 |
||
| הסרט-המועמד-להכל השנתי באופיר הוא, כצפוי, 'סיפור גדול', עם 13 מועמדויות בכל קטגוריה אפשרית. ל'הבודדים' יש 11 מועמדויות; 'עג'מי', 'היו לילות' ו'לבנון' גם הם מועמדים לפרסי הסרט והבמאי. | 
28.07.2009
|
|
יומית
הסרט-המועמד-להכל השנתי באופיר הוא, כצפוי, 'סיפור גדול', עם 13 מועמדויות בכל קטגוריה אפשרית. ל'הבודדים' יש 11 מועמדויות; 'עג'מי', 'היו לילות' ו'לבנון' גם הם מועמדים לפרסי הסרט והבמאי.
הסרט-המועמד-להכל השנתי באופיר הוא, כצפוי, 'סיפור גדול', עם 13 מועמדויות בכל קטגוריה אפשרית. ל'הבודדים' יש 11 מועמדויות; 'עג'מי', 'היו לילות' ו'לבנון' גם הם מועמדים לפרסי הסרט והבמאי.
דאנה איבגי בעד עצמה
זה חדש: דאנה איבגי מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר על שני סרטים, 'היו לילות' ו'כלת הים', אבל, אם הבנתי נכון, היא מועמדת רק פעם אחת. מועמדות משותפת על שני הסרטים. עד עכשיו, באוסקר ובאופיר, אם היו מקרים שבהם שחקן (או במאי) היה מועמד פעמיים באותה קטגוריה, הוא תפס שני מקומות והתחרה נגד עצמו. אני מניח שהמטרה של המדיניות החדשה היא לאפשר חשיפה ליותר שחקנים, אבל הסיכוי ששחקנית אחרת תזכה בפרס נראה עכשיו קלוש. לא?
הצלם דוד גרופינקל גם הוא מועמד על שני סרטים, אבל בקטגורית הצילום הטוב ביותר יש רק ארבעה מועמדים. למה? הוא מועמד בנפרד או ביחד? פינגווין! תסביר לי מה קורה פה!
עמדתי לשאול את זה בעצמי
אני מנחש שיש שישה סרטים מועמדים לפרס השחקנית (כולל שתי הופעות של דאנה איבגי), כי היה תיקו על המקום החמישי. אם ככה, בקטגוריות העריכה והצילום יש חמישה מועמדים ומי שערך את הרשימה לא טרח להפריד כראוי. מצד שני, אם באמת מתחילים לתת מועמדות לאדם במקום על פועלו בסרט ספציפי, היה נחמד לו היו מודיעים למישהו מראש. מה זה פה, פסטיבל קאן?
עושה רושם שאתה צודק
לאחר הבהרה
דאנה איבגי, כמו גם המועמדים הכפולים האחרים, לא מועמדת על שני סרטים ביחד; היא אכן מועמדת פעמיים, על כל סרט בנפרד. אין לזה קשר לעובדה שבקטגורית השחקנית יש השנה 6 מועמדויות במקום 5.
למעשה
באוסקר מעולם לא היה מצב בו שחקן היה מועמד נגד עצמו באותה הקטגוריה.
בשתי קטגוריות שונות, כמו שחקן ראשי ושחקן משנה זה באמת קורה לפעמים, אבל באותה קטגוריה – לא קרה מעולם.
נדמה לי שגם זה לא אפשרי מבחינת תקנות התחרות, אבל אני לא בטוח. מה שכן, כפי שניתן לראות התקנות הן דבר שמשתנה מעת לעת אז מי יודע מה ישתנה בעתיד, במיוחד אחרי שכבר אושר לתת מועמדות לתסריטאי שלא קיים.
לשחקן אולי לא,
אבל זה קרה לבמאים (סטיבן סודרברג, למשל), צלמים ומוזיקאים (לעתים דיקרובות).
לשחקן אולי לא,
אוקיי, העניין נבדק…לא ברור לי למה, אבל אכן ישנה תקנה באוסקר שמתייחסת לשחקנים בלבד, בנוגע לכך שהם לא יכולים להתחרות נגד עצמם באותה הקטגוריה. דבר זה לא חל על קטגוריות אחרות כמו בימוי, מוסיקה או כל דבר אחר מלבד משחק.
מצד שני, אנחנו כבר יודעים שבאוסקר יש לפעמים תקנות מוזרות ולא בהכרח מוצדקות.
יש לזה סיבה הגיונית:
שחקנים יותר מוכרים מכל שאר המועמדים האפשריים. הם מושכים קהל ועליהם מדברים הכי הרבה בהקשר של מועמדות וזכיה באוסקר. למה יש ארבע קטגוריות משחק במקום שתיים (ראשי ומשנה)? כדי להגדיל את מספר השמות הנוצצים ברשימה ולהפוך אותה ליותר סקסית. החוק קובע שאסור לשחקן/ית להיות מועמד/ת פעמיים באותה קטגוריה. זאת אומרת שאפשר להיות מועמד באותה שנה על שני סרטים שונים (או יותר, אם עוברים ניתוח לשינוי מין), אבל מועמדות אחת תהיה על תפקיד ראשי ואחת על תפקיד משני.
סיבה אפשרית נוספת למגבלה, קשורה אולי להספק העבודה של שחקנים ובמאים בימיו הראשונים של האוסקר. ב"תור הזהב" של הוליווד, שחקן היה מסוגל להופיע בחמישה סרטים באותה שנה ובמאי להשכיר היה עובד לפעמים על מספר סרטים במקביל. לאולפנים היה כזה כח שיכלו להבטיח לעצמם שמות גדולים שיששתתפו בכמה הפקות בשנה. במקרה כזה, היה אפשרי מצב תאורטי בו כל המועמדויות תפוסות בידי אותו שחקן ואין לתחרות ערך אמיתי. כיום, שחקן עדיין מסוגל להשתתף במספר סרטים מוצלחים באותה שנה, אבל נדיר שבמאי בעל סיכוי למועמדות משלים יותר מסרט אחד באותה תקופה. מכיוון שקטגורית הבימוי נחשבת ל"אמנותית" יותר, הסיכון שהבחירה תושפע מה-star power של אחד המועמדים, אפילו אם הוא ספילברג או קלינט איסטווד, קטן יותר.
זו רק השערה. תכלס, אני חושב שהסיבה הראשונה (הכללת כמה שיותר שמות מוכרים) היא הגורם האמיתי לכך שהמגבלה קיימת רק בקטגוריות המשחק.
עכשיו עולה שאלה
משהו שבעצם חשבתי עליו כבר לפני שבוע. עושה רושם ש"עג'מי" נחשב סרט טוב (או לפחות איכותי) יותר מ"סיפור גדול". אם פרס אופיר היה ניתן לסרט הטוב ביותר, ללא שיקולים נוספים, היה לנו קרב ממש מעניין בין השניים. הייתי אפילו מהמר על עג'מי כזוכה. אלא שרשימת המועמדים מדגישה את היתרון הברור שיש לסיפור גדול במערכה היחצנית. למרות הפרסים וההערכה הביקורתית של עג'מי, נראה כאילו הקרב כבר הוכרע לטובת הסומו.
כן, אני מודע לכך שבכלל לא שאלתי שאלה.
זה בסדר
היה תקופה שצילמתי כנסים ותמיד בשלב של השאלות היו קמים אנשים מהקהל ונושאים נאום ארוך ובסופו לפעמים היו זוכרים לצאת ידי חובה במשהו כמו, "טוב ומה אתם חושבים על זה" או משהו כזה.
אז אני אשאל שאלה:
בהתחשב בחוסר ההצלחה שהיה לקולנוע הישראלי להביא צופים עד לפני כמה שנים, ובכך שעדיין לא יותר מסרט-שניים בשנה הופכים להצלחה קופתית ולא רק לסרטי סינמטק, האם זה באמת פסול להכניס גם את שיקול הפופולריות לאופיר? ולו, רק, אתם יודעים, לגרום לזה שיעשו בארץ קולנוע גם בשביל להביא צופים ולא רק לעורר מהומה בבג"ץ?
(בלי קשר, סיפור גדול שייך לקבוצה המאד מצומצמת של סרטים ישראליים שיצא לי לראות על המסך הגדול. מגיע לו בלי קשר)
אז אני אענה
עדיין מדובר בתחרות הסרט המוצלח ולא מבדק פופולאריות. תאר לך שהאוסקר (כדוגמה) היה הולך למייקל ביי (shudder).
אבל האם פופולריות לא יכולה להוות קריטריון לאיכות?
במלים אחרות, סרט שמצליח ל"דבר" אל הצופים שלו הוא לא סרט מוצלח יותר?
(ודוק: לא הקריטריון היחיד, כמובן, אלא אחד מהם).
לא
פופולריות נובעת הרבה פעמים מיכולת של המפיצות לשווק סרט מסוים. איכות של סרט יכולה להימדד על ידי ההערכה אליו של המבקרים אבל לטעמי סרט מוצלח באמת נמדד ביכולת שלו לשרוד לאורך זמן, וליצור אימפקט תרבותי.
אמנם אי אפשר לנבא את העתיד אך בעיני התפקיד של ועדה הנותנת פרסים הוא לזהות את הרכיבים בסרט שהם "טובים" במובן זה שהם עשויים לגרום לאנשים לזכור ציטוטים מהם גם בעוד שנים, לקולנוענים להיות מושפעים מהם, לחוקרי קולנוע לעשות עליהם מחקרים גם הרבה אחרי זמן ההפצה שלהם וגם לסתם אנשים מהישוב לרכוש אותם בכסף מלא גם עשר שנים לאחר הפצתם בקולנוע.
הסרט על הסומו הוא מוצר טיפוסי לז'אנר שלו וכזה שיעלם מחר ואיש לא יזכור אותו. עג'מה אולי לא יחולל מהפכה בקולנוע הישראלי אבל הוא לפחות עדות לכך שאפשר לעשות סרטים עם משחק טוב גם אם יש מספר שחקנים שצריכים להביע קשת של רגשות.
אז תקרא לזה ''יכולת לבדר''
ולא פופולריות. אני לא מדבר דווקא על היכולת למקור כרטיסים, אלא על הנגישות – אני חושב שליצור סרט שכיף לצפות בו ו/או שמעביר את המסר שלו בצורה נגישה לכל (למשל 'רקוויאם לחלום', שממש לא כיף לצפות בו) זו אמנות ואומנות בפני עצמה.
לגבי הטענה על שרידות לאורך זמן, אני לא רואה למה צריך לחלק כאן פרסים בזמן אמת – כל הרעיון הוא שאי-אפשר להגיד את זה כשזה קורה. לא אתה ולא אני יודעים עד כמה 'סיפור גדול' יחזיק מים בעוד עשור.
אני לא מסכים.
כל וועדת פרס, מעצם תפקידה, בוחרת את הסרטים שלדעת חבריה היו הכי טובים. כל שיקול אחר צריך להיות בשוליים, אם בכלל. באופיר (וגם באוסקר, למשל) אני בטוח שיש הרבה התייחסות לשיקולים חיצוניים, וזה לא טוב. זו אחת הסיבות בגללן האלמקטעד"א היא האקדמיה הכי שווה בעולם- היא האקדמיה האקדמיה הלאומית למבקרי
קולנוע *מטעם עצמם* שהם גם דגים אדומים.
אני לא מדבר על שיקולים חיצוניים, אלא פנימיים -
מה שאני אומר הוא שאין סיבה שוועדות פרסים כאלו יהיו אליטיסטיות יותר מדי ויתחשבו בעיקר בשיקולים אמנותיים (כמו תרומה עתידית לאמנות הקולנוע, למשל). היכולת לבדר גם היא חשובה.
אגב, פרס ה'אופיר' מושפע מאוד משיקול חיצוני: הסיכוי להיות מועמד לאוסקר.
שוב פעם זה?
אותי הוא בידר הרקוויאם. והעובדה שאתה עדיין מדבר עליו פרושה שלסרט הזה יש משמעות כלשהי. אני עדיין חושב שיש משמעות לחלוקת פרסים בזמן אמת, צריך פשוט לאתר את הייחוד והמצוינות בסרטים, בין אם זו היכולת שלהם לבדר בצורה יוצאת מן הכלל ובין אם ביכולות האחרות שלהן או בתרומה שלהן לאמנות הקולנוע.
בעיני הסרט על השמנים הוא חסר ייחוד והיכולת שלו לבדר היא סבירה אם אתה מתייחס לקהל שרואה תוכניות אירוח בערוץ השני, כוכב נולד, האח הגדול וצוחק מבדיחות של יצפאן. אבל סיכויים באוסקר זה לא ייתן ואני מבטיח לך שתוך שנה לא תזכור שהיה סרט כזה בכלל.
כמו ''מרטי''.
יש בעיה אחת עם פופולאריות
היא שמורה לסרטים שאנשים נחשפים אליהם. נכון לעכשיו, "סיפור גדול" הוא המועמד היחיד שמוצג בקולנוע. לדעתי, אחת הסיבות שאין יותר משניים שלושה סרטים ישראלים מצליחים מסחרית בשנה, היא שהרוב יושבים במחסנים במשך חודשים ויוצאים לאקרנים רק כשאין משהו יותר טוב להקרין. כשהמפיץ לא מתייחס לסרט כשוה צפיה, למה שקוני הכרטיסים יעשו זאת? מהסיבה הזו, סרט שמועמד לפרס אופיר הוא ברוב המקרים אלמוני לאנשים מחוץ לתעשיה. הצלחה בפסטיבלים הפכה בשנים האחרונות לאינדיקציה היחידה לסיכויים של סרט ישראלי להיות מועמד לאוסקר. במקום לשלוח סרט שהוכיח את עצמו אצל הקהל, שולחים סרט שהוכיח את עצמו בפסטיבל. לא שזה בהכרח רע, אני שמח שבחרו את "ואלס עם באשיר" ולא את "איים אבודים". מצד שני, אני לא בטוח אם באשיר היה זוכה ללא החשיפה הבינלאומית איתה הגיע לטקס.
השנה, הנפגע העיקרי מכך הוא עג'מי. הסרט אמנם זכה לתשבוחות בפסטיבלים ובפרס וולג'ין (שיש לו כח פרסומי מסוים), אבל במקום לקבל מרוץ רציני, בו כל חמשת המועמדים נחשפים לציבור לפני הטקס, סרט אחד זוכה לחשיפה והופך לפייבוריט, בעוד השאר נדחקים למתי שיבוא למפיץ להוציא אותם.
בסופו של דבר, אין לי בעיה שפופולאריות תשחק תפקיד בבחירה. ממילא לא מצביעים לסרטים רק על סמך איכותם, אלא גם על סמך התאמתם לאוסקר. רק שידאגו שהפופולאריות תושג בצורה הוגנת ולא תהיה תלויה רק בערנות של המפיץ.
אז האשמה נופלת על המפיץ.
וזה דווקא סביר. אז אולי, כשיהיה גם קישור בין אופן הפעולה של המפיץ להצלחה באופיר (וכמובן- בשום שלב אני לא אומר שזה יהיה קריטריון משמעותי, כי אחרת עלולים באמת ללכת לאיבוד סרטים טובים רק בלי מזל. לעומת זאת, אני מתנגד לכך שמנצחים סרטים שנכשלו במבחן הקהל לאחר שהועמדו בו), מפיצים באמת ידאגו להפיץ סרטים ישראליים בזמן?
אולי צריך לתת פרס למפיץ
על שם וולט דיסני
מה שאותי מעניין הוא
מה הסיכויים ש"עג'מי" יקבל מועמדות? מצד אחד סרט דומה לו בסגנון ונחשב גם הוא לאיכותי וקיבל פרסים רבים (גומורה) לא קיבל מועמדות, ומצד שני יש את "עיר האלוהים" שאומנם לא קיבל מועמדות לסרט הזר אבל כן בקטגוריות אחרות.
נכון ש"סיפור גדול" נוגע יותר בבעיה שהאמריקאים מזדהים איתה (השמנה) ונכון שהוא מקסים ומרגש וזה בדיוק מה שהאקדמיה אוהבת והזכייה של "פרידות" מהשנה שעברה מחזקת את זה, ובכל זאת, תזכירו לי מתי בפעם האחרונה קומדיה זכתה בקטגוריה? הרי גם "פרידות" זו דרמה (ז'אנר שיותר מזוהה עם זכיות באוסקר) בעוד קומדיות מהסוג של "סיפור גדול" לא באמת זכו באישזהו פרס רציני בעשור האחרון, גם אם קיבלו מועמדות.
מסכים עם כל מילה.
בטח כל ההצהרות הדי מטומטמות של אנשים כולל יאיר רווה (שאני מאוד מכבד) "שלסרט יש סיכוי בטוח למועמדות ואולי אף לזכייה"
נו באמת…מאיפה אתם יודעים? מתי בפעם האחרונה זכתה קומדיה ממש באוסקר? מאיפה אתם יודעים איזה סרטים יש עכשיו במדינות כמו איטליה, יפן, צרפת, גרמניה ועוד… מה זה הקביעות הכל כך נחרצות האלה? חכו חמישה חודשים ואז תגידו כאלו הצהרות…
בנתיים? זה הכל שטויות..
ליאיר רווה יש רקורד לא-רע עם ניחושים כאלה
והוא כבר הימר על מועמדות ל-"בופור" ו-"באשיר" הרבה לפני שהמועמדויות האלה נראו ריאליות, וצדק.
מי שרוצה לדעת מה קורה בשאר העולם,
מוזמן לקרוא את הסיקור המאוד נרחב של הבלוגר dzong2:
http://dzong2.blogspot.com/
עג'מי הוא סוס שחור
הזכיה של "פרידות" מראה שני דברים:
-האקדמיה מעדיפה סרט שקל לאנשי הוליווד להזדהות איתו. כזה שלא מנסה להמציא מחדש את הקולנוע ודומה באופיו לסרט הוליוודי.
-בהינתן תחרות נכונה, גם סרט שלא עשה גלים קודם לכן, יכול לזכות באוסקר, מעצם היותו הכי נגיש לאקדמיה.
שני הדברים מציבים את "סיפור גדול" בעמדה טובה יותר מיריביו. הוא סרט מאוד הוליוודי באופיו וקל לעיכול עבור האקדמיה. פסטיבלים וביקורות תורמים למודעות לסרט, אבל בסופו של דבר, נדמה שתוכן הסרט וצורת ההגשה הם הגורם המכריע.
האקדמיה הישראלית יודעת ש"סיפור גדול" מתאים יותר לאוסקר וכן, אני מאמין שבהינתן רשימת מועמדים מתאימה, הוא יכול לזכות. מצד שני, הזכיה של "פרידות" הוכיחה שגם סרט קטן יחסית, שעצם הכללתו בחמישיה הסופית הוא הפתעה גדולה, יכול לזכות. זאת אומרת שאם האקדמיה הישראלית מפתיעה ובוחרת ב"עג'מי" (דווקא בשנה בה יש תחושה שהאקדמיה נוטה לטובת שמות גדולים), יש לו סיכוי להגיע לאוסקר. אני לא מאמין שיש לו סיכוי לזכות, מכיוון שהוא לא עשוי בכלים דמויי הוליווד (ככל הידוע לי, לא ראיתי), אבל אי אפשר לפסול אותו על הסף כמועמד.
אולי מועמדות
אבל האקדמיה אוהבת את הסרטים הזרים שלה "זרים", וסיפור גדול הוא אמריקני מידי באופיו (עם קמצוץ בריטיות) ולכן הסיכוי שלו לזכות הוא קטן עד אפסי (אלא אם כן הוא על השואה).
פרס מפעל חיים לאסי דיין?....
לא מתאים בעיניי לתת לאסי דיין פרס, אחרי ההאשמות החריפות ששעומדות כנגדו כיום.
נכון, כל אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, אבל, לתת לו את הפרס לפני שהוכחה חפותו, במקום לחכות שנה-שנתיים, זה החלטה פוגעת וחסרת רגישות כלפי הנפגעת.
ואם תאמרו כי יצירתו הקולנועית הענפה ראויה להערכה, בלי קשר לחייו האישיים, אענה ששגוי בעיניי להפריד בין הקולנוע למציאות באופן גס כל כך. יוצרים הינם מי שהם בגלל חייהם האישיים ולא למרות חייהם האישיים, ולכן הפרדה כזו היא מאולצת וחסרת היגיון.
בין לפגוע בהערכה כלפי אסי דיין לבין לפגוע בנפגעת… ברור לי מה עדיף בעיניי.
לאסי דיין מגיע פרס מפעל חיים
על מפעלו התרבותי ליצירת עניין בתוך טקסי פרסים.
איך זה פוגע בנפגעת?
אף אחד לא נתן לו פרס האיש הנחמד של העשור, או המכה בעל התירוצים הטובים ביותר של המאה, או האישיות המלבבת ביותר באזור המרכז.
הפרס הוא על מפעל החיים שלו בתחום *הקולנוע*. בהגדרה, פרס צריך להתחשב אך ורק בקריטריונים שלפיהם הוא ניתן, ולא בקריטריונים חיצוניים.
כל הדיונים על הלגיטימיות של האישיות ו/או הדעות של מקבלי פרסים הם הדגמה חיה של הביטוי "מדרון חלקלק" – איך יודעים איפה לעצור? התשובה: לא מתחילים בכלל את הדיון. מצידי, שיתנו לו פרס בעודו ממתין בתא הנידונים להוצאה להורג על רצח עם (כל עוד זה לא פרס נובל לשלום, זאת אומרת).
השערוריה האמיתית היא איך הוא לא קיבל עד עכשיו אחד כזה
(מנחם גולן ונדב לויתן זכו לכבוד לפניו???).
והשערוריה העוד יותר גדולה היא שלא קוראים לטקס על שמו (עם כל הכבוד לנחמה, מה בדיוק התרומה של שייקה לקולנוע המקומי מלבד 'השוטר אזולאי'???).
השערוריה
עד כמה שסרטיו האחרונים גרועים, אין מישהו ראוי יותר ממנחם גולן לפרס על מפעל חיים בקולנוע הישראלי. אין לי מושג למה נדב לויתן קיבל פרס.
ושייקה אופיר עשה עוד כמה דברים חוץ מנחמה ואזולאי. גיגול פשוט היה מגלה זאת.
ממש לא חייבים גיגול בשביל להעריך את ותרומתו של אופיר לתרבות
העברית. מספיק ומתגמל יותר לגמוע את פרקי 'במדינת היהודים'. על חלקו העצום בבידור הישראלי תעיד העובדה שגם עשרות שנים אחרי, הוא ומערכוניו עוד רלונטיים (לפחות לתוכניות הרדיו של שבת בבוקר), אבל מה בדיוק התרומה הכל כך גדולה שלו לקולנוע? 'השוטר אזולאי' אחד בלתי נשכח שממוחזר גם ב'תעלת בלאומילך'? 'אבו אל בנאת'? בימוי של אחד הסרטים הכי מביכים בתולדות הקולנוע העברי? גם כעיסוק משני, התרומה שלו לקולנוע מזערית ואין ספק שיש לא מעט אחרים מהתחום (בין אם מתים או לא) שראויים לכבוד הרבה יותר. עם כל הכבוד.
1. רק בשביל לוודא שלא פספסתי עוד איזה סרט או כמה משמעותיים שהוא נטל בהם חלק מרכזי, עברתי על הפילמוגרפיה שלו והפלא ופלא – למעט אלה שציינתי, הרבה תפקידים משניים בסרטים, בדרגות שונות של איכות, שראיתי מספר פעמים ואפילו לא זכרתי שהוא היה שם בכלל.
2. גם היחס שלי לגולן אמביוולנטי.
3. אני דווקא יודע למה לויתן קיבל את הפרס – חוה אלברשטיין.
4. למי שלא ראה או לא שמע ויש לו טיפת עניין בתרבות המקומית, הצפייה בפרקי 'במדינת היהודים' היא הרבה מעבר להמלצה (מרתק במיוחד הפרק על קישון ובן אמוץ): http://infectzia.net/frank/?cat=18
וכל אחת ואחד רשאי
לבחור לעצמו באיזה דעות וערכים הוא מאמין ומצודד
http://e.walla.co.il/?w=/6/1527886
בוודאי שרשאי, אבל איך זה קשור לפרס לאסי דיין?
אני מאמין ומצדד בקולנוע טוב, ואסי דיין תרם לכך רבות. זה כל מה שרלוונטי.
ואתה נוקט באותה מדיניות
גם מבחינה אישית?
למשל אם יש יוצר שאתה מעריך ואתה מגלה שהוא רוצח/פדופיל/נקרופיל/אנטישמי זה ישפיע על הבחירה שלך לתגמל את האומנות שלו (שאתה אוהב ומעריך בלי קשר?)?
לא שאלה רטורית- באמת מעניינת אותי התשובה.
בהחלט.
אחרת זו תהיה צביעות, לא?
אבל לעניין: למרות שאני די דוגמטי בקשר לנושא הזה, אני בהחלט מוכן לשקול כל נושא לגופו. במלים אחרות, אם הוא באמת היה רוצח עם, הייתי חושב על זה פעמיים. אבל כמדיניות? זה בכלל לא שיקול, כי אם זה שיקול *מראש*, הרי שאנחנו חוזרים לסוגיית המדרון החלקלק.
לא בהכרח צביעות
כלומר- אני יכולה להיות בעד זה שגופים אומנותיים ישמרו על האובייקטיביות שלהם ויפרידו בין החיים הפרטיים להישגים אומנותיים.
אבל כאדם פרטי זכותי להחליט על מה אני מוציאה את הכסף ואיזה קריטריונים נכנסים לזה- ומותר לי גם להכניס שיקוליים לא אומנותיים וזה לגיטימי.
אבל שאלה אחרת שיותר מעניינת אותי היא- מי החליט שאומנים פופולרים לא צריכים לשמש דוגמא כלשהי- ושאסור להעסק בחיים הפרטיים שלהם? כלומר- האם בכלל ראוי לעשות את ההפרדה בין השניים? אני בעצמי נוטה כמוך להגיד שכן, אבל לא בטוחה ב-100%.
שאלה נוספת- למה במקרים מסויימים זה בסדר לעשות את זה (כמו לבטל הופעות לזמרים שלא עשו צבא) ובמקרים אחרים (כמו זה) לא?
כי על אי שירות בצבא היתה התלהמות ציבורית
ועל התעללות בבת הזוג לא.
תודה אביגיל
אז את רוצה שחוסר הצדק יתחלק במידה שווה בין כולם?
אני לא צד בדיון הזה
שאלו למה ההבדל בהתיחסות לדיין והזה מכוכב נולד, ועניתי. הבעיה שלי היא יותר עם הסיבה להבדל מאשר הנושא הספציפי של דיין.
אופס. סליחה ותודה.
זה ממש לא זה
למיטב ידיעתי אין שום בעיה לצפות בהופעות של אף אמן פופולרי בלי שום קשר לשירותו הצבאי.
הצבא (ועוד כמה גופים ציבוריים כמו עיריות, כמדומני) לא רצו להזמין אמנים שלא שירתו בצבא. לצבא מותר לעשות שיקולים שמי שלא שירת לא יופיע בפני חיילים. זה יכול להיות אדיוטי, אבל לגיטימי. באותה מידה ארגוני נשים שיארגנו הפקה, נגיד, יכולים להחליט שלא יוקרנו בה סרטים של אסי דיין, למשל.
אבל לא זכור לי שבטקס כמו פרסי עמ"י יצאו במחאה לא לתת פרסים לאמנים שלא שירתו בצבא, כך שאני לא רואה כאן הקבלה.
הנקודה היתה שהיה עליהום ציבורי על האומנים
שהגיע הרבה מעבר לגבולות הצבא, והסתיים במאמרים בעיתון וקמפיינים ציבוריים. עד היום יש סטיגמה ציבורית לאי שירות. לא זכור לי משהו דומה בנושא התעללות במשפחה.
שירות בצבא הוא נקודה במחלוקת
כלומר, יש מי שחושב שזה לא מוסרי / מצפוני, ויש הרבה שגם אם לא מחזיקים בדעות האלה, לא רואים בהשתמטות דבר כ"כ נורא.
לעומת זאת, אני לא מכירה אנשים שבעד התעללות במשפחה, או חושבים שזה לא דבר כ"כ נורא. אלה שני דברים שונים מאוד במהותם.
לא הבנתי למה את לא רואה הקבלה?
עם על שני המקרים (המקרה של אסי דיין ואי שירות בצבא) היה לחץ לא לתת פרסים בגלל מניעים שלא אומנותיים. אז כ צריכה להיות הקבלה לא?
אני דיי משוכנעת שלא רק הצבא עשה חרם על אומנים שלא עשו צבא (שזה כלשעצמו דיי פשיסטי ומעצבן לדעתי). 2 מקרים שקופצים לי לראש- 1. מרינה הייתה אמורה לעשות את הארוויזיון ונפסלה בגלל שלא עשתה צבא. 2. מרינה הייתה אמורה להופיע בהזכרה של נופל צה"ל שהוא בן של שחקן מפורסם (ברח לי כרגע שמו)- שזה אירוע פרטי לגמרי מבלי שום קשר לצבא- וההופעה שלה בוטלה כי הרמטכ"ל הודיע שהוא לא מוכן לראות הופעה של מישהי שלא שירתה בצבא.
נו, אלה לא פרסים על הישגים אמנותיים
אלא הופעה בפני אנשי צבא או ייצוג של המדינה שעוברת דרך הערוץ הממלכתי.
אני משוכנעת שאם נעבור על רשימות של זמרים ושחקנים שזכו בפרסים כאלה ואחרים נגלה שיש ביניהם הרבה שלא עשו צבא ולמרות זאת קיבלו פרסים.
כך או כך, מדובר בשני דברים שונים. השתמטות היא התחמקות מחובה אזרחית שהמדינה דורשת מאזרחיה; במקרים שבהם מדובר באנשי צבא או בייצוג של המדינה, אני יכולה להבין (הגם שזו ממש לא דעתי האישית) למה אנשי צבא או גוף ממשלתי / ממלכתי / ציבורי יעדיף לבחור אמנים שכן שירתו בצבא. אין כאן עניין של שיפוט אופי או של חייו האישיים של אדם, אלא מילוי של חובה אזרחית, וזה גם לא מצריך שיפוט, זה בינארי – שירת או לא שירת, זו פשוט עובדה (ובמקרים של אמנים שקיבלו פטור מטעמים רפואיים מוצדקים זה מטומטם ומטופש במיוחד בעיניי, אבל ניחא, עדיין זכותם לבחור מי יופיע גם לפי שיקולים מטופשים לחלוטין).
לעומת זאת כשוועדת פרס מתכנסת לתת לאדם פרס על הישגים אמנותיים, היא לא צריכה להתחיל לדון כמו בית משפט האם התנהגות כזו או אחרת של אדם היא מרשיעה או לא, או ראויה לפרס או לא, כי זה לא מענייניה.
אוקי.. עכשיו הבנתי שקראתי
לא נכון את המשפט שכתבת כמה הודעות למעלה (קראתי שכתבת- שזכור לך שגם בע"מי שללו את הפרסים למשתמטים , בעוד שאת כתבת ש*לא* זכור לך).
אז אוקי, את צודקת שמדובר במקרים שונים.
אבל בלי קשר (אני יודעת שזה גולש קצת לאוף, אבל אני מבטיחה שזו ההודעה האחרונה שלי בנושא).
מה שכ"כ מעצבן אותי בלינץ' כלפי ה"משתמטים" היא העובדה שרישמית, על הנייר- הם לא ביצעו עבירה. הם קיבלו פטור חוקי מהצבא- הם לא ערקו. האפשרות שהם השיגו את הפטור הזה בדרכים לא כשרות צריכה להיות אצבע מאשימה כלפי הצבא- לא כלפי האזרח. האחריות הציבורית לאכוף את החוק טמונה בצבא- שהוא גוף מדיני. לא אצל האזרח שהוא במקרה גם מפורסם, אך מייצג את עצמו בלבד. העובדה שהמדינה מפנה את האצבע המאשימה כלפי אזרחים שהצליחו לעבור על החוק מבלי להיתפס, במקום לרשות שאמורה לאכוף אותו, היא התחמקות קלה מטופשת ודמגוגית מהבעיה האמיתית. שלא לדבר על העובדה שממש מעצבנת אותי והיא החדירה לפרטיות. א. איך אפשר לדעת מי קיבל פטור בצדק ומי לא? נוצר מצב אבסורד שבגלל חוסר היכולת של הצבא לשלוט על מדיניות הפטורים- כל מי שמקבל פטור נחשב כמשתמט (בלי הספק בכלל שהוא קיבל את הפטור מסיבות לגיטימיות). לא רק שלא פונים למקור הבעיה, אלא גם חפים מפשע סובלים בגלל הצבא. ב. לפי החוק- הידיעה אם אדם x שירת בצבא או לא, היא חסוייה. רק עצם העובדה שכותבים על אנשים בעיתון שלא שירתו בצבא היא עבירה וחדירה מקוממת לפרטיות לטעמי (למה שבאותה הזדמנות לא יפרסמו גם את מצב הכלכלי או את התיק הרפואי שלהם?)
אם כבר ראיתי תגובה כזו,
אז בא לי לחלוק אתכם משהו.
התגייסתי לפני כ-3 שנים, והלכתי ליחידה קרבית ומיוחדת. לאחר פציעה שהשביתה אותי לחודש חזרתי ורציתי לפרוש מאותה היחידה. הכריחו אותי להשאר ועדיין לא כתבו שהוסמכתי, למרות שכן עשיתי *הכל*. אחרי שהגעתי לבסיס הבית של היחידה, ביקשתי אני ועוד כ-11 פורשים לצאת מהיחידה הספציפית הזו להיות קרביים במקום אחר (היחידה אומנם נחשבצ קרבית אך לא יוצאת למבצעים). משום מה, מפקד הבסיס, קצין האג"ם וכל שאר מקבלי ההחלטות החליטו שאין מספיק אנשים בבסיס, והשאירו 12 לוחמים שהוסמכו להיות לוחמים באחת היחידות הטובות של צה"ל, להיות ג'ובניקים. לא רק זה, גם אחרי שנה, כשביקשנו לצאת שוב, השאירו את כולנו, והתפקידים שנתנו לנו היו שטותיים. כלומר, אני אישית הייתי מגיע יום ראשון, עובד ביום רביעי שעה שעתיים והולך הבייתה יום חמישי. זה מה שעשיתי במשך שנה בשירות הצבאי שלי, כשצה"ל בוכה בעיתונות שאושרי כהן לא מסכים לבוא לשיר פעם בחודש, ושהוא לא תורם למדינה. אם הצבא לא רוצה תרומה, שלא יתלונן על חוסר הענות.
זהו, פרקתי.
האמת היא שזו עובדה ידועה
צה"ל לא באמת סובל ממחסור בכח אדם או התנדבות ליחידות קרביות, ולא חסרים קצינים בכירים ביותר בצבא (כמה מהם הכרתי אישית) שיגידו לך שצבא מקצועי היה יכול להיות הרבה יותר יעיל. אבל העליהום הציבורי בנושא דווקא מתקשר לנושא של הפראייריות שאדם דיבר עליו במקום אחר. זה לא משנה שלא צריך את כולם, אם יש כאלה שמצייתים לחוק ועושים אז כועסים שיש כאלה שמוציאים את האזרחים שומרי החוק פראיירים ומתחמקים מלעשות.
בעיני, התעסקות בחיים פרטיים אינה לעניין.
