המטריקס

מאת
נונין
– פורסם ב 16 בספטמבר 2001Posted in: ביקורות
שם רשמי
מטריקס
שם לועזי
The Matrix
סרט מס' 1 בסדרת מטריקס
בימוי
לאנה וושאבסקי
לילי וושאבסקי
תסריט
לאנה וושאבסקי
לילי וושאבסקי
שחקנים
ג'ו פנטוליאנו
הוגו וויבינג
לורנס פישברן
קארי-אן מוס
קיאנו ריבס
לדף הסרט

במקור: The Matrix
בימוי ותסריט: לארי ואנדי וושאווסקי
שחקנים: קארי אן מוס, קיאנו
ריבס, לורנס פישברן, הוגו
וויבינג, ג'ו פנטוליאנו

אני מכניס קלטת לוידאו, מריץ לאחור, מתיישב על הכורסא וצופה. למשך שעתיים, אני בעולם אחר. עולם שבו החוקים קצת שונים (בלונדיניות לומדות משפטים? נו באמת), או מאוד שונים (אנשים נלחמים בחרבות אור – הצחקתם אותי). אבל למשך שעתיים, זו המציאות. ובמקרה הזה, אני לא צופה בסתם סרט. זה ה'מטריקס'.

'מטריקס' הוא לא "סתם עוד סרט". 'מטריקס' זה סרט עם רעיון. הרעיון אומר שאין לנו בעצם דרך להבדיל בין העולם האמיתי לעולם שהוא חלום. רעיון מבהיל, קשה לעיכול – חתרני אפילו. על הרעיון המקורי הזה עלה לפני מאות שנים צרפתי אחד בשם דקארט. אם אף פעם לא יצאנו מתוך החלום, הוא שאל, איך נדע שהמציאות היא אכן 'מציאות'? איך נדע שאנחנו לא חיים כל הזמן ב…

רק רגע, בבקשה. נדמה לי שאת הרעיון הזה כבר ראיתי בקולנוע מתישהו. אפילו יותר מפעם אחת: 'המופע של טרומן', 'עיר אפלה', 'זיכרון גורלי'. יש לי דז'ה וו, וזה רע. דז'ה וו, ב'מטריקס', זה סימן שמישהו מבחוץ שינה לי את עולם האשליה. יכול להיות שפתאום אגלה שמישהו אחר כבר כתב ביקורת על הסרט? אני ממש חייב להמשיך. חייב לפענח את הקסם של 'מטריקס'. להבין על מה כל הסיפור.

מי שעושה את 'מטריקס' ליותר מ"סתם עוד סרט" היא אולי העלילה: נבואה עתיקה קבעה ש"האחד", בעל הכוח (ניאו, שהוא קיאנו ריבס), יוכל לשחרר את האנושות מהכוחות הרעים ששולטים בה ומונעים ממנה לראות את העולם כפי שהוא. העולם כמו שהוא (למי שלא ראה) נראה כולו כמו תמונות הרס מ-CNN, ושולטות בו תוכנות AI מתוחכמות, שנראות כולן אותו הדבר, משתמשות בבני אדם בתור שפני אנרג'ייזר, וגורמות לניאו ולכל השאר להאמין – משום מה – שהם חיים ב- 1999. ניאו, שלא ממש מאמין בנבואות האלה, מגויס למאבק, ובסיועם הנדיב של מנהיג הספינה מורפיאוס (לורנס פישברן המשכנע) ואהבת האמת הקשוחה טריניטי (השילוש הקדוש קארי-אן-מוס) הוא מתגבר על כל המכשולים ומצליח להעניק לעולם תקווה חדשה. מיתוס מוצלח מאוד, שיכול לספק עלילה לשלושה סרטים… רק חבל שזה מה שהוא כבר עשה מזמן, בלא מעט סרטים אחרים, טרילוגיות ובוחצלגיחצנים למיניהם. קצת שחוק. ואם זה המצב, אז מה פה בעצם כל-כך מדהים?

אהה, יקפצו המכורים. מה שמדהים, הם יגידו, זה ש'מטריקס' הוא לא סתם עוד סרט, אלא סרט שלוקח את מושג האקשן כמה צעדים קדימה. לא עוד סתם פיצוצים, אלא תהליך צילום חדש, Bullet-Time Photography ('צילום זמן-קליע'?) המאפשר גמישות מושלמת במהירות האקשן, כלומר, אפשר לראות אדם קופץ במהירות אדירה, עוצר באוויר ואז נוחת בקלילות עדינה. התוצאה: הקרבות ב'מטריקס' נראים כמו ריקוד מסוגנן שתכנן כוריאוגרף מופרע במיוחד. אקשן כזה כמובן דורש סיספונד עצבני, אבל כזכור, המציאות שבה פועל ניאו אינה אלא אשליה (תשאלו את דקארט), ולכן הוא צריך רק לתפוס אותה כמו שהיא באמת (אין שם שום כף) ומייד יוכל לבצע את הפעלולים הבלתי אפשריים הללו. פשוט מאוד – אבל אל תנסו את זה בבית.

הכל טוב ויפה, אלא שרעיונות האקשן הנ"ל של ה'מטריקס', כבר הופיעו בקולנוע, אם בסרטי קונג-פו למיניהם ('צרות גדולות בצ'יינה טאון') או באנימה ('Ghost in the Shell'). נכון, יש חידושים (למשל הצילום ב-360 מעלות, שזכה כבר לכינוי 'השוט של מטריקס' ולאלף העתקות וחיקויים), אבל השאלה המציקה הזו עדיין מרחפת באוויר. למה דווקא 'מטריקס'? איך זה שהוא לא "סתם עוד סרט", אם כל האלמנטים שלו מוכרים וידועים?

איש מסתורי יושב מולי, בידו דג בעל שתי עיניים בצבעים שונים. "אם תבחר בעין האדומה", הוא אומר לי, "תדע את האמת: מה הפך את 'מטריקס' לכזאת הצלחה. זה לא בהכרח נעים, אני מזהיר אותך, ואין דרך חזרה. אם תבחר בכחולה, לעומת זאת, תוכל להמשיך ולהישאר בחיים השקטים שלך, לכתוב ביקורות על כריסטינה ריצ'י, ולא לדעת כלום. הבחירה בידך".

שלושה אלמנטים יש ב'מטריקס', וכפי שיודע כל קוסם מתחיל, השאלה היא איך מערבבים אותם – הקסם לא קיים באף אלמנט בנפרד. זה החיבור: מצד אחד, סצינות האקשן הבלתי-אפשריות הן תוצאה טבעית של הרעיון הבסיסי – עולם שהוא אשליה – והן מוסיפות לעלילה, ואינן מנותקות ממנה, כמו שקורה בהרבה סרטי אקשן/מכות בעלי פעלולים דומים. מצד שני, הרעיון הפילוסופי לא נשאר באוויר אלא הופך לאקשן חי ובועט, ומזניק את הסרט מייד אל מחוץ להגדרה המשתקת של 'מד"ב למבינים בלבד'. נכון, העלילה היא מיתוס משומש במצב טוב, אבל היא מתלבשת על הרעיון: אם אנחנו לא חיים במציאות האמיתית, אז בואו נשחרר את עצמנו מהרשעים שהחזיקו אותנו בתוך האשליה.

שילוב כזה, פלוס צוות שחקנים מושך (קיאנו ריבס ושווים אחרים), מבטיח הצלחה. אבל על כל אלה נוסף גם אלמנט רביעי (ברוס וויליס לקח את החמישי): הסטייל. ההתקפה על העין מצד האחים וושאווסקי ('קשורות') גובלת בהתעללות: עיצובי התפאורה, הביגוד, סגנון הצילום, הדיבור – כולם מוקפדים, 'נקיים', ומתוחכמים. האקשן חודר ביעילות ישירות למוחו של הצופה, אבל לא רק כדי להראות אקשן – לכל פיצוץ יש ערך מוסף של "תיחכום". כל זה גורם ל'מטריקס' להיות הסרט בעל הסטייל הכי מדוגם מאז 'גברים בשחור' והגיבור הכי 'קוּל' מאז ג'יימס בונד.

הסרט נגמר. עכשיו אני יודע את האמת: 'מטריקס' הוא סרט מיינסטרימי מצוין, שמצא שילוב מוצלח בין רעיון חתרני שזמנו הגיע, עלילה, אקשן וסטייל, והלך איתו עד הסוף. במציאות של הוליווד זה נהדר. אבל אני עדיין מרגיש מרומה. תחושת 'ציון הדרך' שחוויתי לפני שנתיים ביציאה מהקולנוע – התחושה הזאת ש'מטריקס' זה לא סתם עוד סרט – התבררה כאשליה. אני מוציא את הקלטת מהוידאו באנחה. כתוב עליה: 'מטריקס. סתם עוד סרט'.
לו רק הייתי בוחר בעין הכחולה.

תגיות: