בופור

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 8 במרץ 2007Posted in: ביקורות

במאי: יוסף סידר
תסריט: יוסף סידר ורון לשם
על פי הספר 'אם יש גן עדן' מאת רון לשם
שחקנים: אושרי כהן, אוהד קנולר, אלון אבוטבול, אלי אלטוניו, איתי תורג'מן, איתי טיראן

יציאה, יציאה.

ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון. המבצע החל, כרגיל, כאורגזמה לאומית. אך בהמשך התגלה שתכנית המלחמה של שר הביטחון (אחד, אריאל שרון) היא קטסטרופה. ההנחה שהעוצמה הצבאית הישראלית תחסל את הבעיה הפלסטינית, ותמליך בכוח משטר ידידותי בלבנון, הופרכה; השתלטות צה"ל על חצי מהמדינה הביאה למעורבות ממושכת במשחק הלבנוני החביב, 'גופות ואנארכיה'. ככל שהתבררו מימדי הכישלון, הרבה ישראלים מהשמאל ומהמרכז פתאום נזכרו שכאנשים מוסריים, הם מתנגדים למלחמות תוקפניות ולהרג אזרחים. וכך, לאחר אבידות רבות, נסוגה ישראל ב-1985 מרוב השטח שכבשה. אלא שחיילי צה"ל, בשיתוף צד"ל הנוצרי, המשיכו במשך 15 שנים להרוג ולהיהרג בשטח צר בדרום לבנון, "רצועת הביטחון".

בווום.

לטוב ולרע, 'בופור' כמעט ואיננו עוסק בהחלטות הפוליטיות, ובדרך בה מלחמת ההתשה הזו נגרמה ונגררה – רק בצורה בה היא הסתיימה, עבור החיילים שהיו שם.

נפילה, נפילה.

הסרט נפתח בחורף, תחילת שנת 2000. יחד עם פצצות המרגמה מתחילות לרחף באוויר שמועות שבאביב תיסוג ישראל סופית, גם מרצועת הביטחון. למוצב צה"ל שעל הר הבופור, מבצר צלבני עתיק בדרום לבנון, מגיע זיו (אוהד קנולר) מהיחידה לסילוק פצצות. הוא פוגש את המפקדים – הקצין לירז (אושרי כהן), "קונטרול-פריק" שמחויב טוטאלית למערכת הצבאית, וחברו הסמל אושרי (אלי אלטוניו), שמשתדל למתן אותו. זיו פוגש גם בחיילים, קוריס הביקורתי (איתי טיראן), זיתלאווי הליצן, כפרה עליו (איתי תורג'מן), ואחרים.

יציאה, יציאה.

החיים בבופור מתנהלים תחת הפגזות יומיומיות. הקריאה היבשה "יציאה, יציאה" מושמעת בכריזה כל פעם שמזהים התצפיתנים ירי של החיזבאללה, וההודעה העוקבת, "נפילה, נפילה", באה אחרי הפגיעה. על רקע קולות הנפץ המהדהדים, מעבירים החיילים את ימיהם במנהרות בטון חלולות, ובעמדות תצפית מסוכנות. עכשיו, כשהם יודעים שבקרוב יעזבו, הם מתחילים לתהות: למה היינו כאן מהתחלה? ואם כבר החליטו שנצא, איך אפשר – כפי ששאל ג'ון קרי על וייטנאם – לבקש מאדם להיות האחרון שימות עבור טעות? החודשים עוברים, אש הטילים הקטלנית של האויב הבלתי נראה ממשיכה לגבות הרוגים ופצועים, וחבריהם הנותרים מרגישים שננטשו על ידי מדינה וצבא ששלחו אותם לבופור. מבולבלים, מתחילים החיילים להיערך לפינוי, ולפיצוץ המוצב.

בווום.

הדבר הראשון שבולט מתחילת 'בופור' הוא רמת ההפקה הגבוהה, שמעניקה לו חזות מציאותית. אולי חיילים קרביים ימצאו טעויות – יכול להיות, למשל, שמפקד המוצב לירז צריך רענון בפתיחת צירים, או שנדב והכלבה נמרושקה לא עובדים בדיוק לפי התו"ל של יחידת "עוקץ". אבל מבחינתי, הסרט היה מספיק קרוב למציאות. ניכרת תשומת הלב לפרטים קטנים, כמו עטיפות הממתקים ליד המוניטור של מערכות התצפית, או העובדה שהדמויות מזמזמות מדי פעם כמה מילים משירים ישראליים מדבקים. הצילום לוכד את הניגוד שבין חדרי המוצב הצפופים ליופי הפתוח של הרי לבנון (במציאות הסרט צולם בגולן, ומוצב הבופור שוחזר על מבצר נמרוד עבור ההפקה). בנוסף, יש שימוש אפקטיבי בשידורי הטלוויזיה משנת 2000 (בחלקם אמיתיים, ובחלקם מומצאים) שרואים החיילים, ובהם מופיעים עיתונאים אמיתיים כמו יעקב אחימאיר ואלון בן דוד. כל זה גרם לי להרגיש, למשך שעתיים וקצת, קרוב לחיילים שתקועים במוצב, ומנסים להיות אמיצים, למרות ידיים רטובות מזיעה ופה יבש מפחד.

נפילה, נפילה.

הדבר השני שעוזר להתחבר לסרט הוא תסריט שנותן לסיטואציה החזקה לעשות את העבודה, ומתמקד בהוויה של החיילים. גם כאן, יש דגש על אותנטיות: הדיאלוגים מתנהלים בסלנג צבאי ומתובלים בהומור ציני (כששואלים את אחד החיילים אם רצה להגיע לבופור או שזו הייתה טעות, הוא עונה: "רציתי להגיע, וזאת הייתה הטעות"). הסרט אמנם נכנע לכמה קלישאות (צה"ל לא מפיק לקחים: למרות שידוע שזה גורם מוות מספר אחת אצל חיילים בקולנוע, אחד החיילים מראה לחבר'ה תמונה של החברה שמחכה לו) אבל בסך הכול, 'בופור' ריאליסטי מאוד. מבין החיילים שאיתם מתחיל הסיפור, אי אפשר לדעת מי יסיים אותו בחתיכה אחת, ומי בחתיכות. זה משפיע, וזה מותח, אפילו שאחרי חצי סרט, זה גם מעייף ומקהה חושים. 'בופור' איננו "סרט מלחמה" במובן המקובל – אין בו קרבות, וככל שהזמן עובר, הרובים שבידי החיילים נראים יותר כמו קישוטים. בכלל, למרות שהמונח הזה בדרך כלל מתקשר לדרמות על ציירים אימפרסיוניסטיים גידמים ומיוסרים, 'בופור' הוא בעצם "סרט אווירה". אין בסרט הרבה עלילה, וגם הפסקול והצילום המונוטוניים תורמים הרבה להרגשה החזקה שהזמן במוצב עומד, תחושה שנשברת רק לקראת הסוף.

יציאה, יציאה.

מכיוון שהמצב הבסיסי שמתואר בסרט מותח ומזעזע, העיצוב מושקע והתסריט אמין למדי, משימתם של השחקנים והבמאי יוסי סידר היא לעבוד בהצלחה עם נקודות הפתיחה הטובות האלה, וזה מה שהם עושים. קל היה לחבב גם את דמויות המשנה, כמו שפיצר (ארתור פרדז'ב), שרוצה להיות מוסיקאי אבל לא בטוח שהוא טוב מספיק, או מאיר (דני זהבי) מההנדסה הקרבית, שמתלהב מיצירת פיצוצים גדולים. השחקנים שמקבלים הכי הרבה זמן מסך הם אלי אלטוניו כאושרי, ואושרי כהן בתפקיד לירז, ושניהם טובים. לירז, במיוחד, באמת נראה ומתנהג כמו קצין "מורעל", שרותח על מפקד האוגדה (אלון אבוטבול) כשהוא לא נותן לו ליזום פעולות התקפיות, מחשש לאבידות נוספות. מצד שני, כהן גם מראה איך כל הפייטריות הזו דופקת לו טוב-טוב את יחסי האנוש, ואיך לכל חייל יש גם רגעי אומץ, וגם רגעי הלם שבהם הרגליים שלו מתאבנות מרוב פחד.

בווום.

הקצב האיטי, שתורם מאוד לאמינות, הוא גם המגרעת העיקרית של 'בופור': אחרי שני שליש מהסרט, אתם בהחלט עלולים לרצות שיפנו כבר את החיילים וזהו. גם קצת מפריע כשהסרט מגלה נטייה קלה לדרמטיזציה, במיוחד ברגעי הסיום. באמת הייתם עומדים ומסתכלים איך הר שלם מתפוצץ, ומחכים שהוא ייפול לכם על הראש? אבל בבסיסו, 'בופור' הוא סרט חזק, מעיק, קודר ולעיתים מרגש. הוא מספק תיאור משכנע של חיילי צה"ל בלבנון בשנת 2000. והוא מבהיר היטב את המשמעות של 'יציאה, יציאה' (המוות בדרך אליך), ו'נפילה, נפילה' (אם אתה עוד שומע את זה, קיבלת חנינה, לפחות עד הפעם הבאה).

תגיות: