קלוברפילד

במקור: Cloverfield
במאי: מאט ריבס
תסריט: דרו גודארד
שחקנים: מייקל סטאל-דייויד, מייק ווגל, ג'סיקה לוקאס, טי. ג'יי. מילר

עלילתו של סרט אימה ראוי לשמו מחייבת בדרך כלל את הגיבור להיות טמבל, במידה כזו או אחרת. הרי אנשים חכמים לא יכנסו לסוג הצרות שמחכות להן בסרטים כאלה: אדם סביר לא היה מבלה שעה וחצי בצעידה איטית במיוחד אל תוך חדרים אפלים עם הרבה פינות מתוכן דברים עשויים להגיח. הנקודה הזאת קריטית במיוחד ב'קלוברפילד': הסרט כולו מוצג כקלטת המתעדת שרשרת אירועים דרך עדשת מצלמת הוידאו של עובר אורח שנקלע למקום במקרה, כך שהנכונות שלו להמשיך לצלם ויהי מה, חשובה.

האיש עם המצלמה הוא האד (טי. ג'יי. מילר, וזה בסדר שלא שמעתם עליו – סביר להניח שאתם לא מכירים אף אחד מהשחקנים בסרט). כבר בתחילת הסרט נופל עליו התיק של תיעוד מסיבת הפרידה של חברו הטוב רוב, המתרחשת בדירה בלב מנהטן. במשך המסיבה הפה הגדול שלו עובד הרבה יותר מהר מהשכל, וגורם לא מעט מבוכה ועוגמת נפש לאורח הכבוד.

אבל אלה הצרות הכי קטנות שמחכות לקהל החוגגים. בשלב מסוים, אחרי מה שנראה כמו רעידת אדמה קלה והפסקת חשמל קצרה, הם מגלים שהראש של פסל החירות עבר להתגורר ברחוב שבו הם נמצאים. בעוד הם מתפעלים מההתפתחות הלא צפויה הזאת, הם מגלים שהדבר שהוריד לגברת ליברטי את הראש נמצא בדרך אליהם. ואז הם מתחילים לברוח. או ליתר דיוק, כמעט כולם מחליטים לברוח. חתן השמחה, רוב, מחליט, באקט נאצל אבל לא ממש משכנע, לצאת דווקא בעיתוי הזה לטיול לילי באזורים המיועדים לפורענות המה-שזה-לא-יהיה במנהטן. כמה מאורחי המסיבה מתלווים אליו, ביניהם, כמובן, האד והמצלמה, דרכה עדים הצופים לחורבנה ההולך ומתרחב של ניו יורק.

אם ראיתם סרט אימה או שניים במהלך חייכם, קשה לומר שב'קלוברפילד' מחכות לכם יותר מדי הפתעות. כמעט את כל מה שיש לסרט להציע ראינו כבר בסרטים אחרים: חורבן סביבתי, היסטריה בגוף ראשון אה-לה 'פרויקט המכשפה מבלייר', דברים רעים שקורים בחושך, ואימפוטנציה מוחלטת של הרשויות כמו במיליון סרטים. אבל דרך עדשת המצלמה של האד, כל הקלישאות האלה מקבלות חיים חדשים. זה דבר אחד לראות בניינים מתמוטטים, אנשים בורחים בפאניקה, וכל מיני דברים שרוצים לנעוץ שיניים בבשר אנושי, במבט סטרילי של צלם בלתי נראה כלשהו. זו חוויה שונה לגמרי לראות את אותו הדבר במבט המאוד אישי של מצלמה ביתית שמוחזקת בזרוע לא יציבה (עד כדי כך שיושבי השורות הראשונות עלולים לקבל בחילה קשה). המצלמה הביתית מביאה את הזוועה קרוב יותר מאי פעם לעיניים של הצופים, וגם לאוזניים שלהם: האפקטים הקוליים של מציאות מתמוטטת בזמן אמת מפחידים לפחות כמו הצילום. דברים נשברים, קורסים, נמחצים, נופלים, ואנשים מתים בשלל דרכים יצירתיות, והכל נראה ונשמע לא כמו משהו שנעשה במעבדת אפקטים ממוזגת, אלא כמו דיווח חדשות מקוטע בזמן אמת, שנותן תחושה שמה שלא הולך שם בניו יורק יגיע עוד רגע גם אל הצופים באולם. אף על פי שהוא עשוי, כביכול, כמו סרט שנוצר עבור מסך הטלוויזיה הביתי, אל תחכו עם 'קלוברפילד' ל-DVD. אלא אם כן אתם מחזיקים בית קולנוע פרטי, קשה לי להאמין שצפייה ביתית תצליח לשחזר את החוויה של מתקפה כוללת על החושים.

מה יש בסרט חוץ מהחוויה הזאת? לא הרבה. תסריט מותח במידה סבירה, גם אם מלא בקלישאות. שחקנים שנראים טוב ומפגינים הופעה לא רעה. וכמובן, תפלצת ענקית אחת, שכמו לגיבור הסרט, גם לנו אין מושג מאיפה היא הגיעה, ולמה. לאורך רוב הסרט אנחנו מקבלים רק רמזים למראה המפלץ המסתורי, עד שהיא נחשפת אל מול המצלמה במלואה בסופו של דבר. והאמת, כשזה כבר קורה, זה קצת מאכזב. לא שהמפלצת עשויה רע, אבל הנזק שהיא גרמה עד אותה נקודה מפחיד הרבה יותר מלפגוש את הדבר האמיתי פנים אל פנים.

יש לי חשד כבד ש'קלוברפילד' הוא סרט לצפיה חד פעמית, ושצפיות חוזרות, גם בקולנוע, יגרמו לרוב החוויה להתמוסס. אבל מאותה צפיה חד פעמית אני יכול להעיד שמדובר באחד הסרטים היותר מפחידים שראיתי בשנים האחרונות. אם אתם הולכים לקולנוע כדי להיבהל, זה הסרט בשבילכם.