כשכולם עסוקים במלחמות, נחמד שיש לך פינה נוחה לצפות בהם מהצד. אולפני האנימציה המובילים, פיקסאר ודרימוורקס, נאבקים זה בזה בכל שנה מחדש על חודשי הקיץ העמוסים או תקופת החגים הצפופה, לפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים. בינתיים, אנשי אולפן האנימציה בלו-סקיי התנחלו בחודש מרץ, ולא מסכימים לעזוב. ולמה להם לעזוב? טוב להם בחודש הלא מחייב הזה, שלא מפוצץ בסרטי ילדים או פעלולים, ולכן הסרטים שלהם שיוצאים בו מוצאים בו קהל גדול. כל הסרטים של בלו סקיי עד היום – שני סרטי 'עידן הקרח', 'רובוטס' ועכשיו 'הורטון שומע מישהו' – יצאו במרץ, וארבע מבין שש הפתיחות הגדולות אי פעם לחודש זה רשומות על שמם. אבל זאת הפעם האחרונה שבה הם נהנים מהפינה הנוחה שלהם. הסרט הבא – 'עידן הקרח 3' – ייצא ביולי בשנה הבאה.
'הורטון שומע מישהו', סרט האנימציה החדש של בלו-סקיי, פתח עם 45 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו. זה אמנם פחות מהפתיחות של שני סרטי 'עידן הקרח' (46 ו-68 מיליון, בהתאמה) אבל יותר ממה שעשה 'רובוטס', וסכום יפה מאוד. אמנם היו שציפו ממנו ליותר, אבל גם ככה זאת הפתיחה הגדולה של השנה עד כה. פרס הכותרת השנונה של השבוע ניתן ל"סטודיו בריפינג" שנתנו לסיכום הקופות השבועי את הכותרת: Who's on First.
'הורטון שומע מישהו' (במקור '!Horton Hears a Who') היא עיבוד לספר של דוקטור סוס. עד היום, כשניסו להביא סוסים לקולנוע, התוצאה היתה ככה-ככה. 'הגרינץ" היה שרוי במחלוקת אבל הצליח מאוד מסחרית בארה"ב, 'חתול תעלול' היה מזעזע מכל בחינה. הפעם מדובר בעיבוד הנאמן ביותר לספריו של דוקטור סוס עד היום: הדמויות נראות כמו הציורים של סוס, בתלת מימד כמובן, והסיפור, שבמקור היה באורך של 32 עמודים ומעט מאוד מילים, עבר כמובן הרחבה ומתיחה, אבל עדיין נראה פחות או יותר כמו משהו שסוס היה עושה. הורטון הפיל מגלה את Whoville, עירם של ה-Whoים (בהצלחה למתרגם), ששוכנת בתוך גרגר אבק, ואף אחד אחר לא מאמין לו שהיא קיימת. הורטון מדבר בקולו של ג'ים קארי, שכבר היה שכנם של ההוא-ים ב'הגרינץ", והפעם הוא אפילו לא צריך לעטות על עצמו שני טון של איפור בשביל זה. סטיב קארל הוא קולו של ראש העיר המיקרוסקופית. מבחינת המבקרים, הסרט קיבל את הביקורות האוהדות ביותר מבין כל הסרטים של בלו-סקיי עד היום. לא ממש בליגה של פיקסאר, אבל זה לא רע.
שום תחרות לא היתה להורטון בדרך למקום הראשון. '10,000', כצפוי מסרט אקשן גרוע, נפל ב-53%, למקום השני ולהכנסות של 16 מיליון דולר, ומקום אחד מתחתיו, אנחנו כבר מדשדשים מתחת לקו 10 המיליון. אל המקום השלישי נכנס סרט בשם 'Never Back Down', שנראה מכל בחינה כמו סרט ריקודים תיכוניסטי אופייני. אפילו יש לו שם שמנוסח בציווי, דבר שאופייני לסרטים האלה משום מה (Step Up! Take the lead! Never back down! Never surrender!) רק שבמקום לרקוד, אנשים הולכים שם מכות. יודעים מה, עזבו את הריקודים – זה 'קרטה קיד'. רק בלי קרטה, ועם דג'ימון הונסו בתפקיד הסיני הזקן. לפי הביקורות, הסרט לא שונה מהשם שלו: קלישאה טהורה. הוא הכניס 8.6 מיליון דולר.
סרט חדש שלישי הוא 'Doomsday', של ניל מרשל, הבמאי הבריטי שעשה את 'The Descent', אחד מסרטי האימה הטובים של השנים האחרונות. עם הסרט החדש הוא החליט, משום מה, לעשות מחווה לסרטים בסגנון "מלחמת העולם השלישית פרצה. התרבות האנושית נחרבה. הוציאו את האיפור והפירסינג! רוק'נ'רול!!", כמו 'מקס הלוחם בדרכים' ו'הבריחה מניו יורק'. הסרט מתרחש בסקוטלנד של אחרי האפוקליפסה, שהפכה לבית כלא ענק, שהאנשים שחיים בו חובבי איפור פנים, שרשראות וכלי רכב מאובזרים היטב, משום מה. אל תוך השטח הזה צריכה לחדור אשת הברזל רונה מיטרה ('על הכוונת') כדי להוציא משם את התרופה לסרטן. או משהו. יש שפע של אפקטי גועל בסרט, ורק מעט עלילה. המבקרים שהתלהבו מ'The Descent' מעקמים את האף כלפי הסרט הזה. היחידים שמרשים לעצמם ליהנות ממנו, עושים את זה בהפוך-על-הפוך, בנוסח ההומאז'ים המודעים לעצמם של 'גריינדהאוס'.
אבל גם אם הסרט פותח במקום לא מלהיב בטבלה, המשמעות היא לא בהכרח מוות מיידי, כפי שמוכיח 'The Bank Job' (זה עם ג'ייסון סטטהאם, כן?). הסרט, חביב המבקרים, הגיע בשבוע שעבר לקולנועים עם 6 מיליון דולר בלבד. השבוע הוא אמנם יורד – אבל ממש בקטנה: הסרט איבד 15% בלבד, ירידה באמת יוצאת דופן בקטנותה, בעיקר עבור סרט שאין בו טינאייג'רית שנונה והרה. אבל זה עוד כלום – ההכנסות של 'ביקור התזמורת' עלו השבוע (ב-7%), ובסך הכל הכנסות הסרט בארה"ב הגיעו כבר ל-1.6 מיליון דולר והיד נטויה.
לא שכחתי משהו? אה, כן: 'משחקי שעשוע'. השבוע יצא בארה"ב סרטו של מיכאל הנקה, שהוא רימייק אחד לאחד, שוט לשוט ומילה במילה של הסרט של אותו מיכאל הנקה מ-1997. המקור היה בגרמנית וכיכבו בו שחקנים אלמונים לחלוטין, לפחות לגבי הקהל האמריקאי. כדי להפוך את הסרט לנגיש קצת יותר לקהל האמריקאי, הנקה עשה אותו מחדש, בדיוק אותו הדבר, אבל עם נעמי וואטס וטים רות', ובאנגלית. אלא מה, כשמדובר בסרט שלגביו יש הסכמה כללית שזהו אחד הסרטים הקשים ביותר לצפיה שנעשו אי פעם, טקסט באנגלית הוא לא מה שיעשה את ההבדל. 'משחקי שעשוע' הוקרן בפחות מ-300 בתי קולנוע, והכניס חצי מיליון דולר: כשלון מוחלט. לא שזה מפתיע. סרט שהביקורות עליו אומרות "אני לא אראה את זה שוב גם אם ישלמו לי" – ואלה הן הביקורות החיוביות – די ברור שלא יזעזע את הקופות.
אם אתם מסוג האנשים שמשתכרים ממספרים גדולים, נסו ליהנות מה-45 מיליון של הורטון כל עוד אתם יכולים, כי נראה שמספרים מהסוג הזה לא נראה שוב עד שהקיץ יבוא. היבול של השבועות הקרובים נראה חלש למדי. בשבוע הבא ייצאו הקומדיה 'Drillbit Taylor' עם אוון ווילסון, סרט האימה 'Shutter' וסרט חדש של טיילר פרי הבלתי נלאה.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד היום, במיליוני דולרים.
אהרו''כ? הבדיחה מאוד מצחיקה.
באמת. אתה צריך לעשות עם זה משהו. אולי לכתוב? וזה סטגדיש. או שמה זה בכוונה?
הורטון- חיכיתי לו מאז הטריילר. נראה סרט מבטיח באמת. ובקשר למשחקי שעשוע- מישהו ראה ומתנדב להסביר מה כל כך נורא?
כדאי שתדע: יש לרד פיש מלאי עצום של בדיחות פילים
אז הוחלט- בקון הבא הוא מספר את כולן.
אני מבין שלא היית בפיקניק.קון
לצערי הרב. אבל אני מחכה כבר לבא.
ואם משהו יבדוק בתגובות שלי, יגלו שאני כל חודש אומר: "את הסרט הזה נראה בקון הבא, הקון הבא יהיה ככה וככה (למשל ביי.קון, שבו נראה סרטי מייקל ביי ונאכל דברים כשרים בטעמים לא כשרים).
מסתבר שראיתי את המקורי.
או לפחות חלק נכבד ממנו. לא נהניתי והעברתי באמצע. שודר באחד מערוצי הסרטים של הוט. פשוט סרט סתמי, סתמי יותר מקרקר.
פיל-פול?
למוחק הסידרתי, החנון חסר הביטחון.
במקור ההתייחסות היא להבדל שבין פיל לפסנתר – שפסנתר אפשר להפיל ואילו פיל אי אפשי לפסנתר. אז כדאי שתדייק במקורות ולא תנכס לעצמך מה שאתה נוטל (גונב) מאחרים?
מאידך, אולי ושמא אתה מנסה שוב להצביע שהמדובר הוא רק בחמישה פילים, או פסנתרים, או דגים למרות שהבטיחו לך שמונה?
תאמין לי שהיו שם שמונה דגים, חמישה פילים ואפילו לא פסנתר אחד?
בעצם על מה אתה כותב?
אבל מדובר בוריאציה מתוחכמת יותר
שכן ל"דוקטור פיל" יש משמעות.
הערה למגיב בלתי נלאה
לא ראיתי את 'שמונה צדדים לאמת', אבל כל מבקר ישראלי שהתייחס לסרט טען בתוקף שמדובר פה בחמש (מקסימום שש, נקודת מבט כללית) נקודות מבט ואתה בכל זאת טוען בתוקף, בלי שום ביסוס, שזה שמונה-יופי לך, אבל לא כדאי קודם שתאמת את דברייך לפני שאתה משמיץ?, אולי תוציא את האנרגיות האלה על משהו יותר מועיל?
זאת היתה אחת התגובות היותר מוזרות שראיתי.
חוץ מזה, שכחת את המשפחה.
פלאפל?
עוד לא הבנת שההודעות שלך לא נמחקות כי הדעה שלך שונה משל העורכים, אלא כי אתה משתמש בטון מעליב ומתנשא שלאנשים לא נעים לקרוא? אתה מאשים בגנבה בלי הוכחות ואחרי שמסבירים לך שטעית, מנסה בכח לדחוף את אותה טענה לא מבוססת, תוך שאתה מעליב וגורם לעצמך להראות אפילו פחות רציני.
אם יש לך טענות לעורכים, יש מייל. אף אחד לא נכנס לאתר הזה בשביל העלבות מתקטננות של אדם אחד עם אגו פגוע.
יש לי דודא לפול
יותר אהבתי את הכותרת
ואני לא חושב שתהיה ממש בעיה למתרגם, לסרט הם יקראו רק "הורטון" (וזה אכן מה שקרה) ולהובל הם יכולים לקרוא הובל, ול 'הו', רק 'הו'. מה הבעיה?
השבוע גם יצא סרט קטן בשם "sleepwalking" עם אנה-סופיה רוב, הוא לא ממש הצליח, וגרוע מזה, הוא קיבל ביקורות גרועות למדי, חבל.
לסרט קוראים 'הורטון שומע מישהו'.
ולפי הדוחק''ו של ''כלכליסט'':
"ד"ר סוס הורטון".
אני לא יודע למי צריך להפנות את האצבע המאשימה בעניין הזה, אבל בחיאת, רד, אתה לא יכול לעשות משהו בנדון?
(ואח"כ עוד היה לכותב את החוצפה להתמרמר על התרגום השגוי של "10,000 BC" ל-"10,000".)
אפילו לא ידעתי שיש שם דו''חקו.
בכל מקרה, השם 'ד"ר סוס הורטון', ככל שהוא ביזארי, לא נשלף מהאויר. זה *עדיין* השם שמופיע באתר העברי של הסרט שהקימה 'מטלון':
http://microsites2.foxinternational.com/il/horton-hears-a-who/
מישהו במטלון צריך ללמוד אנגלית
ספר התרגום למפיצים מכיל כידוע את הכלל הקומוניסטי מכולם, זה שגורם להשמטת S המסמנת שייכות בשמות המתורגמים פונטית (חוק באג-לייף). כך הפך Dr. Seuss' Horton Hears a Who! ל"דוקטור סוס הורטון".
לדעתי השם המלא צריך להיות ''ד''ר סוס הורטון הנה הוא''.
בהנחה שהמתרגם קלט קצת יידיש מהסביבה
"רופא מתוק הורטון הנה הוא"
ואני חשבתי שזה נקרא
חוק דוסון קריק.
הממ.. הם לא יכולים לתרגם את who
ל"הוא"? שומר על משמעות קרובה וצליל זהה. צריך לבדוק איך זה מסתדר עם משחקי המילים.
משחקי מילים אף פעם לא הצליחו למתרגמים.
אני עדיין לא מבין מה חשב המתרגם לעצמו ב"מכוניות" כשכתב גודזילה, להשאיר את הסצינה ללא תרגום היה עדיף.
ואני חושב ש'הו' או 'הוא' הם הכי טובים לתרגם בהם את WHO
האנקה, האנקה, בלי סיפון או מעקה
איכשהו, אני חושב שהאנקה מאוד מרוצה מכשלון הסרט בארה"ב.
למה?
כל במאי שעושה סרט רוצה שאנשים יראו אותו. מי שאומר אחרת משקר. האנקה אמר במפורש שהוא עשה את הגירסה האמריקאית כי הוא רצה שקהל אמריקאי יראה את הסרט. זה לא הלך.
למה?
ראשית, אני לא יודע מה עובר בראש של האנקה ומפיציו, אבל לי מאוד ברור שהשוק העיקרי של הסרט הזה הוא ב-DVD ולא בקולנוע. זה בנוי להיות (סוג של) סרט קאלט. והוא נועד מראש למשוך קבוצה מאוד מאוד קטנה של אוהדים, בדיוק כפי שהיה עם המקור.
אחרי הכל, הוא מפספס את כל סוגי הקהל בהגדרה: הוא מספיק נורא כדי להיחשב לסרט אימה, אך הוא איטי ולא גראפי להכעיס מכדי להיחשב לסרט אימה מאאאגניב. זה כבר משאיר את כל קהל המיינסטרים בבית.
ב-DVD – זה כבר סיפור אחר. לא שהוא יהפוך להצלחה מסחררת, אבל הוא לבטח יזכה ליותר חשיפה מהמקור.
ולמה אני חושב שבמקום קטן הוא מרוצה? כי הוא יכול להגיד "אמרתי לכם".
אז למה להוציא אותו לקולנוע?
לזה דווקא יש תשובה - בשביל היוקרה
סרט צריך לצאת לקולנוע בשביל להיחשב לסרט "אמיתי", כי סרט שיוצא ישר ל-DVD הוא, אתה יודע, סרט-ישר-ל-DVD, וזה לא שווה.
עדיין, אני חושב שהאנקה היה מעדיף לוותר על היכולת להגיד "אמרתי לכם" תמורת זה שאנשים ייראו את הסרט.
אז למה לעשות רימייק?
לרימייק, כל רימייק, יש מטרה אחת בלבד:
להביא את המוצר לתודעת הדור שלא ידע את יוסף ועל הדרך גם לעשות בוכטה.
זה לא 2 מטרות?
לא
ניחושיים
1. כדי לנסות בכל זאת להכניס כסף בהפצה מצומצמת, מתוך תקוה שמי שמכיר את הבמאי יבוא לראות גם את הגרסה הזו ושהמבקרים יעודדו אנשים לצאת מהבית. זה, לא ממש עבד.
2. כדי לחמוק מהסטראוטיפ (המוצדק לרוב) שאם סרט יוצא ישירות לדויד, הוא ממש גרוע.
ניחושיים
מישהו ערך פעם את רשימת עשרת הסרטים הכי טובים שיצאו היישר לדיוידי?
זה באמת יהיה מעניין
כי סביר להניח שיש לא מעט פנינים שפיספסתי כי הם לא היו בקולנוע.
אני בעד טור שנתי של רד על הטובים שהיו בשנה החולפת. זאת אומרת, אם יש לפחות 5 סרטים לשים ברשימה כזו…
מ-2007 עד 2011
סביר שאחד מהחמישה הוא Futurama (למרות שהסדרה טוחנת עד עפר דק את הסרט הראשון)
הDVD זה סך הכל סאגה של עונה.
במקור הDVDים היו אמורים להיות משוחררים כעונה חדשה. יצא הDVD הראשון ומאז לא יודע מה קורה.
ממש לא.
לעונות של פיוצ'רמה אף פעם לא היתה עלילה מתמשכת, וה-DVD תוכננו מראש כסרטי DVD. (אם כי נראה לי שהסרט הראשון תוכנן כך שאפשר יהיה לפרק אותו ולשדר אותו כארבעה פרקים של 22 דקות).
וכן, הוא מאכזב.
לא מדוייק
למיטב הבנתי (שמבוססת על הערות הצוות ב-DVD) התהליך היה בערך כך:
1- קברו את Futurama. המוות היה סופי ורישמי.
2- בגלל הצלחת המכירות של ה-DVD-ים חברת FOX החליטה לעשות סרט (לא דובר על עונה חדשה. מראש דובר על סרט).
3- FOX דיברו עם Matt ובצורה לא ברורה הגיעו למסקנה שלעשות שני סרטים יהיה יותר זול (כנראה שמדובר במחיר לסרט, ולא בסכום הכולל), שלושה סרטים זה עוד יותר זול, וסגרו על "קנה שלושה, קבל רביעי חינם" (טוב, אז לא. אבל הם כן סגרו על ארבעה סרטים).
אז נכון שכנראה, אולי, עושה רושם (*להוסיף כאן מילות הסתייגות*) שארבעת הסרטים יהוו רצף אחד, אבל בשום שלב הם לא היו אמורים להיות עונה חדשה.
ובנוגע לשאלה מה קורה, אני מהמר שנקבל DVD לפני כל חג מולד. לכן כתבתי שזה מ-2007 עד 2011. וכמובן, שכמו טירון טעיתי, כי זה רק עד 2010.
הפקת הDVD נתקעה בשל בעיות משפטיות סביב נושאי זכויות יוצרים.
יש גם כמה טקסים המעניקים פרסים לסרטים כאלה
והנה כמה מהם
http://imdb.com/title/tt0318403/awards
נראה לי שמוקה בוקה התכוון לסרטים שיצאו ב-dvd *באמריקה*
ואתה מתכוון לסרטים שלא הופצו *בארץ*, ובכל זאת הנה רשימה מומלצת של רוה מכיפור האחרון:
http://cinemascope.co.il/?p=724
ברשימה מקבילה אצל קשלס, שמשום מה לא מצאתי ברשת, אני זוכר סרטים יותר שווים כגון: 'מחליקים אותה' ו'לחסל את האס'.
"מועדון הגנוזים" של רוה, אחד מעשרת הפוסטים הכי מדוברים אצלו, לדעתי:
_______________________________________________
*mook2006 מנסה ניק חדש: פארפרזה ל'הרוסי הקטן' (אחד הגולשים בה' הידיעה ב'עין')- 'האתיופי הקטן:רוזריו דוסון אלוהית'
האמת שהתכוונתי שלא יצאו בכלל לקולנוע
כי אם הם יצאו לקולנוע בחו"ל, עוד יש סיכוי לא רע שאני אשמע עליהם. אבל ישר לדויד, זה הופך אותם אוטומטית לחדשות סוג ב'. וסביר להניח שאני אפספס, אלא אם מישהו אמין ידווח לי עליהם לטובה.
לא יודע אם זה נחשב בתור ''ישר לדיוידי''
אבל יש סוג אחר של סרטים שמקוטלגים ישירות כסוג ב', אם כי בצורה פחות משמעותית מהמקרה האמור – סרטים לטלוויזיה.
ככזה, אני ממליץ בחום על Cast a Deadly Spell.
סרט פשוט מגניב. פילם נואר על קראק.
ומחוות לHP לאבקראפט זה תמיד מבורך.
לאבקרפט?
עכשיו תפסת את תשומת ליבי.
עד כמה המחוות משמעותיות שם?
לאבקרפט?
לגיבור קוראים הארי לאבקראפט בתור התחלה, ובנוסף לכך יש הרבה רפרנסים ל-Old Ones, יוג סות'ות', ובעיקר הנקרומוניקון (שסביבו סובבת העלילה), וכמובן לשאר המיתוס הקת'ולהו-י ולכתביו של לאבקארפט (יש מועדון לילה בשם The Dunwich Room, לדוגמא).
סרט ממש מגניב ומומלץ גם לאלה שלא נמנים על חובבי לאבקראפט.
יש גם מקרים הפוכים, אגב.
יש סרטים שיוצאים בארה"ב (אם בכלל) ישר ל-DVD, אבל בארץ מגיעים לקולנוע. ברוב המקרים הם מאששים את הסטיגמה שסרטי-ישר-ל-DVD הם זבל. במקרה הטוב, הם חביבים ('אף פעם לא אהיה שלך', למשל).
יש גם מקרים הפוכים, אגב.
טוב, מצאתי את הקישור הבא שמציג את חמשת הסרטים הכי טובים של 2007 שאיך שהגיעו לקולנוע נעלמו אך פרט לקישור הזה לא מצאתי שום מידע שקשור ומוזר עוד יותר שלא פתחו אתר לתחום השולי הזה.
http://ehub.journalism.ku.edu/frank/2007/12/directtodvd_the_five_best_film.html
לאתר שנתת אין באמת קשר לתופעה
כי למרות הכותרת, הוא עוסק בסרטים שכן הוקרנו בקולנוע.
אני זוכר שהיה אתר שהוקדש לסרטים האלה, אבל כנראה שהוא נסגר.
תראה מה עשית!
עמדתי להתלהב עד כלות (זה היה יום כזה) מהעובדה שציטטו אותי בדוחק"ו (חלום חיים מתגשם!), והגנבת את ההצגה לרוסי הקטן – אף גולש עוד לא קרא לעצמו על שמי…
ציטטו אותך? איפה? מה פספסתי?
אה, אוקיי, מצאתי - ב*תגובות* לדו''חקו.
אתה בעצמך תגובה לדוחק''ו.
הרץ נא חיפוש על Never back down! Never surrender! וראה מי טבעה את הביטוי.
להקיא מההאנקה הזה
(כלומר, מילולית. צופה בסרט מספרת שהצליחה לקבל את הכסף חזרה אחרי שהקיאה מול הקופאית).
http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/20080321/LETTERS/117213912
מעניין אם גם את זה הוא היה מקבל כמחמאה.
להקיא מהאיברט הזה
מה שיותר מעניין זה הביקורת של איברט על הסרט שמלונקקת בטוקבק הזה*. מילא אם הוא לא היה אוהב את הסרט. שונא אפילו, בטענה שהוא אלים וסאדיסטי. אבל לטעון שבגלל שהאנקה מנסה לעורר באופן פעיל את הצופים למודעות זה בעצם לא סרט קולנוע, אלא תיזה בפסיכולוגיה ופילוסופיה, זה סתם עצוב.
גם כי זה מעיד שאיברט קצת מפגר אחרי ההתפתחות של, בוא נאמר, 50 השנים האחרונות בקולנוע (שמאז הגל החדש תיזות פוסטמודרניות בפילוסופיה ופסיכולוגיה ממש אינן זרות לו, ואף מהוות נדבך חשוב בצד האמנותי יותר של המדיום), וגם כי זה מביע במובלע את הטענה שקולנוע צריך להיות מדיום אסקפיסטי נטו, מפעיל אידיוטומטים מטבעו, שאינו מנסה לעורר את הקהל למחשבה כלל.
בפעם הבאה שפשוט ירשום שזה חרא של סרט. הוא יצא מזה הרבה יותר טוב.
_________
* אגב, כן, אני משער שהאנקה עשוי להנות מכך שאמריקאית מהסוג של "will someone PLEASE think of the children???" (בפרפראזה סימפסונית על משהו שהיא כתבה בטוקבק) הזדעזעה מסרטו עד כדי הקאה. אין משהו שהוא אוהב יותר מלזעזע את הבורגנות הצדקנית, ואני משער שכך הוא יראה את זה.
אני לא מחזיק הרבה מאיברט לאחרונה,
וגם לא ראיתי את הסרט. אבל יכול להיות שאילו הייתי רואה, ואילו הייתי כותב, זה היה יוצא די דומה גם אני לא מת על יוצרים שמנסים במודע לענות את הקהל, ואני לא בטוח בכלל שהייתי מעריך את האנקה על העינוי המוצלח.
(מצד שני, איזו מין חובה חברתית כפתה על הצופה הזאת להשאר עד הסוף בסרט שעד כדי כך דוחה אותה? הדחף לא לנטוש את הדייט שלה לבד היה יותר חזק מדחף ההקאה?).
בלי דמגוגיה
האנקה לא *מענה* את הקהל. הוא *מעורר* את הקהל. מי שבוחר לראות בזה עינוי – שיהנה (כלומר, שלא יהנה).
אני לא מצליח להבין מדבריך האם אתה כותב על סמך צפייה בגרסה המקורית או לא, אבל סתם שיהיה ברור – ב"משחקי שעשוע" הצופים לא עוברים את העינוי עם המשפחה שבסרט. האנקה ממש לא מענה את הצופים. להפך – האנקה משתמש בכל טריק אפשרי כדי לשים את הצופים בצד המענה ולא המעונה. מי שחש שלא בנוח בשל כך צריך להקיא על עצמו בלבד, ולא על הקופאית.
השאלה, לדעתי, היא אחרת:
האם המניע של היוצר משנה את המשמעות של היצירה? כי בז'אנר סרטי העינויים, יש כל מיני סרטים שמנסים לגרום לצופה לעודד את המענים, להזדהות עם המענים או להנות מהעינויים – האם זה משנה אם זה נעשה למטרות מסחריות או למטרות אידיאולוגיות?
אני, למשל, נורא סבלתי כשהצל את הכוכב הירוק אמר לי, בכל אמצעי קולנועי אפשרי, "איזה קטע, שברנו לו את הרגל, נכון שזה מצחיק אותך?". לדעתי עינויים זה לא כיף. אני לא צריכה שסרט כלשהו יספר לי את זה. ואנשים שלדעתם עינויים זה כן כיף – איזו מטרה ישרת סרט שיגיד להם מה שהם כבר יודעים?…
עינויים זה לא כיף, אבל אלימות זה כיף
ובאלימות, עד כמה שזכור לי, אין לך בעיה לצפות. עכשיו נשאלת השאלה מדוע עינויים זה רע ואקשן זה טוב. הרי בשני המקרים מדובר באלימות, לא? מה בדיוק ההבדל בין מי שמחסל בירייה אחת – נניח – ומי שלוקח את הזמן?
לעניות דעתי הצנועה,
קיים הבדל עצום בין אקשן לבין סתם אלימות.
סרט אקשן יכול להיות גם סרט מירוצי מכוניות בלי הרבה אלימות בפועל. כמו מהיר ועצבני למשל.
מאותה הסיבה שאני לא סובלת הומור מבוכה, נראה לי.
בום ורעש ומהירות – זה כיף. אדם סובל, לא.
אבל גם הרעים שרמבו יורה בהם סובלים.
וכך גם המשפחות שלהם.
האם אתה מנסה להוכיח לי שאני לא רציונלית?
כי חבל שאתה לא שואל, הייתי יכולה לחסוך לך את המאמץ.
לא את ולא אני רציונאליים. זה לא העניין.
העניין הוא לברר איזו אלימות לגיטימית בעינייך, ואיזו לא.
אלימות לא לגיטימית בעיני.
אלא במקרים מאוד מסוימים של הגנה עצמית.
אלימות קולנועית, לעומת זאת, לא מפריעה לי. *אכזריות* בהחלט כן, מאוד אפילו.
אה, אלימות היא לא סוג של אכזריות?
יש אלימות לא אכזרית?
תגיד לי, אתה מעמיד פנים?
אלימות שבה *מראים לך* מה קורה היא אלימות לא מהנה ל-MR, וגם לי (אבל כן מהנה לצופי Saw הרבים); אלימות שבה *מסיחים את דעתך* מעצם האלימות לתוצאות שלה היא כן מהנה.
אתה באמת מתפלא מיכולתו של האדם לנתק בין מעשה לתוצאותיו, ולהפך?
תגיד לי, אתה מעמיד פנים?
אנשים, אני בספק אם מישהו מכם זוכר על מה הדיון בכלל. את הקשר להאנקה ו"משחקי שעשוע" איבדתם מזמן, בכל אופן.
מאוד צורם לי שאתם מקשיבים למסע הקידום המאולץ של הסרט ומקטלגים אותו כ"סרט עינויים" לצד "המסור" ודומיו. לפי ההגיון הזה, גם "התפוז המכאני" הוא סרט עינויים (רמז: הוא לא). תצאו מזה. לא כל סרט אלים שאינו עטוף באסתטיקה טרנטינואית הוא סרט עינויים.
היה הרבה יותר פשוט אם הייתם צופים בסרט (דיי בולט שרוב המתדיינים כאן לא עשו זאת, על סמך הטיעונים שעלו כאן עד כה), אבל מאחר ואתם עסוקים מידי בלנגח אותו על מה שהוא לא, אני אאלץ לקלקל קצת:
* "משחקי שעשוע" הוא סרט קשה.
* יש בו עינויים ואלימות, חלקה ברוטאלית.
* והנה סגנוני, שאין לי ברירה אלא לפלוט כי אתם מרתיחים לי את הדם: **אין כמעט שוט אחד בסרט בו רואים אלימות ברוטאלית מול המצלמה**
עכשיו נראה אתכם ממשיכים את הדיון בבקשה.
לילה טוב.
לא אמרתי שזה סרט כמו המסור.
היות ולא ראיתי לא את המסור, ולא את משחקי שעשוע, נראה לי שההשוואה לא תהיה במקום, למרות שיש להם לפחות את זה במשותף.
ראיתי בערך דקה מהסרט (בגרסתו האמריקאית) כחלק מאיזה קידום מכירות, ולא – אני לא מתכוונת לראות אותו. כי הדקה הזו הספיקה לי כדי להבין שגם אם הוא חכם ומדהים ומורכב ואמנותי, הדבר היחיד שהוא יביא לי זה סבל – שלי ושל אחרים. אתה באמת חושב שהבעיה שלי עם סרטי עינויים היא שהם גראפיים? במה זה יותר טוב שהעינויים מתרחשים אצלי בראש? שהדמיון שלי, ולא של התסריטאי והבמאי, יוכל למצוא דברים נוראיים שירדפו אותי?
בכלל, נניח שבמאי אחד, נקרא לו ה., עשה סרט כדי לגרום לצופים להבין את ההנאה שלהם מהסבל של דמויות קולנועיות. נניח גם שהוא עושה את זה כי לדעתו ההנאה הזו היא לא בסדר. לא אמורה לשמח אותו העובדה שאנשים לא רוצים לראות את הסרט, כי הם לא נהנים מסבל על המסך?
או לסיכום: לא הבנתי איפה הבעיה בדיון שלנו. הוא פשוט הפך לכללי. זו דרכם של דיונים.
לא, זה לא ישמח אותו
אם כבר, ירגיז אותו שרבים מהצופים שיגידו שהאלימות של אותו ה. דוחה אותם, הם אותם צופים שימחאו כפיים לטרנטינו כשהוא יקיז דם של 88 יפנים, או יריעו לברוס וויליס כשהוא יחסל את הרעים.
ומצד שני, כפי שטענתי בהודעה שפתחה את הפתיל הזה, יתכן שה. דווקא כן יהיה מרוצה, כי הרתיעה שהסרט שלו מעורר מוכיחה את טענתו שכולנו חבורה של צבועים.
אז אם אני נהנית מאלימות קולנועית, בסדר להיות אלים-קולנועית כלפי?
כאמור, לא ראיתי את הסרט. אבל יש סרטים שראיתי שתקפו אותי וגרמו לי סבל. בשם אידיאולוגיה, אולי, אבל בצדק?
במה שונה הנכונות של אותו במאי לגרום במודע סבל לצופים שלו, מהנכונות שלי לצפות במודע באלימות בקולנוע?
הטעות הכי גדולה לגבי הנקה
היא הרעיון הזה שהשתרש כאילו הוא נגד אלימות בקולנוע, הרבה בעקבות פרשנויות מאוד מוטעות של "משחקי שעשוע". הנקה לא נגד קולנוע אלים; אדרבה, הוא עושה קולנוע אלים. הדיון המעניין בסרטים של מתרחש ליגה מטאטקסטואלית אחת למעלה.
מה שהנקה תוקף הוא כל סוג של אסקפיזם באומנות. הנקה אומר – וזו טענה קיצונית, אבל כזאת שיש לה בשר, נו פאן אינטנדד – שאין דבר כזה אסקפיזם מודע. אסקפיזם ומודעות אף פעם לא מגיעים באותה חבילה. לדידו, הבחירה שלך "לצפות במודע באלימות בקולנוע", היא למעשה החלטה להפנות את הגב למודעות שלך כשאת נכנסת לאולם. והנקה טוען שההרגל הזה, לכבות את הצ'יפ שמחבר אותנו למציאות כשאנחנו נהנים מחוויה "בידורית" הוא הרגל מסוכן עם השלכות תודעתיות, חברתיות ופוליטיות חמורות. זאת ועוד, הנקה חושב – וכאן אני מסכים איתו לחלוטין, היות וחוויתי זאת על בשרי, נו פאן אינטנדד 2 – שהדרך היחידה להתעורר מהתרדמת היא בשוקים חשמליים. הסרטים שלו הם שוקים כאלה: יצירות סוחטות רגשית, מבלבלות, קשות לצפייה, מעוררות מחשבה. את יכולה לבחור, במודע, לא לצפות ולזפזפ בחזרה אל הגלדיאטורים. אבל נראה אותך מתמודדת.
אני מעדיפה שלא, תודה.
אין לי שום דבר נגד סרטים מטרידים, או סרטים לא אסקפיסטיים, או סרטים עם מסר, אין לי שום דבר נגד אמנות מכל סוג שהוא. אבל מזוכיסטית אני לא, ואין לי שום רצון לסבול כדי שבמאי כלשהו לא ירגיש עליונות מוסרית עלי.
איפה פה העליונות המוסרית?
הסרטים של הנקה לא באים להטיף. הם פשוט לא משאירים לצופה ברירה אלא לחשוב עליהם מנקודת מבט חוץ-קולנועית. כשזה קורה זה לא איזה סוג של שעשוע אינטלקטואלי – יותר כמו גירוש שדים של חוויה מטרידה (פסיכולוגית, לא ויזואלית או פיזית או משהו כזה) שחייבים לבחון אותה בכלים קצת אחרים.
קשה לטעון נגד הנקה שהוא מתנשא על צופיו ומנצל אותם, כיוון שהוא עצמו אומר את זה בסרטים, שהם תמיד רווי ביקורת עצמית ואי נחת מהטענה שלך. שאלת הבמאי המתנשא היא אחת השאלות שהוא שואל. אבל הוא כן מאמין שכדי לפתוח את השאלה הזאת ושאלות אחרות חייבים ללכת לנקודת קיצון. אם זה עובד עליך או לא – זו כבר סוגיה אחרת.
לפינגווין – אם כבר פארק צ'אן ווק הוא במאי הרבה יותר רלוונטי לכל הדיון הזה, כיוון שהוא באמת מחזיק באתיקה חזקה המופנית ספציפית לסוגיית האלימות. הסרטים שלו – ראיתי רק שניים, אך עוד היד נטויה ומה שראיתי היה נפלא לטעמי – עוסקים ספציפית באלימות, במניעים שלה, בהשלכות שלה. אלימות היא דבר קשה ומזעזע. היא קיימת במציאות. האם אתה מציע לא להעביר אותה דרך הפילטר האומנותי בכלל, כיוון שהיא לא מסבה הנאה לצופים, או לעדן אותה בדרך למסך הגדול כדי להפוך אותה לנסבלת יותר?
שפארק צ'אן ווק יעשה מה שבא לו
לי, כצופה, יש את הבחירה אם לראות סרט שמנצל אותי בשביל מחקר ומתיחת גבולות, או לא. סרט חייב להיות אסקפיסטי לפחות במידה מסוימת. גם אם הוא מציג דברים קשים באופן מציאותי, עדיין אפשר לעזוב אותו באמצע, מה שלא תמיד נכון בחיים האמיתיים. כל עוד אתה מסוגל להפסיק לצפות בסרט מבלי לגרום לעצמך נזק בלתי הפיך, קולנוע אינו 100% מציאותי וקיימת בו מידה של אסקפיזם. במציאות, גם אין מצלמות ועריכה ומאפרים צמודים ואף אחד לא כותב לנו את הטקסט. הקולנוע הוא אמנות הזיוף והנקה פשוט מנסה לזייף באופן פחות מקובל.
אמנות לא חייבת להסב הנאה, אבל במאי שהופך את הצופים לחלק ממחקר, או הוכחה מדעית, עוסק יותר במסגרת מאשר בתוכן ואת זה, אני לא אוהב. אם לחזור רגע לדיון ותיק, לא צריך להיות גאון בשביל להציב אסלה במוזיאון, צריך להיות גאון בשביל לשכנע אנשים שזו אמנות. בגרסה קולנועית: לא צריך להיות גאון בשביל לגרום לאנשים אי-נעימות, צריך להיות גאון בשביל לגרום להם לא לשנוא אותך על כך.
הדיון הזה נתקע על רוורס.
אני אנסה לנסח בפשטות מה העמדה שלי, ולמה היא מקליקה עם הנקה: אני חושב שאם יש לאומנות תפקיד רחב כלשהו, אזי שהוא מצוי בתחומי תנועת התודעה – אמנות גדולה כמעט תמיד מציבה את הצופה/צרכן בעמדה של מורכבות – רגשית, רעיונית או אחרת – ומותירה בידיו תהליך פירוק כלשהו. במילים אחרות, היא לוקחת אותו למקום חדש בעצמו. זה יכול להתלוות לעונג אסתטי טהור, כמו ב"ביג ליבובסקי", נניח, וזה יכול גם להתלוות למשהו אחר, פחות מהנה במובן השטחי, אבל אני עדיין מפיק ממנו את הדבר שנקרא "עונג אסתטי" פשוט כי הוא מביא אותי למקום חדש. נדמה לי שלמרמיט היתה הודעה נהדרת בנושא הזה פעם איפשהו (אולי משהו שקשור לאחים כהן?), אבל לא מצאתי.
הסרטים של הנקה לא מתעללים אקטיבית בצופיהם – הם פשוט מפנים זרקור מאוד חזק לעבר האלמנטים הלא פתורים בהם, מבחינה רגשית, אידאולוגית וכו'. זאת חוויה מטרידה וקשה, אבל מתגמלת במובן שהיא נותנת לתודעה שלך מרחב חדש לשוטט בו, מה שאומנות אסקפיסטית לא עושה. אתה לא מרגיש שהנקה נותן לך מספיק בהשוואה למה שהוא לוקח? לגיטימי. גם אני הרגשתי ככה בעבר, לא אצל הנקה אבל, למשל, ב"רקוויאם לחלום". מצד שני, בהכרזה שהנקה מתעלל בצופים שלו מתחיל המדרון החלקלק שמסתיים בזה שאומנות חייבת לעשות לך נעים בגב, וזה לא מוצא חן בעיני בכלל.
עוד לגבי זה ולגבי פארק צ'אן ווק – בתגובה לטווידלדי עוד מעט.
עזוב את הנקה
השתמשתי בו כדוגמה פשוט כי ממנו התחיל הדיון הזה. אישית, אני מוצא אותו יותר משעמם ממטריד.
מבחינה רחבה יותר, אני לא מאמין שאני יצירת אמנות. ציור או פסל בדמותי, יהיו יצירת אמנות וכנ"ל לגבי סרט שיתבסס על חיי. אם אחליט להכריז על עצמי כיצירת אמנות, גם זה נחשב, גם אם באופן שמעיד יותר על פלצנותי מאשר על כישורי. ההבדל הוא שאמנות מצריכה שימוש באלמנט כלשהו שלא קיים במציאות בה היא פועלת. אני קיים, אבל ההגדרה שלי כיצירת אמנות, לא קיימת וצריך מישהו שיצור אותה. האלימות קיימת, אבל 99% מהצופים אינם חשופים אליה באותו אופן כמו הדמות אותה הם רואים על המסך. אפילו בסרטים תעודיים יש לרוב עריכה שמעניקה לבמאי עמדת כח על פני ה"דמויות" ושליטה על ההתרחשויות אליהן נחשף הקהל. בגלל זה אני טוען שאמנות היא זיוף, גם אם קל ביותר, או שפשוט נוכל לקחת קרדיט על כל עץ ויתוש בהם ניתקל ברחוב.
אמנות גדולה לא חייבת להיות אסתטית, אבל היא גם לא חייבת להציב את הצרכן בעמדה כלשהי. היא לא חייבת לעשות כלום*. אני כן חושב שסרט טוב הוא לרוב בעל עומק מסוים ובולט על פני סרטים אחרים. מצד שני, אני גם חושב שהוא יכול לעשות זאת תוך עבודה בתוך הקונבנציות, כאשר ההחלטה על גדולתו נתונה בידי ובידי אחרים. זו החולשה של אמנות וגם גדולתה, שאין ליוצר שליטה על האופן המדויק בו תתקבל. לכן, כשבמאי יוצר סרט שנועד מראש לעורר תגובה מסוימת אצל הצופה (וזה יכול להיות גם סתם מסחטת דמעות מסחרית), אני מרגיש את זה וזה צורם ומעצבן ככל שנראה כאילו זו מטרתו היחידה.
*כן, אני יודע שכתבת "כמעט תמיד".
טוב, נשברתי.
אין לי מושג על מה הויכוח הזה.
תיסלם נגד בנזין.
בנזין. יש בכלל שאלה?
זה כמו הסקר על סמואל ג'קסון.
אני שוב נאלץ לא להסכים איתך.
עשיית צרכים קיימת במציאות
וסביר שאף יותר מאלימות.
אבל הייצוגים שלה על מסך הקולנוע מעטים בהרבה, משום-מה.
ללמדך שיש דברים שזה שהם קיימים לא גורם לרצון מיידי להסריט אותם, שלא לדבר על חובה מוסרית להסריט אותם.
ייצוגים של אלימות קיימים בלי צ'אן-ווק
במיליארד ורבע גרסאות קולנועיות. תסכים איתי שלא ראינו בשנים האחרונות הרבה סרטים חדשים בהם כוכבים הוליוודיים מאז'וריים מתענגים על חירבון, ללמדך שאנשים כן נהנים מייצוג של אלימות, הם פשוט לא כל כך אוהבים לראות את ההשלכות. צ'אן-ווק מתעסק באלימות בצורה כנה ומורכבת, ובדרך הוא מראה לצופים גם כמה דברים שאולי קשה להם להתמודד איתם. אבל הנה מה שבאמת מקפיץ אותי בדיון הזה – אנשים מוכנים לסספנד סרטי אקשן מטומטמים, להתמודד עם תסריטים פגומים וקולנוע קלישאתי וקלוש מכאן ועד להודעה חדשה, ולפתור את זה ב"נו, כולה סרט אקשן"; אבל במאי שמאתגר את כושר הסיבולת שלהם ומציע להם משהו שהוא לא דווקא ההגדרה המילונית של גוד-טיים הוא ישר אחד ש"מתעלל בצופיו". יש בהשקפה הזאת משהו שממזער את המקום של אומנות לאיזה פינה נידחת של בריחה מבדרת מהבלי היומיום, או משהו, ולפחות בעיני זה לא מתחיל לגרד את שלל הדברים שיצירה גדולה יכולה לעשות לבנאדם. זהו.
תראה, דוקא את שבעה צעדים אהבתי.
הוא אמנם היה אכזרי, והיו קטעים שבהם סבלתי, ובכל זאת נהניתי מהסרט. לא יודעת למה, בדיוק.
והתפוז המכני, שהוזכר כאן קודם, הוא סרט מופת לדעתי – אבל אחד שאני לא מתכוונת לצפות בו שוב, אי פעם.
לא כל סרט שהוא לא מטופש זוכה לכותרת "התעללות בצופיו". לא כל סרט שמתעלל בצופיו הוא בהכרח לא מטופש.
זה שאני לא מוכנה לסבול אכזריות בקולנוע שלי – מטעמים אמנותיים או אחרים – לא הופך אותי למי שמחפשת רק סרטים לא מאתגרים שעושים נעים בגב. אבל כמו שאני לא מכוונת לך אקדח לראש ומכריחה אותך לקרוא ספרים ספציפיים, כי רק הם אמנות, כך יש לי הזכות לבחור לאיזו אמנות לחשוף את עצמי.
בסך הכל, אנחנו מסכימים.
באמת. כל מה שאמרת נכון. ואני גם באמת לא מצפה מכל אחד להיות מסוגל לצפות בתמנון נאכל – כפי שהיטבת להדגיש, סף הסיבולת של כל אדם הוא שונה. רק המושג "אכזריות" נותר אבסטרקטי עדיין, ואני טוען שאנשים משליכים הרבה פעמים את המונח הזה על סרטים מאוד דורשניים מבחינה רגשית (אצל הנקה כמו אצל פון טרייר) ובכך יוצרים איזה מצג שווא כאילו הבמאים האלה מפיקים איזו הנאה מהתעללות במישהו – דמויות או צופים – כאילו כל מי שמעז להקשות על הצופה שלו לוקח בהכרח חלק באיזה אקט סאדו-מאזוכיסטי מעוות. הגישה הזאת, ורק היא, מעצבנת.
סליחה שאני (שוב) מתערבת, אבל
יש הבדל בין במאי שה"התעללות" אצלו מתבטאת בזה שהסרטים שלו תובעניים מבחינה רגשית (האנקה), לבין במאי שהתעלל פיזית בבעלי חיים במהלך הצילומים (פון טרייר).
במקרה השני, האכזריות היא לא אבסטרקטית בכלל.
סליחה שאני (שוב) מתערבת, אבל
http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#swedish
אני מכירה את הלינק, ולא הבנתי את הקשר שלו.
ולא, אני לא חושבת שאנשים שאכפת להם מסבלם של בעלי חיים הם "שוודים".
אני לא חושבת שנעשתה כאן הבחנה בין
"סרטים קלישאתיים" (שכן מתקבלים) ל"סרטים שגורמים לחשוב" (שלא מתקבלים), אלא דווקא בין "סרטים שלא מתמקדים בסבל" (ויכולים להיות גם סרטים טובים, לא רק אקשן דבילי) לבין "סרטים שכן מתמקדים בסבל/ אכזריות/ עינויים" (שזה לא רק האנקה ושלל חבריו ה'איכותיים', אלא גם המסור וסיטקומים שנוהגים להביך את הדמויות).
תאמר מה שתאמר, נראה לי לגיטימי שאנשים לא רוצים לסבול כשהם יושבים בקולנוע עם קולה ופופקורן. מכאן ועד להגיד שהם לא רוצים לחשוב, הדרך ארוכה.
אני יכולה למנות הרבה יוצרים קולנועיים שעוררו אצלי מחשבה בלי לגרום לי סבל: קים קי דוק, צ'רלי קאופמן, אורסון וולס, דיוויד לינץ', דיוויד פינצ'ר (למרות שיש אלימות בסרטים שלו) ואפילו מיכאל האנקה בסרט היחיד שלו שראיתי, מחבואים.
אני לא קיצוני כמו הנקה.
אני חושב שיש דרכים לעורר ולהזיז מלבד זעזוע קשה. וכמו שאמרתי כבר, אני מסכים שלגיטימי, ברמה כזאת או אחרת, לא לרצות לסבול בקולנוע. אבל לבטל את התוקף של קושי רגשי אמיתי כאפקט שהקולנוע מייצר זה דבר תמוה, רדוד ובעייתי. אני רוצה לצאת מוטרד מהקולנוע. אני רוצה להרגיש כאילו נזרקתי מהסייפטי זון שלי. תיאור של סבל ועינויים, בפרט כזה שלא בהכרח בא הכי בקל או הכי בטוב לצופה, הוא אמצעי אומנותי לגיטימי להשגת מטרות מסוימות. הדיון הזה החל מערעור על האפשרות הזאת.
באמת? ככה הוא התחיל? אתה בטוח?
למען האמת, חזרתי וקראתי בהודעה הראשונה שלך
לפני ששלחתי את התגובה. אז אם יש לי בעיה, היא לא בזיכרון, היא בהבנת הנקרא.
למעשה,אני פשוט כבר לא זוכרת איך הדיון התחיל.
אבל חזרתי ובדקתי, ואני די בטוחה שאני לא מערערת על האפשרות האמנותית לעשות שום דבר. אני רק טוענת שאנשים שלא נהנים מסבל ועינויים לא נהנים מהם ויודעים את זה, ואנשים שכן נהנים מסבל ועינויים כן נהנים מהם ויודעים את זה, אז העלאת המודעות לעניין נראית לי… קצת מיותרת. היי – אמנות יכולה להיות מיותרת אם היא רוצה, אני לא אומרת שלא.
אני אוהב שסרט גורם לי לחשוב
אני לא אוהב שסרט עושה כאלה מאמצים לגרום לי לחשוב, שהוא משטח כל נקודה אחרת. זה מה שלא אהבתי ב"בלתי הפיך", "מלהולנד דרייב" או (סליחה מכולם) "רקוויאם לחלום", סרטים שיש בהחלט מה לומר עליהם ומה ללמוד מהם, אבל פשוט לא בא לי. אני פשוט לא רוצה לתת את הכבוד לבמאי שכל כך מנסה לגרום לי להעריך אותו.
דעתי דומה
בסיכום הויכוח הארוך על הנקה בביקורת על 'מחבואים', זו הייתה הטענה העיקרית שלי נגדו: שהוא מזמין קומץ של יחידי סגולה בעלי הבנה קולנועית תאורטית וראייה מופשטת להעריך אותו (כי רק הם מסוגלים לזה), ולהסתכל יחד איתו מלמעלה למטה על הקהל "הממוצע".
יש לי חבר
שכשאומרים לו שהוא חתיך הוא נעלב, כי הוא מסיק מזה שעד עכשיו חשבו שהוא מכוער.
ככה זה, מי שרוצה להיפגע, יפגע גם כשבאים אליו בטוב.
אם האנקה עשה סרט והפיץ אותו לקולנוע במקום לצלם משהו בשקל ולשלוח לחבריו באימייל, כנראה שהוא מאמין (חרף מיזנטרופיותו) שלצופים יש מספיק אינטלקט ורגש ופתיחות כדי לנהל דיאלוג על נושאים מורכבים. אם אתה בוחר לראות בזה התנשאות ולמקם את עצמך מראש בקבוצה שלא מבינה את זה, ומכאן להסיק שמתנשאים עליך – זבש"ך. אבל זה הסרט הפרטי שלך, לא של האנקה או אף אחד אחר.
הטיעון האחרון לא רציני
כי האנקה ופון טרייר אולי כן (לדעתי כן, אני מאד אוהב חלק גדול מהסרטים של השניים). אבל מייקה ופאזוליני, שגם הם הוציאו דברים לקולנוע מסחרי, לדעתי לא.
גם מחוץ לנישת "המסור", יש סרטים מטרידים טובים ("לשבור את הגלים" "משחקי שעשוע") ויש סרטים מטרידים נוראיים ("סאלו" "אודישן")
קשה לומר שבאתי ל-'מחבואים' ו*רציתי* להיפגע
במיוחד כי לא ידעתי בכלל מי זה הנקה, ולא ידעתי כמעט כלום על הסרט. הייתי בעמדה מיטבית לקבל את הסרט כמו שהוא בלי דעה מוקדמת.
ובבקשה, אל תענה לי כאילו אמרתי שכל במאי שמנסה להתעסק בנושאים מורכבים בקולנוע מתנשא על הקהל. לא אמרתי שום דבר כזה. דיברתי רק על במאי ספציפי (הנקה) בסרט ספציפי ('מחבואים').
נו מה לעשות, לקולנוע צריך טעם,
ואת הטעם הזה צריך לרכוש. אם כל סרט היה ניתן להבנת כולם, לא היו לנו כיום יצירות מופת (שאת רובן אני לא מבין) כמו '2001: אודיסאה בחלל' (סרט, דרך אגב, שלא הבנתי ממנו שום דבר, ורק תודות לדן ברזל התחלתי להפנים ממנו משהו, ומשמה צפיתי בו באופן מסחרר עד שהפך לאחד הסרטים האהובים עליי. תודה, ברזל!), '8 וחצי', כל הסרטים של אנדריי טארקובסקי…
אלה סרטים שלא פשוטים להבנה, לרוב גם לאלה שמבינים לוקחים מספר צפיות לקלוט מה מסתתר מאחורי הסרט (או מה קורה בסרט בכלל), אבל מי שיודע שלא יבין שימנע. לפי הטענה שלך אפשר לקטול אחוז גדול מהיסטוריית הקולנוע. אין לשכוח שקולנוע, בסופו של דבר, היא אומנות.
[הכנס פה מטפורה משעשעת כדי לתת דוגמא לטענתי]
מה שאני שונא בויכוחים מהסוג הזה (וזה לא אישי נגדך),
הוא כשלוקחים משהו שמישהו אמר – במקרה הזה אני – וישר מתייחסים אליו בתור הכללה.
כבר אמרתי את זה בתגובה שכתבתי עכשיו לדן, אבל רק כדי לחדד: כל מקרה לגופו. אני לא אומר שאי אפשר לעשות (או אסור לעשות, או לא כדאי לעשות, או שאני שונא) סרטים יוצאי דופן, אניגמטיים וקשים להבנה באופן כללי. אני אומר ששנאתי את 'מחבואים' באופן ספציפי, וזה שהוא יוצא דופן, אניגמטי וקשה להבנה, לא גורם לי, בפני עצמו, להשתחוות בפני גאונותו הבלתי מובנת של הבמאי.
בכיף, תודה לך! עשית לי את היום.
עוד סיבה בשבילי לא לראות סרטים שלו
(הודעה מרוכזת שמתייחסת גם לשאר הפתיל)
מבין סרטיו של הנקה, ראיתי רק את "המורה לפסנתר" ו"מחבואים". שניהם היו בעיני פשוט משעממים, כאילו נעשו בידי אדם ללא שמץ של תזמון קולנועי. אפשר לטעון שזה בכוונה, אבל אם כך, למה אני צריך את זה?
אם ב"משחקי שעשוע", הנקה תוקף את האסקפיזם, הוא לא קולנוען, אלא פילוסוף. אסקפיזם הוא מאבני היסוד של האמנות. אולי הוא לא תנאי חובה ליצירה, אבל בלי היכולת להתנתק מהמציאות, הקולנוע היה עדיין בשלב של "איש עם צינור". רוב האנשים (ואני ביניהם) רואים סרט בשביל להיכנס לעולם אחר לשעה וחצי-שעתיים ולהישאר עם חלק מהתחושות שהוא מעביר. רק מיעוט רואה סרט בשביל הדיון האקדמי. מהסיבה הזו, הצלחה מסחרית תהיה כשלון ליוצר כמו הנקה שמנסה להשיג את המטרה השניה ולהפריע לשאר. זה גם מה שמונע ממני לחשוב על "ארץ קשוחה" כסרט גדול באמת. לא חשוב כמה הוא טוב ומדויק מבחינת עשיה, בסופו של דבר, אני זוכר אותו כסרט עם גימיק מעצבן. כמבקר וחובב קולנוע אני שמח שיש מי שמעז לחקור את הגבולות, אבל כבן אדם פרטי, לא רוצה להשתתף בניסוי ללא ידיעתי.
כשזה מגיע לאלימות, אני בהחלט יכול להפריד בין אלימות קולנועית למציאותית, עד נקודה מסוימת. אני פציפיסט ולמרות שאיני צמחוני, קשה לי לאכול סטייקים מדממים או משהו שלא משאיר הרבה מקום לדמיון (למשל עוף בגריל). אחת הסצנות הכי מזעזעות בחוסר נחיצותן ובאכזריות גרידא, הייתה סצנת המסעדה ב"שבעה צעדים". בלי אלימות, רק להגעיל את הצופים על הדרך. את זה אני לא אוהב, כי אני מעדיף לחשוב שהצופה הוא קדוש. כלומר, סרט טוב בעיני הוא כזה שמאפשר לי להיכנס אליו מרצון ולא אונס את השכל. "בלתי הפיך" שג'גואר הזכיר, הוא סרט שאין לי שום כוונה לראות שוב. לא בגלל האלימות שקיימת בו, אלא בגלל הנסיון למשוך אותי כצופה לחוות את האלימות באופן המציאותי ביותר. לא נעים לי, לא רוצה. לפחות בסרטים, בניגוד למציאות, יש את האפשרות לעזוב באמצע ולעשות משהו יותר מהנה. קולנוען שמנסה לגרום לי לחוש כאב, אינו שונה ממי שינסה לעשות זאת בעולם האמיתי, כי סבל זה סבל.
אין לי בעיה עם אלימות שיש לה הצדקה עלילתית, כי אני רואה בה חלק מהסיפור. בסרטי אקשן ואימה, אני גם מסוגל להנות מאלימות, כי הסרט עצמו רחוק מלהזכיר את החיים האמיתיים. לעומת זאת, יש ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון" סצנה פשוט דוחה בעיני, ( קליל) בה מוצג מונטז' של מסוקים רוסיים מופגזים לצלילי מנגינה רוסית (סוף ). הדבר המחריד הוא שהקטעים לא צולמו במיוחד עבור הסרט, אלא מתעדים את המציאות. ברגע הזה, הסרט אבד אותי.
גם לאלימות מציאותית יש רמות שונות. מאוד נהנתי לצפות בשעשועון "בהפרעה", כי האלימות שם היא לא באמת אכזרית ואנשים לא באמת נפגעים. התגובות שלהם, שמראות שהכל בסדר והם בסה"כ נהנים, עושות את השוקים החשמליים וטיפולי הלייזר יותר קלים לצפיה. התחלתי גם לאסוף קטעי וידאו משעשועונים יפניים, שחלקם פשוט אכזריים. חלקם, כמו הטטריס האנושי, באמת מצחיקים. חלק, כמו משחק בו על המתמודדים לדקלם משפט שובר שיניים, או שיחטפו חבטה לביצים (הרוב נכשלים), מרתק אותי פשוט כי מדהים לראות מה אנשים מוכנים לעשות בשביל פרסים ועוד יותר, מה נחשב לבידור בתרבות עם סיבולת גבוהה מאוד לאלימות.
יש לי ידידה שחולה על סרטוני וידאו אמיתיים, בהם רואים אנשים נפגעים בדרכים מוזרות. חלק הצחיקו אותי וחלק, בהם הפגיעה היא ממשית ואף קטלנית, גרמו לי להסיט את מבטי.
הטעות הבסיסית בדיון, לפחות בשאלות שנמרוד הציג, נובעת מהנסיון של חלק מהמשתתפים להפריד באופן ברור בין אלימות אסקפיסטית לבין אלימות קשה מדי. הבעיה היא שכל אחד יתן תשובה שונה לגבי מה נסבל ומה מוגזם וכנ"ל לגבי הקולנוענים. הנקה רוצה לתקוף את האסקפיזם, אבל האם לשם כך יצלם רצח אמיתי? האם לשם כך, יחטוף אנשים מהאולם ויהפוך את הילדים שלהם לעבדי סקס, רק כדי להוכיח שאין בריחה אמיתית? לא, כי הוא עדיין מוגבל בידי החוק ובידי האנושיות שלו עצמו.
לא הבנתי במה היא דומה
אני כבר לא יודעת.
איבדתי ידיים ורגליים בדיון הזה, ונמאס לי להיות תחת מתקפה.
אני מוכנה, למען השבת השקט הנפשי שלי, להסכים להנחה שהנקה הוא גאון, אם כל חברי הדיון יסכימו לקחת צעד לקראתי ולהסכים שזכותי ל לראות סרטים שלו למרות זאת. סיכמנו?
וכמובן שהמילה הכי משמעותית נשמטה לי.
ה-ל' אמור היה להיות "לא", כמובן.
סבבה
(נדמה לי שזה הדיון הראשון על יצירתו של האנקה אי פעם בהיסטוריה שמסתיים במילה "סבבה" + סמיילי)
אני רק רוצה להגיד לך
שקראתי את כל מה שכתבת בשרשור והסכמתי עם כל מילה. בכל פעם שרציתי להגיב אמרתי לעצמי: "ממילא מאץ' אומרת בדיוק מה שאני חושבת והרבה יותר טוב".
למה להכליל? למה כולנו?
תגיד "מעט הגולשים באתר קולנוע כלשהוא שהזדמן להם לצפות בסרט ועוד כמה ששמעו עליו והקהל האמריקאי (שזה לא דבר חדש)"
ומה אם אותם אלה שסרטים של הנקה חולפים להם מול הפרצוף כאילו היו עוד רצף פרסומות?, זאת אומרת משהו שלא תזכור כמה דקות אחרי הסרט על מה היה הרעש.
סרטים של הנקה ('משחקי שעשוע' בעיקר ופחות 'מחבואים'), כמו גם לארי קלארק, נראים לי צבועים באותה מידה כמו הצבועים שאתה מדבר עליהם: הם עושים סרטים אלטרנטיביים ביקורתיים עם מאפיין מאוד בולט שעשוי, כביכול, למשוך אליו את כל העמך -פרובוקציה.
אלא אם הפרובוקציה היא
בחורה ערומה, היא לרוב אלמנט שדוחה קהל, ולא מושך אותו. זה מקסימום יעזור לעיתונים לאיית את השם שלך נכון. ברוב המקרים, אם הפרובוקציה היא נגד הקונצנזוס, היא תתקבל באור שלילי.
ולשים את קלארק והאנקה באותו צד של המשוואה זה משהו שאין לי מילים בכדי להגיב עליו. זה שקול בעיני ללשים את ג'ון לנון וכריסטינה אגילרה באותו צד ולקרוא לזה "פופ", או את היטלר (שיט, גודווין) ומשה רבינו באותו מחנה תחת "מנהיגים".
אני בטוח שהאנקקה לא אומר לעצמו
"עכשיו אני אשלב פרובוקציה אנטי מיינסטרימית כדי להכעיס עוד כמה דמגוגים"
פרובוקציה היא פרובוקציה לשם משיכת תשומת לב רחבה יותר, זה לא סוד שהתקשורת אוהבת לחבק ילדים רעים (מי אמר שרון הולצמן? לא אני).
האנקה מיזנטרופ? זה חדש.
ובקשר להשוואה, אין צורך להכביר במילים, "וואלה צודק" בהחלט יספיק, כי חוץ מהנטייה של קלארק לנצל קטינים אני לא רואה הבדל משמעותי בין ההתנשאות והיומרנות שלו לזו של האנקקה הזה, ואף אחד לא ישיב לי את השעתיים האבודות שבזבזתי מול 'מחבואים', כמו גם מול סרט הסקייטרים של קלארק בניסיון להבין מה הם רוצים מהחיים שלי.
אני לא חושב שאפשר להשוות את הקקה הזה לסולונדז, כפי שאתה מצפה.
מצחיק... שימו לב לזה:
"אחר כך רבתי עם אסתר על 'קן פארק', הסרט האחרון של לארי קלארק שהיא התעקשה ללכת לראות. שנאתי את 'קידס', ואת 'קן פארק' שנאתי אפילו יותר. בייחוד לא יכולתי לסבול את הסצנה שבה הזבל הקטן והמושתן מכה את סבא וסבתא שלו. הבמאי הזה פשוט הגעיל אותי, וכנראה שבגלל הגועל הזה לא הצלחתי להתאםק ודיברתי על זה, אף על פי שהיה לי ברור שאסתר אוהבת אותו מתוך הרגל, מתוך קונפורמיזם, מפני שזה קול להיות בעד ייצוגים של אלימות באומנות, שהיא אהבה אותו למעשה בלי שום הבחנה, כמו שאהבה את מיכאל הנקה, לדוגמה, בלי להבחין אפילו שהמשמעות של הסרטים של מיכאל הנקה, המיוסר והמוסרי, היא בדיוק הפוכה מהמשמעות של הסרטים של לארי קלארק."
(מישל וולבק, "אפשרות של אי", עמ' 172, הוצאת בבל. תרגום: לנה אטינגר)
לנה אטינגר מ''המוסד הסגור''?
כן. היא גם מתרגמת ב''בבל''
''ברור שאסתר אוהבת אוהבת אותו מתוך הרגל, מתוך קונפורמיזם''
לפי ההגיון הזה 'ילד רע' היה צריך להיות מינימום 'אלפא דוג' וקלארק לא היה צריך לכתת רגליו בחיפוש מתמיד אחרי ממנים לסרטיו.
נראה לי שוולבק מדבר על קונפורמיזם אחר,
קונפורמיזם אליטיסטי של היפסטרים, אבל זה כבר באמת אוף טופיק לחלוטין. מה שכן, ספר לא רע. שווה לקרוא.
מי מביניכם ראוי לחיי נצח?
לא יודע על מה אתה מדבר, אני הבנתי שזה קונפורמיזם פשוטו כמשמעו, אלא אם כן פספסתי רובד שלשהוא.
מה שכן, זה מאיר באור פרדוקסלי את התמיכה של האיש והמתכת בציטוט, מיכוון שהדמות לא מצליחה לעמוד על ההבדלים בין השימוש המושכל של האנקה ודומיו באלימות לבין האלימות הגראפית בסרטי אקשן ובידור ובכך מבטלת את רוב דבריו של הברזל לאורך הפתיל הזה ומחזירה אותנו בעצם לראשית הפתיל.
אני חושבת שזה תלוי במורכבות של הקונפורמיות.
אדם קונפורמי בדרך כלל יאמץ את הגישה הרווחת בחברה. אנשים קונפורמיים יותר ופחות, יאמצו את הגישות האלה בדבקות יותר או פחות. לכאורה, קבוצות של "אאוטסיידרים", של תרבות שוליים, אמורות להכיל נון-קונפורמיסטים. אבל בפועל, הרבה פעמים הם מאוד מאוד קונפורמיים, לקוד של הקבוצה.
למשל, אם יש להקת שוליים מגניבה בשוליים, ולפתע היא מתגלה והופכת להצלחת מיינסטרים מסחררת, יש אנשים שיפסיקו לאהוב אותה, כי חלק מהקטע זה לא לאהוב מה שכולם אוהבים.
זו קונפורמיות של הפוך על הפוך – להיות שונה מכולם, לא דומה לכולם. אבל זו עדיין אותה תופעה, כי הטעם שלך מוכתב על ידי החברה. פשוט תת-זן שונה.
קונפורמיסט, חי כמו קנגורו בתוך כיס.
אבל לא זה המקרה פה, האנקה ובעיקר קלארק עדיין (וכנראה גם לנצח) נחשבים אלטרנטיבה גם כשהם משלבים בסרטיהם שחקני מיינסטרים (רוזריו חייבת לקלארק את הקריירה שלה) ובכל זאת וולבק, דרך הדמות, מתייחס אל האלימות בסרטים של האנקה ורעיו כיחידה בלתי נפרדת מהאלימות בסרטי האקשן והפאן.
אגב, מעניין להשוות פריצת שוליים וכניסה לזרם המרכזי במדיום הקולנועי לעומת המוסיקה:
במוסיקה האמן לא בהכרח חייב להתמסחר כדי להגיע למיינסטרים הוא יכול גם למתוח את גבולות המיינסטרים כשהוא נאמן לאמת האמנותית שלו.
לעומת זאת, בקולנוע תמיד זה מלווה בהרגשה של התפשרות, ע"ע קרוננברג, ספייק לי ודל טורו.
לא קראתי, אז אני לא מכירה את ההקשר.
אבל מנקודת הראות של בורות מוחלטת, "זה קול להיות בעד ייצוגים של אלימות באמנות" יכול להתפרש בשתי הדרכים. אולי מי שקרא יכול להסביר?
מצחיק... שימו לב לזה:
אולי אפשר לחתום את הדיון עם הציטטה הזו?
עשית לי חשק עכשיו לקרוא את הספר הזה למרות שמעולם לא שמעתי עליו.
לארי קלארק והרמוני קורין זה איכס.
משתשכש''א
(מה שהיא תירגמה שהוא כתב שהוא אמר)
איך אתה יודע מה האנקה חושב?
יש לך משדר שמחובר לראש שלו?
כל הקטע הזה הזוי לגמרי, תכתוב מה שאתה חושב לא מה שהאנקה חושב לדעתך.
שים לב שהוא עונה לשאלה ''לא נראה לך שהנאקה היה חושב ש...?''
עכשיו לא הצלחתי למצוא את הפוסט שהגבתי אליו בזמנו
אז גם לא את הפוסט שהפוסט ההוא הגיב אליו. אם כך, ההערה שלי מופנת גם לשואל וגם לעונה, ולדעתי האישית זו יומרנות משונה לדבר בשמו של אדם אחר, אלא אם האנקה מינה את דן ברזל להיות לו לפה ולשופר והוא שולח לו כל יום תדפיס של מחשבותיו העדכניות בפקס.
שואלת, תודה.
והרקע לשאלה ולתשובה היא היכרות גדולה יותר עם האיש, יצירותיו, ראיונות שנתן וכו', בצד העונה.
האם אתה באמת טוען שמי שיכול לדעת מה אדם חושב זה אך ורק אותו אדם עצמו? אתה לא פוסל בזה את כל הרעיון של תקשורת, קצת, אולי?
לא ידעתי שהרעיון של תקשורת הוא להחליט מה אדם אחר חושב
חשבתי שתקשורת היא דרך להעביר רעיונות ומחשבות. האנקה הוא לא אחד המשתתפים בדיון כאן – דן ברזל כן, אז מדוע שלא ישתף אותנו במה שהוא חושב ולא במה שלדעתו האנקה חושב?
לא ידעתי שהרעיון של תקשורת הוא להחליט מה אדם אחר חושב
ההאנקה הזה שאתה מדבר עליו הוא לא אל. הוא בן תמותה כמוני וכמוך, והוא מסתובב ביננו, והוא גם, רחמנא ליצלן, מדבר מידי פעם. מקריאה בראיונות איתו, ומתוך צפייה בסרטים שלו לפני ואחרי הראיונות, אני חושב שעולה תמונת עולם מאוד ברורה וקוהרנטית, שאני מתנדב ליחצ"ן לשאר הקוראים כאן. וכן, לזה קוראים תקשורת.
את דעתי שלי כתבתי כאן ובמקומות אחרים כמה פעמים – האנקה גורם לי לחשוב. והוא מרגש אותי, ועל כן אני אוהב אותו, גם כשאני לא בהכרח מסכים איתו.
יש הבדל בין ''האנקה אמר'' לבין האנקה חושב''
להעביר מה שהאנקה אמר באיזה ראיון – זו תקשורת. להעביר מה שהאנקה חושב – זו גם תקשורת, אבל היא שקולה לתקשורת שמתבצעת כאשר מגדת עתידות מודיעה לך מה אב-סביך זכרונו לברכה חושב עליך עכשיו.
עם כל הערצתי ללוק היינס למשל, מה שגרם לי לקרוא כל בדל ראיון איתו (+ אחד לפנזין של איזה ילד, שהיה הכי מעניין מכולם) עדיין אני לא רואה כיצד זה נותן לי את הסמכות לדבר מגרונו.
ציינת ש"האנקה הוא לא אל", אבל דווקא התייחסויות כאלו מזכירות לי עבודת אלילים: המהרישי חושב ככה וככה וכולי.
בחורצ'יק, אתה מפספס משהו
אבי-סבי מת מזמן, ושומר על שקט יחסי מעט.
האנקה חי, ומדבר לא מעט.
יש גורואים מסתוריים שקמים להם פרשנים שמעבירים את תורתם מפה לאוזן.
האנקה מתראיין בכלי תקשורת שנגישים למיליונים בלחיצת עכבר, והוא מתנסח בבהירות חד משמעית.
לא כתבתי כאן משהו שהוא לא אמר בעצמו. אתה יכול להיות נודניק ולצפות ממני לגבות כל משפט בציטטה שלו, או שאתה יכול להפסיק להיות שוודי ולקבל את הנחת היסוד בדיונים בין בני אדם לפיה אפשר, מותר ונהוג להציג טיעונים באמצעות מתווכים. אנחנו לא בבית משפט בו כל מילה שלי חייבת לייצג את מה שידוע לי ולי בלבד. זה כולה פורום באינטרנט. אז יאללה, תרגיע.
הומפ... נודניק... שוודי... יאללה תרגיע...
אתה רוצה להמשיך ולפרשן לעולם את מחשבותיו של האנקה? שיהיה לך לבריאות. אני כתבתי כבר למה זה מפריע לי ואין לי חשק לחזור על עצמי. אם במקום לענות לי עיניינית אתה בוחר לתקוף – מבחינתי הדיון הסתיים, שא ברכה ותחי המהפכה.
אני מוחה בתוקף!
היו בכל ההיסטוריה שלי בדיוק סרט אחד וסצינה אחת שהיו אלימים שבהם האלימות לא הפריעה לי ואף שבתה אותי. וגם אז, חשתי פליאה וסלידה מהעובדה שזה מצליח לעורר בי תחושות כאלה.
במקרה הראשון, הסרט, מדובר ברוצחים מלידה. אחרי שסיימתי לראות אותו היה בי חלק שרצה להרגיש את הראש הזה של אדרנלין שהופגן בסרט. זה טלטל והסעיר אותי, וכבה די מהר.
במקרה השני, מדובר בסצינה אחת מתוך ספרות זולה (את הסרט מאוד אהבתי, לאלימות שלו לא באמת התחברתי, ובעיקר הכחשתי אותה) שבו הרעתי לדמותו של בוטץ' כשהוא מציל את וואלאס ונכנס באמ-אמא של שוביו. אני זוכרת שסצינת בחירת כלי הנשק שלו מאוד הצחיקה אותי והרעתי לו.
אז אני מבקשת שלא תשים את כולנו באותה הקלחת של "חבורה של צבועים".
ואחרי כל שנאמר – עדיין אני רואה הבדל בין אנשים שנהנים מאלימות מופרכת לחלוטין (ע"ע סרטיברוס וויליס או טרנטינו) לבין אנשים שיהנו מאלימות שנותנת תחושה אמיתית של עינוי, שאתה לדמרי יכול להאמין לה. אתה באמת לא רואה את זה?
ברור שיש הבדל.
אבל יש גם הרבה דמיון. את באמת לא רואה את זה?
לא מעבר לכמה נקודות השקה, לא.
ואולי זה ההבדל בין פתולוגיה, לבין סטייה נורמלית.
איש, אני בספק אם אתה זוכר על מה הדיון.
כי הוא לא על 'משחקי שעשוע' (לפחות לא במקרה של ההודעה שלי, ונדמה לי שגם לא במרבית ההודעות שנבעו מההודעה של נמרוד, וארהיב עוז ואומר שגם לא בהודעה של נמרוד עצמה).
המסיונריות שלך בקשר להאנקה נוטה ליטול ממך קצת את הפרספקטיבה.
מצחיק. לא מזמן סטיבן קינג יצא להגן על יצירות-מופת מסוגו של
"המסור" בטענה פחות או יותר זהה לזו שאתה מגן פה על האנקה: "כן, הסרטים האלה גורמים לאנשים להרגיש לא-נוח. אבל אמנות טובה תמיד גורמת לאנשים להרגיש לא-נוח".
אז אפשר לטעון, כמובן, שקינג מיתמם ושרוב האנשים שהולכים לראות סרטים מהסוג הזה הם אנשים שצפייה באדם חי מבותר לחלקים זה בדיוק כוס-התה שלהם. אבל זה נכון גם לגבי יצירות של במאים אחרים שאלימות היא מרכיב מרכזי אצלם – בוודאי שטרנטינו, שמרבית הצופים של סרטיו, אני מניח, לא הולכים אליהם בשביל הרפרנסים המתחכמים שהוא משחיל לזבלונים* אלא בגלל שזה מגניב לראות אנשים שמפוצצים אחד לשני את הראש. זה נכון גם, אגב, לגבי "התפוז המכאני" שהזכרת, שאת התואר "מגניב" בנוגע אליו יצא לשמוע מכמות מדאיגה מאוד של אנשים מתחת לגיל 18, פחות או יותר מאז התקופה שאני הייתי בגיל הזה.
