 |
||
| סרטו האחרון של גאספר נוח, 'בלתי הפיך' (שיגיע לארץ במסגרת פרויקט 'גלובוס צ'ויס'), מציג סצינת אונס ארוכה שגרמה זעזוע כה רב, עד שהבמאי הזדרז להודיע כי אם הצנזורים הבריטים יחליטו לחתוך סצינה זו, עדיף לו שהסרט לא יוקרן כלל. |
18.08.2002
|
|
יומית
סרטו האחרון של גאספר נוח, 'בלתי הפיך'
(שיגיע לארץ במסגרת פרויקט 'גלובוס
צ'ויס'), מציג סצינת אונס ארוכה שגרמה
זעזוע כה רב, עד שהבמאי הזדרז להודיע
כי אם הצנזורים הבריטים יחליטו לחתוך
סצינה זו, עדיף לו שהסרט לא יוקרן כלל.
סרטו האחרון של גאספר נוח, 'בלתי הפיך'(שיגיע לארץ במסגרת פרויקט 'גלובוס
צ'ויס'), מציג סצינת אונס ארוכה שגרמה
זעזוע כה רב, עד שהבמאי הזדרז להודיע
כי אם הצנזורים הבריטים יחליטו לחתוך
סצינה זו, עדיף לו שהסרט לא יוקרן כלל.
אוף.
למה אנשים חייבים להיות כל כך יפי נפש? אני בספק אם זה באמת מפריע למישהו. ואם כן, אז שלא ילך לראות.
כשמדובר בהקרנת בכורה
בפסטיבל – אני בספק אם אנשים יכלו לדעת מראש עד כמה מזעזעת הסצינה אמורה להיות, ואם הם עשויים להתעלף בגללה או לא.
כשמדובר בהקרנת בכורה
באמת יש אנשים שמתעלפים מכאלו דברים? אם כן אז אני מתנצל. לא ידעתי. אבל הם יכולים לראות שזה לא לרוחם ולהפנות מבט… זה בדרך כלל מה שאני עושה כשאני רואה משהו שלא מוצא חן בעיני.
או לעזוב את המקום
כמו שעשו הרבה אנשים בבכורה.
זה מדהים.
250 אנשים עזבו ו-20 אנשים נזדקקו לחמצן אחרי שהתעלפו.
דבר ראשון: זה תמיד טוב כשיש בסביבה מישהו שיודע עזרה ראשונה.
דבר שני: אני מגדיר את עצמי Sufficiently Desensethized ואני ממש לא מבין איך אנשים יכולים להתעלף מדברים כאלה. להיגעל, אני מבין אבל להתעלף?
עכשיו, אילו זה היה קורה
בארה"ב, ישר הייתי חושבת שמישהו אחד התעלף (אולי הוא אכל משהו לא טוב?), וכל השאר זיהו את הפוטנציאל לתביעות והחרו-החזיקו אחריו…
תשמע, לא ראית את הסרט.
לפי כל הדיווחים מדובר באחד הדברים הדוחים והמזעזעים ביותר שנראו בקולנוע מאז ומעולם (ואני לא מתכוון לזה דוקא במובן השלילי – יכול להיות שהסרט הוא יצירת מופת דוחה ומזעזעת). לך תדע איך תגיב למשהו שעוד לא ראית.
אם הסרט באמת יגיע לארץ, זאת תהיה התלבטות רצינית בשבילי האם ללכת לראות אותו. זה מסקרן, כמובן, באותו האופן שסרטי סנאף מסקרנים [הכנס לינק להסבר על כך שסרטי סנאף לא קיימים כאן], אבל אני לגמרי לא בטוח שאני רוצה לראות את זה – ולצערי, כיוון שמוחק-הזכרון של הגברים בשחור לא נמכר בשוק החופשי, צפיה בסרט היא בלתי הפיכה.
לא נמכר, אבל קיים.
תחת המותג "הדחקה". להשיג במשפחות היהודיות הנוירוטיות הקרובות למקום מגוריך.
תשמע, לא ראית את הסרט.
"הכנס לינק … לא קיימים כאן" או "הכנס כאן לינק … לא קיימים"?
זה מאד מסקרן.
אני לא יכולה לדמיין כרגע משהו כל כך מגעיל שיגרום לי להתעלף. חוץ מזה שהם דיברו על סצינת אונס, לא אונס-רצח-מוטילציה, אז בכלל מסקרן מה יכול להיות כל כך מגעיל בה.
אני שונאת סרטים מגעילים, ומוצאת אותם מיותרים בדרך כלל. (לשבעה חטאים, למשל, לא הלכתי.) אבל זה ניסוי פסיכולוגי שאני כנראה לא אהיה מסוגלת להימנע ממנו.
אוף.
זה שאתה סוטה זה לא אומר שהשאר הם יפי נפש! איך אתה יכול להפוך רגש סדיסטי שלראות איך אישה סובלת בזמן אונס לרגש כלשהו של הנאה!!!
הא? איפה הוזכרה הנאה?
אני שמתי לב רק ל"יפריע" מול "אדישות".
על פי האתר הרשמי של הסרט
הושגה פשרה, ויוקרנו שתי גירסאות של הסרט: באחת הסרט המלא ובשנייה הסצינה תקוצץ לחצי מזמנה המקורי.
על מה ההתרגשות?
אם זה לא סרט "תיעודי", הרי שזה לא קורה באמת, ואפשר לסספנד. למעשה, חוץ מנשיקות, אין הרבה דברים אמיתיים בקולנוע: שחקנים לא באמת עושים סקס, לא באמת רוכבים על מטאטאים ולא באמת מתים.
האם סצינת הפתיחה של להציל את טוראי ראיין לא מזעזעת? וסצינת הסקס בחתונה מאוחרת? והדם הניגר בראיון עם ערפד?
לא שאני רצה לראות סרט על אונס, אבל אני לא מבינה על מה ההתרגשות.
ארררר....
"אינטימיות"
"אימפריית החושים"
ועוד.
'אימפרית החושים' אמור להיות
מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סרט תעודי זה לא (תודה לאל!).
מה קורה אתכם חבר'ה?
מה צריך כדי לזעזע אתכם? יש משהו יכול בכלל לזעזע אתכם? עד שלא תראו את אמא שלכם נאנסת ע"י שימפנזה לא תזדעזעו, או אולי גם זה לא יעשה לכם כלום?
תראו מה זה לגדול בסוף המאה ה-20, מאבדים כל תחושה אנושית.
הדבר הכי אלים שראיתי בקולנוע היה רציחות פשוטות וגם את זה הסכמתי לראות רק בגלל שזה של האחים כהן.
דור ה-X? דור האיכס!
וואו, אתה נרגן
נרגן, אבל צודק.
המוסכמה הזו של "זה בסך הכל סרט, מותר להראות הכל", אולי לגיטימית, אבל בטח לא קדושה. ועוד לא הזכרנו את תוצאות הלואי של התפוז המכני, או להבדיל רוצחים מלידה.
אם יואיל כבודו לפרט
מה הן תוצאות הלוואי של התפוז המכני, או להבדיל של רוצחים מלידה? כי אין לי מושג על מה אתה מדבר.
כבודי מואיל
למיטב ידיעתי וזכרוני,
לאחר יציאתו של התפוז המכני לאקרנים, אירעו מספר מקרי תקיפה בבריטניה בהתבסס עליו – כל מיני חוליכנים שקיבלו השראה וחיקו מה שראו אצל אלכס. קובריק מנוחתו עדן קיבל הלם מכך, ומאז אסר כל ימיו להקרין את הסרט בבריטניה.
לאחר"רוצחים מלידה" היו כמה מקרי רצח שבהם אנשים קיבלו השפעה מהסרט, בארה"ב. סטון אמר, למיטב זכרוני באיזה ראיון איתו, שזה לא ממש מזיז לו (למעשה, הוא הכחיש קשר בלי להכחיש ממש, איכשהוא).
להבדיל, זה כמו גל ההתאבדויות של בני נוער בגרמניה לאחר פרסום ייסורי וורתר הצעיר.
כששמעתי על כל אלה פעם ראשונה היה נדמה לי שזו אגדה אורבנית, אבל קראתי ביותר מדי מקומות הגיוניים ולגבי סטון זה גם הוזכר באיזה קורס באוניברסיטה ('זכרון קיבוצי', 2001. בימוי: עימנואל סיוון ויורם בילו).
וכולם לצעוק
"סרטים לא יוצרים פסיכופטים, הם רק עושים אותם יותר יצירתיים!"
ואותם תוקפים, אני מבינה
לעולם לא היו תוקפים איש אילולא ראו את הסרט, ולמעשה, עד שראו את הסרט העדיפו לעסוק בסריגה ובמקרמה, כן?
לא, סתם להשכלתי הכללית. אני בטוחה שזה רק הסרט נתן להם רעיונות, ולולא הסרט הם לעולם לא היו מעלים על דעתם לתקוף מישהו.
*שיעול*בולשיט!*שיעול*
זה. במחילה, היה צפוי לגמרי
וגם מוטעה.
איש לא אמר שאותם אנשים היו חסידי עולם, אבל לפעמים רעיונות שרואים בסרט, או שקוראים בספר, הם בדיוק מה שצריך כדי שמישהו יעבור מחסום קטן ומסויים. את יכולה לומר את זה גם לגבי וורתר, אבל מספר ההתאבדויות של בני נוער בגרמניה אכן עלה לאחר פרסום הספר (אני לא יודע מה הסטטיסטיקה בבריטניה לאחר התפוז המכני; אני מנחש שמספיק גרוע כדי שזה יהיה בתחום החריגה הסטטיסטית). לדעתך, ג'ון לנון היה נרצח בלי התפסן בשדה השיפון?
זאת היתה שאלה רטורית, אני מקווה.
הרוצח שאמר שהוא עשה את זה בעקבות "התפסן" מהווה תמיכה לטיעון של בוג'י. הגיבור של "התפסן" לא רצח אף אחד, והיה אפילו סוג של פציפיסט בשאיפה. לפיכך, אדם שאומר שהוא ביצע רצח בעקבות הספר הזה היה ללא ספק רצחני למדי מלכתחילה (וגם די קוקו).
לדעתך, צ'ארלס מנסון היה פועל
אלמלא "האלבום הלבן" של הביטלס?
נו, באמת. אומנות משפיעה. כפי ש"האלבום הלבן", או "התפוז המכאני" לצורך העניין, מרוממים את רוחי ומעשירים אותי, כך עלולה להיות להם השפעה הפוכה לחלוטין על מופרעים למינהם. אנשים שונים זה מזה.
בכל הקשור לביטוי אומנותי, אני לא מאמין שיש למישהו את העליונות המוסרית לצנזר. אם נחזור ליומית, הפוליטיקאי שצוטט בכתבה אמר שהוא לא מבין איזה צידוק אומנותי יש לסצינת האונס. אז הוא לא מבין. אז שישב בצד וישמיץ את הסרט כאוות נפשו, אך שלא ימנע ממני ללכת לראות אותו בעצמי.
ומי צריך לקחת אחריות אם ההשפעה על הציבור הרסנית? מבחינתי, אף אחד. קיובריק היה "אחראי" (אני כותב במרכאות, מאחר והוא נימק בטענה המלגלגת שהציבור הבריטי עוד לא בשל לצפות בסרט). סטון לא, ואף היה צבוע ומתחסד (בחיאת, הסרט שלו *עוסק* בהשפעה של המדיה על הציבור!). שתי התגובות לגיטימיות מבחינתי, כי אני באמת ובתמים מוכן לשלם את המחיר הזה כדי לצרוך אומנות באופן חופשי.
אגב, נזכרתי שכש"קראש" של קרוננברג עלה על מסכינו, העמותה למלחמה בתאונות הדרכים עתרה לבג"צ בבקשה לאסור את הקרנת הסרט, מחשש שהוא יעודד נהגים לנהיגה מסוכנת.
אמרתי משהו על צנזורה?
לא במפתיע, התגובות מתייחסות כאילו אני עומד עכשיו ממש למחוק את כל העותקים של התפוז המכני.
הדילמה הליברלית הידועה: אנחנו נגד צנזורה, נכון? אז אנחנו חייבים לטעון שאף פעם אין קייס לצנזורה, נכון? ולכן מי שאומר שאיזה שהוא משהו עלול להשפיע, ולו על דפוקים בשכל, הוא בפוטנציאל מצנזר, נכון? אז לעולם לא ייתכן שיש אמת בטענות על השפעה הרסנית אפשרית?
לא.
אפשר לחשוב שמותר להקרין את התפוז המכני אבל גם שעלולות להיות לו השפעות קשות.
ובאשר לשאלת הדפוקים – בהחלט אמרתי כמה תגובות מראש, שלא חשדתי שאלה שביצעו מעשי תקיפה בהשראת התפוז המכני היו מראש צדיקים. כנ"ל לגבי אותו פסיכי שרצח את לנון, ושניסה לרצוח את רייגן. השאלה הגדולה היא, האם ייתכן שאילולא השפעות שהנ"לים קלטו ביצירות מסויימות הם לא היו מנסים לרצוח? לדעתי כן. גם אם מישהו הוא לא מאוזן, צריך איזושהי דחיפה – לא דווקא הגיונית – כדי לגרום לו לנכונות לבצע רצח (אחד מגדולי עורכי הדין בהסטוריה האמריקאית (תחילת המאה שעברה) טען שכל אדם יכול להפוך לרוצח. אני מקווה שהוא טועה). ופה אני טוען שיש קשר ליצירות מסויימות.
אתה אומר שזה מחיר לגיטימי לשלם; לא אמרתי אחרת. אבל כדאי להיות מודעים לכך שזה עלול לקרות. השאלה מה הגבול נשארת שאלה שקשה לענות עליה בהכללה.
(להבדיל, שאלת הצידוק האומנותי היא בעיני בעייתית, כי לא ראיתי שום סיבה לחשוב שמרגע שאשים על משהו תוית "אומנות" הוא מיד ייחשב חסר גבולות ומגבלות, בניגוד לכל תחום אחר בחיים. בעיני, השאלה מה המטרה שלו. אם אני אעשה סרט נפלא שיסית לרצח, הוא יהיה עבירה; טענת האמנות לא תעמוד לי. "היהודי זיס", אם ראית, יכול להיחשב אמנות. אבל העובדה שהבמאי נשפט על פשע מלחמה קיימת, ולדעתי בצדק, על אף שהוא לא הסית כנגד אדם ספציפי – כנגד עם, כן. 'נו, באמת, לסרט היתה השפעה על בני אדם נורמלים?' כן, אלא אם נניח שכל הגרמנים לא היו נורמלים. הוא נעשה למטרה זו בדיוק. וזו השאלה. גם מה המטרה).
אגב, לא לחינם יש גם פולמוס מסביב לפרסומות מסויימות, ולא לחינם אחרי הסיקור הנרחב שקיבל מישהו שהצית את ילדיו קמו – תוך מספר חודשים – כמה שעשו אותו דבר בדיוק, (בלי שיהיו לזה תקדימים אחרים בשנים לפני-כן). אז לא צריך לפרסם? צריך. אבל, לטעמי, צריך לשקול גם איך מפרסמים, ולא לעשות הרואיזציה של הפושע, או ראיונות עומק איתו, או אני לא יודע מה.
לקובריק, בעיני, אין אחריות, כמו גם לסאלינג'ר – הוא לא ניסה ליצור סרט שמעודד אלימות (למרות המניפולציות וההזדהות עם אלכס-דה-לארג'). אין לכל אדם אחריות על פסיכים. מקסימום הוא יכול לנסות למנוע שימוש בעתיד, כמו שעשה קובריק (אתה אומר שהוא נימק בטענה מלגלגת. אני קראתי שהוא קיבל הלם אמיתי, והטענה שלו נאמרה ברצינות).
סטון? אני לא יודע. אבל האם מי שייצור סרט, נניח, שיעשה גלוריפיקציה בלתי-מסוננת של רוצחים ואנסים יישא באחריות? פלילית, כמובן שלא; מוסרית, כן – כי אם ברור מה עלולות להיות ההשלכות, ראי לקחת את זה בחשבון; אני לא מדבר על פרשנות לרעה, אני מדבר על מצב היפותטי בו זו הפרשנות היחידה, ובו הבמאי מנסה לגרום לקהל להזדהות מלאה עם המעשים, ולהצבת הרוצח כמודל לחיקוי (זה לא המצב של סרטי פעולה, אז נא לא להשוות).
אמרתי משהו על צנזורה?
תראה, אתה נכנס לזירה מנפנף בסדין אדום ומתפלא שהשוורים שועטים לעברך? מהודעותיך הקודמות ניתן היה לקבל את הרושם שאתה בפירוש בעד הגבלת אומנות, מחשש להשפעותיה השליליות.
התהליך הלוגי שהצגת הוא מעוות: ראשית, היציאה נגד צנזורה לא מגיעה משום מקום, כאקסיומה. שנית, אין שום סתירה בין הטענה המוכחת שאנשים עלולים לספוג השפעות שליליות ובין הטענה הליברלית שאף פעם אין קייס לצנזורה. בדיוק כפי שאתה עצמך כתבת שורה לאחר מכן.
לגבי חוסר גבולות באומנות: סנאף עדיין לא נחשב לאומנות. הדוגמא שהבאת על הסתה באומנות גם קבילה, אם כי הרבה יותר קשה להוכחה (כשזה נעשה תחת שלטון היטלר זה קצת יותר קל).