העניין הוא האמנות. מרגע שאתה מתחיל לשפוט אמן לפי איכות האופי שלו, איך אתה יודע איפה לעצור? ומי קובע מה הן התכונות החיוביות שעליהן האמן צריך לענות? האם, למשל, הוא צריך להיות שמאלני או ימני? בעד קיום יחסי מין לפני הנישואין או נגד? בעד גירוש עובדים זרים לא חוקיים (לפי החוק) או נגד (מטיף לפשע)?
התשובה שלי לכל השאלות האלו היא פשוטה: לא לשאול אותן. מרגע שמתחילים, אי-אפשר להפסיק ואי-אפשר להגיע להסכמה. מבחינתי, אמן נשפט רק לפי האמנות שלו, ואם כבר, החברה צריכה להוקיר לו תודה על כך במקום להרגיש שהוא חייב לה דין וחשבון.
מסכימה עם כל מילה.
אמנים יכולים להיות (והם הרבה פעמים) בני אדם חרא. ועדה אמנותית שופטת רק הישגים אמנותיים רלוונטיים, לא מתפקידה לשפוט אופי או לשפוט עבירות כאלה ואחרות. לשם כך יש ערוצים אחרים במדינה, ומי שצריך להיות מורשע יורשע. גידי אורשר סיכם היטב את הנושא בקישור ההוא בוואלה.
יש דבר אחד שיותר מפריע לי
אני לא נכנס לענייני עשה או לא עשה. מבחינה קולנועית, יש לאסי דיין תרומה גדולה ומכובדת. העניין הוא שאסי דיין קבל כבר לא מעט הכרה מהאקדמיה בזמן אמת. יש לו פרס אופיר על בימוי, שלושה על תסריט ושלושה על משחק. בפעם האחרונה שהופיע על הבמה, הוא גרם ללא מעט בלבול ותהיות על איזה חומר הוא נמצא. הבן אדם מצד אחד נותן הופעה כשהוא מקבל פרס ומצד שני, עיקר ההופעה קשור לכך שהוא לחלוטין לא שם על האקדמיה.
אם מצפים שהוא פשוט יעלה לבמה, נרגש כולו וישא נאום מעמיק על חייו ועל מצב הקולנוע הישראלי, אולי מהמרים על הסוס הלא נכון. מעבר לחוסר הוודאות אם אסי דיין בכלל יגיע לאסוף את הפרס, אי אפשר לדעת איזה אסי מקבלים. האם יבוא הקולנוען המחושב ולוחם הצדק, או הסטלן שעוצר לקשור שרוכים בדרך לבמה, רק כדי שאף אחד לא יפספס חס וחלילה את חוסר הכבוד שלו לטקסים?
פתאום שמתי לב שגם השנה פסטיבל ירושלים נותן נוק אאוט לזה הצפוני
אפס מועמדויות ל'זרובבל', לא יותר משתיים-שלוש, בקטגוריות המשניות, ל'הכל מתחיל בים', 'מיקי בוערה' ו'שבע דקות בגן עדן'. אפילו 'אילי ובן', אולי היחיד באותו פסטיבל שזכה לקונצנזוס של ביקורות משבחות (אבל הפסיד את הפרס הגדול), זוכה למועמדות יחידה במשנה.
אגב, הכותרת לא צריכה להיות "המועמדים לאופיר תש"ע"?
על "הבודדים" שמעתי דברים טובים.
"היו לילות" נהדר.
"עג'מי" אני אראה היום.
"סיפור גדול" טרם ראיתי, וגם אין לי שום כוונה לראות.
"לבנון"-לא דומה לשומדבר שראיתם עד כה.
גם אני אראה היום את עג'מי
אני, בניגוד אליך, חושב ש"היו לילות" היה משעמם וחסר מעוף.
לגבי "הבודדים" – סרט מצוין אבל לבנון נגע בי יותר. זה סרט עם אפקט דומה לזה של "ואלס עם באשיר" לגבי אקראיותה של המלחמה וחוסר התהילה שבה, אולי אפילו יותר גדול. צורת הצילום פשוט גאונית (ולא אפרט כדי לא לספיילר). חבל שצריך לדחוף את אושרי כהן לכל פאקינג סרט. לא אכפת לי שלא היה בצבא, מצידי שיהיה חבר פעיל בשורות החיזבאללה, הבעיה שהוא לא יודע לשחק והורס תסריטים טובים בחובבניות שלו.
גם אני אראה היום את עג'מי
הצילום של לבנון זה פשוט אוסקר. ואני לא אחד שמתלהב מצילומים. אבל באמת מדהים. הכיבוש הזה…
ועג'מי… פשוט מטמטם. (לא מטומטם. מטמטם. במובן הכי טוב של המילה.)
פשוט "עיר האלוהים" הגרסה היפואית.
רק שאלה:
איך אתם רואים אותם?
אתם חברי אקדמיה? עובדים ב"תעשייה"?
אני הולך לכולם עם חברה שלי
בת של תסריטאי ישראלי, שהוא גם חבר אקדמיה…
כך ראיתי את "היו לילות", "לבנון" ו"עג'מי".
רק שאלה:
אני קרוב משפחה של חברת אקדמיה, הם מורשים להביא איתם אדם אחד להקרנות וביקשתי ממש יפה
.