הגיע ליל כל הקדושים, ואתם יודעים מה זה אומר: מסור. אין דבר יותר קבוע היום מהמסור. כמו שבכל שבוע יש יום חמישי, ככה בשבוע האחרון של אוקטובר בכל שנה מגיע סרט חדש בסדרת 'המסור'. יהיה נוח יותר לכולם בשלב זה אם יחליפו את שמה של הסדרה למשהו יותר קליט, נגיד, 'האלווין'.
אין הרבה מה להגיד על 'המסור 4' והכנסותיו בקופות שלא אמרתי כבר על 'המסור 3'. בשלוש השנים האחרונות הכנסות סוף השבוע הראשון של סרטי הסדרה היו פחות או יותר זהות, אם כי השנה חלה ירידה קטנטנה: 'המסור 2' פתח עם 31.7 מיליון דולר, 'המסור 3' – 33.6 מיליון, והשבוע, 'המסור 4' עם 32.1 מיליון. גם אם הסרט הרביעי בסדרה ככל הנראה לא הופק בגרושים כמו כמה מהקודמים, הסדרה הזאת עדיין משתלמת מאוד. לפיכך, היה תמוה שיוצרי הסדרה סיימו את הסרט השלישי בסדרה באופן שנראה כאילו הוא סוגר את הסדרה באופן סופי כטרילוגיה. אבל אין מה לדאוג, בסרט הרביעי כבר מצאו דרך כלשהי להמשיך הלאה, לעוד שרשרת של עינויים ורציחות. יהיה מסור גם בשנה הבאה. וגם בזו שאחריה.
לא הרבה סרטי אימה הצליחו השנה, ובעיקר ז'אנר ה"פורנו עינויים" כמו שחובביו מאוד לא אוהבים כשקוראים לו (כללתי את הביטוי הזה כאן רק כדי לעצבן את איליי רות'). הז'אנר ספג מכת מוות, כשסרטים כמו 'הוסטל 2' נכשלו מסחרית לגמרי – אבל על 'המסור' זה לא משפיע. הקהל של 'המסור' נאמן עד כדי כך שאפילו לא היה צריך לספר לו מה קורה בסרט החדש: הפרסומות רק אמרו "יש מסור חדש", וזה הספיק. כל עוד יש עוד מלכודות מוות אכזריות וסאדיסטיות (ויש), הם ייצאו מרוצים. מבחינת המבקרים, הסדרה הולכת ומדרדרת: הסרטים הראשונים בסדרה עוד קיבלו ביקורות טובות ביחס לז'אנר, אבל על '4' נשמעו רק קטילות. בסרט הרביעי משתתפים רבים משחקני הסרטים הקודמים, ביניהם טובין בל, דוני וואלברג, שוני סמית ובאהאר סומך – רשימה שכוללת, כמו שחובבי הסדרה בוודאי כבר שמו לב, אנשים שחוסלו בסרטים הקודמים, ומופיעים כאן מן הסתם בפלאשבק, או בתפקיד אחיהם התאום. סרטי 'המסור' מגיעים לארץ תמיד באיחור היסטרי באופן קבוע. 'המסור 3', למשל, הגיע לארץ – או יותר נכון, להקרנות חצות בסינמה סיטי – רק לפני חודש. אז חכו ל'המסור 4', מתישהו לקראת ליל כל הקדושים של 2008.
'המסור' החדש היה הסרט הראשון מאז אמצע אוגוסט שפתח עם יותר מ-30 מיליון דולר, ואם מורידים אותו מהמשוואה, שאר הטבלה נראית אומללה בדיוק כמו בשבועות הקודמים. אילולא 'המסור', הסרט שהיה במקום הראשון השבוע היה 'Dan in Real Life', עם 12 מיליון דולר בלבד. הסרט (בעברית: 'החיים על פי דן') עוסק באב חד-הורי לשלוש בנות (סטיב קארל. האבא, לא הבנות) שמסתבך באופן רומקומי אופייני – הוא מתאהב בז'ולייט בינוש, שהיא החברה של אחיו, בזמן שהוא מנסה לייעץ לכל שאר העולם באמצעות טור שאלות ותשובות בעיתון. לא חומר מקורי מדי, גם המבקרים מסכימים, אבל הסרט משוחק טוב (כנראה שכשלא מדביקים על סטיב קארל זקן הוא בכל זאת יודע להיות מצחיק) וזה גורם לו להיות חביב. אולי בעקבות סדרת האכזבות של השבוע שעבר, מפיצי הסרט בארה"ב העדיפו להיזהר, והפיצו אותו באופן לא היסטרי (פחות מ-2000 בתי קולנוע). בהתחשב בזה, ה-12 מיליון שהכניס הם סכום סביר מאוד.
'30 יום של לילה' מאבד גובה במהירות, כצפוי מסרט אימה, ונמצא השבוע במקום השלישי, עם 6.7 מיליון דולר ואחרי ירידה של 58%; 'The Game Plan' הבלתי נלאה, הסרט הותיק בעשיריה, נמצא עדיין במקום הרביעי. 'מייקל קלייטון' ו'נראתה לאחרונה' הם הניצולים היחידים מבין סרטי האיכות (בשאיפה) של השבועות האחרונים, והם נמצאים במקומות השישי והשביעי, אחרי ירידות קטנות.
השבוע הבא צריך להיות מעניין, עם שני סרטים שמראים – אם אפשר להעז ולקוות – פוטנציאל בלוקבאסטרי: סרט האנימציה של ג'רי סיינפלד, 'Bee Movie', ואפוס הפשע של רידלי סקוט, 'אמריקן גנגסטר', שמאוד ישתדל להיות 'השתולים' של השנה. ובנוסף, גם 'Martian Child' ('עולם משלו') עם ג'ון קיוזאק.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד היום, במיליוני דולרים.
חכה , חכה.
אתה עוד תשמע מהעורך דין שלי , אם לא מהסוללה.
עורכי דין? בעעעה.
אני הייתי בטוח שאתה מטפל באנשים באמצעים, אה, כואבים הרבה יותר.
אבל חוץ מזה, כשהכרזת לפני כמה חודשים, בעקבות כשלון הזוועתון האחרון שלך, שסרטי אימה בדירוג R מתו בקולנוע – טעית! נה-נה-נה-נה-נה.
נראה לך שהוא יכריז על הכוונות האמיתיות שלו ברשת?
אני במקומך הייתי נזהר בפעם הבאה ששליח פיצה יגיע לביתך.
מש''א
אז המסור זה הסיוט ברחוב אלם של שנות האלפיים?
סרט ראשון מצוין בעוד סרטי ההמשך הם מעפנים.
כן, אכן יש דימיון.
במקרה של 'המסור',
שני סרטים טובים, והסרטים האחרים (כנראה) מעפנים.
על פניו נראה שכן.
ב"סיוט" נעשה בכל פעם מאמץ תסריטאי כביר לקשר כל סרט לקודמים, עד שחלק מהקשרים נראו מגוחכים למדי (עדיין, לא הייתי אומרת שההמשכים היו גרועים – הם הפחידו אותי מאוד בזמנם, וזו בעצם המטרה, לא?).
בסדרת ה"מסור" רק הסרט הראשון נראה סגור על עצמו במידה מספקת מבחינה עלילתית, השני מחובר בשלשלאות גסות לראשון (למרות שהוא סרט אפקטיבי ולא רע בכלל), והקשר שלו לסדרה מאולץ. השלישי התרכז בספקטקל הזוועות ופחות בהפחדה, אבל לפחות מבחינת הקישור הוא עשה עבודה לא רעה בכלל. לכן אי אפשר ממש לקבוע כבר עכשיו מה יהיה גורל המסורונים הבאים.
על פניו נראה שכן.
קצת הגזימו ש-3 כל כך גרוע.ראיתי אותו פעם שניה לפני כמה ימים ואני חייב לומר שהוא לא כזה נורא,נכון שמי שלא אהב את המסורים האחרים לא יגלה פה יצירת מופת אבל הוא מספק בידור חביב וגם מעלה פה רעיון די מעניין במה שכנראה הסאבטקסט.הפעם במקום לגרום למישהו להצתער על משהו שהוא עשה,פה הוא מנסה ללמד את הקרבן לסלוח ושנקמה זה משהו שרק יפגע בעוד אנשים.ואני חייב לומר שמהמסור זה הסרט האחרון שהייתי מצפה ממנו לדבר כזה.וגם קראתי את סיכומי הביקורות הגרועות מעגבניות רקובות והרוב מסתכם שזה סרט חולני ומגעיל וסדיסטי,כמו ששמענו על שאר סרטי המסור,לכן זה נראה לי רק בגלל שהקצינו את האלימות ירדה רמת הביקורות ולא בגלל איכות הסרט
יתר על כן,
אותו שינוי שרד פיש ציין כרגע גרם לסרט להיות הרבה פחות מעניין ונורא משעמם. למעשה, לא סיימתי לראות את "המסור 3". כיביתי אותו משהו כמו חצי שעה לפני הסוף.
פשוט משעמם.
מש''א לחלוטין
ובנוסף לכל, גם הטוויסט צפוי לגמרי.
לדעתי
הסיוט היחיד שאכן קשור לראשון הוא השביעי שבעצם מתרחש ב"מאחורי הקלעים".
כל שאר סרטי הסיוט עומדים בפני עצמם ורק מדי פעם זורקים הערות לגבי הסרטים הקודמים בשביל המעריצים.
אך אין בעיה למשל שמישהו יראה את "סיוט ברחוב אלם 2" מבלי לראות את הראשון (חוץ מהעובדה שהשני גרוע והראשון לא).
נושא ההתעברות נכנס בסרט השלישי
שלדעתי הוא גם הכי טוב מה-3 שראיתי (אם לא מחשיבים את פרדי נגד ג'ייסון).
ראיתי רק את 2 הסרטים הראשונים
והם פשוט גרועים, משעממים, מגעילים ובלי שום פואנטה.
אני מוחה
סטיב קארל דווקא יודע להיות מצחיק גם עם זקן – עיין ערך little miss sunshine. אולי החיות הדיגיטליות, חוסר העלילה או מורגן פרימן הם שערות שמשון של סטיב קארל (כה שנון מצידי).
סטיב קארל לא מצחיק במיס סאנשיין
זה הסרט עצמו שמצחיק, אבל סטיב קארל עצמו מגלם דמות די טראגית ורצינית. ההומור בסרט מסתמך על הצבת אנשים רציניים מדי בסיטואציות מביכות שנגרמות בין השאר בגלל חוסר היכולת שלהם להכיר במציאות. סטיב קארל לא נמצא בסרט על תקן קומיקאי, אלא כשחקן דרמתי בסרט קומי.
סטיב קארל לא מצחיק במיס סאנשיין
אל תשכח את סגנון הריצה המגוחך שלו – הפוגה קומית (ועוד סלפסטיקית) מהשורה הראשונה.
זה לא נראה לי סלפסטיק
ככל הידוע לנו, הדוד פרנק הוא לא טיפוס ספורטיבי במיוחד ובתור איש סגל אקדמי שקט ועצוב, היה די מוזר לראות אותו רץ אחרת. זה נראה מצחיק, אבל אני חושב שסגנון הריצה נובע מהדרך בה סטיב קארל תופס את הדמות, לא מתוך נסיון לסלפסטיק. אם הוא נופל בדרך, או שהרכב נוסע כשרגליו של הדוד פרנק מבצבצות החוצה, זו הפוגה קומית ברורה. כשזה נוגע לריצה עצמה, אני לא חושב שסלפסטיק זו המילה המתאימה.
זה לא נראה לי סלפסטיק
הממ? זו ריצה לא טבעית. אני בספק אם אנשי אקדמיה, אפילו אם הם שקטים ועצובים, רצים כך בד"כ.
ואני מסכים שזה אפיון (מוצלח) של הדמות. זה לא משנה את זה שזה גם הומוריסטי – והומור סלפסטיקי. אם לדעתך זה לא מצחיק אתה מוזמן לבוא לאלו שהיו איתי באולם בשעתו ולהגיד להם שלא יפה.
לא כתבתי שזה לא מצחיק, רק שזה לא סלפסטיק
הסיבה שאני חושב כך היא שנראה לי מאוד הגיוני שפרנק רץ ככה. אולי זה עניין של פרשנות אישית, אבל הריצה של פרנק לא נראתה לי מגוחכת בפני עצמה. הסיטואציה הפכה את הריצה של כל בני המשפחה לקומית, אבל במקרה של פרנק, אני פשוט לא משוכנע שהדבר נעשה לשם גיחוך הדמות. בעוד סלפסטיק אמור להיות מגוחך בכוונה, הרגשתי שפרנק רץ ככה פשוט כי זה מה שנראה לסטיב קארל הכי מתאים לדמות. נניח שהיה רץ בסצנה אחרת, דרמתית יותר. האם הריצה שלו עדיין הייתה מצחיקה?
עוד משהו
מכיוון שפרנק הוא גם הומו בנוסף לכל, נראה לי סביר שהוא ירוץ כמו אישה. אולי זה מין סטראוטיפ מובנה, אבל אני חושב שזה מה שעבר גם לסטיב קארל בראש. פרנק נראה גברי מצד אחד, עם הזקן והבגדים הלא סטראוטיפיים. מבפנים, לעומת זאת, הוא שוצף וקוצף כמו התינוק של יעל בר זוהר אחרי שהתברר לו שההורים מעדיפים בקבוק (סליחה, הייתי חייב). אחד המאפיינים שלו, בגלל הזהות המינית השונה מזו של שאר הגברים במשפחה, מביאה את השחקן לאמץ מאפיינים יותר נשיים בפרטים הקטנים שמייחדים את הדמות. זה מצחיק לראות אותו רץ כי אנחנו מצפים שימשיך להראות כמו גבר, אבל מקבלים כוסית במקום. אני רק שוב תוהה האם זה היה מצחיק בהקשר פחות קליל.
עוד משהו
המממ? גם נשים בד"כ לא רצות ככה.
הרבה פעמים הומור מתבסס על משהו שבהקשר פחות קליל לא היה מצחיק בכלל.
ושוב – אין סתירה בין אפיון מדוייק של דמות (והריצה הזו הייתה, לטעמי, אפיון מדוייק) ובין הומור סלפסטיק.
אני רק תוהה על הכוונה
סלפסטיק נועד להצחיק, בעוד שאני לא משוכנע שסטיב קארל באמת התכוון להצחיק בקטע הזה. כאן אנחנו כבר נכנסים לפרשנות אישית.
אני רק תוהה על הכוונה
איכשהו נראה לי שבדרן מנוסה כמו סטיב קארל מודע היטב לדברים שנראים מצחיקים – אבל כאמור, זו אכן פרשנות אישית.
לא מבינה
מה ההתלהבות הענקית מסדרת המסור.
אותי אישית היא דיי מזעזעת.
אני אישית מעדיפה את הערפדים והרוצחים הפחות מתוחכמים.
אבל זה רק אני.
שאלה על הפצת סרטים
החלטתי לשאול פעם אחת ולתמיד: מה העניין של ההתלבטות לגבי גודל ההפצה? ז"א, האם יש איזו עלות שהמפיץ משלם לקולנוע כדי שיקרין את הסרט שלו? אם כן, כמה היא רצינית? אם לא, למה לא להפיץ תמיד בצורה רחבה?
קשה להאמין, אבל יש כמה בעלי קולנוע (רבים) שלא מעוניינים במספר
סרטים, כגון (למשל) סרטיו של אווי בול… אז הם אומרים למפיץ הסרט "תודה, אבל לא תודה".
לעיתים קרובות לא קשה לנחש האם סרט כזה או אחרת ייכשל או מינימום האם תהיה לו הצלחה בסוף השבוע הראשון שלו.
לדוגמה, קל לנחש שאם יהיה "ספיידרמן 4" יהיה לו הרבה פחות הצלחה בסוף השבוע הראשון שלו מאשר סוף השבוע הראשון של הסרט הקודם, לאור האכזבה מהסרט הקודם בסדרה. כנ"ל ל"שרק 4".
מקסימום, אם הסרט דווקא כן מצליח בהפתעה גמורה בסוף השבוע הראשון שלו, אז בעל הקולנוע יכול לבקש בחזרה מהמפיץ את הסרט בשביל שיוכל להקרין אותו בבית הקולנוע שלו (רק שנראה לי שאז זה יעלה לו יותר מאשר לפני שבוע, לא?).
בכל מקרה, אני לא נמצא בעסקי הבידור. זאת רק השערה מציאותית. תוכל לחכות לתשובה אחרת, אם תרצה.
זה הסבר חלקי בלבד
אני מצטט מהביקורת:
"אולי בעקבות סדרת האכזבות של השבוע שעבר, מפיצי הסרט בארה"ב העדיפו להיזהר, והפיצו אותו באופן לא היסטרי…"
אם השיקול הוא של בעל הקולנוע, מה יש למפיצים "להיזהר"?
הפצת סרט עולה כסף.
עצם הדפסת עותק הפילם של הסרט עולה סכום מסוים, שהוא אמנם זניח כשמתעסקים במיליונים, אבל כשמכפילים אותו ב-3,000 גם הוא לא מבוטל. בית הקולנוע משלם משכורות לסדרנים, למקרינים ולמנקים. מכאן שסרט שמוקרן מול אולם ריק לא סתם לא מרוויח כסף, אלא גורם להפסד. המטרה של המפיצים ובתי הקולנוע כאחד היא לגרום לכך ששום אולם לא יהיה ריק.
כשמדובר בבלוקבאסטר – אפילו בלוקבאסטר "קטן", כלומר כזה שצפוי לעשות "רק" 40 מיליון בסופ"ש הראשון, ולא 150 מיליון – אין שום התלבטות: המפיצים מנסים לדחוף את הסרט לכמה בתי קולנוע שהם רק יכולים. גם אם לא כל האולמות יהיו מלאים עד אפס מקום, זה ישתלם. אבל כשהציפיות מהסרט נמוכות, צריך להיזהר יותר. גודלו של הקהל הפוטנציאלי של הסרט נחשב למוגבל, ויותר עותקים לא יגדילו אותו. אם הסרט הכניס 10 מיליון דולר מ-2,000 קולנועים, זה נהדר – אבל אם היו מקרינים אותו באלף קולנועים נוספים הסכום הזה כנראה לא היה משתנה בהרבה, וההכנסות הנוספות לא היו מכסות על הוצאות הדפסת והפצת אלף עותקים נוספים של הסרט.
בתי הקולנוע שומרים לעצמם נתח מההכנסות, אבל כאן נכנס אלמנט נוסף – צריך לשכנע אותם שהם בכלל רוצים את הסרט שלך. בטח לא קשה לשכנע בעלים של רשת קולנועים שישתלם לו להקרין את 'ספיידרמן 4', אבל גם אם יש לך בסטוק 6000 עותקים של סרט צ'כי באורך ארבע שעות על משפחה קשת יום של טכנאי מקררים, לא תצליח למצוא קולנועים שיסכימו להקרין אותם.
כל האמור כאן, בערבון מוגבל, ועל פי מיטב הבנתי כאדם שמשקיף על התעשייה ממרחק של אלפי קילומטרים.
הפצת סרט עולה כסף.
אבל זה לא שאנשים מתחלקים בין בתי הקולנוע. בארה"ב, בניגוד לארץ, המרחקים מעיר לעיר הם גדולים מאוד ואני ממש בספק שמישהו ייסע מרחק של 200 ק"מ בשביל לראות סרט. אז למה שהמפיצים לא ירצו להפיץ את הסרט שלהם בכל קולנוע אפשרי במרחק של 200 ק"מ אחד מהשני (במינימום)?
אולי יש פה עניין אחר. האם בתי הקולנוע קובעים עצמאית כמה הם מקרינים כל סרט ולאורך איזו תקופה או שיש חוזה כלשהו בינם לבין המפיצים? אולי המפיצים פוחדים שאולם ריק יגרום לקולנוע להפסיק להקרין את הסרט ורוצים קודם לצבור באז חיובי (אם יהיה…)
עוד משהו שאני לא מבין באותו הקשר: אם סרט פופולרי כל בית קולנוע רוצה, איך נקבעים שיאי הפצה? בהנחה שיש סף מינימום של פופולריות שמעבר לו כל בית קולנוע ירצה את הסרט ושלא נבנים המון בתי קולנוע חדשים כל הזמן, למה אין תמיד הפצה מטורפת של סרטים גדולים? יותר נכון, למה היא לא תמיד ההפצה המטורפת?
אחד אחד, על פי הבנתי
א. אם רק קולנוע אחד בכל אחת מ-500 הערים הגדולות בארה"ב מקרין את הסרט, אלה עדיין רק 500 עותקים, וזה נחשב להפצה מוגבלת. הפצות ה-3,000 עותקים הם כאלה שבהן בכל עיר הסרט מוקרן בהרבה יותר מקולנוע אחד.
ב. כאן אתה נכנס למקום שהוא מעבר לתחום ההבנה שלי, פרט ל"זה מסובך". יש הסכמים בין האולפנים לבתי הקולנוע, יכול מאוד להיות שהם מתחייבים להקרין סרט כלשהו במשך זמן כלשהו וסרט אחר פרק זמן אחר.
ג. הפצות מטורפות בהחלט קיימות. ההפצה הרחבה ביותר של כל הזמנים נכון לכרגע שייכת ל'שודדי הקאריביים 3', שהוקרן ב-4,362 בתי קולנוע, וברובם – ביותר מאולם אחד. אף אחד באמריקה לא היה יכול להיות מאוד רחוק מאולם שבו הוקרן הסרט. אם זה לא מטורף, אני לא יודע מה כן. ובכל זאת, זה השתלם, כידוע, וממוצע ההכנסות של הסרט לאולם היה מעולה – מה שאומר שככל שזה נשמע מדהים, אם עוד בתי קולנוע היו מצטרפים לחגיגה, גם הם היו מרוויחים. כנראה שהסיבה שהסרט לא הוקרן בעוד יותר קולנועים היא שהקולנועים האחרים היו מחויבים מראש לסרטים אחרים.
סבבה, תודה על התגובות.
וואו, 4,362 ג'ק ספארואים בו זמנית.
ואני חשבתי שהיו לו הרבה כפילים *בתוך* הסרט.
אז יש המסור 5?
יש הכרזה רשמית על זה?
נדמה לי שכן.
בכל מקרה, עם או בלי הצהרה רשמית, זה כמעט לא מתקבל על הדעת שאחרי ארבעה סרטים מצליחים הם פתאום יחליטו שנמאס להם. יותר מזה, יש שמועות (שלא אושרו רשמית) ששני הסרטים הבאים בסדרה יצולמו ביחד.
אני דווקא שמעתי
שהם לא רוצים לעשות "המסור 5" ו"המסור 6" כל עוד אין להם סיפור טוב לספר, אז כניראה ש"המסור 5" ייצא אך ורק בהלווין 2009.
עד כמה אתה בטוח שזה מפריע להם?
אני לא יודעת מה להרגיש
בתור מעריצה נלהבת של הסיוט שלפני חג המולד, יש לי הרגשה חמימה ונעימה כזו בבטן כשאני רואה שהוא עדיין בעשירייה. בתור חובבת קולנוע בכללי, יש לי מין פירפור לא נעים בקיבה, כי סרט בן 14 שנים בהוצאה מחודשת ומצומצמת במיוחד לא אמור להיות במקום גבוה כל כך בשבוע השני שלו, לא על חשבון סרטים אחרים וחדשים יותר שמופצים בהפצה נרחבת.
אני מעדיפה לייחס את זה לעובדה שזה רק חודש אוקטובר ולהתמסר להרגשה החמימה והנעימה.
לא יודעת, אותי זה דווקא משמח שגם סרטים
ישנים וטובים בהפצה מצומצמת מצליחים להתעלות מעל כל מיני סרטי זבל שיוצאים בהפצה מורחבת יותר. זה נותן קצת תקווה ביחס לטעם הקולנועי של האמריקנים.
וואלה. מי היה מאמין שלאמריקאים יש טעם?
סתם, סתם. אבל כן, בעיקרון זה משמח לראות את זה. במיוחד בגלל שזה נייטמר, סרט שאני באמת חושבת שמגיעה לו כל ההערכה שבעולם.
אם ההערכה הפתאומית לטעם האמריקאי מבהילה אותך,
אפשר לזכור שמדובר בגירסת תלת-מימד לסרט. כלומר הם לא באמת מתעניינים פתאום באנימצית בובות ותיקה ואיכותית, הם רק נמשכים לגימיקים שקופים וזולים (ויקרים, אבל ווטאבר).
או שהם ילדות הוט טופיק.
אתה יודע, ילדות אימו בנות 15 עם לק שחור ומחממי ידיים מפוספסים שמקשיבות ל-My Chemical Romance.
בחינה מחדש של קהל היעד של הסרטים שאני אוהבת תמיד גורמת לי להרגיש מטופשת במיוחד.
מתכוונים לייבא אותו לארץ מתי שהוא?
כי אני מאוד אוהבת טריקים שקופים וזולים ובמיוחד אני אוהבת את הסרט הזה.
ככל הידוע לי לא.
טכנולוגית התלת-מימד שהסרט משתמש בה עדיין לא קיימת באף קולנוע בארץ. אולי בשנה הבאה.
אבל אם את אוהבת גימיקים שקופים בתלת-מימד, אולי תשמחי לשמוע ש'בייוולף' יוקרן באיימקס בקיריון בגירסת האיימקס התלת-מימדית שלו (ב-22.11).
אאוץ'.
אנג'לינה ג'ולי בתלת מימד זה קצת… כואב בעיניים.
בעיניים?
או בעפעפים, תלוי אם ממצמצים.
דווקא יותר שמחתי לשמוע את המשפט
"אולי בשנה הבאה". זה נותן תקווה לעתיד.
שאלה,
מתי THE KINGDOM מגיע לארץ?
ב-6 לדצמבר.
רד , יש איתות מ'וסרמיל'?
אין לנו ביקורת עליו, אם זאת השאלה.
כן , תודה.
הארץ תוהה על מעמד המבקר בימינו
לצד מאמרים אישיים של מספר מבקרים, ישנה כתבה על השינוי במעמדו של המבקר בעידן האינטרנט, כולל פסקה שלמה (וואו, חמישה משפטים!) על עין הדג, עם ציטוט של איזה פישלר אחד. דבר אחד שמפריע לי, כמו כתבות רבות אחרות במוסף גלריה, הוא הדרך בה המאמר פשוט סוקר את הנושא מכמה צדדים ולא טורח להיכנס בעובי הקורה אפילו רגע. מה הדיון המוצע על רלוונטיות הביקורות המקוונת הפתוחה לציבור? אזכור מחופף של עין הדג (כנציג כל האתרים?), ציטוט אליטיסטי להחריד של מבקר אמריקאי ועוד כמה משפטים על יתרונות האינטרנט.
סליחה שאני מותח ביקורת על מאמר שעוסק בנושא, אבל אם זו רמת הדיון שהארץ מציע, לא פלא שהביקורת הכתובה מאבדת מערכה.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/919469.html
חצי שעה דיברתי איתה,
ובסוף מצטטים את אותם שני משפטים שמופיעים בכל ראיון בקשר לעין הדג (כשרק גיל האתר משתנה). מילא.
רגע, על מה עוד דיברתם בשיחה ההיא?
אם לשפוט על פי הכתבה הם גם עשו לך מבחן פתע בתולדות הקולנוע או משהו.
על תפקידה של הביקורת,
על הצורה שבה המבקרים מה"דור הישן" לא ממלאים את התפקיד הזה (הציטוט שלי בכתבה הוא לא מנומק, ולכן אין לו הרבה ערך), על ההבדלים בגישה בינינו לבינם, על ההתפתחות שקרתה מאז שהאתר נוסד ועד היום, ועוד כאלה.
אין מקום
המאמר מזכיר שאחד היתרונות של האינטרנט הוא מקום בלתי מוגבל, מה שמאפשר דיונים ארוכים ומעמיקים כהמשך לביקורת. העובדה שמשיחה של חצי שעה נכנסו רק שני משפטים, בעצם מדגישה את הבעתיות בכתיבה בעיתון בזמן תחרות על מפרסמים שגוזלת חלק ניכר מהמקום בדף.
נו באמת.
לדבר על עין הדג בהקשר של ביקורות גולשים ואיכותן בלי לציין שהביקורות בו מסוננות ונערכות? בלי שום קשר למעמדו של עין הדג, או משהו – זו פשוט כתיבה גרועה.
הרשה לי לחלוק עליך רגע
אני דווקא חושב שהמבקר האמריקאי המצוטט מעלה כמה נקודות מעניינות מאוד.
ולמרות שאני מבין את ההתלהבות מכך שהזכירו את "עין הדג" במאמר, הרי שאני לא חושב שנכון לבחון את כל הכתבה דרך אזכור האתר.
אני לא בטוח מה כוונתך
המאמר (שנערך עבור עיתון) הוא בעצמו דוגמה לחסרונה של המילה הכתובה מול האינטרנט בימינו. שיחה של חצי שעה הפכה לשני משפטים שיווקיים ואין שום יצוג נוסף, לא לאתרי הביקורות ולא למבקרים בעיתונים. הכתבה לא מביאה שום דיון או נימוקים רציניים בנושא והדרך היחידה שיתפתח ממנה דיון בעל משמעות היא באינטרנט.
מה שמרגיז אותי בציטוט של המבקר האמריקאי, זו ההתנשאות בדבריו. מתקבל רושם כאילו בעיניו, תפקיד המבקר הוא לא לספר רק מה הוא חושב על הסרט, אלא גם מה הקורא צריך לחשוב מכיוון שלצופה הממוצע אין את הכלים להעריך סרטים באמת. מה שהוא מתעלם ממנו, זו ההחלטה האישית של כל אדם האם נהנה מהסרט או לא. מבקר מוגבל אך ורק לדעתו האישית והציטוט מתעלם מכך. מה שכן יאמר לזכותו, רוב הסיכויים שהציטוט המקורי היה הרבה יותר ארוך ומסויג וקוצץ מטעמי עריכה.
אני אנסה להיות זהיר
אולי זה הכל בעיה של טרמינולוגיה. ואולי אני מושפע יתר על המידה מהדיון שמתנהל בסקר על הפרשנות הקולנועית.
הבה נבחין בין שתי רמות של ביקורת:
הראשונה היא ביקורת "חויתית" – היא נועדה להעביר את החוויות שהמבקר חווה תוך כדי הצפיה אל הקורא. ביקורת שכזו צריכה לפרט על העלילה, ולציין האם לדעת המבקר היא מעניינת או לא, ועל המשחק והאם לדעת המבקר הוא אמין או לא, ובכלל – האם המבקר נהנה מהסרט או לא.
השניה היא ביקורת "תרבותית", או "הקשרית". בביקורת כזו המבקר צריך לשים את הסרט בתוך הקונטקסט בתוכו הוא נוצר – מבחינה קולנועית ומבחינה אמנותית. בביקורת כזו אפשר לציין שזה סרט שמכיל אימג'ים קולנועיים הקשורים למערבונים, נאמר, ולציין מה המשמעות של זה. או לקרוא את הסרט קריאה פוליטית, לדוגמה. בקיצור – למקם את הסרט בתוך העולם התרבותי הכללי, ולספק עומק לצפיה. או, אפילו עוד יותר בקיצור – להשתנצקליין.
אגב – אורי קליין, בטור המאוד מעניין שצמוד למאמר שכתבה אנדרמן, מציין שבעוד שבמקומות רבים בעולם את פונקציית הביקורת השניה ממלאת עיתונות מקצועית מעמיקה, הרי בארץ היא לא קיימת, והמבקר בעיתונות הפופולרית צריך למלא את שתי הפונקציות הללו.
גם את סוג הביקורות הראשון לא כל אחד כשיר לעשות היטב – כפי שכל מי ששלח ביקורת ל-"עין הדג" יודע – צריך רמה מסוימת של כתיבה כדי להעביר את החוויות בצורה מעניינת וקריאה. אבל מבחינה בסיסית מאוד, כפי שרז ציין, כל מי שכותב טוקבק שמכיל את המלים "אחלה סרט" ממלא את הפונקציה הזו בצורה מסוימת. כאן, הדמוקרטיזציה שהביא האינטרנט היא מבורכת (ושוב פעם – אני מסכים במקרה הזה עם רז), שכן הפלורליזם שלו נותן לי יכולת, כצרכן, למצוא את המבקרים האהובים עלי ולקבל המלצות לסרטים בצורה טובה יותר.
אבל סוג הביקורות השני הוא קשה הרבה יותר לביצוע. הוא דורש, בדיוק כפי שהמבקר האמריקאי אמר, ידע מסוים ומיומנות שאין לכל אחד, והעובדה שמישהו מאוד אוהב סרטים וצפה ברבים מהם לא בהכרח נותנת לו את הידע הזה. במקרה הזה, ייתכן (וכאן אני ממש צריך להזהר) שהאינטרנט דווקא עשה נזק. כי באמצעות הפלורליזם והדמוקרטיזציה הוא השטיח את הביקורת לכדי הסוג הראשון, ודכא את הסוג השני. אם פעם – מכיוון שאורי קליין היה המקור היחידי שלי לקריאת ביקורות – הייתי מקבל ביקורות שמערבות את שני הסוגים, הרי שכיום קל לי יותר לקבל את הביקורת מהסוג הראשון בלבד. לדוגמה – כאן ב-"עין הדג". אבל הביקורת החשובה יותר והרלבנטית יותר, בעיני, היא דווקא הביקורת מהסוג השני (אולי דווקא כי הסוג הראשון נראה כל כך דומיננטי כיום).
אני לא חושב שהמבקר האמריקאי אמר שהוא יכול להורות לצופה מה לחשוב, או שזה תפקידו. הוא אמר שביקורת, לדעתו, היא מעשה אליטיסטי. הוא התכוון, לדעתי לביקורת מהסוג השני.
רק הערת אגב-
חלק מהביקורות בעין הדג [לא כולן] כן מצליחות להיכנס לעולם של הסוג השני של הביקורות, או לפחות לעשות סינטזה בין שני הסוגים. לא מעט מהביקורות שיצא לי לקרוא לאורך השנים באתר הכילו התייחסות רחבה יותר בקונטקסט של העולם התרבותי, וגם אם הן לא בדיוק הביקורת השניה בכל מאת האחוזים, הרבה מהמאפיינים של הסוג השני של הביקורת קיימים גם כאן.
וזו, לדעתי, תרומתו העיקרית של האינטרנט – השילוב בין שני סוגי הביקורות.
אני לא מסכים בכמה רמות
הרמה הראשונה היא הפשוטה ביותר – הכמותית. אני חושב שחלק זעיר בלבד מהביקורות ב-"עין הדג" מנסות – לא כל שכן מצליחות – להכנס לעולם של הסוג השני של הביקורות. הדבר נפוץ יותר (אבל עדיין נדיר) בדיון שמתפתח מתחת לביקורת – ומעמדו שונה ממעמד הביקורת. וגם ברוב המקרים הללו הביקורת עצמה לא רלבנטית, שכן הדיון לא מתייחס אליה.
הרמה השניה היא איכותית – כפי שכתבתי, כתיבת ביקורת מהסוג השני היא מלאכה הדורשת מקצועיות וידע מסוימים. אני לא בטוח עד כמה איכותיות – מהבחינה של הענקת ההקשר התרבותי, ההיסטורי והקולנועי – היו הביקורות הללו (והדבר תקף גם לגבי הדיונים שהתפתחו "מתחת" לביקורת).
הרמה השלישית, והמשמעותית מכולן לטעמי, היא המערכתית – "עין הדג" לא בנוי ולא מעודד – כקהילה – כתיבה מהסוג הזה. חלק מהדמוקרטיזציה שהביא האינטרנט הביאה גם לסוג של אנטי-אליטיזם. הגולשים לא באו לכאן כדי לקרוא את מה שהם קיבלו עד עכשיו מהמבקרים המעונבים והאליטיסטים. הרי זהו בדיוק השניצקליין. לכן – לא לחינם ביקורות מהסוג השני הן חריגות.
אני אתן דוגמה – בזמן האחרון יש גל של סרטי עיראק/טרור/מזרח תיכון שיוצאים מארה"ב, וברובם ביקורתיים כלפי מדיניות החוץ של ארה"ב. נראה לי מעניין מאוד למקם את הגל הזה בהקשר היסטורי-קולנועי רחב יותר – לדוגמה לכרוך אותו יחד עם סרטי הפראנויה של שנות השבעים המאוחרות (אחרי ויאטנם ו-ווטרגייט). אבל אני לא חושב שמאמר כזה יכול להתפרסם ב-"עין הדג" (בעוד שאני בהחלט חושב שמאמר כזה יכול להתפרסם ב-"הארץ"). לכל היותר תהיה תגובה ארוכה כלשהי (בתגובה ליומית, או לדו"חקו), שתעורר דיון מוגבל ותשאר תמיד במעמד שונה מאשר הביקורות והמאמרים שכן מתפרסמים.
קודם כל,
שנית, באמת מעניין לקשור את ההבחנה שעשית כאן, להבחנה בין הערכה אובייקטיבית להערכה סובייקטיבית שדיברנו עליה בסקר.
כמובן שהביקורות החוויתיות הן בצד הסובייקטיבי של הספקטרום – סט הערכים, או קני המידה שבאמצעותן המבקר מעריך את הסרט נטוע בעולם הפנימי-הפרטי שלו, ובמידה רבה כל ביקורות כזו מכילה בתוכה דיסקליימר לא מפורש: "הרשמים המופיעים בביקורת נכונים למבקר, ויהיו תקפים לקורא במידה שבה סט הערכים שלו דומה לזה של המבקר" (או משהו קצת פחות מסורבל). הערך הסובייקטיבי המכונן של ביקורות מהסוג הזה הוא כמובן ערך ההנאה, וזהו ערך שאינו נתון לבחינה אובייקטיבית, מבודדת מהסובייקט שנהנה:
ברור לנו שמה שמסב הנאה לאדם א' עשוי להיות לא מהנה לאדם ב', והמידה שבה אנחנו נהנים מדבר מסויים קשורה באופן הדוק למבנה הנפשי שלנו ולשלל פרטים קונטינגנטיים שמהווים את האישיות שלנו.
הפרדוקס פה הוא שדווקא ההשמה בתוך הקשר (תרבותי, חברתי או פילוסופי), שמאפיינת ביקורות מהסוג שני, מחייבת גישה אובייקטיבית כלפי היצירה: היא לא מתחשבת בפרופיל הפסיכולוגי של המבקר או בנטיות האישיות שלו, ובמקום היא גוררת את היצירה אל רשות הרבים, וקושרת אותה עם אובייקטים אחרים שמתקיימים לצידה. המוטיב ששולט בביקורות מהסוג הזה הוא התגברות על הסובייקט המבקר, הוצאה מקסימלית שלו מן המשוואה. ההנאה שלי מהסרט היא תמיד רלוונטית, וודאי, אבל היא שולית מאד במסגרת ביקורת תרבותית – מפני שאני כ*סובייקט* נמצא מחוץ למפה ההקשרית שבה אני מנסה למקם את הסרט, והיא לא משפיעה בשום אופן על המעמד של הסרט כאובייקט תרבותי, שמתקיים בנפרד ממני.
אני מאד אוהב את עין הדג, ואין לי שום כוונה להפסיק לפקוד אותו, אבל גם בעיני האידיאל הביקורתי שאליו יש לשאוף הוא זה שמציבה הביקורת התרבותית, רחבת ההקשר.
אנלוגיה יפה מאוד
ורק הערה אחת – בד בבד עם ההכרה שהביקורת ה-"הקשרית" צריכה להיות אובייקטיבית מטבעה, עלינו להכיר בכך שכמעט לעולם היא לא תוכל להיות כזו. שכן כשמבקר קושר את היצירה עם אובייקטים אחרים – כלשונך – ההקשרים אותם הוא בוחר להבליט ולהדגיש, דרך הקריאה שלו את היצירה, מושפעים בהחלט מהתבנית הפסיכולוגית האישית שלו (ומנטיותיו הפוליטיות וכן הלאה). בדיוק באותו אופן בו התבנית הנפשית האישית של הבמאי חודרת ליצירה שלו, גם שלא במודע.
זה לא אומר שאין דבר כזה ביקורת אובייקטיבית. אלא שהיא אידיאל שיש לשאוף אליו.
אני מסכים.
הביקורת צריכה להיות מיוסדת על החלטה ערכית לנוע לעבר האובייקטיביות, תוך הבנה שזו תנועה שלעולם לא תוכל להגיע ליעדה באופן סופי.
שיתוף השם
וזה בדיוק ההבדל בין שני סוגי הביקורת שאתם מדברים עליהם (שהשיתוף ביניהם, אנליטית, הוא רק בשם):
ביקורת צריכה לנוע לעבר האובייקטיביות; המלצה תרבותית צריכה לנמק את הסובייקטיביות.
לגבי דברי קליין
הבעיה היא שמבקרי הארץ מסוגו של קליין זנחו לפני שנים את הביקורת מהסוג הראשון – זה הפשוט שאמור לחוות דיעה על טיב הסרט ופונה לקהל הרחב – ונטו יותר לסוג השני האקדמי, שפונה לקהל מצומצם. פלא שהיה צריך להקים אתרים עם ביקורות קולנוע (מהסוג הראשון) לאנשים ששונאים ביקורות קולנוע (מהסוג השני)?
הרשה לי לחלוק גם עליך לרגע
אני לא משוכנע שקליין זנח לחלוטין את התחום הראשון אי-פעם, אבל אין לי ספק שהביקורות שלו אכן סבלו בתחום של הפניה לקהל הרחב. אני לרגע לא חולק על כך שהאתרים הללו (ברבים?) נוצרו מתוך צורך אמיתי.
השאלה היא האם ביקורת מהסוג השני תמיד לא תפנה לקהל הרחב? האם ה-"אנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע" מהכותרת באמת מתכוונים פשוט לביקורות מהסוג השני ותו לא? החלוקה עד כדי כך ברורה בעיניך?
קודם כל, זו לא חלוקה ברורה
יותר כמו שתי קצוות. הביקורת יכולה לזוז על הסקאלה שבין אותן קצוות. קליין אולי לא זנח את התחום הראשון, אבל הוא התרחק ממנו לא מעט פעמים.
ביקורת הנוטה לצד השני יכולה לפנות לקהל הרחב, אבל מטבעה היא תפנה יותר לקהל שכבר ראה את הסרט. ה-"אנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע" הם כאלו שרצו ללמוד מביקורות מקולנוע האם הסרט המסוקר שווה צפייה או לא, ומדוע. הם גם לא רצו שהביקורת תספר להם מה קרה בסוף הסרט, גם אם זה מאד חשוב כדי למקם אותו בהקשר התרבותי, החברתי והפילוסופי שלו.
אני דווקא מעריך את מקליין, למרות ההשגות שיש לי על איכות הכתיבה שלו. מדי פעם הוא כותב דברים מעניינים מאד, בעיקר כאשר הוא מתייחס לנושאים הקרובים ללבו. אך לעולם לא אקרא ביקורת שלו על סרט רק כדי לדעת אם כדאי לי לראות אותו.
פרסמתי פעם הודעה בנושא דומה, כאן:
כתבה מספר 2930
אבל האמת, הטענה של המבקר האמריקאי לא ממש מחזיקה מים. גם בימים שלפני האינטרנט היו מבקרים מכל מני סוגים, לא רק זה האליטיסטי. זה נכון שהאינטרנט הגדיל את כמות המבקרים – ובאופן טבעי הגדילה הזאת הכילה הרבה מבקרים מהזן הלא-אליטיסטי, אבל זה לא אומר שאלה עם האף למעלה נעלמו מהזירה. השורה התחתונה, עם כל התיעוב שרוכש האמריקאי ההוא לדמוקרטיה, היא שיותר בחירה בתחום הביקורות היא דבר טוב לטעמי.
סאבטקסט[*]
"איזה מסיבה דפקנו אתמול בלילה, איזה הנגאובר… בוא'נה, איפה כל הרהיטים? דוד, איפה ברחת?!"
[*] אני אמנם גרוע, אבל נראה שבזמן האחרון כולם איבדו עניין, ושאם אני לא אתחיל את פתיל הסאבטקסט, אף אחד לא יתחיל.
סאבטקסט איזוטרי:
לאחיה המרושע של Weighted Companion Cupe יש חית שעשועים חדשה.
''אתם יודעים מה אומרים על גברים עם אוזניות גדולות...''
(ומה האובססיה הזאת עם דוד?)
דווקא נחמד לקרוא על הרפתקאותיו של דוד
יש טריילר, למתעניינים
http://www.apple.com/trailers/paramount_vantage/therewillbeblood/domestictrailer1/
אמריקן גנגסטר
מצטער אם דיברו על זה במקום אחר, לא מצאתי. מה הקטע שהוא מגיע לארץ רק בינואר? עם הציונים שהוא מקבל בימד"ב ובמקומות אחרים, המפיצים יגלו שעד שהוא יגיע לארץ, כולם כבר ראו אותו במחשב.
עונת האוסקרים
רוב הסרטים הטובים ייצאו בארה"ב בנובמבר-דצמבר, ויגיעו לארץ בינואר-פברואר. ככה זה כל שנה.
עונת האוסקרים
יש לזה סיבה מיוחדת? הרי רוב השנה, עד כמה שראיתי, הסרטים מגיעים כמעט צמוד לארה"ב. למה דווקא סרטי האוסקרים מתעכבים?
אני חושב
שהעיכוב נועד לאפשר למפיצים בארץ לכתוב על הפוסטר "זוכה 8 פרסי גלובוס הזהב ומועמד ל-345 פרסי אוסקר".
בעיה עם האתר.
משום מה בכל פעם שאני יוצא מהאתר וחוזר כל המתמשכים נעלמים ואני חייב להיכנס מחדש דרך ההעדפה האישית.
למישהו יש עצה בעניין?
לא משנה!
התקנתי פיירפוקס.
*** על אקספלורר
עכשיו הכל בסדר.