את הסרטים של האנקה לא ראיתי, אבל יכול להיות שאם תיתן להם קצת זמן, גם הם יגיעו לסטטוס הזה.
* שגם מרבית המבקרים שמהללים אותו לא טרחו לראות.
ועוד משהו
(שעשוי לגרור עצבני, ואני סומך על העורכים שיעצרו אותו בזמן)
התגובה של חלקכם לאלימות ("כשזה ריאליסטי זה מגעיל ומגונה, אבל כשזה אסתטי זה דווקא סבבה") מזכירה לי את התגובה הצבועה של אוכלי בשר לטיעון צמחוני קלאסי: הנקניק שאתם אוכלים היה פעם יצור חי.
סיפור מהחיים:
אני צמחוני. טבעוני אפילו, רוב הזמן. אבל תביאו לי חיה שגודלה במשק פרטי, בתנאים הומניים, תשחטו אותה מול עיני, תשפדו אותה על מקל בתוך מדורה – ואני אוכל אותה בשמחה (ואף עשיתי זאת כמה וכמה פעמים בהנאה רבה).
רוב אוכלי הבשר שסיפרתי להם על החוויה הזו הזדעזעו, ואמרו שהם בחיים לא היו מסוגלים לאכול משהו שהיה חי פעם. נקניק זוגלובק פשוט לא נתפס בעיני רובם כיצור חי.
כי כשזה אסתטי, זה בסדר. הבעיה מתעוררת כששבים ומזכירים שלאכול נקניק זה לרצוח יצור חי. לא שיש בזה משהו רע (לתפיסתי), אבל צריך להיות מודע לזה. למה? כי צריך לעשות בחירות בחיים מתוך מודעות ולא מתוך אטימות, הדחקה ודפוסים שמישהו אחר הכתיב לך מלידה. אלא שרוב האנשים מעדיפים שלא להיות מודעים לדילמות מוסריות, בין אם זה אכילת בשר ובין אם זה קבלת אלימות כמוצר צריכה בידורי. זה פשוט יותר קל, וקשה לי לשפוט מישהו על שהוא מעדיף שלא להטריד את עצמו בזה.
אבל כאן האנקה נכנס לתמונה, כשהוא מדגים תלישת מסיכות, הסרת מנגנונים צבועים ודחיפה למודעות עצמית קיצונית כמעט בכל סרטיו, וביתר שאת ב"משחקי שעשוע". בסרטים שלו, אלימות היא אלימות. דבר שמזדעזעים ממנו (אפילו כשהיא לא גראפית, אגב). זה לא בידור. זה לא מגניב. זה מרתיע ומטריד, כפי שאלימות צריכה להיות. כמו שנקניק צריך להזכיר לכם שהוא היה פעם יצור חי. אם אתם בוחרים לאכול אותו בכל זאת – שיהיה לבריאות. באמת. רק תזכירו לעצמכם מאיפה הוא בא ומה המשמעות של הבחירה שלכם לאכול אותו.
(אני מצטער אם מי מאוכלי הבשר באתר נפגע מההודעה הזו, שעשויה להישמע פלצ"נית ומתנשא"ת)
ואם אפשר למתוח את האנלוגיה (וה)
בתור צמחונית, לא מפריע לי שאנשים אחרים אוכלים בשר – אני לא כופה את דעותי. אבל מפריע לי ועוד איך כשהם אוכלים כבד אווז או עגל חלב. זה עניין של גבולות ושל אכזריות, כאמור.
דלת פתוחה ועליונות מוסרית.
הרשה לי לצטט את עצמי, כי נראה לי שלא טרחת לקרוא אותי: "אתה באמת מתפלא מיכולתו של האדם לנתק בין מעשה לתוצאותיו, ולהפך?".
תראה, אני מבין שאתה בסך הכל משתמש בי כמקפצה, אבל עליונות מוסרית היא עמדה לא טובה במיוחד לנסות ולשכנע ממנה אנשים. היא גורמת לאנטגוניזם חזק בקרב אלו אתם אתה מתדיין. יתרה מזאת, כמות ההנחות שאתה מניח על "חלקכם" (מי זה "חלקכם", בדיוק?) היא חצופה ממש.
ראשית, אנשים מדחיקים. אנחנו אשפים בזה. אסקפיזם אינו הגורם להדחקה, והוא אפילו לא אחד המנגנונים המרכזים (פסיכולוגית, פוליטית וחברתית) המאפשרים הדחקה.
שנית, לא כל האנשים מדחיקים כל הזמן ובוודאי לא בזמן שהם עסוקים בבריחה מהמציאות. אנשים יכולים להנות מטרנטינו וללכת להפגין נגד הגדר; לראות את ברוס וויליס יורה ברעים ולהזדעזע מניסויים בבעלי-חיים; לראות 'המסור' ולהיות פציפיסטים. הם גם יכולים להיות טבעונים ולהכות את ילדיהם.
אני יודע בדיוק מאיפה מגיע הנקניק שלי, ואל תשלוף עלי את קלף ה"תינוקות שנשבו". אני יודע מה המשמעויות של אלימות בסרטים ושל אסקפיזם – לא יודע מספיק לעומק, ולא בהקשר של האנקה, אבל בהחלט חשבתי על זה – וזה בסדר גמור בעיני. מועיל, אפילו. זה מאפשר לאנשים להתאורר מהמציאות המורכבת ולצלול לעולם שחור ולבן, דבר ש*לא* בהכרח גורם להם לראות את העולם עצמו בצורה מונוטונית יותר – לדעתי, אולי אפילו להפך.
אני לא יודע לאיזו הודעה אתה מגיב
אבל אני דיי בטוח שלא אני כתבתי אותה.
אני מגיב להודעה שהגבתי אליה,
אבל האמת היא שאשמח אם תתרגם מחדש את תגובה 330542 שלך, כי בקריאה שלישית, עכשיו, היא עדיין מעצבנת אותי.
סלח לי,
אבל תסלח לי.
ומאחר ובהודעה הנ"ל כללתי התנצלות מראש, בידיעה שהיא מעט מתפלצנת, אני מתקשה להבין מה אתה רוצה.
אם ההודעה הייתה מרגיזה אותך כי היית מרגיש מותקף, הייתי אומר "יופי, עכשיו שים את ההתנשאות של דן ברזל בצד ושאל את עצמך מה בדיוק הרגיז אותך פה"*. אבל אתה טוען שזה לא המקרה, ושאתה מרגיש שהיא לא עוסקת בך – יופי, שיהיה לך לבריאות, ותשתדל לא להתעצבן מדברים שלא נוגעים אליך. זה לא בריא.
לא יודע מה להגיד לך מעבר לזה. בשום מקום בהודעה לא הזכרתי "תינוקות שנשבו" (אם כבר, אפשר היה להבין ממנה במרומז שלדעתי גם צמחונים הם פעמים רבות תינוקות שנשבו – נשבו מחדש ע"י המחנה השני). בשום מקום לא גרסתי שצמחונות היא הדרך למוסריות (מי רוצה להזכיר את היטלר?). לעומת זאת – השאיפה למודעות היא כן הדרך, לדעתי. ועדיין, הדגש הוא על שאיפה. אני לא אומר שאני אדם מוסרי, אבל אני כן מוכן להיבריס הקטן של להעיד על עצמי שאני *שואף* להיות אדם מוסרי (או אדם קלין אורון, שזה לא פחות טוב ). אמנם הבחירות שלי והבחירות שלך על סמך אותה מודעות יהיו שונות, אבל גם את האויבים שלי אני מעדיף כשהם פועלים מתוך מודעות ולא מתוך בערות או אינרציה.
בקיצור, אני שב ואומר – אני לא יודע מה הרגיז אותך כל כך, ואני לא רואה משהו מקומם כל כך במה שכתבתי.
__________________
* לדעתי ההודעה הנ"ל עשויה לעצבן הרבה יותר צמחונים וטבעונים מאשר קרניבורים. אני מוצא שצמחונים אדוקים על סוגיהם פחות מבינים את הגישה שלי לדברים האלו. באותה מידה, יש לי שיח יותר טוב עם חובבי טרנטינו מאשר עם מי שמסתייגים מאלימות על כל צורותיה.
בפעם המיליון
היטלר לא היה צמחוני.
לא שזה משנה את מידת מוסריות של הצמחונות אם הוא כן היה, זה פשוט לא נכון היסטורית.
אה, יופי
אם כך אני חוזר בי: צמחונות היא סימן לעליונות מוסרית! השתחוו לפני בעוד אני כובש את העולם! מוואהאהאהאהא!!
(ותודה, נחמד לדעת. מה שורש המיתוס הזה? ועם זאת, לא מכבר התפרסמה ב"הארץ" כתבה על הנטיות הירוקות של המשטר הנאצי, אז גם בלי צמחונות אפשר לעשות הקשר דומה)
היטלר היה צמחוני, אבל לא מסיבות אידאולוגיות
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=165328&sid=126
זה אמנם בן ,
אבל אני חייב לציין שמכל הטיעונים נגד צמחונות, שרבים מהם מטופשים למדי, "היטלר היה צמחוני" היה ונשאר המטופש מכולם – גם אם היינו מגלים שהיטלר כן היה צמחוני כל חייו מסיבות ערכיות, ולא לתקופה מסוימת מטעמי בריאות, כמו שהיה באמת.
היטלר גם התאבל מאוד על מות אימו והקדיש זמן רב וחיבה לכלבת הזאב שלו – האם זה פוסל גילויי חיבה לאמהות (או לכלבים) שלנו? מגוחך.
אתה פשוט צודק.
ולגבי מה שהפינגווין אמר (ובזה אני מפסיקה את ה העצבני הזה): היטלר התנזר *כמעט* לגמרי מבשר *בתקופות מסוימות* בחייו ולא מסיבות מוסריות, כי אם בריאותיות. לפחות באחת הביוגרפיות שלו כתוב שהמנה המועדפת עליו היתה יונים ממולאות, שזה, לפי מיטב ידיעתי, מאכל לא צמחוני בהחלט.
אבל, כפי שציין העכרור ברוב חוכמתו, זה עקרוני לצורך הדיון בצמחונות בערך כמו שהעובדה שצ'רצ'יל עישן מהווה טיעון בעד עישון.
אני לא חושב שזה טיעון *נגד*
צמחונות,
אלא נגד *רגשות עליונות* של צמחונים.
טיעון אידיוטי בכל מקרה, אבל אני מניח שהוא נועד לומר משהו כמו 'זה שמישהו צמחוני לא מבטיח כלום', ולא 'אסור להיות צמחוני כי היטלר היה צמחוני'.
נדמה לי שאני מבין את שורש הבלבול,
אני התייחסתי להודעה שלך כאחת מרצף של הודעות שהנושא שלהן הוא התנגדות לאלימות אסקפיסטית (או, ליתר דיוק, חוסר הבנה מדוע אנשים המתנגדים להאנקה מריעים לטרנטינו).
אז בוא נעשה סדר בדעותיי שלי:
1) הטיעון "אבל אצל טרנטינו זה יפה!" הוא, אכן, לא לגיטימי כצידוק אידיאולוגי. הוא כן לגיטימי כהסבר מדוע אנשים לא מתנגדים לאלימות אצל טרנטינו.
2) אסקפיזם זה מצוין.
3) גם הצבעה על קיומו של אסקפיזם, כולל באמצעים הגורמים חוסר נחת קיצוני לצופים, זה מצוין.
ואני מתנצל על ההתפרצות – אם מדברים על דלתות פתוחות, פשוט השתתפתי לא מזמן (באתר אחר) בדיון מעצבן עד עפר מר בנוגע לצמחונות, ונדמה לי שהנחתי לגביך כמה הנחות מוקדמות. סליחה.
אבל אלימות זה כן מגניב
וידעו את זה קהל השומעים של מספר הסיפורים על יד מדורת השבט בימים רחוקים, והקהל בתאטרון היווני והרומאי אל מול הקומדיות בתקופה הקלסית, ובמאה ה 15 קהלה של הקומדיה דל'ארטה. שלא לדבר על הקהל של שייקספיר, וקוראי הספרות היפה, לא רק דרקולה ופרנקנשטיין אלא גם החטא ועונשו ומלחמה ושלום ועוד ועוד.
נכון לפעמים יש ערך נוסף ולא רק אסקפיזם ובידור, אבל אנחנו נמשכים למה שמדבר אלינו ומרתק אותנו, בני אדם עוסקים בסובלימציה של רגשות אלימים כבר די הרבה זמן, (בערך אותו זמן שהם עוסקים במלחמות, מאבקי כח, כפיה וסוגי אלימות למיניה) אז מה חדש?
בנים ישארו בנים, ובני אדם ישארו בני אדם, ("תהיה בן אדם" זו דרישה בעיתית משהו).
ואני מניח שלא פספסת את העובדה המצערת
שבכל הנוגע לאלימות ומיגורה, המין האנושי לא עשה כברת דרך מרשימה במיוחד מאז מדורת השבט והתיאטרון היווני ועד ימינו. אם כבר, נעשינו אלימים יותר וחזקים יותר.
אם התפיסה של "אלימות זה מגניב" הביאה אותנו עד הלום (נו פאן אינטנדד), אולי זה הזמן להתחיל לשאול "אלימות זה מגניב?".
[אגב, כדי לענות לכל מי שהוציא עלי קצפו בכמה הודעות הקודמות: אני לא חושב שאלימות זה לא מגניב. אבל אני כן חושב שהעלאת השאלה ע"י האנקה הרבה יותר מעניינת, מאתגרת ורלוונטית מאשר סיפוק התשובה (הלא היא "כאילו דא?") ע"י הטרנטינואים].
סליחה שאני נדחפת,
אבל כשאתה אומר נעשינו אלימים יותר, אתה מתכוון ללגיטימיות או להיקף?
גם וגם?
תודה, רק רציתי להיות בטוחה.
אני לא חושבת ככה (בקשר ללגיטימיות), אבל יש לי הרגשה שזאת כבר סטייה לאוף טופיק מטורף.
אגב, משעשע שהדיון הזה נערך
בלא פחות מאשר יום הולדתו של טרנטינו.
כמה ימים לקח לו להיוולד?!
זה מזעזע?
תחשבי איזו מסכנה הייתה אמא של קובריק. סטנלי הקטן התעקש לחזור על הלידה קרוב לשמונים פעם.
לא, אלימות ואכזריות הן לא אותו דבר.
אלימות היא מוכוונת תוצאה כלשהי. אכזריות מנסה לגרום לאדם סבל. אם למשל אני יורה ברגל במישהו שבורח, על מנת לעכב אותו – זו אלימות. אם אני מגיעה אליו ודורכת על הרגל הזו, פשוט כדי לראות אותו מתפתל, זו אכזריות.
עינויים, גם אם הם נועדו למשהו מעבר (למשל להשיג מידע) הם פעולות שמכוונות לגרום לאדם לסבול. לא עושה לי את זה, מה אני אגיד לך.
רגע, אז אם הסבל הוא רק אמצעי ולא המטרה,
אז האלימות שגורמת לו לגיטימית?
לפעמים.
ואם היא לגיטימית, אז היא בכל מקרה לא אכזרית?
זה תלוי אם היא יותר ירוקה או יותר ארוכה.
(אני מקווה שאתה מבין את ההבדל בין, נניח, שוטר שיורה בחוטף חמוש לבין שודד שיורה בבעל קיוסק, נכון?)
זאת לא השאלה.
השאלה היא, האם ייתכן מצב שבו נכנה את הירי של השוטר על החוטף "אכזרי", "מוגזם", "בלתי חוקי בעליל", או שמעצם היותו שוטר, הכוח שהוא מפעיל הוא תמיד מדוד.
אתה יודע את התשובה, נכון?
התשובה שלי היא ''בוודאי''.
אבל אם גם אלימות לגיטימית – אלימות שהסבל הכרוך בה הוא אמצעי ולא מטרה – יכולה להיות אכזרית, כלומר שהאמצעים שהיא נוקטת "חורגים מהדרוש" בצורה כזו או אחרת, אז ההבחנה התועלתנית שעשתה MR לא מחזיקה מעמד.
זה נורא חמוד לגרום לי לחזור על עצמי.
לא, באמת, אל תפריע לזה שצפיתי את השאלה ועניתי עליה להפריע לך לדחוף מסר פוליטי בסאבטקסט.
ולשאלתך: כמו ש*אמרתי*, עינויים הם עינויים, גם אם הם תועלתניים, ומטרתם היא למשל להשיג מידע. או אם לחזור על זה שוב, לאט, כן, גם אלימות מצידו של בעל סמכות יכולה להיות אכזרית. מה בדברי גרם לך לחשוב שלא?
ההבדל בין אלימות ואכזריות הוא ברור, מבחינתי – אכזריות נועדה לגרום כמה שיותר סבל, כאב, מצוקה, או כל מילה נרדפת אחרת שעולה על דעתך. גם גרימת מבוכה יכולה להיות אכזרית, וגם זה יפריע לי (וזה אפילו לא קשור להזדהות, כי זה נכון גם לגבי דמויות שאני לא אוהבת).
אני לא מתכוונת להתנצל על מה שמפריע לי, או על מה שלא מפריע לי. אני אוהבת אקשן. אז מה. מה, זה הז'אנר היחיד שאפשר לקרוע לגזרים מבחינה אידיאולוגית? אם הייתי אוהבת קומדיות רומנטיות, לא הייתי תורמת לשעתוק הדיכוי ההגמוני של נשים בחברה המערבית?
לא התכוונתי לגרום לך להתנצל.
ניסיתי להבין איך צופי קולנוע מפרידים בין אלימות רעה ואלימות טובה. את שיתפת פעולה ועל כך אני מודה לך.
אבל אנחנו לא רואים את זה.
גם אנשים חפים מפשע הרבה פעמים מתים בסרטים, מפיצוצים, או קרב יריות, או ווטאבר. אבל זה קצר וזה ברקע, וזה דמויות לא מוכרות, אז בתור צופי קולנוע זה לא מפריע.
לעומת זאת, סרטי עינויים מראים סבל איטי, ארוך ומזוויע. אותי אישית זה מחליא.
כלומר, סבל קולנועי מטריד אותך רק אם מתעכבים עליו?
נו באמת.
נדמה לי שאתה סתם מיתמם. אפילו אני, שממש לא מתלהבת מאלימות קולנועית באשר היא, הבנתי למה אקסמנית לעתיד ו-MR מתכוונות.
אלימות בחיים האמיתיים נבחנת בדרך כלל(*) לפי מבחן התוצאה (נגרם סבל ולכן זה רע), לאלימות בקולנוע יכולים להיות פוקוסים שונים. ייתכן פוקוס אסתטי (כמו אצל טרנטינו) פוקוס על האקשן והאדרנלין, פוקוס קומי (כמו בסרטים מצוירים רבים) ועוד מיליון סוגים. אחד מהם הוא פוקוס על הסבל ו/או האכזריות. הסיבה שזה לגיטימי בקולנוע, ולא לגיטימי בחיים האמיתיים, היא שבסרטים לא באמת נגרם סבל. נכון, יש להם השפעה על הדרך שאנחנו תופסים את המציאות, אבל עם כל הכבוד, אני לא חושבת שהרבה אנשים מאמצים התנהגות אלימה כתוצאה מצפייה בפופאי מחטיף מכות לבלוטו.
(*) יש יוצאים מן הכלל. הדוגמא הכי טובה שעולה לי היא הצדקה פוליטית לאלימות כלפי עם אחר בטענה של הגנה על אזרחי המדינה, אבל עובדה שגם לאלימות כזו יש מתנגדים רבים.
באמא שלי
נדמה לי שמילת המפתח שאתם מחפשים היא "הזדהות".
הבעיה היחידה בטיעון שלך היא
שאם בסרטים "לא נגרם באמת סבל", אז לבנות-השיח שלי לא הייתה בעיה עם עינויים, כי עינוי היה רק עוד צורה מני רבות של אלימות בדיונית לגמרי. אבל מכיוון שעינויים מאד מפריעים להן, ברמת הקרביים, אז כנראה שסוג האלימות הזה הוא לא בדיוני לחלוטין מבחינתן, ויש לו איזה מעמד קווזי-אמיתי. מדוע לעינויים יש מעמד קווזי-אמיתי ולאלימות קומית או קומיקסית אין, זאת לא אדע.
לשיטתך התשובה פשוטה:
בגלל *איך* שזה נראה. אלימות גרפית ומפורטת *נראית* אחרת, ומיועדת להשפיע אחרת, מאלימות קומיקסית.
ובכן, כמו שכבר ציינתי למעלה,
זה בגלל הפוקוס על הסבל.
כשאתה רואה סרט אקשן, ונורים בו כל מיני אנשים, אתה יכול ואמור להתעלם מהסבל(*). קודם כל, הבמאי מכוון לכך שתתמקד בדברים אחרים, אבל הסיבה החשובה יותר היא שמדובר בסרט ולא במציאות. גם במציאות יש מקרים שבהם מנסים לגרום לך לא להתמקד בסבלם של הפלשתינאים, אלא בסכנה שהם מהווים עבורך, אבל זה כבר הרבה יותר מורכב. בסרט, לעומת זאת, יש לך את הזכות להתייחס לסבל ולכאב כאפקט משני של הפיצוצים המרהיבים ומרדפי המכוניות המסעירים.
בסרטי עינויים, לעומת זאת, הבימוי והצילום של האלימות הם מוכווני סבל, ולכן כדי להנות מהם אתה צריך להנות מצפייה בדמויות סובלות. זה לא בהכרח אומר שמי שאוהב סרטי עינויים נהנה מצפייה בעינויים בעולם האמיתי, אלא שיש לו יכולות הפרדה טובות יותר בין קולנוע למציאות, או משהו כזה.
(*) לא אצל כולם זה עובד, אני למשל ממש לא מצליחה להנות מסרטים כאלה.
אם הבנתי אותך נכון,
אז הצופה הסביר הולך לקולנוע כדי שייספקו לו פנטזיה על אלימות שאינה גורמת לסבל, אבל עינויים מפריעים לו כי הם מנפצים את הפנטזיה הזאת. כלומר, לא הסבל של המעונה מפריע לו, אלא סבלו שלו.
קשה לי להסביר את מניעיו של אותו ''צופה סביר''
או לסנגר עליו, מכיוון שהוא מאוד שונה ממני.
אני אישית *לא* מצליחה להפריד בין האלימות לסבל בקולנוע, בדרך כלל. מצד שני (ובתגובה לד. ברזל), אני גם לא מצליחה להפריד בין הסבל של הפרה לנקניקיה שבצלחת.
ועדיין, כמו שאני במיעוט בתור טבעונית, אני אולי גם במיעוט בתור שונאת אלימות קולנועית.
כדאי לך להפנות את השאלה הזו למישהו שאוהב סרטים אלימים.
לא יודע מה איתכם.
אני אוהב אלימות, אני אוהב סבל, ואני אוהב לאכול בשר. במיוחד כשהוא מדיום רייר. החיות שאני אוכל מגודלות בתנאים אנושיים לגמרי (ולכן גם יותר טעימות), אם אני אעשה אותו עלה האש פחות או יותר זה לא יגרום לו סבל.(בקשר לדן)
בקשר לאלימות, למרות היותי ערס לשעבר, אני שונא מכות, ואני לא אוהב להתעלל בחיות, נפגע כשמישהו זורק אבם על חתולה (רוב החתולות בכפר חייבות לי את חייהם), היה לי כלב ואני אוהב לגרום שמחה לאנשים. למרות זאת, את הצד הפסיכי שלי (ואני מאמין שלכל אחד יש צד פסיכי), אני מעדיף להזין בסבל דמיוני. כלומר לראות בנאדם סובל קשות במציאות יפריע לי מאוד, דמות קולנועית סובלת לא מפריע לי לראות כשאני יודע שהשחקן לא סובל מכך. להיפך, אני נהנה מזה כי אני יכול לראות תגובה של אנשים סובלים (סקרנות גורמת להרבה ילדים להתעלל בחיות), מבלי שמישהו באמת יסבול. אין בי צביעות, אני אוהב סבל בקולנוע ואני חייב לראות את סרטו של הנקה כדי להבין במה מדובר. אני אביא דוגמא מעוד סרט "עינויים" 'בלתי הפיך'. בקטע במועדון עם המטף לא נגרם לי סבל. הייתי בשוק לכמה רגעים, אבל הרגשתי מין תחושה שסקרנותי שבעה מפני שאני רואה מה קורה לאדם כאשר מרביצים לו במטף עד שהוא נהייה עיסה. במציאות כנראה שהייתי מתעלף או נהרג בניסיון לעצור זאת. גם בסצינה הקשה במעבר התת קרקעי לא סבלתי, אלא הרגשתי זעם שיש אנשים שבאמת עושים זאת, הסבל של הקורבן לא הפריע לי במקרה הזה, כי אני יודע שמוניקה בלוצ'י לא *באמת* סובלת.
שכחתי משהו.
אם לקון הבא אני אגיע, אל תפחדו בבקשה. אני מאוד דומה לדקסטר בקטעים הללו…
ברור שאתה אוכל בשר, אתה יגואר
ואתה גם זולל דלק.
הצופה הממוצע (לא יודע מה זה ''סביר'') הולך לקולנוע כדי שיספקו לו
פנטסיה – על אלימות, על מערכות יחסים מושלמות, על אנשים שכל משפט שני שיוצא מהפה שלהם הוא בדיחה, ובאופן כללי על סיפורים של התחלה-אמצע-סוף שנמשכים בין 90 ל-120 דקות.
אז איזה טריילר יותר דוקסוסי?
אני עובר עכשיו תקופה של ד"ר סוס, ואני פוחד של'הורטון' יהיה יותר מדי… אמ… היגיון.
אבל דוקטור סוס זה החלום של המעצבים האומנותיים; הם יכולים להתפרע כמה שהם רוצים.
נעמי ווטס מנסה לקדם את ''משחקי שעשוע''
אצל ג'יי לנו. היא ולנו מזהירים שוב ושוב את הקהל האמריקני שזה לא סרט "בידורי"; הקהל בהלם. מדהים עד כמה אין מילים ב"טוקשואית" כדי לדבר על סרט כזה. רק בשביל קידום המכירות האומלל הזה היה שווה לעשות הרימייק.
זה לא מופיע ביוטיוב עדיין
אבל כן מצאתי את זה
http://youtube.com/watch?v=yAWNO2sdYw8
חלק שני מתוך 10 דקות ראיון, בו רק 3 מוקדשות לסרט, וגם בהן, וואטס לא ממש יודעת מה לומר, והמראיין עסוק בלרדד את הכל ל-oneliners קלילים.
והכי מוזר – נעמי קוראת לבמאי שלה מייקל, כאילו היא כותבת ב-ynet בזמנה הפנוי.
אני לא ממש מבין למה טרחו לשלוח את ווטס
לסבב הריאיונות הזה, שנועד מראש לכישלון. סביר להניח שמפיקי הסרט פשוט לא יודעים לשווק אותו אחרת. מצד שני, אולי הנקה רוצה לומר משהו גם על האופן שבו אלימות משווקת באמצעות אידיוטים מועילים כמו קימל ולנו.
ה''מייקל'' לא קשור לווינט
הוא פשוט קשור לזה שהיא דוברת אנגלית ולהגיד "מיכאל" בטח שובר לה את השיניים.
חברי הצ'כי, מיכל, יכול להעיד שלמרות שהוא אפילו לא מיכאל, עדיין רוב דוברי האנגלית מסביבנו קוראים לו פשוט מייקל.
מסכנים האנשים על האי של לוסט
למה?
גם להם יש מיכאל
(או היה, אני כבר לא זוכר).
יש מייקל ויש מיכאיל
אולי הוא התכוון שהיא הייתה צריכה
לקרוא לו מייסטר האנקה?
איך זה שבלוח התוצאות כבר
הכרזתם על "וול-י" כמנצח, כשהסקר עוד לא נגמר?
נגמר נגמר
שאלה קטנה :
אילו הייתם עושים 'פוסטר ראלי' בין הפוסטרים שיש בלוח התוצאות, מי היה מנצח, או למי הייתם מצביעים?
אינדיאנה ג'ונס
למרות שבטריילר הצבעתי נגדו.
מזכיר לי Lego Racers 2
וולי מתחיל להזכיר לי את ג'וני דפ.
פורים שמח!
http://www.flickr.com/photos/aragonzo/2346394620/
גם אני התחפשתי לג'וקר!
כנראה שלדיסני יהיו הרבה פרוייקטים מעניינם
בשנתיים הקרובות.
סרט עם אדם סנדלר, סרט עם טרבולטה ווויליאמס, סרט עם הסלע ואנה-סופיה, סרט עם זמקיס וקארי (היתה על זה יומית?) וסרט רגיל של האנה מונטנה.
בקשר להאנה, אם ההופעה שלה, שהוקרנה בלא יותר מ600 בתי קולנוע הכניסה 64 מיליון דולר, אז מה יקרה כשיגיע הסרט באורך-מלא שיוקרן ב300 בתי קולנוע?
http://boxofficemojo.com/schedule/?view=distributor&id=buenavista.htm
3 פרסומות טלוויזיה חדשות לנרניה
עם קצת יותר ריפצ'יפ וחיות למיניהן.
http://www.youtube.com/results?search_query=prince%20caspian%20tvspot&search=Search&sa=X&oi=spell&resnum=0&spell=1&session=rXQLEe6JNDvEkWk2jqQRQXXRIj41tNllgqlQP4VmOLS82CMbtfgRPIzxEMk7Xzy17fiW9_LZePupHQmTHuenXgBqxuxwGPPNd_hh50LjQT68QDnk-yY7RLinoX8upg2waPrTTf8_mL92WI4e4e0fKvlCXaVFk8ZdlekXtNFD-uA1sB_V3Ibte4ObSgMI-GKZ31yXcZ2TOgbN7MnYtfMe3qT5tSc09UBtamp71qrBeVEfICpe1p0h_SDPB-znIhwBn8lfZzIeXjcF3MJjJoLLng==
אני לא יודע למה עשיתי את זה לעצמי
אבל ראיתי את הסרט 'When The Wind Blows' (כשהרוח נושבת), ואוי, איזה סרט מדכא.
למען האמת, בהתחלה הוא לא עשה רושם של סרט מדכא במיוחד, גם לא אחרי ההפצצה האטומית.
אבל כשהבנתי ששני המבוגרים חולים מהקרינה והולכים למות – ללא ידיעתן, ומאמינים שמישהו הולך להציל אותם, אוי, אז הסרט הפך למדכא ומטריד.
ובכל זאת, סרט מומלץ בהחלט.
יש בו משהו שמהפנט אותך אליו מההתחלה ועד הסוף, ולא נותן לך להפסיק לצפות בו, גם כשאתה רוצה להפסיק כי אתה יודע שעכשיו הולך לבוא הקטע המדכא שעליו שמעת כל כך הרבה.
סוף
חוץ מזה, הייתי רוצה להמליץ על עוד שני סרטי אנימציה בריטיים *למבוגרים* שראיתי לאחרונה וחשבתי שהם היו מצוינים לא פחות מ'כשהרוח נושבת':
1) 'Watership down' (גבעת ווטרשיפ) – סרט על פי ספרו של ריצ'רד אדאמס. הסרט מספר על קבוצת ארנבים שבורחים מביתם שביער לעבר גבעת ווטרשיפ בעקבות נבואה של אחד מהם שביתם עומד להיהרס. מדובר בסרט אנימציה מצוין. יש בו כמה מהסצינות הטובות ביותר שראיתי אי פעם בסרט אנימציה, אבל אני חייב להגיד שזהו גם ככל הנראה סרט האנימציה המוזר והסוריאלסטי ביותר שראיתי מעודי (וראיתי את כל סרטיו של מיאזאקי).
2) 'Plague Dogs' – הסרט מספר על שני כלבים שבורחים מהמכלאה בה הם עברו התעללות. גם כאן מדובר בסרט שמבוסס על ספר של ריצ'רד אדאמס. וגם כאן מדובר בסרט נפלא. מומלץ מאוד.
Plague Dogs מדכא לפחות (אם לא יותר) מ-''כשהרוח נושבת''
אבל כן, זה סרט מצוין, שאחת האטרקציות בו היא העובדה שבראד בירד, בראשית הקריירה שלו, עבד עליו (ואפשר לראות את ההשפעה של הסרט הזה – במיוחד זוויות ההתבוננות – בסרטיו המאוחרים יותר).
וואלה?
בתור מה הוא עבד שם (כי לא מצאתי את הקרדיט שלו בעמוד הסרט ב-IMDB)?
וראית את את 'Watership down'? אם לא אז אני ממליץ מאוד, סרט נהדר.
לך ל-Full Cast and Crew בעמוד של הסרט, הקרדיט שלו בהחלט שם.
לגבי היקף המעורבות שלו, קראתי כל מני דברים שונים. בקצרה: הוא היה שם אנימטור.
אכן, הקרדיט שלו שם (בתור animator).
וגיליתי עוד משהו, לא רק ש'Watership down' ו'Plague Dogs' מבוססים שניהם על ספרים שכתב ריצ'רד אדאמס, שני הסרטים גם נוצרו על ידי אותם אנשים, וג'ון הארט, שמדובב את שניטאר – הדמות הראשית ב'Plague Dogs', מדובב גם את הייזל – הדמות הראשית ב'Watership down'.
ואני מסכים איתך ש'Plague Dogs' מדכא יותר מ'כשהרוח נושבת', בעיקר הסוף שלו – למרות היותו נפלא – מדכא מאוד, יותר מהסוף של 'כשהרוח נושבת'.
ועוד סרט אנימציה מצוין שראיתי לאחרונה ואני ממליץ עליו הוא 'The Secret of NIMH' (אני חושב שבעברית קוראים לזה 'על עכברים וכשפים' או משהו כזה).
מעניין באמת, ש-NIMH יצא באותה שנה כמו ''Plague Dogs'',
נוגע בנושאים דומים (ניסויים בבעלי חיים), אבל עושה את זה בצורה כל-כך שונה.
אבל אני חייב לציין ש-NIMH, שנים אחרי שראיתי אותו לראשונה, התברר כאכזבה די גדולה. האנימציה נשארה יפהפייה, אבל התסריט מתברר בדיעבד כמבולגן ולא ממש מעניין.
דילמה: סטפ אפ 2 או לא להיות?
היום התקשר אליי ידיד טוב שלי. הוא ביקש ממני אם אני יכול להשאיל לו כסף בשביל לראות סרט בקולנוע עם ידידים אחרים שלו. שאלתי אותו: "לאיזה סרט?". הוא ענה "סטפ אפ 2".
מצד אחד, רציתי להשאיל לו את הכסף כי… כי הוא ידיד שלי. מצד שני, זה נוגד את כל העקרונות שלי – אני אף פעם לא מעודד ללכת לראות סרטים רעים בקולנוע, ואולי בעצם הידיד הטוב שלי יודה לי עוד כמה זמן על כך שהזהרתי אותו ללכת לסרט "סטפ אפ 2" ומנעתי ממנו לראות זוועת עולם.
ואתם – מה הייתם עושים? הייתם משאילים לידיד הטוב שלכם את הכסף או לא? האם היה חשוב לכם לשמור על קשר טוב עם הידיד שלכם ולהימנע מוויכוח (קטן) או שהמצפון שלכם היה מציק לכם אחרי שאיפשרתם לכסף שלכם (שהרווחתם אותו ביושר ובזיעה) להיות איכשהו קשור לזוועת עולם בשם "סט אפ 2"?
דילמה: סטפ אפ 2 או לא להיות?
סטפ אפ 2 הוא ממש לא זוועת עולם. לא כוס התה שלי, אבל לגמרי ניתן לצפייה. ואני מדבר מניסיון, אז אני מקווה שגם אתה.
אם לא, אז הדילמה שלך מתבססת על הנחה מוטעת. אם תלווה לו והוא יצפה בסרט, שאל אותו איך היה. "זוועת עולם" הוא לא יגיד, מבטיח לך.
בתקווה שזה ירגיע לך את המצפון.
מש''א
כל עוד הידיד מחפש סרט קליל עם ריקודים שולתים!!1 ולא משהו של האנקה, "סטפ אפ 2" מפתיע לטובה.
דילמה: סטפ אפ 2 או לא להיות?
בלי להתייחס לאיכות של 'סטפ אפ 2', לא חושב שזה לעניין לעשות שיקולים כאלה. אם חבר מבקש ממני הלוואה קטנה ואין לי בעיה להלוות לו כסף ברמה העקרונית, למה שזה ישנה לי לאיזה סרט זה יילך? האם באמת זה לא מוסרי לראות סרט גרוע? זה לא שהוא קונה הרואין בכסף הזה.
רואים שלא ראית את הייסקול מיוזיקל.
אני תוהה.
לפי ימד''ב תפקידו של אוון וילסון
ב"לילה במוזיאון" היה uncredited. כלומר לא הופיע בקרדיטים, למישהו יש מושג אם זה נכון? ולמה?
הוא באמת לא הופיע בקרדיטים.
למה? שאלה אחרת לגמרי. אין לי שמץ. יש לו תפקיד משמעותי ובעל נוכחות שם….
קריצה מסורתית
יש מקרים בהם שחקנים לא מקבלים קרדיט. ואני לא מתכוון לכך שלפעמים שוכחים לרשום את הבלונדינית שצעקה שורה אחת מהחלון כשהדמות הראשית עברה ברחוב בסצנה מינורית בסרט, אלא שבכוונה תחילה לא רושמים שחקן מוכר ומזוהה.
למה עושים את זה? סוג של קריצה. הרי ברור שהקהל יזהה אותו, ואם מדובר בתפקידון אורח (מהסוג שחבורת ווילסון-סנדלר-שניידר-סטילר עושים דיי הרבה אחד אצל השני), יש משהו "אצילי" בכך שהוא לא לוקח עליו קרדיט.
אגב, זה קוריוז חביב כשמדובר בשחקנים, שכמעט תמיד הקהל יזהה בכל מקרה. אלא שלפעמים זה קורה גם עם אנשי צוות, שלצופים אין דרך לדעת שהשתתפו בעשייה. במקרים האלו זה לרוב קורה עקב סכסוכים חוזיים (כמו למשל במקרה של גיליאם, שלא יכול לחתום על התסריט שהוא שיכתב ל"האחים גרים"), או כשמדובר בעבודת צללים (כמו למשל אצל קופולה, שמשכתב תסריטים ואף מביים סצינות פה ושם בכל מיני סרטים, כך טוענים, מבלי לקחת קרדיט).
העניין הוא
שבמקרה של אוון ווילסון ב'לילה במויאון' זה לא תפקידון אורח, אלא , כמו שביטלג'וס כתב, תפקיד משני משמעותי.
לדעתי הוא לא הופיע בקרדיטים
כי היה לו תפקיד קטן
שאלה על סרט.
איך קוראים לסרט שבו מטוס מתרסק על אי בודד ושורדים 2 גברים ואישה אחד מהגברים איטלקי?
האם האישה עונה לשם מדונה?
לא, שם זה סירה וגבר אחד
או לפחות כזה זה בסרט המקורי. את הרימייק עם מדונה לא ראיתי מההתחלה או עד הסוף.
שאלה על סרט.
תגיד בסרט אחד מהגברים הוא המשרת והשניים האחרים נשואים??כי אם כן אתה מדבר על "Three" עם בילי זיין(אין דרך אחרת לומר את השם משפחה הזה)
אתמול בקולנוע
היה טריילר לסרט עם שחקן ידוע שבתו נחטפת והוא מאיים על החוטפים, וכשהם לא מחזירים לו אותה הוא ככל הנראה יוצא למסע חיפוש, אה, ויש לו חוח-על או משהו שאין לאחרים, לא הבהירו מה-זה. אז, איזה סרט זה?
'חטופה' עם ליאם ניסן
והוא מחורבן למדי.
הוא הגיע כבר לארץ?
אני לא מתכוון ללכת לצפות בו, אבל הטריילר שלו נחמד ואני מעוניין לצפות בו שוב.
אבל איך קוראים לו באנגלית?
הוא מוקרן בארץ החל מהשבוע. ישראל היא אחד המקומות הראשונים בעולם שבהם הוא מוקרן. למרות שהוא מדבר אנגלית, זה למעשה סרט צרפתי – לארה"ב הוא יגיע רק בספטמבר.
ראית אותו? או שידעת שהוא גרוע בדרך אחרת?
אני לא חורץ דעה על סרטים שלא ראיתי.
חבל לשמוע
לא יצא לי לראות את הסרט, אבל זה אותו במאי שעשה את "פרבר 13" המהנה מהקון-אקשן.
יותר חבל לשמוע
על ליאם ניסן, הוא לא כזה שחקן גרוע. למה כבר לא מלהקים אותו לתפקידים טובים?
והוא מה זה מיושבן
לעומת האקשן של טקן 6.
אני מוכרח לקנטר
כלומר, אם אתה מתעלם מדקות פתיחה ארוכות ואמריקקיות מגיע פתאום סרט אקשן טוב וכיפי גם אם Old Fashioned משהו (מישהו יכול לתרגם לי את זה לביטוי עברי?).
וליאם ניסן ממש מגניב שם לדעתי. אפשר לראות, אבל ממש לא חובה בקולנוע.
רגע של עברית
אני מאוד בעד ליצור פעלים חדשים בעברית ממלים באנגלית (לסמלץ, לסספנד, לספיילר), אבל כדאי לבדוק קודם אם המילה בעברית כבר קיימת. במקרה זה, 'לקנטר' בעברית פירושו "להקניט, להציק, להטריד, ללעוג, לצחוק על-, ללגלג, לנסות להרגיז, לנסות לעצבן, להתגרות, להציק" ויש לי תחושה שזה לא מה שרצית לעשות, אלא פשוט לתת קונטרה.
ולגבי old-fashioned – מיושן, בנסוח הישן, בסגגנון הישן.
בהחלט לא מה שרציתי לעשות
אבל הצלחתי בכל זאת
אגב, מתברר שהיה פעם מונח עברי רשמי ל''ספויילר''
– "קלקלן". זה לא תפס.
גם אני די נהניתי.
ההתחלה קצת נסחבת, ועבודת העריכה לא תקלע לטעם של כולם, אבל בסך הכל אחלה אקשן.
מה אני אגיד, מהבמאי של 'B13' ציפיתי ליותר.
(וכשאני אומר "ליותר" אני מתכוון "ליותר מסרט של ז'אן קלוד ואן דאם שהוחלף משום מה בליאם ניסן אבל קשה להרגיש בהבדל").
מה אני אגיד, מהבמאי של 'B13' ציפיתי ליותר.
בזאת אתה צודק בהחלט, אלא שאני הגעתי לסרט בלי לדעת עליו כמעט כלום. כשהופיע שמו של הבמאי, פייר מורל (או מורה?), חשבתי שאני זוכר שזה הצלם של "המשלח" וזה הכל.
אז האכזבה שלך מובנת בהתחשב בנקודת המוצא, אבל עדיין נדמה שאתה קצת מחמיר עם סרט ש-70% הוא אקשן מהנה ביותר וחסר יומרות אחרות.
מישהו מכיר מקום (או אתר)
שבו אוכל לצפות בטיזר ההוא של "צ'יקן ליטל" עם המדריך לגלקסיה וכ' בפלאש פלייר כי אני לא מוצא ביוטיוב.
אם אני נמצא ביומית מהעבר
ואני לוחץ על יומיות קודמות הייתי מעדיף שיפתח עמוד עם היומיות שבאו לפניה ולא היומיות הקודמות מזו של היום.
אפשר לשנות את זה!
ו…אה!
כשאני לוחץ על סיפורים קודמים אולי כדי לשים מספרים לעמודים כך שיהיה קל יותר לעבור מדף לאחר שרחוק ממנו, אני יותע שיש את ה"עינדקס" אבל קשה להשתמש בו, במיוחד ביומיות, אני לא יכול לדעת לאיזו יומית אני נכנס רק דרך הכותרת.
היה מפתיע לדעת שבארץ, לסרט השלישי של שרק קראו
"שרק השלישי" ולא "שרק 3", עכשיו נשאלת השאלה: איך יתרגמו את הסרט הרביעי אשר נקרא shrek goes four?
מה הסיכויים שזה יהיה "שרק הולך על ארבע"? זה גם פירוש מילולי וזה גם טיפה מצחיק.
למה מפתיע? זה תרגום מדויק משם הסרט באנגלית.
לכן זה מפתיע.
אכן.
נו, לא צריך להיסחף.
במקרים כאלו אני פונה לאתר הסטטיסטיקות החביב עלי, 'עין הדג', ובודק את המצב בשטח.
מבין כל הסרטים המוקרנים כרגע בארץ, 69 במספר, בערך 52 הם בעלי תרגום ראוי (או, אני מודה, בעברית במקור – יש גבול להשקעה). זה יחס לא רע.
לא אם מדובר בסרט ילדים
מבין 9 הסרטים שמצאתי רק 3 הם בעלי שם המתורגם כמו שהוא מאנגלית, הנה כמה עם שינויים:
"ממלכת טיראביתיה"
"כוורת בסרט"
"הורטון"
"אגדה שמגדה"
"יצאת כריש"
"תפוס ת'גלים"
ואלו רק סרטי השנה שעברה, בדרך כלל בתרגומים, לפי דעתי, לסרטי ילדים, או שהם משאירים את השם כפי שהוא או שהורסים את השם (ובמקרים נדירים אף משפרים).
היו הרבה סרטי המשך עם משחקי מילים במספר, אבל בארץ לא שמו לב לזה, ולכן היה גם מפתיע לראות שקראו לזה "שרק השלישי" ולא "שרק 3"
כן, יש בזה משהו.
אם כי מעניין לראות שבסרטי פיקסאר המצב הרבה יותר טוב.
יש לי בעיה
לפעמים כשאני נכנס לאתר מראה לי שיש "תגובות חדשות" למרות שאלה תגובות שכבר ראיתי, יותר מפעם אפילו. רק לי זה קורה?
מה קורה עם הסרט על פי 'המשחק של אנדר'?