אם מחשבים את ההכנסות הכוללות של כל הסרטים בהם הופיע, סמואל ל. ג'קסון הוא השחקן המצליח ביותר בהיסטוריה: הסרטים בהשתתפותו הכניסו 4 מיליארד דולר בארה"ב. זה לא שג'קסון הוא כוכב גדול יותר מכל אדם אחר אי פעם, זה פשוט שהוא משחק בכל כך הרבה מאדרפאקינג סרטים. הוא הופיע בסרטים מצוינים וגם בזבל, בשוברי קופות ובסרטים זעירים, בתפקידים ראשיים ובתפקידים משניים, אצל טרנטינו וב'נחשים על מטוס'. אז למרות שהוא כביכול השחקן המצליח בעולם, סרט חדש של סמואל ל. ג'קסון הוא לא בדיוק ארוע שבגללו יעצור העולם את נשימתו.
ואכן, רוב העולם לא ממש שם לב שיצא השבוע לאקרנים 'Lakeview Terrace', שתפס את המקום הראשון, במפגן של ספטמבריזם, בעזרת 15 מיליון דולר בלבד. בסרט, ג'קסון באמת מגלם לשם שינוי באד מאדרפאקר, במובן של "רע": שוטר שממרר את חייהם של שכניו, זוג רבגוני מדי לטעמו. הוא קיבל משיכת כתפיים גלובלית מהמבקרים: בסיידר, לכל היותר. בהחלט לא משהו לכתוב עליו הביתה. זהו שיפור משמעותי לבמאי ניל לביוט, שהיה פעם אלטרנטיבי ומבטיח ואז עשה את 'איש הקש', משום מה.
'לקרוא ולשרוף' של האחים כהן איבד השבוע 41% מהכנסותיו, ובכל זאת לא ירד רחוק יותר מהמקום השני, עם 11 מיליון דולר. שאר הסרטים, החדשים והישנים, נמצאים מתחת לקו ה-10 מיליון. ספטמבר, נו.
את המקום השלישי ואת תואר הסרט הנקטל ביותר של השבוע תופסת הקומדיה הרומנטית 'החברה של החבר הכי טוב שלי' עם דיין קוק, אלק בולדווין, ג'ייסון ביגס וקייט האדסון (אאוץ'. אם יש צוות שחקנים שזועק "קומדיה רומנטית גרועה", זה הצוות. רק היה צריך להוסיף את דיאן קיטון בתור אמא כפייתית ומעצבנת כדי להשלים את התמונה). העלילה היא מהנדושות בתולדות הז'אנר: ג'ייסון ביגס מבקש מדיין קוק לקחת את האקסית שלו לדייט מהגיהנום, רק כדי לגרום לה להבין כמה הוא בעצם היה נפלא ביחס לכל גבר אחר בעולם. ואני לא צריך לפרט מה קורה בהמשך. הסרט הזה לא הוקרן רשמית למבקרים, וכרגיל במקרים כאלה, הביקורות שהתפרסמו בכל זאת מסבירות למה. סרטים בז'אנרים אחרים יכולים לפחות להיות גרועים באופן מעניין; קומדיות רומנטיות גרועות הן גרועות באופן משעמם לגמרי. אפילו הקטילות לא משעשעות.
במקום הרביעי נמצא סרט האנימציה 'איגור', סרטו הראשון של אולפן אנימציה צעיר בשם אקסודוס. זהו סיפורו של אחד מאותם עוזרים נאמנים למדענים מטורפים, שתמיד יש להם גיבנת, הם תמיד אומרים 'Yes Master', ותמיד קוראים להם איגור, משום מה. הרעיון (שנגנב מטרי פראצ'ט) נשמע משעשע, העיצוב (שנגנב מטים ברטון) חמוד, רשימת המדבבים (ג'ון קיוזאק, ג'יי לנו, סטיב בושמי, ג'ון קליז ועוד) מכובדת כרגיל, ובכל זאת משום מה משהו כאן לא דפק כמו שצריך, ועל כך מסכימים המבקרים המקטרים קלות, והקהל שנעדר. 8 מיליון דולר הם פתיחה קטנה עבור סרט אנימציה ממוחשבת.
הפוגה משגרת קיטורי המבקרים מספק 'עיר רפאים', הידוע גם כגרסה הקומית ל'החוש השישי'. ריקי ג'רביס, התסריטאי/שחקן של 'המשרד', עובר אירוע מוות מוחי, וכשהוא חוזר לחיים, הוא מגלה שהוא פתאום רואה אנשים מתים, וכמנהגם של מתים הם לא עוזבים אותו בשקט אלא מנסים להשתמש בו כדי להתערב בעניינם של החיים. המפתיע בקשר לסרט הזה: הוא טוב. על פי מרבית המבקרים, לפחות. מה עושה סרט טוב באמצע שממת ספטמבר? לא ברור. מה שבטוח הוא שמבחינה מסחרית 'עיר רפאים' כשל. 5 מיליון דולר הביאו אותו, אפילו בשבוע החלש הזה, למקום השמיני בלבד.
העשיריה המובילה מורכבת השבוע מתשעה סרטי-ספטמבר אומללים למדי, ואחד להיט שובר-שיאים – 'האביר האפל', שמבלה שבוע עשירי בעשיריה המובילה, אם כי עכשיו כבר אפשר לראות שהוא נמצא בדרך החוצה (מקום תשיעי). טריוויה משעשעת: ההכנסות הכוללות של 'האביר האפל' (522 מיליון דולר) הן יותר מפי שניים וחצי מהכנסותיהם הכוללות של כל שאר הסרטים בעשיריה ביחד.
בשבוע הבא: אקשן עם שיה לה באף ב'Eagle Eye'/'לכודים ברשת', רומנטיקה עם ריצ'רד גיר ב'לילות ברודנטה', ודרמה מלחמתית היסטורית עם ספייק לי ב'Miracle at St. Anna'.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד היום, במיליוני דולרים.
האם ע-כ-ש-י-ו האביר עבר את המיליארד?
יודיעו לך כשזה יקרה
לגבי "לילות ברודנטה", אני שוקל ברצינות לשרוף כל קולנוע שמתכוון להקרין את הסרט, כצעד מונע למען שלום הציבור. הסרט הזה כל כך קלישאתי שאפילו הקלישאות מ"הונאה" ו"איים אבודים" יושבות עם מבט נגעל וצועקות לו בוז.
ברוכים השבים!
התגעגענו
גם את הפינגווין, או משהו. לא אמרתי את זה. רק ש… התגעגענו, זה הכל.)
(לא שלא
מי יכול להסביר לי את התופעה?
על פי מדד הטומטומטר, "לקרוא ולשרוף" מקבל 79%, שזה ציון מכובד למדי. כאשר מסתכלים על הציון של "המבקרים הנבחרים" בלבד, לעומת זאת, הציון צונח ל-56%.
אמנם בד"כ יש פער מסויים לפה ולשם בין המדד הכללי למבקרים הבכירים, אבל פער כזה לא ראיתי עד היום. בעצם, בפעם הקודמת בה ראיתי פער דומה, זה היה ב"ביג ליבובסקי" עם 77% בטומטומטר הכללי ו-58% במדד המבקרים הגדולים.
מישהו יכול להסביר לי את התופעה, או לפחות להעלות השערה מה יש בסרטים של האחים כהן שגורם לכך ש"סתם" מבקרים יאהבו את הסרטים שלהם, אבל אלו שכותבים בעיתונים הגדולים לא?
מי יכול להסביר לי את התופעה?
אף פעם לא הבנתי מה מיוחד ב"מבקרים נבחרים" (חלקם טובים, חלקם זבל) ולכן לא אוכל לענות לשאלתך, אבל אולי דעתי האישית על האחים כהן מצביעה על כיוון מסוים:
האחים כהן הם במאים מוכשרים מבחינה טכנית, אבל הם פחות או יותר עושים את אותו סרט כל הקריירה שלהם. הנושאים הם אותם נושאים, האווירה אותה אווירה, הדמויות אותן דמויות. בנוסף, יש בסרטים שלהם משהו מעט פופוליסטי ואפילו שטחי, כאילו הם לא לוקחים את יצירותיהם עד הסוף, על מנת להישאר רלוונטיים לקהל הרחב.
אם המבקרים הנבחרים הם המבקרים הטובים והמנוסים יותר, משמע הם ראו יותר סרטים והם בעלי טעם הרבה יותר מגוון מהמבקר הרגיל, אולי הם מרגישים משהו דומה. רוב השאר כנראה חושבים שהם מקבלים יצירות "אומנותיות" יותר מהסרט האמריקני הממוצע, ולכן נוטים לתת ציון יותר גבוה.
הייתי יכול להסכים עם התיאור הזה של האחים כהן
אילולא "ארץ קשוחה". מצד שני, אני מאמין שאותו גם "המבקרים הנבחרים" אהבו.
לא בגלל זה ''ארץ קשוחה'' נחשב אנטי-פופוליסטי
הרי כבר אמרתי שהסוף לא מפתיע בכלל, למי שבאמת הסתכל על תחילת ואמצע הסרט. אני אפילו מצאתי אותו משעמם. אם הקהל הרחב (מה שזה לא יהיה) הופתע מהמשחקים הפורמליים בסרט, זה לא עדות לאנטי-פופוליזם אלא בדיוק להפך.
מה אתה מגדיר כפופוליסטי?
(פסקה מתפלספת)
הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהסרט. מן הסתם, הבמאי חושב גם על הצופים ועל איך הסרט ישפיע עליהם. כשסרט יוצא לקולנוע, ברור שתהיה בו התחשבות בתגובה של הקהל. גם אם הוא מוצג באיזה פסטיבל נידח, או יוצא ישר לדויד. הצופה הוא חלק מהתהליך. אם ללכת על מטאפורה קצת נדושה, אם עץ ביער נופל, האם הוא משמיע קול? אם במאי מצלם סרט בלי לחשוב על הצופה, האם באמת יצר סרט? בשביל מה בכלל לעסוק בדברים כמו עריכה, או צילום, אם לא חושבים על התגובה של מי שיחשף למוצר המוגמר.
(מכאן, תגובה שיותר קשורה לדיון)
אני בערך מבין את הכוונה שלך, אבל האחים כהן באמת לא מתאפיינים בהתחשבות בקהל, כמו בדרישות הסרט עצמו. הסוף של "ארץ קשוחה" לא מפתיע למי שקרא את הספר, אבל הצורה בה הוצג (בלי קשר לתוכן) היא מאוד לא שגרתית בעולם הקולנוע.
מה אתה מגדיר כפופוליסטי?
לא קראתי את הספר, כך שחוסר ההפתעה לא נובע מזה. הצורה בה הסרט בנוי אולי אינה שגרתית בקולנוע *ההוליוודי*, אבל בכל אופן הביקורת שלי על הסרט לא נשענת על כמה המבנה שלו מקורי.
אלא, הבעיה המרכזית ב"ארץ קשוחה" היא שכל דבר שבו – מבנה העלילה, קצב העריכה, הדמויות וכו – צועק "תקחו אותי ברצינות! אני עמוק! זהירות: מטאפורות!" אבל ברגע שאתה באמת לוקח אותו ברצינות, אתה מגלה שאין הרבה מעבר ליומרה. הניסיון להפתיע (שכפי שאמרתי הוא צפוי אחרי תשומת לב לפורמליזם של הסרט) הוא רק עוד דוגמא לניסיון (הכושל) של הבמאים "להגיד משהו".
טעם וריח
סתם כי לא קראתי את הספר.
ממש לא פופוליסטי
אפשר לומר הרבה דברים, לטוב ולרע, על האחים כהן. אני בהחלט לא מסכים עם זה שהם מנסים להישאר רלוונטיים לקהל הרחב. אמנם הם לא מגיעים לביזאריות האובר-מופשטת של דיוויד לינץ', אבל יש באמתחתם סרטים ("ארץ קשוחה" בראשם) שמוציאים את רוב הצופים מתוסכלים או מבולבלים, כאשר הסיפור לא מסתיים בצורה לה מצפים. גם "לקרוא ולשרוף" הקליל יחסית, לא פונה לקהל הרחב, למרות אוסף הכוכבים שבו. גם הפעם, יש בסרט תפניות שיהיה סנל"ל לגלות והסצנה האחרונה היא כהנית להפליא.
אני מסכים שהאחים נוטים ליצור סרטים שדומים זה לזה בעיסוק שלהם במוסר משובש ובהליכה מעבר לנקודת האל-חזור. לעומת זאת, האופי של הסרטים עצמם מאוד מגוון, גם בעיצוב הדמויות וגם באופי ובקצב של כל סרט.
אני לא יודע על סמך מה מגדירים את המבקרים הנבחרים. אני מניח שזה קשור לוותק ולהערכה מצד הקוראים. אולי זה גם קשור לעיתון/אתר בו הם כותבים. בכל אופן, טעם מגוון איננו מאפיין. יכול להיות מבקר בכיר שאוהב רק קולנוע אירופאי איטי שבו כל השחקנים משמיעים קולות של סוס. לעומתו, יכול להיות איזה בלוגר מחוצ'קן שיש לו תובנות מעמיקות גם על "זה ייגמר בדם" וגם על "10,000".
מי יכול להסביר לי את התופעה?
מה שמיוחד (או יותר נכון מייחד) את המבקרים הנבחרים זה קריטריון אחד פשוט: התפוצה של העיתון בו הם כותבים. המבקרים "הנבחרים" הם אלו שכותבים בעיתונים הגדולים שמתפרסמים בתפוצה הרחבה ביותר: מגאזינים ארציים ועיתונים של הערים הגדולות בארה"ב. כל השאר כותבים בעיתונים קטנים יותר, מקומונים, בלוגים וכדומה. זה לא אומר בהכרח שהם מבקרים "טובים יותר", אבל כשיש פער כזה זה אומר שכניראה יש סוג של מחנה משותף בין אלו שמגיעים להיות מבקרים בעיתונים רחבי תפוצה.
ולגבי האחים כהן, לחלק ממה שכתבת אני מסכים ולחלק ממש ממש לא. יש קו משותף בין כל הסרטים של האחים כהן שאולי גורם לך לתחושה ש"הם עושים את אותו סרט בכל הקריירה שלהם" – יש להם את טביעת האצבע הייחודית שלהם שאתה יכול לאהוב או לא לאהוב אבל קשה לפספס, סוג של אידיוסינקטיות שמורגשת בכל הסרטים שלהם.
הדמויות הן לדעתי ממש לא אותן דמויות, ויש מגוון מאד רחב של דמויות בסרטים השונים שלהם, אבל המשותף הוא אולי ההסתכלות שלהם על הדמויות. הם תמיד מסתכלים על הדמויות מהצד, אולי אפילו קצת מלמעלה, וזה תורם אולי לתחושה של ריחוק ובעיני חלק מהצופים זה אולי ניראה כמו שטחיות, ומה שעוד תורם לתחושה שהם "לא לוקחים את הסרטים שלהם עד הסוף" זה העובדה שהם אף פעם לא לוקחים את הסרטים שלהם לגמרי ברצינות, וזה לא קשור לדעתי לניסיון להישאר רלוונטיים לקהל הרחב.
כפי שכתבתי במקום אחר בדיון הזה, אני נמנה על אלו שאוהבים את האחים כהן, ואין בזה שום קשר לתחושה שאני מקבל משהו "אומנותי", אלא לזה שאני מקבל סרט שהוא מצד אחד מהנה ומצד שני לא מרגיש כמו משהו שמזלזל באינטליגנציה שלי. אני אוהב את ההומור המקאברי שלהם, את העלילה המעט קווירקית, את השנינות, את היכולת שלהם להדריך שחקנים ולהוציא מהם דברים שונים ואפילו מפתיעים במשחק שלהם.
אני מבין גם את הסיבות לא לאהוב אותם – בגלל התחושה של קצת ריחוק מהדמויות ומחסור בדמויות שממש אפשר להזדהות איתן, ובגלל שאלו לא סרטים "עמוקים" שמשאירים אחריהם איזה מסר חזק ועמוק להרהר עליו לאחר הסרט, אלא שלי זה לא פוגם בהנאת הצפיה.
האמת היא שזה נתון מעודד
אם "לקרוא ולשרוף" דומה ולו במעט לליבובסקי, הרי שהפער מעיד על תגי האיכות המובהקים שמבקרים ממוסדים ו"מכובדים" (וקרתנים) מצפים להם מקולנוע, כמו עיסוק כבד ראש בסוגיות פילוסופיות, עגמומיות ופסימיזם (ע"ע "ארץ קשוחה") וחוסר היכולת שלהם להבחין ביצירת מופת וירטואוזית ונדירה המונחת מתחת לאפם אם היא לא דרמטית, כבדה, ומאכילה את הקהל דילמות מוסריות בכפית. לעומתם, ישנם המבקרים הקטנים, הבלוגרים, נציגי הפילם-באף הפשוט, שבדרך כלל נוהים אחרי קאלט סמי-קומי ביזארי מהזן הכהני, ולפעמים פשוט מבינים יותר טוב מאיברט והחבר'ה.
מצד שני, הטריילר של "לקרוא ולשרוף" כל כך עלוב שיש סיכוי רציני שהפעם המבקרים הנבחרים צודקים.
''לקרוא ולשרוף'' מאוד שונה מ''ביג ליבובסקי''
להוציא את הסצנה האחרונה, שמתבססת על מוטיב חוזר בסרטים של האחים כהן, מדובר בסרט שונה לחלוטין. ליבובסקי הוא צבעוני, מצולם בידי רוג'ר דיקינס, עמוס פרטים ועוסק בדמות שכל מטרתה בחיים היא לא להשתנות. לקרוא ולשרוף הרבה יותר ריאליסטי במראה שלו, הצלם הוא עמנואל לובצקי וכל הסיפור מתבסס על שינויים גדולים בחיים (ניתוח פלסטי, עזיבת העבודה, משבר בנישואין וזה רק בעשר הדקות הראשונות).
מכיוון שדווקא ראיתי כבר את ''לקרוא ולשרוף''
אני יכול לומר שבגדול זו קומדיה טיפוסית של האחים כהן, לטוב ולרע, עם כל ה-quirks וההומור המקאברי המוכר של האחים. מי שאוהב את הקומדיות של האחים כהן, כדוגמת "ביג ליבובסקי", רוב הסיכויים שיאהב גם את זה. מי שלא אוהב את האחים כהן, לא יאהב גם את "לקרוא ולשרוף".
בתור מי שנמנה על הקבוצה הראשונה, אני יכול לומר שלדעתי זה סרט מאד מהנה. זו אמנם לא קלאסיקה שתזכר לדורות ולא סרט שיביא להם מועמדויות לאוסקר השנה, אבל אלו היו מבחינתי שעה וחצי מהנות שבהחלט נתנו תמורה למחיר הכרטיס.
לפי האחים עצמם,
התסריט ל"לקרוא ולשרוף" נכתב במקביל ל"ארץ קשוחה". אני מניח שהם היו זקוקים לקלילות של האחד בכדי לאזן את הכובד של השני (ולהפך).
זה אומר שהאולפן אקסודוס בצרות?
לפי מוג'ו, איגור עלה 30 מיליון, אז יכול להיות שזה יהיה הסרט הראשון והאחרון שלהם? למישהו יש מושג אם יש להם איזהשו גב כלכלי להישען עליו?
אני שואל, כי אני תמיד שמח לראת עוד אולפן אנימציה, וחבל לי לאבד אותם.
מוקדם מדי לקבור אותם.
לאקסודוס, על פי ימד"ב, כבר יש עוד שני סרטים בקנה (Bunyan and Babe שאמור לצאת ב-2009, ו-The Hero of Color City ב-2010). חוץ מזה, סרטי אנימציה, עוד יותר מסרטים רגילים, נוטים לעשות חלק גדול מהכנסותיהם ב-DVD, שלא להזכיר מרצ'נדייז,
ותקציב של 30 מיליון הוא צנוע למדי. 'איגור' כבר לא יהיה להיט, אבל סביר שהוא גם לא יפסיד כסף, לפחות לא הרבה.
אויייש איגור
אני נורא ציפיתי לסרט הזה, הוא נראה כזה מגניב…
התאכזבתי ממה שהיה כתוב בדוח"קו, ועכשיו כשראיתי את הטריילר החדש באתר הבנתי שכנראה יש סיבה לזה. אוף.
אחרי "קזינו רויאל" שהיה ארוך מאוד עם 144 הדקות שלו, הסרט החדש של ג'יימס בונד יהיה באורך של בסה"כ 106 דקות תמימות.
קצת מאכזב, לא? אני מקווה שלא הראו לנו את כל הסרט בטריילרים שלו..
http://www.aceshowbiz.com/news/view/00018518.html
נ.ב.: כן, וגם לא יהיה משפט המחץ "בונד, ג'יימס בונד". אבל זה כבר קטנוני, אז אני לא אתלונן.
א. אכן מאכזב. אני רציתי לפחות סרט של שעתיים.
ב. גם על "קזינו רויאל" אמרו שלא יהיה את ה"בונד, ג'יימס בונד". וכולנו יודעים איך זה נגמר.
השמועות האלה על ''קזינו רויאל'' שאתה מדבר עליהם
היו סתם שמועות סוג ד', כאלה שמוצאים בפורומים של ימד"ב ללא כל קישור. הפעם לשם שינוי יש קישור לאתר שהוא די מוכר.
רק *די*?
אם בנובמבר, יוקרן בארץ הסרט 'חיים מסתובבים' שבאנגלית מתעקש לקרוא לעצמו 'chaos theory' (מה הקשר? ברור שלדמות הראשית קוראים חיים). אז אם זה קורה, למה הסרט מ2007? למה כבר ראיתי אותו וכל מי שרצה ראה והוריד, עם כתוביות. ולמה להקרין אותו, אז, בעצם? אני יודע שיצא מבולבל. פשוט ההלם הכריע אותי.
מה זה הסרט הזה, לא שמעתי עליו בחיים, בטוח לא הורדתי אותו וספק שאם הייתי שומע עליו הייתי מוריד אותו, כתוביות או לא כתוביות.
במילים אחרות, לא כל מי שהולך לקולנוע הוא מישהו שמכיר סרטים שאינם בלוקבאסטרים או ש… ובכן – או שמוקרנים בקולנוע. במקרה הטוב מתעדכנים באתר הזה או באתרים אחרים – אבל עדיין רובם ככולם עוסקים בסרטים שבפועל *כן* מוקרנים בישראל. אם יחליטו להקרין אחד מסרטי הפוטבול או קומדיות יוצאי SNL שמדי פעם לא מביאים אלינו על אף הצלחות בקופות בארצות הברית – סביר להניח שהרוב יטעו לחשוב שזה סרט חדש יחסית, גם אם קראו איזה דוחק"ו נושן שהזכיר אותו.
מסרט שלא ידעתי על קיומו, הוא הפך בין רגע ל''שווה צפייה''.
מדובר באותו במאי שביים את 'כל מה שבחורה רוצה', ה-קומדיה של השנים האחרונות.
ובעניין השם,
לא יכלו לתרגם אותו פשוט ל'תאוריית הכאוס', כיוון שכבר היה ת'סרט ההוא ('chaos') עם ג'ייסון סטטאהם, ווסלי סנייפס, ראיין פליפה והטוויסט המצחיק שתורגם ל'תאוריית הכאוס', וגם אותו בזמנו לא יכלו לתרגם פשוט וכמצופה ל'כאוס' כי כבר היה ת'סרט הצרפתי המוערך ההוא (נו, זה עם הזונה) שיצא בארץ תחת השם הזה.
כמה עובדות על שחקנים
קודם כל – האם המספרים לגבי סמואל וכו' הם רק לגבי ארה"ב? בדקתי בTop Actor By Total Box Office Gross of all Movies – וזה לא כתוב בפירוש.
בכל אופן היה לי רעיון וניסיתי לברר אותו ועלה בידי כך:
Robbie Coltrane – הסרטים בהם הוא השתתף הרוויחו בסך הכל – בעולם – למעלה משישה מליארד (כ6.160)!
הוא התתף ביותר מ20 סרטים, מהם לפחות תשע הרוויחו למעלה ממאה מליון בארה"ב. (למשל: Van Helsing – OCEAN'S TWELVE – The World Is Not Enough Message in a Bottle – GoldenEye ).
בארה"ב הסרטים בהם הוא השתתף הרוויחו – למעלה משני מליארד דולר.
ולמרות זאת הוא לא מופיע ברשימה המכובדת הנ"ל…
וכך גם השחקנית Maggie Smith.
סך הכל הרווחים בכל העולם של הסרטים בהם היא השתתפה הם: קרוב לחמישה וחצי מליארד דולר (לפחות 5414 מליון דולר).
סך הכל הרווחים בארה"ב: יותר משני מליארד דולר (לפחות 2100 מליון דולר).
וגם היא לא מופיעה ברשימה…
איך זה?
המספרים לפי הטבלה הזאת:
http://the-movie-times.com/thrsdir/actors.mv?actors+ByTG
והם מתייחסים לארה"ב בלבד.
ברור שכל שחקן שהשתתף בסדרת הארי פוטר נכנס אוטומטית למקום גבוה למדי ברשימה, אבל כנראה שעורכי הרשימה לא באמת ספרו כל שחקן בכל תפקיד בכל סרט, אחרת רובי קולטריין, למשל, באמת היה צריך להיות ברשימה. דניאל רדקליף הוא השחקן המצליח ביותר אי פעם מבחינת ההכנסות הממוצעות לסרט, רק משום שהוא הופיע בסרטי הארי פוטר וכמעט בשום דבר פרט להם.
א-הא! (או הארי פוטר והרבה מאד כסף)
אכן מגניב שלקח לך 12 דקות לעלות על הפואנטה – המאד שקופה כנראה…
(ניסיתי להיות קצת שנון אבל זה באמת היה נסיון עלוב למדי).
בכל אופן יש כאן נקודה חשובה לדעתי. ישר כשראיתי את המספר של סמואל וכו' חשבתי על הארי פוטר. ובאמת לפי החישוב שלי סה"כ הסרטים עד כה הרוויחו 4.484 מליארד בעולם ו1.41 בארה"ב. מכיוון שהסכומים שהסרטים הרוויחו די עקביים:
הסרט – בעולם – (בארה"ב) – [פתיחה]
אבן החכמים: 976 (317) [125]
חדר הסודות: 878 (261) [88]
האסיר מאזקבן: 795 (248) [93]
גביע האש: 896 (290) [102]
מסדר הפניקס: 938 (292) [77]
ממוצע לסרט: 896 (281) [90]
שים לב שהיתה ירידה בהכנסות מסרט לסרט עד השלישי ואז עליה בחזרה!.
אפשר די בבטחון לצפות כמה יהיו הרווחים על שלושת (!) הסרטים האחרונים: 896 מליון בעולם, 281 בארה"ב ופתיחה של 90 מליון.
כמובן שהכל עלול להשתנות – אם המשבר הכלכלי בעולם ימשיך או אפילו יתגבר יתכן שלאנשים יהיה משהו יתר טוב לעשות עם הכסף מאשר לראות עוד סרט של ה"פ. מצד שני יכול להיות גם ההיפך. כך או כך הצפי הסביר אם כן לשמונת הסרטים הוא:
7.2 מליארד דולר בעולם ו2.248 בארה"ב.
(מספר די מדהים ומעורר מחשבה. מעניין אם יש סיכוי לעוד סדרת סרטים עם סכום כזה).
מה שאומר שכל שחקן ששיחק בכל חמשת הסרטים יש לו כבר ברקורד סרטים שהרוויחו 1.41 מליארד ואם הוא ימשיך לשלושת האחרונים אז סביר שהוא יגיע כאמור ליותר משני מליארד.
אפשר לומר שלטבלה לא נכנס "כל אחד". אבל אם כל הכבוד דניאל רטקליף, רופרט גרינט ואמה ווטסון הם השחקנים הראשיים. ומכיוון שאני מניח שהם ימשיכו לשחק, ויש להניח שאפילו באי אלו שוברי קופות, אזי דרכם אל מקום מכובד מאד מובטחת. כשמונים סרטים בטבלה הנ"ל לא כל סרט שסמואל משמו שיחק בו הוא היה שחקן ראשי. ברוב לא. כך שגם מי ששיחק את ג'ייני, גרג ופורג' דראקו, נוויל וכו – שממלאים תפקיד משני אבל מרכזי – אם הם יצליחו בקרירה הקולנועית זה אותו כנ"ל. שלא לדבר על רובי קולטרן (כתבתי נכון?) שגם בה"פ הוא יחסית מרכזי, והוא היה שחקן ראשי בלא מעט סרטים. ומגי סמית ממה שהתרשמתי אפילו יותר ממנו.
מה שמוזר זה שמכולם היחיד שנכנס לטבלה שם הוא אלן ריקמן.
בכל מקרה נראה לי שכדאי מעתה יהיו כל הטבלאות הללו בכותרת: [לא כולל ה"פ]… כי אחרת חצי מהטבלה תהיה מלאה בשחקני ה"פ לשעבר.
האביר האפל
אם כבר אני משועמם (לא ממש, יותר נכון נכנס לי ג'וק), אז באטמן מראה סימנים מעודדים. כל שחקן ששיחק בו – ובעיקר כריסטיאן בייל – יש להם כבר 1.3 מליארד בעולם ו725 בארה"ב. עוד שלושה ארבעה המשכים מוצלחים ומקומו מובטח. מצד שני – בניגוד הארי פוטר, הסרטים של באטמן צריכים להיות באמת טובים כדי באמת להצליח… אז לא בטוח שיש כאן איזו סכנונת לה"פ.
ועוד תובנה. שמתי לב למקומו הגבוה יחסית של אורלנדו בלום, ופתאום תפסתי שהוא שיחק גם בשר הטבעות (2.9 בעולם 1.033 בארה"ב), וגם בשודדי הקריביים (2.68 בעולם ו1.037 בארה"ב). ולכן הוא מתחיל עם סרטים בשווי 2 מליארד בארה"ב (ולמעלה מחמישה וחצי מליארד בעולם). והוא במקום 11 בטבלה! ואילו ג'וני דפ חמש מקומות אחריו – למרות שהוא השתתף בפי שניים סרטים (32 לעומת 14) והוא הרבה יותר מוכשר ממנו ושולתתת!!! מה שנקרא אין צדק בחיים. ולמה? כי ג'וני דפ היה רק בטרילוגיה משוגעת אחת ואורלנדו בשתיים.
כלומר יש שלושה דרכים להגיע לאחד מחמש עשרה המקומות הראשונים:
1. לעבוד כמו חמור בשבעים ומשהו סרטים, במשך שלושים שנה.
2. להשתתף לפחות בשני טרילוגיות מוצלחות שיש בהם הרבה ק'ופים (שלוש זה כבר חמשת המקומות הראשונים)…
3. להיות שחקן מתמיד בהארי פוטר.
אבל השאלה היא למה זה משנה.
אני מניח שכל אדם נבון בהוליווד לא מסתכל על הטבלה הזו מחוץ להקשרה, ויודע שבעוד שג'וני דפ (נגיד) הוא כוכב שמביא קהל, לאורלנדו בלום (נגיד) היה את המזל להשתתף בסדרות הנכונות.
במלים אחרות, הטבלה הנקייה לא אומרת הרבה.
נא לא לקלקל!...
אתה כמובן צודק… אבל אתה מתבקש לא לקלקל את המשחק. חוץ מזה באמת לא ברור לי מה הקריטריונים למי שמופיע בטבלה הזו ומי שלא. אני התרשמתי למשל שמגי סמית היא שחקנית רצינית, ובכ"ז היא לא מופיעה שם. ואלן ריקמן כן, וממש לא ברור לי למה ככה. ומצד שני זה סתם מעניין שה"פ הולך להזניק לשם נבחרת רצינית.
אבל בכ"ז אני חושב שיש לזה משמעות מסויימת מעבר לטריוויה. לא כ"כ מצד הכסף אלא מצד "השם" של שחקן. אני לא יודע איך אפשר למדוד את הנוכחות של שחקן בתודעת הקהל. אבל ברור ששחקן שמופיע בסרט שמרוויח 800 מליון דולר בעולם יותר ידוע מאשר מי שמופיע בסרט שמרוויח 20 מליון. וכך כל השחקנים שבתפקידים המרכזיים בה"פ קיבלו חשיפה מאד משמעותית. אם כי אינני יודע אם זה באמת משפיע על קרירה של שחקן אם הוא היה בסרט שהרוויח 100 מליון או חצי מליארד. נראה שבשלב מסויים זה לא כ"כ משנה.
בכל אופן הנושא השלישי שאני לפחות הרווחתי מהסיפור הזה הוא להבין כמה התופעה של ה"פ חריגה, וכמה אין כמעט סיכוי להשתוות אליה. ע"ע באטמן. למרות שאת ספרי ה"פ אני רואה כקלאסיקה מהדרגה הראשונה, הסרטים הם בהחלט בינוניים לגמרי. וע"ע באטמן מצד אחד ונרניה מצד שני שנראה לי שכל סדרה/טרילוגיה אחרת צריכה להיות באמת טובה כדי להצליח. ולה"פ מספיק להיות בינוני והוא יגרוף מה-שלא-יהיה את ה800 מליון שלו. והרעיון הגאוני לפצל את הסרט השביעי לשניים ולהבטיח בכך רווח כפול לאותו סרט (מעבר לעובדה שאני אהנה מסרט באחד של ה"פ באורך שמתאים לעלילה). ועדיין כולם יגיעו אליו כמו טאטאלאך (או משהו כזה). יתלוננו אחר כך אולי אבל יראו הכל.
וכמה ממוזל כל שחקן שנכנס לסידרה, בעיקר הצעירים שזו רק התחלת הקרירה שלהם (והתחלה נאה).
וסיכם זאת יפה אבא וויזלי (הנסיך חצוי הדם):
"כל מה שאני יכול להגיד זה שלמשפחת וויזלי היה מזל גדול ביום שבו רון בחר להתיישב בתא שלך ברכבת האקספרס, הארי".
הארי פוטר לא כזה חריג.
קיימות כמה סדרות שכל סרט בהן יהיה סופר-מצליח מעצם היותו חלק מאותה סדרה: ספיידרמן, שודדי הקאריביים, שר הטבעות, מלחמת הכוכבים וכו'. סדרת הארי פוטר חריגה רק מבחינת האורך שלה: רוב הסדרות האלה הן לא יותר מטרילוגיות, ולהארי היו כבר חמישה סרטים ועוד שלושה בדרך.
הארי פוטר לא כזה חריג.
אבל אני חושב שהכמות כאן משנה מאד. שודדי הקריביים ושר הטבעות היו שלושה סרטים טובים. הארי פוטר הם סרטים בינוניים. בשה"ק במיוחד זה ניכר שהסרט הצליח בזכות עצמו כי אין ספר. גם שר הטבעות משום שהוא ספר מלפני ארבעים שנה ברור שהוא הצליח כי הסרט היה מוצלח. לעומת זאת ה"פ מצליח כי זה הארי פוטר.
בנוסף לכך – נניח לגבי שה"ק – אתה רוא המצב שזה ימשיך עוד שני סרטים? שלושה? זה מאד קשה כי כל סרט יצטרך להוכיח את עצמו. בבאטמן ראינו שהיו כמה סרטים ככה-ככה עד שבא במאי רציני והביא משהו אחר. לגבי נרניה – אתה בעצמך נוהג להספיד את הסדרה ובכלל את תחום הפנטסיה המופצץ… הצלחתו המוגבלת ש הנסיך כספיאן מסכנת את ההמשך. וכו'. והמצפן המוזהב שמקרתע (הגם שלכולם אני מאחל שבכ"ז ימשיכו הלאה). וברור שהם שמחו עם חצי מזה.
היכולת של ה"פ למשוך שמונה סרטים עם 850 מליון לסרט +/- 50 מליון – אני חושב שזו תופעה מופלאה מאד.
לגבי מלחמת הכוכבים אני באמת לא יודע איפה זה עומד אבל נראה לי ששוב מדובר בהוכחה לטובת ה"פ. מעבר לטרילוגיה הראשונה שהיתה תופעה זה לא משהו (ועל מטריקס לא כדאי לדבר…).
כמובן שסרטי שר הטבעות מנצחים בגדול
אבל שני סרטי שודדי הקאריביים האחרונים נופלים בהרבה מסרטי הארי פוטר (למרות שהם אולי משתווים באיכותם לשני הסרטים הראשונים, של כריס קולומבוס). סרטי הארי פוטר בינוניים, וההמשכונים הקאריביים גרועים. אם כבר, הפליאה היא שטרילוגיות הקאריביים הרוויחה כל כך הרבה, ואם זה בשל נוכחותם של דפ ובלום הרי שזה מרשים הרבה יותר מה'הישגים' של ראדקליף, גרינט וווטסון, שהם כולם שחקנים בינוניים ומטה שהתמזל מזלם ליפול לתוך מכונת כסף.
את מזלזלת קצת בשה''ק.
ושה"ק, בשביל להכניס קצת פרופורציות, הוא אחד מהסרטים הבודדים שזכו למיליארד דולר ברחבי העולם.
ההצלחה העתידית של חבורת הארי פוטר ממש לא מובטחת
קודם כל – כי שום דבר בחיים לא בטוח מלבד המוות.
שנית – הם בקבוצת סיכון מאוד גבוהה. ילדים כוכבים כמעט אף פעם לא מצליחים להחזיק קריירה אחרי שהם כבר לא ילדים/ בני נוער.
זה אמנם קורה, אבל נדיר למדי.
אני דווקא חוזה לאמה ווטסון עתיד מזהיר.
לשאר… לא כל כך.
למה?
כל פעם שיוצא לי לראות סצינה מאחד הסרטים אני נזכרת מחדש שהמשחק שלה לא משהו בכלל – הכל כל-כך דרמטי והיסטרי איתה. בסרט הרביעי בכלל השתגעתי ממנה, חצי מהזמן היא היתה עם דמעות בעיניים, בין אם זה התאים לסיטואציה או לא.
יכולת לבכות =/= משחק טוב
אני דווקא חוזה לאמה ווטסון עתיד מזהיר.
בינתיים השחקן היחיד שממש שמעתי עליו שלא בהקשר של הארי פוטר היה דווקא דניאל רדקליף, שאפילו זכה לביקורת חיובית (?!)
הוא היה בסדר גמור
בסרט שבו הוא גילם את בנו של הסופר רודיארד קיפלינג, שאת שמו העברי אני לא מכיר (My Boy Jack).
בני ג'ק
תודה.
אז אתה - דווקא - מסכים בדיוק עם כל מה שאמרתי.
לא *כל* הילדים הכוכבים דועכים ונעלמים. חלקם דווקא מצליחים להישאר על המפה.
ואני, אגב, חוזה לג'ינג'י עתיד.
כמה כריזמה שהילד הזה גידל על עצמו!
אני לגמרי בעד רופרט.
אבל יש לי גם הרבה תקווה בנוגע לעתידם של מתיו לואיס ואוונה לינץ' (נוויל ולונה). הם לגמרי קורעים לדן ולאמה את הצורה מבחינת איכויות משחק, מגיע להם להצליח.
מסתבר שגרינט שיחק בסרט שנקרא ''Driving lessons''
גיליתי את זה רק לפני יומיים כשהסתכלתי על הפילמוגרפיה שלו. מוזר שזה באמת לא התפרסם ולא דיברו על זה בכלל.
ההצלחה העתידית של חבורת הארי פוטר ממש לא מובטחת
יש כאן כמה בחינות. קודם כל מצד הטבלה המדוברת, לא נדרש מהשחקן להיות משהו. מספיק שהוא ישתתף בסרטים "הנכונים" מבחינת בלוק-באסטריות. או במקרה של סמואל משמו – להשתתף בלי חשבון בכל סרט שאפשר ומדי פעם גם לפול על משהו גדול ומדי פעם לא.
ולכן לענייננו – כל שחקן שעבר את כל סדרת ה"פ – אני בטוח שתהינה דלתות רבות שיפתחו לו, ולו רק בגלל שהוא היה "נוולי לונגבוטם" או "דראקו מאלפוי" זה כבר מספיק טוב לתפקיד בינוני בהרבה מאד סרטי נוער/ילדים. ושחקן שימשיך הלאה וישחק בעוד עשר סרטים בעשר – עשרים השנים הקרובות, יכול בקלות לעלות עוד קצת ולצבור קרדיט בטבלה הנ"ל.
דן רטקליף – למרות הטענות נגד יכולת המשחק שלו הוא מנסה להתקדם. הצגת התאטרון שלו וכו'. ולדעתי בלי קשר ליכולת המשחק שלו היותו הארי פוטר זה כרטיס מספיק טוב לעשרות סרטים שהוא רק יצטרך לבחור ביניהם.
אתה ממש מפספס את הנקודה
זה לא עניין של סרט "משהו" או "לא משהו".
תסתכל על מאקולי קאלקין (מי?), היילי ג'ואל אוזמונט (איפה?) ואפילו דאקוטה פאנינג ואלייז'ה ווד, לצורך העניין.
פעם כוכבות מוקדמת היתה כמעט הבטחה ודאית למוות טראגי טרום גיל 30, והיקשרות בסמים, אלכוהול ותאונות.
היום הם מתים פחות – אבל הם לא מצליחים יותר.
ילדים/ נוער מצליחים נוטים להפוך למבוגרים מובטלים, אנונימיים והז-בינים למיניהם.
עובדת חיים מצערת שכזו.
אני חושב שזה עניין של אופנה יותר מאשר של גיל
תסתכלי על ג'ודי פוסטר וכריסטיאן בייל כדוגמאות הפוכות.
אבל הנקודה שלי היא שגם במקרה של כוכבים בוגרים יש כאלו שנמצאים בכל סרט בעשור מסוים, ונעלמים לחלוטין בעשור שלאחריו. תמיד תהיתי ממה זה נובע – סכסוך עם המלהקים, מוניטין דפוק שיצא להם בתעשייה, סתם מזל רע או משהו אחר.
מכיוון מקצועי
יכול להיות שנמאס להם. בלהיות בקולנוע יש שני צדדים, יש את עצם המשחק ויש את ה"כוכבות". ואני מקווה לחשוב שיש כאלה שמרגישים שזה לא מתאים להם והם מיצו את העניין ממשיכים הלאה בחיים.
יש כמובן כאלה שזה יהיה חבל אבל גם להם מותר להגיד די ולרדת מהרכבת הזו לעבור לפאזת חיים אחרת.
עוד משהו, רציתי להגיד שנראה לי שסרטי הארי פוטר הם קצת שונים מכמה בחינות. ראשית זה לא סרט אחד או שניים אלא שמונה. ואלו סרטים שבעצם מלווים את השחקנים הצעירים במשך קרוב ל15 שנה. זה המון זמן. ונראה לי שיתכן שהעובדה שמדובר בתקופה ארוכה מרככת את העניין. זה מאפשר תהליך.
