במקור: Inside Man
במאי: ספייק לי
תסריט: ראסל גווירץ
שחקנים: קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, דנזל וושינגטון, כריסטופר פאלמר, ווילם דפו
בלוח ההקרנות של עזריאלי היה כתוב: 'מטאדור', 22:00. אז היה כתוב, אז מה. כשהגענו לשם ב-22:00, לא היה 'מטאדור', ככה סתם. לא נראה שיש הרבה טעם לשאול את הקופאי למה, ובנוגע לבכירים יותר, ובכן, נסיון העבר מלמד שהגישה של רשת גלובוס לשאלות כאלה היא "התנגדות לא תועיל". וגם לא היה זמן לזה.
אז הלכנו ל'האיש בפנים'.
'האיש בפנים' מתחיל בנאום קצר למצלמה, של דאלטון ראסל (קלייב אוון, 'עיר החטאים'). ראסל, בנאדם צנום עם מבט משכנע וקול שחצני-מגניב, מספר לנו שהוא מתכוון לבצע את השוד המושלם. האיש מדבר והאיש עושה: תוך כמה דקות הפריצה לבנק כבר נמצאת בהילוך גבוה. כנופיית השודדים מסתערת פנימה, משתלטת על עובדי הסניף והלקוחות ההמומים, ולוקחת אותם כבני ערובה. שוטר שנמצא בסביבה ומבין שמשהו חשוד קורה, מנסה להציץ לבנין. הוא נתקל בקצה הלא נכון של קלשניקוב, שמכוון ישר לפרצוף שלו, וחיש מהר מטילה המשטרה מצור על המקום, לפי הנוהל הרגיל במקרים כאלה. כדי לנהל את המשא ומתן עם הפושעים מזעיקים את הבלש קית פרייזר (דנזל וושינגטון, שבשנים האחרונות בקטע המותחני, כנראה, עם 'נקמה בוערת' ו'המועמד ממנצ'וריה').
כמו כל שוטר סטנדרטי במותחני פשע, פרייזר יודע שהטיפול במקרה קריטי למעמדו במשטרה. הצלחה והחקירה שמתנהלת נגדו, בחשד ש"העלים" כביכול 140,000 דולר שמצא אצל סוחר סמים, תסתיים בלא כלום. ולא רק זה, הוא יקבל סוף סוף קידום. כישלון נו, לא נעים לחשוב על זה. הוא מתמקם בשטח, ברכב הפיקוד של המשטרה, ומתחיל לטפל במצב. מתפתח דיאלוג: ראסל, גאון הפשע החמקמק, דורש מפרייזר, הבלש החלקלק, את מה שנהוג לדרוש במצב כזה אוטובוסים לשדה התעופה, ומטוס. כולנו יודעים מה יקרה עכשיו: משחקי מוחות גאוניים בין הפושע הכחוש לשוטר הנחוש, כשברקע המתח גובר, מחריף המשבר, מתחוללים פרצי אלימות עזים, וכמעט נגמרו לי החרוזים. הסוף יהיה בסצינת השתלטות מותחת, והטובים יקרעו לרעים את התחת. כן, הכול ידוע מראש, כל מה שיקרה.
רק שזה לא קורה, לא ככה. ייפי יי!
למען האמת, קצת רימיתי בתיאור האירועים הנ"ל. כבר מההתחלה די ברור שהסרט לא הולך על קו העלילה השגרתי, אלא משתמש בו בתור מודל לאי-חיקוי. קודם כל, יש סיבוך: במקרה, השודדים בחרו לפרוץ דוקא לסניף שבו מנכ"ל הבנק הקשיש ורב-העוצמה מחזיק בכספת חומרים אישיים מאוד. כל כך אישיים, שכדי להבטיח את החזרתם לידיו, הוא שוכר עורכת דין ממולחת (ג'ודי פוסטר), שמקושרת טוב מספיק כדי שבדרך להגשמת מטרתה היא יכולה לנצל אפילו את ראש העיר.
אבל מה שיותר חשוב הוא שמתחילת הסרט ברור שראסל לא שיקר. באמת יש לו תכנית מבריקה לשדוד את הבנק. כמו שאומר הבלש פרייזר, המשטרה עושה הכול לפי הספר, אבל השודדים כנראה כבר קראו אותו, ונמצאים תמיד כמה צעדים לפניהם. כל פעולה שלהם, מהשימוש המושכל בשפה האלבנית ועד הפעלת אלימות מתוזמנת היטב נגד החטופים, מתוכננת מראש למטרה כלשהי אלא שהשוטרים, ואנחנו, נגלה מהי אותה מטרה רק בשלב מאוחר יותר. אין ספק שראסל יודע מה הוא עושה. אבל מה, בעצם, הוא עושה?
