי להרגיש אותו מקרוב.
את מלך הקומדיה לא ראיתי מזמן
ככה זה, עידן התמימות זה סרט בנות. סרט בנות משובח ואיכותי ביותר, אבל עדיין סרט בנות.
הנופים המדהימים, השמלות, הנשפים, האהבה הלא ממומשת, זה פשוט עושה לנו את זה (שלא לדבר על דניאל דיי לואיס…).
גם אם תתאמצי לא תמצאי את הגבר שיגיד שזה סרט הסקורסזה האהוב עליו.
ואם כן- אז באותו רגע הוא יזדכה על הגבריות שלו.
הנה אחד
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=783289&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0
הנה אחד
צודק..
אבל זה באמת הפעם הראשונה שאני רואה/ שומעת גבר שמתלהב מהסרט הזה.
אגב,
אני חושבת שזה רעיון לסקר- סרט הבנות הטוב ביותר (איך קוראים לזה באנגלית? -chick flick? אני לא זוכרת….)
כי לעשות סרט בנות טוב זה באמת אומנות…
גם אני אחד
כלומר גבר שחושב שעידן התמימות סרט מופתי וטוב יותר מכל מה שסקורסזה עשה מאז (להבדיל מעד אז)
לא שיש לי משהו נגד סרטי בנות
אבל לשים בקטגוריה הזאת את עידן התמימות זה לפספס אותו. זאת יצירת אמנות שלמה עם תפיסת עולם שלמה.
זה לא התלבושות. תלבושות יש גם ביומנה של גיישה. זה איך מסדרים את התלבושות והכפפות והכובעים והמזלגות מול המצלמה בשביל להפוך אותם לאימז' של העולם הבורגני החדש שמחקה את העולם המעמדי הישן.
את מלך הקומדיה לא ראיתי מזמן
הטיעונים האלה מזכירים לי כמה הוכחות לגבי קיומו של אלוהים.
לא משנה מה יגידו לי,
הסקורסזה שלי זה רק כנופיות ניו-יורק.
למה אתה פסימי?
אני מאמין במבחן האמפיריות, ובמקרה זה, העניין בהחלט שווה בדיקה:
כנופיות ניו-יורק הוא סרט גרוע. יש לו התחלה מצוינת, וכמה סצנות נחמדות באמצע, אבל העדרו המוחלט של סיפור ממשי וסוף איום ונורא הופכים אותו לעיסה משעממת (ומדממת).
נו? השתכנעת?
למה אתה פסימי?
ולעומתו עומדים סרטים כמו החבר'ה הטובים המופתי.
הצלחתי לעזור?
התשובה לשניכם:
לא חד משמעי.
כנופיות ניו-יורק הוא סרט מצוין, החל מהתפאורה ועד לדמויות. הוא מותח, הוא דרמתי כמו שדרמה צריכה להיות, הוא מולחן במצוינות ויש בו סצינות אקשן פשוט מעולות.
רוב סרטיו של סקורסזה הם מופתיים, אבל כנופיות ניו-יורק הוא פשוט הסרט הכי טוב שלו.
בכנופיות ניו יורק יש משהו שכמעט לא רואים בסרטים של סקורסזה
רגעים לא טובים. לעיתים אף דקות ארוכות, בעיקר בסצנות המשותפת לדי-קרפיו ודיאז. הפסקול אכן מצוין ויש כמה לא מעט רגעים מרשימים, חלקם בסוף הנע בין סצנות רעות לרגעים מבריקים ורובם באקספוזיציה הנפלאה. אגב, גם ב"השתולים" יש בעיה דומה: האקספוזיציה יותר טובה מן הסרט. אם כי ב"השתולים" אין רגעים לא טובים.
מסכים. סרט אדיר.
רוב האנשים המדברים בגנות הסרט בד"כ מלינים על אורכו, טענה שמעולם לא הבנתי. כל דקה ודקה בו מרתקת, בין אם מדובר בסצינות אקשן (שנפלאות בעיקר בשל האופן בו סקורסזה מביים אלימות, בצורה אולטרה-ישירה המשלבת אומנותיות ופדנטיות החל מזוית השפרצת קילוחי הדם ועד תנועת מצלמת הרחף המקיפה את בליל הקרבות וישירות שלדעתי חסרת תקדים בקולנוע בן זממנו. פשוט אין שני לו), ובין אם מדובר בסצינות רגילות, שבזמן הצפייה בהן מלווה אותי הרגשה כאילו עוד רגע משהו הולך להתפוצץ (ובסוף באמת מתפוצץ). איפה אנשים איבדו עניין? נשגב מבינתי.
לטעמי הסרט נמצא בחמישיית סרטי העשור. לפחות כרגע.
אבל אני חייב להודות-
ובתזמון מושלם
החבר'ה הטובים משודר הערב ב-22:00 ב-yes 4.
את מלך הקומדיה לא ראיתי.
כל השאר מבריקים וסוחפים. אני מעריץ את הפאר ורוחב היריעה של סרטיו. כולם מאוד חגיגיים ומטורזנים, ממש "אירוע קולנועי".
אני גם מאוד אוהב את הסיגנון היזואלי שלו ואת פעלוליו הוירטואוזים, שלתלמה שונמייקר – העורכת שעובדת בצמוד אליו עוד מהתקופת הקולג' – יש חלק גדול בעיצובם. דווקא ב"שתולים" הוא מיתן את הסיגנון המוחצן ולמעשה זהיתי רק שלוש סצינות שכאלה (מרק וולברג מדבר במשרד והמצלמה מקיפה אותו תוך כדי סיבוב, קלוזאפ תזיזתי לפנס הרכב בסצינת הנסיעה על הכביש ואחד החיסולים שמצולם במתכונת בריל אקדח-קדמת אקדח-ירייה-מדיום שוט של נפילה).
ו"עידן התמימות" ראוי היה להכלל בסקר. יצירת מופת מפעימה שעשויה בצורה מוקפדת להדהים.
איזה כיף, רשימה בה ראיתי את כל הסרטים
כשלמדתי קולנוע בתיכון פיצלו לנו את הלימודים העיוניים בכיתה י"א לסרטי סקורסיזה, סרטי קובריק וסרטי שפילברג. הכי אהבתי את הסרטים של סקורסיזה (למעט "הטייס" המייגע) ובמיוחד אהבתי את "החבר'ה הטובים".
איזה כיף, רשימה בה ראיתי את כל הסרטים
נשמע מעניין אבל טיפה מוזר, אני מניח שזה לא מאוד העשיר לך את הטעם הקולנועי..
איפה למדת ומתי?
מטעמי צניעות הפרט לא אספר באיזה תיכון
אבל אני גר ברעננה. זה כל מה שאני מוכן לחלוק.
אוקיי, הנה הוידוי.
לא ראיתי -אף אחד- מהסרטים ברשימה.
הסקורסזה היחיד שראיתי היה 'סיפורי ניו-יורק', ואני בכלל לא זוכר כלום מהשליש של סקורסזה, אלה יותר מהחלק של וודי אלן וחלק מההוא של קופולה.
הסרט היחיד שיש לי של סקורסזה הוא 'רחובות ניו-יורק', ובתכל'ס, אין לי ממש חשק לראות אותו.
תכננתי כבר המון זמן לראות את הסרטים של הבחור – במיוחד 'נהג מונית', 'השתולים', 'החבר'ה הטובים' ו'השור הזועם' – אבל למען האמת, עוד לא יצא לי לראות אף אחד מהם.
אני מודה באשמה, אתם יכולים להתעלל בי.
אוקיי, הנה הוידוי.
אמממ…כנ"ל.
פשוט לא יצא
כנ''ל
עכשיו אני מרגישה כאילו אני צריכה לשבת בפינה…
ראיתי את החברה ואת השתולים.
ולמרות שהחברה הרבה יותר טוב לדעתי, אני נתתי את קולי לשתולים, יש מצב שזה בגלל שעישנתי קצת נרגילה ואני סחרחר ומשו באונה הקדמית שלי אומר לי להצביע לשתולים.
נהג מונית
לכבוד הסקר אני אשמח אם מישהו יסביר לי מה כל כך טוב ב"נהג מונית", ראיתי אותו לא מזמן וההרגשה שלי היתה שאולי הוא היה פורץ דרך בזמנו אבל התיישבן כליל.
נהג מונית
ראשית אציין שבצפייה ראשונה וללא הסבר קשה להנות מהסרט המדהים הזה.
הערכתי האישית לסרט באה בעקבות הזדהות עם תחושת הבדידות של טראוויס, הרצון המתמיד לשיפור עצמי וחוסר היכולת לצאת מתוך הבידוד העצמי שכפה על עצמו.
אחרי שראיתי את הסרט בפעם השלישית ונשביתי בקסמו רכשתי את ספרה של Amy Taubin בהוצאת BFI שתורגם ויצא לאור בעיברית בהוצאת רסלינג, ספר זה מסביר בצורה מלאה (ולעיתים טיפה מייגעת) את ההקשרים המטורפים בין ארה"ב של שנות ה-70 רוויית הכשלונות, פול שריידר התסריטאי החי במכוניתו, ארתור ברמר – מטורף שניסה להתנקש במושל אלבמה ומהווה השראה לדמותו של טראוויס, מרטין סקורסזה הבמאי – שמשחק בסרט בתפקיד מהותי בהבנת הקשר בין במאי לשחקן, רוברט דה-נירו שהוא הוא טראוויס עצמו, ג'ון הינקלי שניסה לרצוח את רייגן וטען להשפעה הרסנית של הסרט עליו, ועוד קישורים רבים שבעזרתם ניתן להבין את עומק הרבדים הרבים עליו בנוי הסרט והשפעת הסרט על ומהקולנוע העולמי.
גם צפייה ב"מאחורי הקלעים" שיש בDVD יכולה לשפוך לא מעט אור על ההבנה וההנאה.
נראה לי שהמאמץ שווה, אחרי ש"נופלים האסימונים" ומקבלים הסברי רקע והסבר, גם מי שלא נהנה באופן מיידי (כמוני) יכול להגיע לקתרזיס שרק סרט משובח כזה מספק.
תהנה.
נהג מונית
תודה רבה על התשובה המושקעת למרות שזה כנראה דורש יותר מדי השקעה בשבילי. בכל זאת נדמה לי שסרט שאי אפשר להינות ממנו בלי ההקשר שלו הוא בעייתי – יצירת אמנות גדולה צריכה להיות נצחית בפני עצמה, גם אם ידיעת הרקע יכולה להוסיף לחויה.
נהג מונית
לצערי אני חלוק עליך בצורה חד משמעית, ואגיד שיצירה שיטחית וקיטשית היא כזו, יצירה ניצחית היא כזו הדורשת מאמץ מהמתבונן
ויצירה באמת נצחית,
איננה ניתנת להבנה כלל אלא אם אתה דוקטור לחקר האומנות וכתבת עליה דוקטורט, שלא כמו כל ה <מעקל שפתיים בתיעוב> המוניים <בצניפת בוז> האלה, שחושבים שבטיפ טיפה מאמץ הם יכולים <יורק את המילה> להבין <ומסיים בקרשצ'נדו> אמנות אמיתית!!.
לא מזמן למדתי מילה חדשה
אתם (<יורק בבוז>, כמובן) ההיסטוריונים בטח כבר מכירים אותה, אבל plebian מביע נהדר הן בוז כלפי מושאי המילה, והן עליונות אינטלקטואלית של האומר אותה. פשוט ללקק את השפתיים.
פחחח. <מגחך בתחושת עליונות בלתי מעורערת>
אני כל-כך בז לאותם אנשים <יריקה מוטעמת>, שאני אפילו מניח מראש שהם לא מסוגלים להבין מה אני אומר, אז אני <הבעה של בליעת נחש חי> נאלץ לפשט את המילים בהם אני משתמש.
(ולחילופין, פשוט לא חשבתי על זה.
אתה יודע מה?
הנוסח עם הבוז עדיף).
(ולחילופין, פשוט לא חשבתי על זה.
ok מקבל, סליחה
כמה עצוב הדיון הזה.
הרי כל מה שאתם טורחים לנסות לנסח בכל כך הרבה מילים, אומרים הנפת שיער ומבט אחד מדויק. בנים. (ובכלל, אני כבר מזמן טוענת שצריך בשביל זה אמוטיקון… !עליונות!, אינטלקטואלית ובכלל)
הממ. אולי הכבשה יכולה לנסות לעצב משהו?
נקמת הגורל המתוקה
כמו שהעירו לי, מסתבר שבעצם כותבים את זה Plebeian. צדק פואטי, אין ספק.
נהג מונית
אתקן את ניסוחי המתנשא, אין לי כוונה לאמר כי הבנתי גדולה משלך ואני מצטער שכך יצאו הדברים, אני רק אומר שלהעריך יצירה שאינה טריוויאלית דורש מאיתנו לפעמים מאמץ ובמקרה של נהג מונית סרט שנוגע לי עמוק בנשמה חשוב לי שאנשים יעשו את המאמץ, אבל יש דרך להתנסח :-)
נהג מונית
האנשים פה קצת לקחו את התגובה שלך קשה מדי(כי זה האתר למלחמה בשניצקליינים),כמו שאמרתי אני מסכים איתך חלקית.
זה כן סקורסיזי
בשבילי הבחירה קלה: השור הזועם.
סקורסזה עצמו לא התלהב לעשות את הסרט עקב חוסר עניין משווע באיגרוף, כמו אצלי לפני הצפיה בו.
אבל הסרט הוא כידוע הרבה יותר על ג'ייק לה-מוטה האיש מאשר המתאגרף, וסקורסזה יחד עם דה-נירו הביא את סיפורו לשלמות.
מבין שאר המתמודדים עוד לא ראיתי את "מלך הקומדיה" ו"השתולים" הטרי והמסקרן.
דווקא מ"החבר'ה הטובים" קצת התאכזבתי, "נהג מונית" טוב אבל טיפה מוערך מדי ו"קזינו" לא מוערך מספיק.
"פסגת הפחד" טוב בסוגו, את "לגעת במוות" דווקא די אהבתי, על "הטייס" עדיין לא גיבשתי דיעה, ומקווה יום אחד לסלוח לו על "כנופיות ניו יורק".
שאלה טובה ממש
לדעתי, נהג מונית, סרט של איש בודד, על אנשים בודדים, לאנשים בודדים אחרים, כנראה שיש הרבה מהם.
שיגעון של לילה
שמסתבר שבמקור נקרא After hours – אולי לא אחד הסרטים הכי מצליחים שלו, אולי נחשב סרט "קטן" יחסית, אבל בשבילי זה נדמה לי הסרט שהביא אותי להכרה בגאוניותו של סקורסזה ובמושלמות שהוא מסוגל ליצור.
שיגעון של לילה
אכן סרט נפלא, ואם להסתמך על המדגם הלא-מייצג של חוג מכרי, מתברר שמעטים האנשים ששמעו עליו, גם בקרב חובבי קולנוע. במקרה גם יצא לי לראות את הסרט בתנאים אידיאליים: הפעלתי את כרטיס המסך למחשב שאך-זה התקנתי ונחתתי הישר על תחילתו של הסרט (שהוקרן לאחר חצות באחד הערוצים הישראליים), כך שלא היה לי שום מושג לגבי העלילה, הז'אנר או היוצרים, ומכאן, היעדר ציפיות (או ציפיות שליליות, בהתחשב בשעת השידור ובכך שפס היצור של סרטי זבל מבטיח סיכויים נמוכים ללמצוא סרט טוב בהגרלה אקראית). תענוג. לו הייתי מכיר מישהו שעל טעמו אני מוכן לסמוך באופן עיוור, כך הייתי מעדיף לראות סרטים תמיד, ללא שום ידע מוקדם.
ולסיכום:
הפיתוי האחרון של ישו
הוא לא אחד הטובים של סקורסזה.
הפיתוי האחרון של ישו
הוא, לדעתי, בהחלט אחד הטובים ביותר של סקורסזה. סרט גדול !
ראיתי רק 4 סרטים
את החברה הטובים, פסגת הפחד, כנופיות ניו יורק והטייס, ככה שלא נראה לי נכון להצביע (למרות שחוץ מהטייס, כולם בעיניי מופתיים).
אם כבר אני הייתי שולל את פסגת הפחד
ומשאיר את הטייס.
ולמה?
הטייס הוא סרט מצוין ומלא ברעיונות צילום גאוניים.
לעומתו, פסגת הפחד אולי מוציא הופעה טובה מדה-נירו ונולטה אבל הוא סתם עוד רימייק בשורה התחתונה, בלי מסר הגון. הוא מבדר, אבל אין בו שום דבר מיוחד שיעשה אותו מופתי.
אני זוכר שהצעתי את הרעיון לפני שנתיים, מעניין...
בתור מעריץ נלהב של סקורסזה, החלטתי להצביע ל'חברה הטובים' ולמה? כי הסרט הוא ללא ספק יצירת מופת קצבית, אומנותית מבחינה ויזואלית, מבדרת, חדשנית.. ועוד ועוד, אין על סקורסזה בסרטי פשע, אפילו טרנטינו לא מתעלה על הרב אמן הזה שיזכה כבר באוסקר.
מבחינתי הדבר הכי טוב בסקורסזה הוא שילוב הפסקול בצורה מושלמת לסיטואציה, הקצב המטורף, הצילום וההקצנה..
הטייס וכנופיות ניו יורק היו סרטים טובים אם כי ארוכים מדי ומשעממים לפרקים למעט מספר קטעים שמעיפים לי את התחת בכל פעם שאני רואה אותם בהתלהבות.. נהג מונית מעורך מדי, לא עובר את מבחן הזמן אבל אפשר להבין למה הוא נחשב ליצירת הפאר של סקורסזה, (דיי בצדק) לגעת במוות מדכא טיחו אבל יש בו עוצמה, שגעון של לילה כל כך מוזר מבוים כמו חלום – פורץ דרכים ללא ספק.. השתולים הוא האפשרות שמאוד התלבטתי אם להצביע לה או לא, מפאת הפחד מאפקט שרק טרי למדי יש לציין הצבעתי לחברה, מה שכן השתולים הוא מהז'אנר שסקורסזה הכי טוב בו.
שאלה? שמעניינת אותי..
יש מישהו שיותר מתאים מסקורסזה לביים את עיר החטאים?!?!?!
או, יופי
אני בטוח שההחלטה לפרסם את הסקר הזה שבועיים אחרי ש"השתולים" יצא לאקרנים וכולם עדיין מתלהבים ממנו כי הוא טרי בראש בכלל לא תשפיע על התוצאות.
כן, ממתי עורכים סקרים שקשורים לסרטים חדשים?
נכון, התופעה הזו עלולה להתרחש (ואפילו זכתה כאן לשם ''אפקט שרק''),
אבל אי אפשר להימנע מזה.
הזמן שבו יוצא סרט חדש של במאי / שחקן / אולפן אנימציה הוא, באופן טבעי, הזמן שבו אותו במאי /שחקן/אולפן מעורר עניין, זכרונות, השוואות לסרטים קודמים, בקיצור – הזמן לעשות עליו סקר.
הגיע הזמן להתוודות
מרטין סקורסזה, ברוב המקרים, לא ממש עושה לי את זה. בכל סרט שלו שראיתי יש כמה סצנות פשוט גאוניות, אבל בשורה התחתונה, הסרטים שלו כמעט תמיד נראים לי טרחניים וחסרי כיוון. כמעט תמיד.
את מלך הקומדיה, פסגת הפחד, קזינו ולגעת במוות לא ראיתי. את עידן התמימות ראיתי, אבל אני שייך לקבוצה שבעיקר השתעממה בו.
נהג מונית: סרט טוב, אבל מוערך יתר על המידה. הסצנה המוכרת ביותר ממנו היא חצי מאולתרת, כך שקשה לי לתת לסקורסזה הרבה קרדיט עליה. כמו שאר הסרטים של מרטי שראיתי, כתוביות הסיום מגיעות סצנה או שתיים מאוחר מדי, אחרי שהקלימקס חלף עבר לו.
השור הזועם: צילום נהדר ומשחק טוב של רוברט דה נירו. מעבר לזה, נראה כאילו סקורסזה ניסה לא לעשות עוד סרט ספורט ויצא לו עוד סרט ביוגרפי.
החבר'ה הטובים: לא יעזור, אני פשוט לא אוהב את הסרט הזה. ריי ליוטה נראה לי כמו אחד הליהוקים השגויים בהיסטוריה (וסקורסזה דווקא בד"כ מצוין בבחירת שחקנים) והמבטא המזויף שלו צורם באוזן.
כנופיות ניו יורק: מתחיל טוב, עם סצנת קרב מצוינת, שחזור תקופתי מדהים ומשחק מהפנט של דניאל דיי לואיס. אחרי שעה וחצי, העלילה מקבלת תפנית לרעה שהופכת את הסרט לאוסף של קלישאות.
הטייס: שיפור ניכר בעיני. משחק מצוין ושוב, שחזור היסטורי מדהים. דיקפריו הצליח לשכנע גם אותי שהוא שחקן טוב הצילום המוקפד הופך את הסרט לאחת הביוגרפיות הטובות שראיתי. הבעיה היחידה היא שאם ברוב הסרטים של סקורסזה יש עוד כמה דקות מיותרות בסוף, הטייס מכיל שעה שלמה שמגיעה אחרי הקלימקס האמיתי.
השתולים: הבחירה שלי. אולי זה אפקט שרק, אבל לאור הבעיות שיש לי עם שאר הסרטים ברשימה, נראה לי שהבחירה הייתה נשארת גם אם הסקר היה נערך בעוד עשור. לפרטים נוספים: כתבה מספר 3592
אתה 'דבר אלי?
נתחיל מהסוף. אני לא מסרב לתת לסקורסזה קרדיט על סצנת המראה, אלא מרגיש שראוי לתת לא פחות קרדיט לדה נירו על הביצוע והאלתור. במילים אחרות, סקורסזה עשה הכנה יפה, אבל מי שבאמת הפך את הסצנה למה שהיא זה רוברט דה נירו. לפחות, ככה אני מרגיש.
להפנות למקורות יכול בהחלט לשפר את חווית הצפיה, אבל גם לפספס דבר אחד בסיסי: זה לא הופך את הסרט ליותר טוב, רק ליותר מובן. אולי כאשר מבינים יותר טוב את הרקע, אפשר להנות יותר, אבל זה לא כלל ברזל. במקרה של נהג מונית, רוב האנשים שופטים אותו כיצירה קולנועית, לא כמסמך סוציו-אקונומי של תקופתו ובמסגרת הזו, אני חושב שהוא מוערך יתר על המידה.
את בוני וקלייד עוד לא ראיתי, אבל ראיתי את התפוז המכאני והסנדק. אני בהחלט מודע לחשיבות של הסרטים האלה בהתפתחות הקולנוע האמריקאי וקבורת תור הזהב של האולפנים (שחזרו מאז ועכשיו שוב נעלמו). זה לא מונע ממני לשפוט את הסרטים בנפרד כחווית צפיה. שוב, הבנת הרקע וההשפעות של סרט יכולה רק לתרום, אבל היא לא תמיד מצילה משעמום במהלך הצפיה.
כמעט מסכים
גם בעיני סקורסזה נוטה לאובר-רייטד, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא ממהר לצאת נגד סמאחים. בניגוד אליך, "נהג מונית" הוא לטעמי הטוב ביותר (לא ראיתי עדיין את "השתולים" אבל משום מה, למרות הבאזז החיובי, אני לאו דווקא אופטימי), ואולי המקרה היחיד שבו סקורסזה מצליח להתעלות מעל טוב וסולידי בסיכום הכללי. אבל רוב הסרטים שלו – וזה כולל גם את "החבר'ה הטובים" ו"השור הזועם" – פשוט לא נראים יותר טוב על המסך משהם נשמעים על הנייר. יש בהם, לעתים, רגעים יפים, אבל לרוב הם צעקניים, לא אסתטיים במיוחד, לא מבדרים מספיק ובאופן כללי ולא ממש מגיעים לקליימקס. למעשה, נראה לי שמבחינתי "סרט טוב של סקורסזה" הוא פשוט סרט של סקורסזה עם רוברט דה-נירו, שגם בפישולים קולוסאליים כמו "פסגת הפחד" מצליח לטעון את המסך באנרגיה ובאותנטיות שלו. שני הסרטים הלפני אחרונים של הסמאח המפוקפק הזה, בהם דיקפריו הדלוח מנסה למלא את נעליו של דה נירו, הם כבר פשוט בזבוז זמן.
כמעט לא מסכים לחלוטין
אני חושב שלהתייחס ל-"השור הזועם" בתור סרט שדה נירו מציל בזכות ההופעה שלו זה מבט צר מאוד. אני מסכים שדה נירו נתן שם הופעה הירואית ממש – משהו שרואים משחקן אולי פעם בחיים – אבל הסרט הזה (שהיה הבחירה שלי בסקר הזה) כולל כל כך הרבה יותר מזה.
קודם כל, בימאי צריך לדעת איך להשתמש בשחקן כמו דה נירו ובהופעה כמו שהוא מנפק בסרט הזה, ואין ספק שסקורסזה יודע לעשות זאת היטב. שנית, הסרט כולו מצייר את הדמות הזו ואת העולם שסביבה ברגש ובאמפטיה שבלעדיהן ההופעה של דה נירו היתה נותרת בחלל ריק והופכת לחסרת אפקטיביות. שלישית, הסרט מצליח לבנות דמויות וסצינות נהדרות ומטלטלות גם כשדה נירו לא נמצא על המסך (אבל נוכחותו ונוכחות הדמות שלו תמיד מרחפים ברקע).
כמעט מסכים (ננה בננה)
"השור הזועם" הוא אכן סרט טוב גם ללא עזרתו של דה נירו, אם כי תפקידו הענק של דה נירו הוא במובהק הדבר הכי טוב בסרט. ההבדל בינינו הוא לא במשב הרוח הכללי אלא במידות – אתה אומר שהסצנות "נהדרות ומטלטלות", אני אומר "סולידיות ואפקטיביות". בחלק מהמקרים הן מתעלות מעל ל"סולידיות ואפקטיביות" בזכות הופעתו של אתה-יודע-מי (ובעצם במקרה הזה יש עוד כמה תפקידים מבריקים, ואולי צריך באמת לתת שאפו למאסטרו על בימוי שחקנים), אבל המכלול עדיין לא מתגבש למשהו מעבר לסיפור עשוי היטב (ובעייתי מבחינה מוסרית, נדמה לי, כמו שסקורסזה בהרבה מקרים).
חוסר הבהירות המוסרי
הוא בעיניי דווקא אחת מן המעלות של סרטי סקורסזה, שרובם אין טוב מוחלט ורע מוחלט (להוציא, אולי, ניקולסון בהשתולים) והדמויות נשארות איתך גם אחרי הסרט והצופה מתקשה להחליט עם הוא אהב אותם או לא. הסצנות בין ג'יק לה מוטה ואשתו הם מופת של התדרדרות בזוגיות מכל בחינה שהיא.
אה. הבעיתיות המוסרית
אתה מתכוון לדרך בה סקורסזה גורם לנו להזדהות עם אדם שהוא, לכל הדעות, חלאה? יותר מכך – להזדהות איתו ממש ברגעים בהם הוא מתנהג כחלאה? ואפילו, לעתים נדירות ממש, להזדהות עם המעשים הנוראיים שלו?
ל-"השור הזועם") רואה את ג'ייק לה מוטה מרביץ לאשתו ומרגיש, לשבריר שניה אחת, הבנה לאיך שהוא מרגיש, ופתאום תופס את עצמי מרגיש הזדהות עם מתאגרף מקצועי שמרביץ לאשתו, זה מלמד אותי משהו חדש על עצמי. על העולם. זה גורם לי לבחון את הערכים שלי ואת עצמי מחדש. לעתים הערכים שלי משתנים, לפעמים הם מתחזקים (כמו במקרה הזה), אבל הם תמיד יוגדרו מחדש.
אני, לפחות, חושב שאלו אולי הרגעים החזקים ביותר בסרט הזה. אולי אלו מהרגעים החזקים ביותר בכל יצירת אמנות שהיא – כשהיא גורמת לך פתאום לתפוס את עצמך חושב כפי שלא תיארת לעצמך שאתה מסוגל לחשוב. כשהיא גורמת לך פתאום להכיר את עצמך מחדש, כשהיא חושפת אצלך חלקים שרצית להדחיק, או שמעולם לא ידעת שיש בך. רגעים כאלו הם בין אלו שמגדירים בעיני יצירת אמנות גדולה. כי כשאני (
אני לא חושב שיש הרבה יצירות אמנות שהצליחו לעשות את זה (כמובן – לא כל יצירת אמנות צריכה לפעול כך. יש כאלו שפועלות בדרכים אחרות לגמרי).
טוב, אני מניח שזה פשוט תלוי כמה הסרט עבד עליך
ככל שנסחפת פחות והזדהית פחות עם הדמות הראשית, הבעייתיות המוסרית הזאת היא פחות בעלת ערך. ובכל אופן, בניגוד ליצירות קלאסיות אחרות שעושות דברים סמי-דומים (אם זה "התפוז המכני", הקולנוע של טרנטינו, "הסטוריה של אלימות" או אפילו "הסנדק", בדרכו), כאן הרבה יותר קשה לי לזקק איפה סקורסזה בכל העסק, מה הפרספקיבה ומה האפקט שהוא שואף ליצור.
טוב, אני מניח שזה פשוט תלוי כמה הסרט עבד עליך
כן. מובן מאליו שעבור האפקט הזה חייבת להיות "השאבות" מוחלטת אל תוך הסרט והזדהות מאוד עמוקה עם הדמויות. תצוגת המשחק של דה נירו היא אמנם האלמנט החשוב ביותר התורם ליצירת האפקט הזה, אבל כאמור, אני לא חושב שאפשר לנתק אותה מהסרט.
אני לא יודע באמת איך נראה סט של סרט, ואיך מתנהלת עבודה על סרט כזה, אבל אני מתקשה להאמין שלבימאי אין יד ורגל בהכוונת הדברים כאן. מצד שני, הסרט ענק בין אם סקורסזה כיוון לכך ובין אם לאו.
ואיפה ''ניו ניו יורק ?'' (1977)
אחד הסרטים הכי גדולים של סקורסזה, אם לא הגדול שבהם.
העדרותו מהרשימה צורמת ממש.
ואיפה ''ניו יורק, ניו יורק ?'' (1977)
ראיתי רק ארבעה סרטים מבין כל הרשימה.
ראיתי את "נהג מונית", "כנופיות ניו יורק", "קזינו" ו"לגעת במוות". את שלושת הראשונים לא אהבתי בכלל וצפיתי בהם רק בגלל שסקורסזה ביים אותם והוא נחשב למוערך ושווה צפייה. על הערכת יתר דיברו מספיק כך שאעזוב את הנושא. מה שכן "לגעת במוות" היה מדכא בצורה התאבדותית אבל עדיין בעל עוצמה והשפעה חזקה. ניקולס קייג' באחד מהתפקידיו הטובים ביותר שלו.
כמו כן, אני מצטרפת להפגנה שמתאלתרת כאן על כך ש"עידן התמימות" לא נכלל בסקר. אחד מהסרטים שהכי ריגשו והפעימו אותי.דניאל דיי לואיס מתעלה על עצמו עוד יותר מב"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" הטרגי של מילוש פורמן.
לגעת במוות
כי סקורסיזי מביים קופולה זה באמת משהו מיוחד.
לא מאמין שעידן התמימות לא נכלל
ממש כיף לראות את התגובה שלך
בימים חשוכים אלו, בהם לא מעט מהתגובות האינפנטיליות מצונזרות על-ידי עורכי האתר, אני שמח לראות שיש מי שיודע לבטא בצורה רהוטה את גאונותו של הבמאי.
הלוואי ותתן גם תיאור קולח וביקורתי לחדש שלו (ואולי כבר כתבת ועוד לא ראיתי)…
ללא ספק , החבר'ה הטובים
אחד מעשרת הסרטים הכי טובים שראיתי , העלילה האלימות ג'ו פשי וכמובן סקורסזה
רשימה חלקית
שפשתי את עיניי ובהיתי שוב ושוב בסקר ונעלם מעיני הסרט "רחובות זועמים"
http://en.wikipedia.org/wiki/Mean_Streets
אי אפשר להתעלם מהסרט הזה, בכל מקרה סתם לידע כללי בזכות הסרט הזה, מרטי קיבל את ההזדמנות לעשות את נהג מונית, כמובן שהמפיקים(מייקל וג'וליה פיליפס) רצו את דה נירו לתפקיד טראוויס אחרי שראו את ההופעה המחשמלת ברחובות זועמים.
וכל השאר היסטוריה.