ודבר שני, מדובר בקבוצה של אנשים. זה לא כוכב אחד כמו שירלי טמפל, שכל הזרקורים היו מופנים אליה. אפילו בשורה הראשונה יש שלושה, דן רופרט ואמה, ויש גם שורה שניה משמעותית, של השחקנים של דראקו, נוויל ולונה ועוד. (הגם שאני לא יודע לאן מביא התפקיד של קראב וגוייל למשל… זה נראה לי קצת דופק את החיים…). זה שמדובר בחבורה – ויש עוד את כל הילדים ששיחקו את המסביב – זה מציב את הנער/שחקן בפרופורציה ובחברה שהיא כזו, והוא לא החריג המיוחד. ולכן יש תקווה לנורמליות.
לדוגמאות שציינת יש כינוי רווח
קוראים להן "היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל".
ילדים כוכבים – וזו עובדה, לא הנחה, השערה או דעה פרטית – נעלמים מהתודעה בין גיל העשרה לתחילת שנות העשרים שלהם.
כן, ישנ הכריסטיאן ביילים, ג'ודי פוסטרים, דרו בארימוריות ואליסה מילאנואים שלא רק שלא דועכים, אלא אף משגשגים.
ישנם, מעטים מעט יותר, כאלה שאמנם נעלמים מהתודעה, אבל מצליחים להתקמבק ולחזור לתחום אחרי אי אלו שנים (קת'רין הייגל, מארק פול גוסלר למשל) – בדרך כלל באמצעות מהפך דרמטי, שלרב כרוך בצביעת השיער שלהם לצבע כהה, ואימוץ תדמית "קשוחה" יותר.
בכל מקרה, אשר לשאלתך;
בדרך כלל, אני משערת, מדובר בתופעה של חשיפה מוגזמת. אם רק ירצה השם, למשל, סקארלט ג'והנסון תיעלם בקרוב מהמפה, אינשאללה הלוואי, במהרה בימינו.
לעתים זה באמת עניין של מוניטין דפוק – אבל הוא לרב ילווה בדו"חקואים בלתי מחמיאים בעליל. כלומר, השחקן נמצא על הגל, מוכרז ככוכב – מתחיל להתנהג "בהתאם" ולהיות בלתי מקצועי בעליל – אבל תוצאותיו בקופות לא מצליחות להחזיק אותו מעל המים (המקרה הכי בולט בעיני כרגע הוא סיינה מילר – שפרצה משום מקום ודי נעלמה כלעומת שבאה. אבל אני לא חושבת שאצלה זה לווה במוניטין דפוק).
במרבית המקרים הללו מדובר בנסיקה חורגת מכל פרופורציות היישר לפסגה, כבר בסרט הגדול הראשון או השני שלהם.
כוכבים שמטפסים לפסגה לאט יותר (נגיד, מגי ג'ילנהול שמרבית תפקידיה הראשונים היו משניים ביותר) – מצליחים להיאשר בתודעה יותר.
לפעמים זה בעיקר ניסיון, ולפעמים זה פשוט כי לקהל קל יותר לעכל פרצופים אליהם הספיק להתרגל, מאשר פרצופים שהופכים לשם מוכר בין לילה.
מצטרף לתפילה לגבי דעיכתה
של גברת ג'והנסון. אך לצערי, היא די עברה את הגיל עליו את מדברת. אולי אפשר לעשות לה סיכול ממוקד, כשירות לציבור…
לא התכוונתי לדעיכה כשחקנית ילדה.
סקארלט לא היתה ילדה כוכבת. היא היתה ילדה ששיחקה בשני סרטים וחצי. זה לא אותו הדבר. היא נסקה לכוכבות בתחילת שנות העשרים שלה.
שתדעך כמו כל שאר הכוכבים לרגע, אינשאללה.
אנא בססי את העובדה שלך.
אחרי הכל, כמה ילדים כוכבים (בעולם הקולנוע, לא הטלוויזיה) כבר יש?
אני באמת בשוק, אבל הנה:
סרט טלוויזיה משנת 2000 שעוסק בסוגייה:
http://www.imdb.com/title/tt0299659/
(שים לב שאם חלק מהשמות אינם מוכרים בישראל – זה לא אומר כלום. הם עדיין הוכרו בהוליווד – וזו הנקודה)
עוד סרט עם רשימה מרשימה – מרבית השמות אינם חוזרים על עצמם:
http://www.imdb.com/title/tt0796263/fullcredits#cast
ועוד סרט, הפעם הוא נקרא "קללת הילד-כוכב", ושוב רשימה ארוכה שברובה אינה חוזרת על עצמה: http://www.imdb.com/title/tt0984014/
רשימה של "חמישים הילדים כוכבים הכי שווים בבגרותם", גם היא ארוכה וגם בה רק מעט שמות שחוזרים על עצמם: http://www.imdb.com/title/tt0487865/
ושים לב שעצם בחירת "רק" חמישים הכי חמודים/שווים, מעידה שיש הרבה יותר כאלה שבגרו ועדיין שווים שיש מה לעשות סלקציה, שלא לדבר על אלו שהתכערו (פרד סבאג' מישהו?)
ועוד רשימה: אז ועכשיו –
http://www.imdb.com/title/tt0377640/
והמפורסמת מכולם: שירלי טמפל – לא ממש היתה לה קריירה אחרי הילדות/נערות (נגדעה עשר שנים אחרי "הנסיכה הקטנה").
זהו, נרגעת? או שאתה עדיין משוכנע שזו "עובדה" "שלי"?
ממה את בשוק?
רק ביססתי ממך לבסס את העובדה שלך, להשכלתי ולהשכלת שאר קוראי האתר. רוב תודות!
אולי היא בשוק מזה שאתה גולש להנאתך בשש בבוקר?
ככה זה כשיש ילדים קטנים.
כל מיני שעות חדשות מופיעות ביממה.
מה הקריטריונים?
בכלל אני תוהה כשיש סרט שלא מליח איך יודעים את מי להאשים? הרי יש עשרות שחקנים בכלל ונגיד חמישה שישה מרכזים ומוזיקה ותסריט ןעלילה. אז איך מגיעים לזה ששחקן מסויים הוא הדפוק ולכן הוא לא יצליח בסרט הבא או הקרירה של "תדעך"? יש להניח שהרבה שחקנים טובים נפלו בקרירה שלהם על לא מעט סרטים כשלוניים והרבה שחקנים בינונייים הזדמנו לסרטים מצליחים.
זה לא בדיוק ככה
אבל יש שחקנים שמצליחים להביא קהל כל הזמן – ויש כאלה שלא.
אם חושבים ששחקן כלשהו יכול להחזיק סרט לבד ולהביא קהל – מלהקים אותו הרבה. ואז אם מתברר שזה לא בהכרח נכון – אז מפסיקים ללהק אותו.
אגב, יש לך מושג
מה הקריטריונים להיכנס לטבלה? בכל הדיון זה עוד לא הובן לי. וכאמור הדוגמה של מגי ואלן ששניהם שיחקו בה"פ שניהם שחקנים ותיקים שגם כיכבו ושניהם משחקים טוב, ובכ"ז אלן נכנס ומגי בחוץ.
מדוע?
האתגר הבא של מוגו' (ושל כל הד''וחקופאים)
הכנסות פר דקת משחק+שורות.
12 דקות מתוך סרט של 100 דקות שעשה 100 מיליון + 4 דקות מתוך 120 בסרט של 300 מיליון? השחקן שווה 22 מיליון.
שחקנים ראשיים נמצאים על המסך רוב הסרט, כך שה"שווי" הוא ביחס ישיר להצלחות של הסרט. אז ההשקעה שלהם בזמן "מכוסה" מול שחקנים שעושים תפקידים קטנים של כמה דקות בכל סרט.
זה כולל ניק פיורי?
השאלה היא אם ב-4 מיליארד האלו סופרים את "איירון מן" כי אם כן זה חלק רציני מהסכום הכולל (300 מיליון, לא?)
כי הוא לא ממש שיחק שם, אז לא נראה לי שזה נחשב
מה ההבדל בין להיט לשובר קופות ?
מה ההבדל בין להיט לשובר קופות? או שאין שום הבדל משמעותי ביניהים. האם האביר האפל להיט, או יותר נכון שובר קופות. המשמעות של המילה להיט ושובר קופות היא אותה משמעות. האם הסרט "ג'ונו" הוא להיט ענק או שובר קופות ענק?
בבקשה תשובה להסבר. אלו מונחים בקולנוע, לכן ייתכן שבקולנוע יש שימוש מסויים כיצד לקרוא לסרט שנמכר היטב או שנמכר בהיסטריה וממלא אולמות. אם נתייחס להצלחות המפתיעות של "בתול בן 40","יומני הנסיכה", "לא רק בלונדינית", "איזה מין שוטרת", "מר דידס", "האחרים","יפה במנהטן", "השטן לובשת פראדה","יום שישי הפוך" ו"סופרבאד – חרמן על הזמן" – אלו להיטים קולנועים מפתיעים שאף אחד לא ציפה שכל אחד מהם יכניס קרוב ל100-90 מיליון דולר.
מה עם העץ שנופל ביער כשאף אחד לא נמצא שם כדי לשמוע אותו?
הוא משמיע צליל?
תמיד תהיתי לגבי זה.
בטח שכן, קרררררקחחחשפפצצצצצ
לא, זה הצליל של הרובוטריקים.
ממש לא.
כתבה מספר 3981
סליחה, אבל נדמה לי שהרוב דווקא הצביע בעדי.
''אתם כולכם פסיכים, התשובה הנכונה היא בכלל קרררררקחחחשפפצצצצצ''?
טוב, סליחה. אני, בטעות, קראתי את זה קצת אחרת.
אני חושב שזה המקום לתהות אודות הצליל של מחיאת כף ביד אחת.
אז איך ''הדוכסית''? מה אומרים המבקרים?
והאם הספר עליו מבוסס הסרט מומלץ?
שמתי לב שנהגתם בעבר לכתוב תצפיות לא רק לקיץ אלא גם לחורף
האם זה צפוי לשוב השנה? יהיה מעניין אם תסדרו לנו כבר עכשיו רשימה לכל הסרטים האמורים להיות "אוסקריים" או "בלוקבסטרים" בחורף הקרוב.
לא נראה, הם לא עשו אחד לקיץ המפוצץ של 2008..
למה שיעשו לחורף 2008?
בלוקבסטרים? בחורף? אני לא יודע.
בקשר ל"אוסקריים", גם אני הייתי רוצה לראות פה משהו לפני ה"קדם אוסקר", אבל לא נראה לי שנראה משהו כזה.
בכל אופן, הנה רשימה ארוכה ומשעשעת של כל סרטי החורף המדוברים (אוסקרית, בלוקבסטרית ופלופית) בליווי טריילרים:
http://pirannakarina.blogli.co.il/archives/228
הסרטים מסודרים לפי תאריך יציאתם.
אני סקרן לגבי גורלו של צ'ה
אני מניח שהסרט לא מופיע בקישור כי עוד לא ידוע כיצד ומתי יופץ. הגרסה המלאה, באורך 4 שעות, זכתה לתשואות בפסטיבלים. למרות זאת, מתכננים להפיץ את היצירה על חייו של צ'ה גווארה כשני סרטים נפרדים, "הארגנטינאי" ו"גרילה". מצד שני, מדברים גם על האפשרות להעלות את גרסת ארבע השעות בסוף דצמבר כדי להפוך אותה כשירה לאוסקר.
הסרט הזה לא צריך לדאוג מכשלון כלכלי. סביר להניח שבארה"ב, סרט דובר ספרדית על אדם ששמו מוזכר בנשימה אחת עם פידל קסטרו, לא יהיה שובר קופות בין אם כאפוס בן 4 שעות, או כשני סרטים בני שעתיים. באמריקה הלטינית, לעומת זאת, זה יהיה שובר קופות היסטרי. אני מתכוון לבלוקבאסטר במימדים של האביר האפל. אזרוק גם ניחוש שבקובה (ואולי גם ונצואלה), בה צ'ה גווארה הוא גיבור לאומי, כרטיסים לסרט יסובסדו בידי הממשלה.
לגבי סיכויו הכלכליים בארה''ב, אתה כנראה צודק, ובכל זאת צריך לזכור
שזה לא סתם "אדם ששמו מוזכר בנשימה אחת עם פידל קסטרו" אלא "אדם ששמו מוזכר בנשימה אחת עם פידל קסטרו, והתמונה שלו מופיעה על הרבה מאוד טי-שירטס". אז הוא עוד יכול להפתיע.
אז צ'ה גווארה הוא כמו ''כח המחץ''
המרצ'נדייזינג הקדים את הסרט בכמה שנים טובות. שיא האירוניה יהיה אם יוסיפו בובות צ'ה קטנות לארוחות ילדים במקדונלדס. זה לא יהיה הרבה פחות הגיוני מצעצועים של האביר האפל.
הסרט אובייקטיבי או תעמולה?
לפי דעתי זה גם משנה לגבי תפוצתו בדרום אמריקה וכו', האם הוא נכנס למורכבות דמותו ושליחותו של צה גווארה או שהוא מתאר אותו כ"קדוש".
הטריילרים האלה לא אמיתיים
מישהו לקח סצינות מסרטים שונים, טיפל בעריכה ויצר טריילר מזויף (לא יודע אם זה לכולם אבל בדקתי ארבעה מהם). ולמה "הדוכסית" לא שם? זה פרויקט מעניין מאוד.
באמת? איזה סרטים?
כי רוב הטריילרים שהיו שם באמת רשמיים ואת חלקם ראיתי בקולנוע או דווחו ע"י עין הדג. קשלס הוא כתב קולנוע מספיק חכם כדי לא ליפול למלכודת האיתי שטרן.
איחור, איחור...
"קוואנטום של נחמה", "אוסטרליה" (כאן אפילו בסוף הטריילר כתוב שהוא לא אמיתי), וגם ספולר ל"מילק" (אני יודע שהסרט מבוסס על סיפור אמית, אבל לא כולם מכירים אותו, ולא צריך לספר מה קורה בסוף).
פול ניומן מת.
פול ניומן מת בגיל שמונים ושלוש בבית שלו אחרי מלחמה ארוכה בסרטן הריאות. פול ניומן תרם רבות להסברה הישראלית וזכה באוסקר על סרט של מרטין סקורסזה "צבע הכסף".
יהי זכרו ברוך.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3583405,00.html