גם הסרט עצמו נמצא כמה צעדים לפנינו: הוא מצליח להגביר את המתח דווקא דרך חשיפת חלק מהתשובה. בשלב די מוקדם בסרט מתחילות קפיצות קדימה לעתיד, שמגלות לנו חלק ממה שיקרה בהמשך. הסצינות העתידיות מסגירות מראש נקודה חשובה מתכנית הפשע המבריקה, אבל משאירות פתוחה ועוד יותר מסקרנת את השאלה הגדולה: איך, לעזאזל, ראסל מתכוון לצאת בשלום עם השלל?
החשיפה ההדרגתית של פרטים מהמזימה מכריחה את הצופה לנסות לפענח מה בדיוק הולך כאן במקום סתם לשבת ולחכות לניצחונם של הטובים, והיא מה שמבדיל בין 'האיש שבפנים' לבין כל המותחנים השגרתיים, שהעלילה שלהם יותר מחוררת מהגופות שנופלות בהם כעלי שלכת לעת סתיו. אבל אפילו כמותחן סטנדרטי, היו לו נתוני פתיחה טובים: את הסרט ביים ספייק לי, שמראה כאן שהוא לא רק במאי "חברתי" הוא גם שולט באלף-בית של סרטים: איך לבנות מתח ולשמור עליו. בסרט יש מעט אקשן אבל הרבה פעילות. הכי חשוב – פתרון התעלומה הגיוני ומפתיע כאחד, וזה, כשלעצמו, הופך אותו לשווה לצפיה.
קלייב אוון מוצלח מאוד בתור המוח הגאוני שמאחורי הפשע הוא קו?ל, אבל לא בצורה מוגזמת; גם בלי לחשוב בזעם על עמלות השורה שאני משלם, רציתי מאוד שהוא יצליח בשוד הבנק. דנזל וושינגטון נינוח ומרוצה מדי מעצמו, אבל משחק בסדר את 'השוטר הטוב שהוא עדיין לא פראייר של אף אחד'. וג'ודי פוסטר, לדעתי, לא מסוגלת לשחק רע. אמנם הדמות שלה מרגיזה, בשאננות שבה היא מתמרנת אנשים, אבל אין לה הרבה זמן מסך, אז זה בסדר.
אל תחשבו שהסרט מושלם. די קל להתעלם מכך שחלק גדול מהרקע לסיפור נשאר בלתי מוסבר, אפילו בסוף הסרט. הרבה יותר קשה להתעלם מההרגשה שהסרט מנסה בכוח לתת לכל דמות את מה שמגיע לה, כדי שהצופה יצא מרוצה, גם אם זה נראה מאולץ ולא הגיוני. בנוסף, הסרט קצת מאבד תנופה באמצע, ונמשך בערך עשר דקות יותר מדי בסוף.
אבל בסרט טוב, קל לסלוח על פגמים כאלה, ובגדול, 'האיש בפנים' הוא סרט מותח, מפתיע, שכיף לראות. הלואי שגם בפעם הבאה ש"גלובוס" יחליטו לבטל ספונטנית את ההקרנה של מה שרציתי, אני אפול על כזה תחליף משובח.
ממש לא מסכימה עם הביקורת.
מדובר בסרט מעיק, חסר פואנטה ומרגיז.
עד ההפסקה עוד איכשהו היה בסדר, אבל אחרי זה הוא פשוט סרב להיגמר, לא משנה כמה נראה שהסוף מתקרב.
הוא אולי ניסה להיות מותח, אבל כיוון שלא היה אכפת לי מהדמויות או מהבנק לא ממש שינה לי מי יצליח לשדוד מה וכמה בני ערובה ימותו.
מלבד זה, בסוף הסרט הכל נשאר תלוי באוויר, ולמעשה זה נראה יותר כמו פתיחה לסרט חדש.
אפילו ג'ודי, שיכלה להיות סופר מגניבה, לא עשתה כלום חוץ מלהסתובב ולאיים קצת על אנשים. בשביל זה שילמו לה כל כך הרבה? באמת.
בקיצור – להימנע.
מסכים מאד עם הביקורת
למעט טעות קטנה שנדמה לי שנפלה שם – בנאום הפתיחה ראסל מתייחס להתרחשויות בלשון עבר ולא עתיד (בדקתי באתר ספוילרים, והם נותנים גיבוי).
הסרט היה טוב מאד לטעמי, שנון ומעניין, וגם אם הוא לא מתח אותי ברמה של להיצמד לכיסא ולכרסם את הציפורניים, עדיין נהניתי (כמעט) מכל רגע.
בין החסרונות אפשר למנות גם חוסר אמינות מסוים של כמה נקודות חשובות, אבל אני לא אכנס לזה בינתיים כדי שתגובות עתירות ספוילרים יתחילו להופיע רק קצת יותר למטה.
לא להימנע
ראסל לא מדבר בלשון עבר.
כלומר, הוא לא מתחייב (בכוונה, מן הסתם). המילים המדויקות שלו הן
מהניסוח הזה אי אפשר לדעת האם השוד הזה כבר התבצע או לא.
(לא, זה לא ספוילר. זה בערך המשפט השני בסרט).
טוב, אתה סמכות מספיק בכירה בשביל להאמין לך
פשוט זכרתי את זה אחרת והבדיקה העלתה את התיאור
אבל אני מניח שציטוט מדויק מנצח.
אל תאמין לי -
תאמין לדלטון ראסל עצמו, הישר מהטריילר:
http://www.apple.com/trailers/universal/insideman/
(היתה פעם פרסומת ליס מקס,
שבה "מקס" אומר משהו כמו
בדיעבד זה נראה בדיוק כמו פארודיה על הנאום מתוך הטריילר הזה, חוץ מזה שהיא היתה הרבה לפניו).
ובכן...
לדעתי הסרט לא נמתח כמו מסטיק, ולמעשה עד לקראת הסיום לא היה ברור מי יערים על מי ואיך- השוטרים על הפושעים או להיפך… ג'ודי פוסטר באמת לא הייתה מבריקה, אבל גם לא הסתובבה שם יותר מדיי. מי שהיה מעצבן היה דנזל וושינגטון והוא דווקא הסתובב שם לא מעט- אבל בתור מי שבא עם אפס ציפיות, ובשאיפה לראות את "מטדור" אין לי טענות..
ואגב- ח"ח לעכרור על הפיסקה הראשונה.
קונוטציות שליליות
עוד לפני שקראתי את הביקורת או למעשה ידעתי דבר כלשהו על הסרט, היתה לי תחושת בטן רעה לגביו- נראה לי שבגלל הדמיון המילולי בשם ל"אויב שבפנים".
לא הוגן? אולי.
אבל בהתחשב בתגובה הקוטלת שמעלי לא נראה לי שאראה בכל מקרה.
קונוטציות חיוביות(לפחות בשבילי)
"העולם שבפנים"
כן, אולי,
אבל אויב מתחיל ב-א'.
האהא.
~מרגיש טיפשי~
אין חורים בעלילה??
דנזל וושינגטון שחקן טוב? בגללו הולכים לסרט?
אולי בגלל הכישורים הויזואליים…
דנזל מופיע ב-20% מהסרט?
יותר קרוב ל-20% משטח המסך במשך 100% מהסרט.
סרט מצויין.
למעשה, לא מצאתי הרבה חורי עלילה, אבל גם לא חיפשתי אותם. הסרט השאיר אותי במתח כל הזמן, ואני בהחלט מסכימה עם הביקורת של העכרור. נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה מאוד זמן.
סרט טובב מאודד
אחד הסרטים הטובים שראיתי…
כל הסרט הייתי במתח ושאלתי "מה קורה?" ו"מה בעצם קורה פה?"
סרט חזק ביותר…
אני חושבת שהעשר הדקות האחרונות בסרט כבר היו מעיקות אבל הן היו חשובות…
בקיצור סרט טוב מאוד!! כולם לראותת
מוות לג'ודי!
נכון שזה חלק מהדמות, אבל בלי קשר-היא פשוט העיקה בסרט!
כאילו, מה ספייק פאקינג חשב לעצמו?
למה הוא לא לקח מישהי יותר… נסבלת! היא גם הייתה שם איומה…
ואיך הבנאדם הגיע מהדיכאון של 25 לאקשן ולמתח שבאיש שבפנים?
אבל עדיין, סרט טוב…
למרות שהוא סובל מבעיה רצינית, שמאפיינת כל מותחן אמריקאי:
אתה באולם צופה בסרט עם החבר'ה ושמח לחזור הבייתה ולספר לכולם כמה טוב הסרט החדש של ספייק…
אתה יוצא מהאולם, ואחרי משהו כמו 3 שעות שאתה משחזר את הסרט בראש, אתה חושב לעצמך מה הסרט ניסה להגיד? כאילו, מה הייחוד שבו?
במיוחד שמדובר בבחורצ'יק מנוסה כמו ספייק…
אפשר להגיד משהו מאוד דומה על קילביל 2…
מסכים עם הביקורת.
סרט מאוד מהנה, וכן – נמשך עשר דקות יותר מדי בסוף, אבל זה לא מונע ממנו להיות טוב.
וג'ודי פוסטר פשוט מדהימה. היא אמנם לא מופיעה הרבה כאן, אבל בקטעים שהיא כן מופיעה היא ממלאת את המסך בכריזמה ורעננות שאין לאף שחקן אחר שם.
מאוד נהנתי, מומלץ.
כרגיל, הביקורת
עושה רושם של טובה יותר מהסרט עליו נכתבה. זה לא בא לזלזל בסרט, שאותו לא ראיתי, אלא להחמיא לביקורת. ובצדק רב, תסכימו איתי.
מגניב....
סבבה, תודה רבה.
אגב, ממש אהבתי את הסרט.
סתם לא יצא לי לכתוב ביקורת בתגובה הקודמת….
הוא זורם, כיפי, משאיר כמעט כל הזמן במתח, אמיתי, ומלא בבדיחות דביליות ומשעשות להפליא… (big willy and the twins….)
אני ראיתי באותו יום את ''האיש בפנים'' ואת רוב ''ונדטה''
ושמתי לב שבני הסרטים יש הרבה רמיזות לשואה, אולי תחילתו של טרנד ביזארי. בכל מקרה, ספייק לי היה יותר מעודן בדרך שהוא דחף את הרמיזות. אני גם חושב שבסאט הזה לי נפטר מעט מהבוטות הקצת מוגזמת שאפיינה את סרטיו המוקדמים.
גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט. רק תמונות ממנו.
מה הבעיה שלך עם התסרוקת של ג'ודי, ואיך היא קשורה לשואה?
התסרוקת שלה שואתית, ברור.
(גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט ולא תמונות חוץ מבאתר).
פוסטר היא הרי אחת מהרעים בסרט,
ונתנו לה בסרט הזה חתיכת לוק נאצי: שיער בלונדיני, עיינים כחולות ומבט מרושע. נאצית גמורה. יכול להיות שאני רק מנסה לסחוט סאבטקסט סתם, אבל אני כבר הרבה זמן מנסה למצוא סיבה הגיונית לכך שהיא צבעה את השיער .
אוי, כמה שזה קלוש.
קודם כל, אין מה לעשות – הצבע הטבעי של העיניים שלה הוא כחול. מילא היו לוקחים שחקנית עם עיניים חומות ושמים לה עדשות צבעוניות, אבל פה קיבלו את השחקנית בילט-אין ולא שינו אצלה שום דבר. גם לא את השיער, כי כבר בסרטים שקדמו ל'האיש שבפנים' היא הופיעה בשיער בלונדיני, אז זה לא משהו מיוחד אצלה. וגם התסרוקת שלה לא חריגה (על שיער פזור לא צריך לדבר וכשהוא אסוף – גם ב'עד שהמשפחה תפריד בינינו שרה ג'סיקה פרקר אספה את השיער באותה צורה. היי, גם היא בלונדינית עם עיניים כחולות!).
שנית, היא מסתובבת עם בגדים רגילים מאד, ולא עם חליפת מדים נוקשה, מגפי עור מאיימים או משהו שיחזק את הטענה שלך שההופעה החיצונית שלה משמשת סאבטקסט.
לגבי המבט – לא יודעת מה אתה ראית. בתמונות שאני הסתכלתי בהן היא מחייכת ומסתחבקת עם כולם.
פוסטר היא אחת מה''רעים''?!
אתה יכול להיות כל כך חד משמעי לגבי הדמות שלה? אני לא. ובטח שלא בלי סימון ספוילר.
בני הערובה האלו...
זאת רק אני? ממש לא יכולתי להתעלם מהמשחק (אם אפשר לקרוא לזה ככה) הסטריוטיפי/שבלוני/בנאלי של בני הערובה, והטענות מופנות לא אל השחקנים אלא לספייק לי, שכן, האמת ציפיתי ממנו לקצת יותר. הבהלה ההיסטרית הכה מתבקשת כביכול, הרמות ידיים מתגוננות, צווחות קטנות של פחד. כל כך לא אמין! חבל. אולי אני נתפסת לזוטות אבל זה ממש הפריע לי להנות מהסרט. שדווקא חשבתי שהיה לא רע.
בני הערובה האלו...
איך לדעתך מתנהגים בני ערובה אמינים?
ובעצם, איך אפשר לדעת?
יש כמה דרכים לבדוק
אבל ברובן המעצר שהן יובילו אליו יהיה ממושך מדי, ועד שתחזור להגיב בנושא הדיון כבר לא יהיה אקטואלי.
אה, בשביל זה יש ממ''א!
משעמם משעמם משעמם
משעמם.
הסרט כמובן.
נ"ב- אני לא מבינה למה ממשיכים ללהק לסרטים את קלייב אוון. הוא פשוט זוועה ויזואלית טקסטואלית!
למה מלהקים את קלייב אואן
לדעתי זה בגלל שהוא שחקן מצוין.
כבר אמרתי זאת לגבי סטיב בושמי, ואומר זאת שוב.
לא כל שחקן שלא נראה טוב הוא שחקן רע!
וקלייב אוון גם יכול לשחק טוב כשהוא רוצה.
ב"קרוב יותר" ממש אהבתי את איך שהוא שיחק.
ב"עיר החטאים" לא סבלתי אותו לרגע.
תלוי באיזה סרט מדובר.
לעומת זאת, סטיב בושמי שיחק טוב בכל הסרטים שיצא לי לראות אותו (:
סרט מאכזב
באופן כללי התאכזבתי מהסרט.
ציפיתי להרבה יותר , ידעתי שספייק לי הוא פלצן לא קטן אבל מתחיל כבר להימאס מזה שהוא דוחף את הגזענות לכל משפט שלישי בסרטים שלו.
בסופו של דבר הסרט לא שונה מסרטי שודים אחרים , וממש לא סרט מותח שגורם לך לחשוב
לא ממליץ …
איך בדיוק ''ספייק לי מכר את עצמו'' בסרט הזה?
זה לא פרסומת, או שיר הלל ליחסים בין שחורים ולבנים בארה"ב, או משהו כזה. זה מותחן (ומותחן איכותי). מה, אם במאי עושה סרט כזה, זה אומר שהוא מכר את עצמו? לא ברור לי.
עד היום ספייק לי עשה סרטים של ספייק לי.
קשה מאוד להגדיר אותם – חלקם יסווגו כדרמות פשע, חלקם כדרמות חברתיות, חלקם כדרמות סתם; אבל אי אפשר לטעות בהם. הם סרטים קשקשניים, מילטנטיים, מאוד ניו-יורקיים ואפרו-אמריקניים בהווייתם (למרות שהסרטים של לי לא נתפסים כסרטי-שחורים. הם, אחרי הכול, מגיעים לארץ).
"האיש שבפנים" הוא הסרט הראשון של לי, שאני ראיתי לפחות, שיכול היה להיות מבוים על ידי מישהו אחר. לי מסגיר במהלך הסרט חלק מסימני ההיכר הקולנועיים שלו, אבל לא במידה שפוגעת בזרימת הסרט, ובטח לא הופכת אותו לסרט חברתי. ופה קבור הכלב. כול הסרטים של לי עד היום היו קודם כול סרטים חברתיים ורק אחר כך סווגו סיווגים ז'אנריים נוספים. זה לא המקרה כאן.
בכול מקרה, אני חושב שרוח הדברים של ההודעה הקודמת שלי מבהירה שהביטוי "מכירה עצמית" לא נהגה ברצינות תהומית, ושכולי תקווה שכולנו נמכור את עצמנו במחיר כזה גבוה.
זה פשוט נשמע לא הוגן, להגיד שהוא מכר את עצמו,
רק כי הוא עשה סרט שבו אין מסרים חברתיים משמעותיים, ושבו הסגנון שלו פחות בולט.
אבל אם לא ממש התכוונת לזה, אז לא משנה.
אני לא חושב שלי באמת ''מכר את עצמו''
כמו שאתה אומר, אלא פשוט החליף נישה. לפני "השעה ה-25" ו"האיש שבפנים" לי עשה סרטים שלטעמי, כוונו ליעדים מאוד מסויימים. ב"עשה את הדבר הנכון", למשל, לי יורה לכל הכיוונים האפשריים, ובגלל זה יצא לו סרט בוסרי ומתלהם. כך קרה גם עם "קדחת הג'ונגל", או עם "יש לו את זה".
מבחינתי, ספייק לי שייך לאותם במאים נדירים שמצליחים להשתבח עם הזמן, ולא סתם למחזר את הדברים שעשו אותם גדולים מלחתחילה. ב"שעה ה-25" הוא שינה כמעט לחלוטין את כל שיטת הבימוי שלו, מבחינת העברת המסרים לפחות, ומה שיצא לו הוא סרט מאופק, לירי ונפלא, שהוא לטעמי סרטו הטוב ביותר. ב"איש שבפנים" הבוסריות הודגשה קצת יותר, אבל האיפוק היחסי שגילה לי ב"השעה" לא נעלם, וכך יצא לו סרט קליל ומצויין, אך גם עמוק ומלא רבדים. במילים אחרות: אני חושב שלי לא מכר את עצמו. אני חושב שהוא פשוט למד להתאפק עם המסרים שלו, וכך גם הפך את עצמו לבמאי טוב יותר. אוליבר סטון צריך ללמוד ממנו דבר או שניים.
הבעיה שלי היא שאהבתי את לי המתלהם.
לא תמיד הסכמתי עם דעותיו, אבל לפחות הוא צעק אותן בכול הכוח. אני מסכים שהשעה ה-25 הוא סרטו הטוב ביותר, אבל גם "יש לו את זה", "קדחת הג'ונגל", "עשה את הדבר הנכון", "נערה מס' 6" ו"הקיץ של סם" הם סרטים טובים בעיניי, על כול החספוס שבהם.
מצד שני אני משוחד. תמיד העדפתי סרטים "חברתיים" טובים על פני סרטים "אסקפיסטיים" מעולים.
והפרספקטיבה הכדורסלנית
יתכן ואני טועה, אבל ככל שידוע לי קונה הכרטיסים הממוצע למשחק נ.ב.א הוא אמריקאי מהמעמד הבינוני-עליון. אני נוטה להאמין שריי אלן,כוכב "יש לו את זה" והסיאטל סופרסוניקס (שאינו בן גטו מובהק, וגם לא משחק ככזה, בניגוד לאלן אייברסון או סטפון מרבורי למשל) היה שם כדי ליצור משיכה בראש ובראשונה לקהל הלבן. ואולי אפילו לקהל הלבן הצעיר.
אני לא חושב שלי באמת ''מכר את עצמו''
אני חושב שקדחת הוא מופת של מיקוד קולנועי אם כבר, ולכן אשמח אם תרחיב מדוע לדעתך דווקא בו הוא יורה לכל הכיוונים.
להרחיב יהיה לי קשה,
אני יכול למנות בו 7-8 סצינות בלתי נשכחות, שמטצברות לדיוקן הכי מטלטל ומדויק של מצוקת המיעוטים באמריקה העירונית.
הגדולה של לי היא שהוא מצליח לתרגם הווי חברתי מורכב לשפה קולנועית, מבלי להזניח את האסטתיקה לשם אסטתיקה של הגטו.
האחים דרדן וקן לואץ' למשל, מעמידים תמיד את האנשים והבעיות הסופר אפורות ויומיומיות שלהם במרכז היצירה, וחונקים כל זכר של התענגות חזותית על הביבים והאשפתות. מאד רציונלים כאלו. אבל אצל ספייק לי, לצד החרא הרגיל שאנשים חווים בגטו, יש תחושה של נוסטלגיה גדולה למקומות ולנופים העירוניים. במיוחד בקיץ של סאם, קלוקרס ויש לו את זה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בצילום הקליפי והמניפולטיבי, שהופך את משחקי הכדורסל השכונתיים, ואפילו את הסדקים במדרכות ואת המפגעים הארכיטקטוניים של הפרוג'קטס לסוג של ספקטקל, בפסקולים הקלאסיים-מודרנים משובבי הנפש, ובשימוש בשפה השחורה, הבוטה והמאולתרת, ככלי נגינה גטואי אידאלי כזה, שמספק טווח הבעה רחב יותר מזה ששפת הפרבים הלבנה מסוגלת לספק.
הסרט הזה עוד ייתן רעיונות
לפושעים למיניהם (כמו 'היט' בזמנו). מדאיג מאוד.
עוד חצי שנה בטח נשמע על שוד בנק שבו הפושעים הלבישו את כל בני הערובה באותם בגדים וניזכר "זה לא מה שעשו בסרט ההוא?"…