האיש שבפנים

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 26 במרץ 2006Posted in: ביקורות

במקור: Inside Man
במאי: ספייק לי
תסריט: ראסל גווירץ
שחקנים: קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, דנזל וושינגטון, כריסטופר פאלמר, ווילם דפו

בלוח ההקרנות של עזריאלי היה כתוב: 'מטאדור', 22:00. אז היה כתוב, אז מה. כשהגענו לשם ב-22:00, לא היה 'מטאדור', ככה סתם. לא נראה שיש הרבה טעם לשאול את הקופאי למה, ובנוגע לבכירים יותר, ובכן, נסיון העבר מלמד שהגישה של רשת גלובוס לשאלות כאלה היא "התנגדות לא תועיל". וגם לא היה זמן לזה.

אז הלכנו ל'האיש בפנים'.

'האיש בפנים' מתחיל בנאום קצר למצלמה, של דאלטון ראסל (קלייב אוון, 'עיר החטאים'). ראסל, בנאדם צנום עם מבט משכנע וקול שחצני-מגניב, מספר לנו שהוא מתכוון לבצע את השוד המושלם. האיש מדבר – והאיש עושה: תוך כמה דקות הפריצה לבנק כבר נמצאת בהילוך גבוה. כנופיית השודדים מסתערת פנימה, משתלטת על עובדי הסניף והלקוחות ההמומים, ולוקחת אותם כבני ערובה. שוטר שנמצא בסביבה ומבין שמשהו חשוד קורה, מנסה להציץ לבנין. הוא נתקל בקצה הלא נכון של קלשניקוב, שמכוון ישר לפרצוף שלו, וחיש מהר מטילה המשטרה מצור על המקום, לפי הנוהל הרגיל במקרים כאלה. כדי לנהל את המשא ומתן עם הפושעים מזעיקים את הבלש קית פרייזר (דנזל וושינגטון, שבשנים האחרונות בקטע המותחני, כנראה, עם 'נקמה בוערת' ו'המועמד ממנצ'וריה').

כמו כל שוטר סטנדרטי במותחני פשע, פרייזר יודע שהטיפול במקרה קריטי למעמדו במשטרה. הצלחה – והחקירה שמתנהלת נגדו, בחשד ש"העלים" כביכול 140,000 דולר שמצא אצל סוחר סמים, תסתיים בלא כלום. ולא רק זה, הוא יקבל סוף סוף קידום. כישלון – נו, לא נעים לחשוב על זה. הוא מתמקם בשטח, ברכב הפיקוד של המשטרה, ומתחיל לטפל במצב. מתפתח דיאלוג: ראסל, גאון הפשע החמקמק, דורש מפרייזר, הבלש החלקלק, את מה שנהוג לדרוש במצב כזה – אוטובוסים לשדה התעופה, ומטוס. כולנו יודעים מה יקרה עכשיו: משחקי מוחות גאוניים בין הפושע הכחוש לשוטר הנחוש, כשברקע המתח גובר, מחריף המשבר, מתחוללים פרצי אלימות עזים, וכמעט נגמרו לי החרוזים. הסוף יהיה בסצינת השתלטות מותחת, והטובים יקרעו לרעים את התחת. כן, הכול ידוע מראש, כל מה שיקרה.

רק שזה לא קורה, לא ככה. ייפי יי!

למען האמת, קצת רימיתי בתיאור האירועים הנ"ל. כבר מההתחלה די ברור שהסרט לא הולך על קו העלילה השגרתי, אלא משתמש בו בתור מודל לאי-חיקוי. קודם כל, יש סיבוך: במקרה, השודדים בחרו לפרוץ דוקא לסניף שבו מנכ"ל הבנק הקשיש ורב-העוצמה מחזיק בכספת חומרים אישיים מאוד. כל כך אישיים, שכדי להבטיח את החזרתם לידיו, הוא שוכר עורכת דין ממולחת (ג'ודי פוסטר), שמקושרת טוב מספיק כדי שבדרך להגשמת מטרתה היא יכולה לנצל אפילו את ראש העיר.

אבל מה שיותר חשוב הוא שמתחילת הסרט ברור שראסל לא שיקר. באמת יש לו תכנית מבריקה לשדוד את הבנק. כמו שאומר הבלש פרייזר, המשטרה עושה הכול לפי הספר, אבל השודדים כנראה כבר קראו אותו, ונמצאים תמיד כמה צעדים לפניהם. כל פעולה שלהם, מהשימוש המושכל בשפה האלבנית ועד הפעלת אלימות מתוזמנת היטב נגד החטופים, מתוכננת מראש למטרה כלשהי – אלא שהשוטרים, ואנחנו, נגלה מהי אותה מטרה רק בשלב מאוחר יותר. אין ספק שראסל יודע מה הוא עושה. אבל מה, בעצם, הוא עושה?

גם הסרט עצמו נמצא כמה צעדים לפנינו: הוא מצליח להגביר את המתח דווקא דרך חשיפת חלק מהתשובה. בשלב די מוקדם בסרט מתחילות קפיצות קדימה לעתיד, שמגלות לנו חלק ממה שיקרה בהמשך. הסצינות העתידיות מסגירות מראש נקודה חשובה מתכנית הפשע המבריקה, אבל משאירות פתוחה – ועוד יותר מסקרנת – את השאלה הגדולה: איך, לעזאזל, ראסל מתכוון לצאת בשלום עם השלל?

החשיפה ההדרגתית של פרטים מהמזימה מכריחה את הצופה לנסות לפענח מה בדיוק הולך כאן במקום סתם לשבת ולחכות לניצחונם של הטובים, והיא מה שמבדיל בין 'האיש שבפנים' לבין כל המותחנים השגרתיים, שהעלילה שלהם יותר מחוררת מהגופות שנופלות בהם כעלי שלכת לעת סתיו. אבל אפילו כמותחן סטנדרטי, היו לו נתוני פתיחה טובים: את הסרט ביים ספייק לי, שמראה כאן שהוא לא רק במאי "חברתי" – הוא גם שולט באלף-בית של סרטים: איך לבנות מתח ולשמור עליו. בסרט יש מעט אקשן אבל הרבה פעילות. הכי חשוב – פתרון התעלומה הגיוני ומפתיע כאחד, וזה, כשלעצמו, הופך אותו לשווה לצפיה.

קלייב אוון מוצלח מאוד בתור המוח הגאוני שמאחורי הפשע – הוא קו?ל, אבל לא בצורה מוגזמת; גם בלי לחשוב בזעם על עמלות השורה שאני משלם, רציתי מאוד שהוא יצליח בשוד הבנק. דנזל וושינגטון נינוח ומרוצה מדי מעצמו, אבל משחק בסדר את 'השוטר הטוב שהוא עדיין לא פראייר של אף אחד'. וג'ודי פוסטר, לדעתי, לא מסוגלת לשחק רע. אמנם הדמות שלה מרגיזה, בשאננות שבה היא מתמרנת אנשים, אבל אין לה הרבה זמן מסך, אז זה בסדר.

אל תחשבו שהסרט מושלם. די קל להתעלם מכך שחלק גדול מהרקע לסיפור נשאר בלתי מוסבר, אפילו בסוף הסרט. הרבה יותר קשה להתעלם מההרגשה שהסרט מנסה בכוח לתת לכל דמות את מה שמגיע לה, כדי שהצופה יצא מרוצה, גם אם זה נראה מאולץ ולא הגיוני. בנוסף, הסרט קצת מאבד תנופה באמצע, ונמשך בערך עשר דקות יותר מדי בסוף.

אבל בסרט טוב, קל לסלוח על פגמים כאלה, ובגדול, 'האיש בפנים' הוא סרט מותח, מפתיע, שכיף לראות. הלואי שגם בפעם הבאה ש"גלובוס" יחליטו לבטל ספונטנית את ההקרנה של מה שרציתי, אני אפול על כזה תחליף משובח.

תגיות: