החופשה של בין

מאת
איתי שלמקוביץ
– פורסם ב 25 באפריל 2007Posted in: ביקורות

במקור: Mr. Bean's Holiday
במאי: סטיב בנדלק
תסריט: סיימון מקברני, האמיש מק'קול
שחקנים: רואן אטקינסון, ווילם דפו, אמה דה קון, מקס בלדרי

אדם נכנס למונית בעיר זרה. המונית מורידה אותו בצד הלא נכון של העיר. במקום לתפוס מונית נוספת או להסתכל על המפה ולתכנן את הדרך למקום חפצו, הוא שולף מצפן והולך בקו ישר, דרך מכוניות, בתי קפה וכבישים הומים. לבסוף הוא מגיע ליעדו בשלום. בלי תאונות, בלי תקריות דיפלומטיות, בלי מבוכה. האדם הזה הוא מר בין. העיר הזרה היא פריס. הסרט הוא 'החופשה של בין'.

הסרט נפתח כאשר מר בין זוכה, בהגרלה של הכנסייה, בחופשה חלומית בקאן שטופת השמש, וזאת לאחר שהוא מבחין בדמיון בין הספרות 6 ו-9. תוך חמש דקות, מר בין כבר יוצא את אנגליה מולדתו אל צרפת. חמש הדקות האלו קובעות את אחד המאפיינים החשובים ביותר של הסרט: אין בהן בכלל קטעים מביכים.

מדובר, כמעט, בסתירה למהותו של מר בין. אותו מר בין שבפרק הראשון של הסדרה הטלויזיונית שלו פישל בבחינה כי לא הוציא את השאלון הנכון, הסתבך בהחלפת בגד ים מול עיוור, והעביר תפילה ארוכה בכנסייה בניסיון לאכול סוכרייה, כל זאת תוך התעללות חוזרת ונשנית במכונית עם שלושה גלגלים. מאז, ההומור של בין נשען על מספר עקרונות: הומור פיזי נטול טקסט כמעט לחלוטין (לפחות מצידו של בין), דובי מסמורטט, ניצול של רגעי מבוכה וחוסר הבנה, וניסיונות מוגזמים לעקוף אי נעימויות, שהובילו ליצירת אי נעימויות גדולות יותר. גם בסרט הקולנוע הראשון שלו, בו בין יצא לחופשה אמריקאית בלוס אנג'לס, הוא עבר בדיוק את אותו סוג סיטואציות, רק בגדול יותר. בסרט הנוכחי, לא נשאר מכל המאפיינים האלו דבר, מלבד חוסר תקשורת – אחרי הכל, בין לא מבין צרפתית – אבל גם אז, הוא משיג מתורגמן.

בדרכו לקאן, מר בין האנגלי פוגש חבורה בינלאומית עליזה: ילד רוסי שרוצה את אבא, שחקנית צרפתייה שרוצה תפקיד ובמאי אמריקאי שרוצה לדבר על עצמו. אף אחד, כמובן, לא מדבר בשפתו של השני (ובין, כמובן, לא מדבר כמעט בכלל), מה שמוביל לקצרים משעשעים בתקשורת, ולרמה נוספת של קומדיה כאשר מבחינת הכתוביות, כולם למעשה מדברים באותה שפה. אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא מצלמת וידיאו אחת עם בטרייה חזקה במיוחד, המלווה את בין לכל אורך צרפת. לפעמים הקטעים שהיא קולטת מבוימים על ידי בין, לפעמים הם קולטים אותו כפי שהוא באמת, אבל כמעט תמיד הם מצליחים להצחיק, במיוחד כאשר הסרט הסופי מוקרן.

צפייה בבין, בטלוויזיה או בסרטו הקודם, הייתה רכבת שדים של מבוכה, סיטואציות שהיו יכולות להיגמר באופן פשוט הרבה יותר (וקומי הרבה פחות), אבל מסתבכות בגלל חוסר הבנה או ילדותיות ועקשנות. אבל ברגע שבין עובר את התעלה, רמת המבוכה יורדת פלאים. עדיין יש קטעי סלפסטיק, חלקם מושאלים מעלילותיו הקודמות של בין, פתרונות מטופשים לבעיות פשוטות, ותקלות שמסתבכות והולכות. אבל ברוב המקרים מדובר בסיטואציות קומיות שאינן נובעות מטמטומם של אנשים אלא מחוסר מזל פשוט. מי שאוהב את עלילותיו של בין, מי שמוצא הומור ושעשוע באדם הרודף אחר תרנגולת שדרכה על כרטיס האוטובוס שלו במקום לקנות כרטיס אוטובוס חדש, והתאהב בבין בגרסתו הקלאסית – ימצא את הסרט מצחיק פחות מעלילותיו הישנות. מי שתמיד נצבט קלות מהפאדיחות של בין, יעבור את הסרט כמעט ולא צבוט.

בסופו של דבר, הסרט החדש מספק פחות בדיחות מהקודם ומסדרת הטלוויזיה. ההומור מבוסס יותר על סיטואציות בנויות היטב ופחות על התנהגות מטופשת ולא הגיונית, ומאפשר גם למי שסולד מהומור "נמוך" ליהנות ממנו. העלילה אף פעם לא הייתה הצד החזק של בין, ותמיד נועדה בעיקר לחבר בין גגים קומיים שונים. גם בסרט זה, עיקר העלילה נועדה להעביר את בין מנופי אנגליה הגשומים בהם מתחיל הסרט אל חוף הים הזהוב ושטוף השמש, כשכל מה שבין רוצה זה רק להיות קאן. אך למרות שהעלילה היא רק תירוץ, במסעו של בין לאורך צרפת, בדרכו האיטית והלא אופיינית, הוא כן מצליח ליצור סיפור שלם, עם גיבור, טובים, רעים, ומצלמה אחת פלאית שמתעדת הכל. תוסיפו לכך את רואן אטקינסון, שמשחק את בין כילד התם שהוא היה תמיד, ותקבלו סרט שמצליח להיות אולי בוגר יותר, רגוע יותר, אבל עדיין בין.

תגיות: