במקור: A Good Year
במאי: רידלי סקוט
תסריט: מארק קליין
על פי ספרו של פיטר מייל
שחקנים: ראסל קרואו, אלברט פיני, פרדי היימור, אבי קורניש
אודה על ההתחלה, אני צופה רגשנית מעט. ב"מעט" הכוונה היא שמרגע שעולה המסך על פניו של הגיבור הראשי, אני נקשרת אליו בעבותות של חיבה אמהית ומתייסרת בחרדה איומה לגורלו. בין אם מדובר באדריאן ברודי המחייך מעל הכתובית "גרמניה, 1938" או בוונס ווהן השועט בעליצות אל עבר שעתיים של חבלות גופניות משעשעות, חרדתי אחת היא. "עצרו את הקרון!" אני זועקת בקולו של אבא חביב שהסכים לעלות לרכבת ההרים עם בנו המשולהב בן השבע, ועכשיו הוא בוהה באימה אל התהום הנפערת תחתיו "עדיין לא התגברתי על הפרידה מסנופקין בפרק 45!".
דווקא משום דאגתי זו, פיתחתי סוג של פוביה כלפי התחלות טובות כלומר, התחלות בהן מצבו של הגיבור הוא טוב מדי. שהרי כלל קולנועי ידוע הוא שגיבור הלובש טוקסידו בסצינה הראשונה ימשכן אותו בקנטינה תמורת הרואין בסצינה השלישית, ויש משהו כה מכמיר לב בגיבורים ראשיים החיים באי ודאות מאושרת לגבי המשך התסריט הצפוי להם. קחו למשל את מקס סקינר (ראסל קרואו), הגיבור של 'שנה מופלאה'. כשאנו פוגשים בו בתחילת הסרט הוא איש עסקים מצליח בלונדון, מצויד כדרוש בחוש הומור שחצני, מזכירה ביצ'ית וכמה מתחרים שרוצים לרוקן את קרביו ולמכור אותם בשוק השחור. אכן, תמונה פסטורלית. מכאן, כמובן, אפשר רק להתדרדר.
ובאמת, רק הרגענו את נשימתנו מהסכום מרובה האפסים שמקס הרויח בעסקה האחרונה שלו, וכבר מגיע שליח השאול – עורך הדין של מקס – לבשר לו את בשורת האיוב: דודו האהוב הנרי, שבאחוזתו שבפרובאנס בילה מקס את ילדותו, הלך לעולמו. "תהיי חזקה" ציויתי על עצמי בהישמע הבשורה, "מקס יתגבר, יש לו עוד כמעט שעה וחצי של סרט". אלא שמקס בכלל לא מראה סימני שברון לב: אם כבר, הוא נראה כמתעניין הרבה יותר בשווי האחוזה והכרם שהשאיר דודו מאחור. בסופו של דבר הוא אף משתכנע לנסוע לצרפת ולהעיף באחוזה מבט מקרוב. בהגיעו לצרפת עוסק מקס בעיקר בהתעלמות מנופיה הקסומים ומעוררי ההשראה, ואינו חושד אף לרגע כי צל כבד מעיב על הקריירה שלו. כלומר, הוא אינו חושד עד אשר המקהלה היוונית, בדמות המזכירה הביצ'ית, טורחת ליידע אותו על כך. למקס האומלל, השבור, המרוסק לחתיכות, לא נותר אלא להאריך את חופשתו באחוזתו שטופת השמש והכרמים. הו, גורל אכזר.
האחוזה מחזירה את מקס אל ימי נעוריו עם הדוד הנרי המנוח (אלברט פיני), שדמותו היא שילוב שובה לב של אוסקר וויילד ודודו טופז. הימים שבילה איתו מזנקים על מקס מכל פינה באחוזה, ומקשים עליו להתנתק רגשית מהמקום ולמכור אותו לאלמוני עשיר מעבר לים. בד בבד עם המאבק בזכרונותיו, נאבק מקס גם באוכלוסיה המקומית, ומנסה שלא להשניא את עצמו עליהם יותר מדי, אם כי בהתחשב בכך שהוא נוחת בפרובאנס הישר מלונדון העשירה והאפרורית, ברור לכולנו שזה לא יהיה פשוט. האוכלוסיה המקומית מונה את דופלו, היינן של האחוזה, ואת פאני, בעלת מסעדה בסמוך. שניהם צרפתים האמונים היטב על סממני התרבות של ארצם המהוללה (אוכל ויין), והם נחושים בדעתם לחנך את הבריטי הבור בעזרת הקנטות שנונות והגיגים פילוסופיים על יין ומהות החיים. לגבי ההגיגים על היין, ציוריים מהם ניתן למצוא על אריזתו של יין לקידוש, ועמוקים יותר כבר יצא לי לשמוע בפרסומות של תירוש. ובאשר לחילופי ההקנטות, הם מצחיקים בהחלט, חבל רק שכולם כל כך ידידותיים כל הזמן. זה היה נסלח לו היה מדובר בקומדיה, אבל בסרט הזה יש הרבה יותר מדי הפסקות מהורהרות מכדי שיהיה קומדיה טובה. ובדרמות שלי, אני אוהבת קצת תככנות מרושעת עם נגיעות קלות של שמחה לאיד.
נראה שהקו המנחה של התמליל בסרט הזה היה לא להעליב אף אחד: לא את הבריטים, לא את הצרפתים, ובמיוחד לא את הצופים אניני הטעם שעלולים בטעות להזדמן לסרט. האחרונים, אגב, יהיו מרוצים מאוד מנופי צרפת המקסימים שממלאים את הסרט – טביעת אצבע בודדה מדי של הבמאי רידלי סקוט, שתהילתו באה לו מסרטים פסטורליים פחות ופעלתניים יותר.
בנימה חביבה זו מתגלגלת לה העלילה עד אשר בשלב מסוים אפילו אני, על אוסף הטישואים והחרדות הצבעוני שלי, נוכחתי באמת המרה: אי אפשר לעשות סרט שבו יקרו רק דברים נחמדים. מישהו היה צריך להזכיר לבמאי הסרט שלפעמים מגיע הרגע שבו עליך לתת ליטוף אחד אחרון לגיבורך האהוב, ואז להכניס בראשו איזה סמיטריילר, או לפחות כמה מחשבות אובדניות. אף אחד לא עשה את זה, ולכן הסרט הזה נראה כמו קלטת ישנה של פיקניק משפחתי ביום שמשי ומופז: עליז, שבע ומשעמם נורא. אם מקס אמור היה לעבור איזשהו תהליך במהלך הסרט (ונראה שהוא אמור היה, על פי כמות סצינות הפלאשבק מעוררות הנוסטלגיה) הרי שזה לא ניכר בו כלל. אין בכך כדי לרמוז כי קרואו הוא שחקן רע: הוא מגלם באופן מוצלח ביותר מישהו מאוד מרוצה מעצמו, שאין לו כל סיבה להפסיק להיות מרוצה מעצמו לאורך כל הסרט. ואנשים שמרוצים מעצמם זה נחמד, אבל בהחלט ניתן לחזות בהם גם בוידאו. כשאני הולכת לקולנוע אני רוצה להתרגש קצת בתמורה לכסף שאני משלמת. מסתבר שזה לא כל כך קל בימינו, אפילו לבחורה רגשנית כמוני.
ראשית כל, יופי של ביקורת.
משזה צויין, שאלה לי: איך פרדי היימור בסרט הזה? הוא היה מעצבן להפליא בעיני ב"למצוא את ארץ לעולם לא", ותהיתי אם זה היה חד פעמי.
ראשית כל, יופי של ביקורת.
תודה על המחמאה, זה תמיד הרבה יותר קל לכתוב ביקורת על סרט שלא אהבת.
היימור די עיצבן גם אותי ב"למצוא את ארץ", אם כי עד כמה שאני זוכרת כל הילדים שם עיצבנו אותי במידה שווה. גם ב"צ'רלי והשוקולדה" הוא לא היה חביב עלי יותר מדי, הוא נראה כמו ילד שבכלל לא אוהב שוקולד. אבל לא הרגשתי אנטגוניזם מיוחד כלפיו בסרט הזה. החיבור בינו לבין הדוד הנרי הרגיש אמיתי, וגם המשקפיים מצאו חן בעיני. אולי באמת יותר מתאים לו לשחק ילדים סנובים עשירים. בכל אופן, בסרט הזה הוא לא מופיע כל כך הרבה, ויש שלל זמן להתעצבן מדברים אחרים.
''להוציא לו את הקרביים ולמכור בשוק השחור''
לא רעיון רע כשמדובר בראסל קרואו. הוא משחק אדם מרוצה מעצמו בערך כמו הילד מ'חגיגה בסנוקר' שמשחק ערס. הוא לא משחק, הוא פשוט כזה.
יופי של הגיג
ביקורת מעולה!
ממש נהניתי.
המשפט הנבחר, לדעתי: "מישהו היה צריך להזכיר לבמאי הסרט שלפעמים מגיע הרגע שבו עליך לתת ליטוף אחד אחרון לגיבורך האהוב, ואז להכניס בראשו איזה סמיטריילר, או לפחות כמה מחשבות אובדניות."
ממש צחקתי בקול.
מצחיק
חשבתי איכשהו שזה יצא עוד סרט טוב בגלל השילוב של רידלי וקרואו
משברים, או חסרונם
אני מבין הסרט מתנהל כמו "החתונה היוונית שלי", מהבחינה ששום דבר רע (כמעט) לא קורה. זה מעורר את השאלה: האם סרט יכול להיות טוב גם אם לא קורים שום משברים לגיבורים שלו?
(גם אני אהבתי את השורה עם הסמיטריילר)
משברים, או חסרונם
נורא אהבתי את החתונה היוונית שלי. לא זוכרת אם קיבלתי את התמורה לכסף מבחינת טישואים משומשים, אבל צחקתי נורא.
ובאמת זכור לי שכל הסרט התפלאתי איך הארוס שלה לא זורק לה כבר איזה "עד כאן", ואז חוזר אחרי יומיים עם ורד ונאום על חשיבות האחווה בין העמים. מצד שני, היא היתה מספיק נוירוטית גם ככה, זה ממש אכזרי לצפות שעוד יזרקו אותה.
מריון קוטיאר משחקת כאן
מסתבר…
שמה אפילו לא מוזכר בקרדיטים. טוב, זה לפני שזכתה באוסקר.