אני מסכים איתך ששאלת ה"איך" היא החשובה בדיון כאן. אך כמו כל דבר אני מאמין שגם זו שאלה של חינוך. אבל כדי שאנשים יבינו שה"איך" הוא החשוב, קודם כל צריך לפתוח להם את הראש כלפי ה"מה". כל עוד אנו חיים בעולם בו סצינת אונס מועמדת לצנזור פשוט כי היא סצינת אונס (וכנ"ל סצינת אורגיה אצל קיובריק), מבלי לבחון איך ובאיזה הקשר היא מוצגת, אנו לא נתקדם הרבה.
ולגבי פרסומות – בתור מי שחטא בעצמו בעבודה בשולי התחום הזה וראה איך אנשים שמנים מקבלים החלטות, כששפת ורמת הדיון שלהם לא היו מביישים את גבלס, אני מסכים שיש מקום לדאגה.
קיובריק – אם הוא באמת היה מזועזע, הוא היה מוריד את הסרט מהאקרנים בכל העולם, או לפחות בעוד כמה מדינות בהן נראו מעשי אלימות בעקבות הסרט (נדמה לי שבספרד או פורטוגל… לא זוכר). למיטב ידיעתי, הוא עשה את זה במחאה על הביקורת הציבורית נגדו, ולא סתם הוא הגביל את האיסור למשך תקופת חייו בלבד (כיום הסרט מותר להקרנה שם).
דוגמא מהימים האחרונים
אתמול התפרסמה לראשונה בעיתון ידיעה על נערה בת 14 ששתי נערות בנות גילה התעללו בה פיסית מסיבות כאלו ואחרות.. הן כיבו עליה סיגריות, תלשו לה שערות ודחפו אותה לפח זבל למשך שעות… מה הייתה הכותרת של הידיעה? ששתי נערות התעללו בחברתן בסגנון "התפוז המכני"… אם מישהו יכול להסביר לי בדיוק את הקשר אני אשמח לשמוע, אבל זו דוגמא קלאסית לאיך שגורמים בכח לסרטים מסוימים למוניטין של סרטים בעלי השפעה מסוכנת במיוחד גם על לא עוול בכפם…
ארג.
זה לא היה נער באילת ששפך קולה על נערה כלשהי שקראה לחברים שלה, והם התעללו בו?…
(אני פשוט אוהבת איך שסיפורים מסוגלים להתגלגל עד כדי איבוד כל זהות).
לא
זה מקרה שקרה לפני כמה ימים בבת-ים ולא התגלגלות של סיפור אחר.
למרבה הצער, יש יותר מדי מקרים כאלה במדינה.
לפני כמה שנים היה מקרה
שזכה לכותרת "התפוז המכני", בו חבורת נערים שיכורים עשו רעש באמצע הלילה. מישהו יצא החוצה וביקש מהם להיות בשקט, והם הרביצו לו עד חוסר הכרה, תוך כדי שהם מצלמים הכל במצלמת וידאו. אותו אחד, שהיה בעל משפחה עם 4 ילדים, מוגדר עד היום כצמח, עד כמה שאני יודעת.
זה, אגב, קרה כמה מאות מטרים מהבית שלי.
סטון שיחק אותה
עשה סרט שלם על איך אנשים הופכים קהים רגשית מרוב חשיפה תקשורתית לאלימות, ואזטען שלסרט עצמו אין שום השפעה על אנשים.
הזקנים של היום זה לא מה שהיה פעם
אתה גם קורא את מה שאתה כותב או שאתה סתם נהנה לפלוט רטוריקה של אמא פולניה? בא לך לדבר על זה ברצינות? תסביר לי מה לדעתך הקשר בין לראות אונס בקולנוע ולראות אונס במציאות, ולמה הם צריכים לעורר אותן תחושות אצל הצופה.
או, אם נעבור לשאלה יותר קטנה, שעדיין הוכחת חוסר הבנה בסיסי בה – מה הקשר בין להזדעזע מקטע בסרט לבין להתעלף ולצאת מהאולם. היו פה תגובות שהביעו פליאה לגבי מקרי ההתעלפות, לא לגבי תחושת הזעזוע עצמה. גם לי קשה לדמיין סצינה כה מזעזעת עד שהיא תגרום לי להתעלף, ואני עוד עדינת נפש יחסית. היית שם לב לנקודה הזו אם לא היית עסוק בלהיות זקן נרגן.
הזקנים של היום זה לא מה שהיה פעם
אני חושב שהוא התייחס לחלק ספציפי מן התגובות, במיוחד לזו של עלמה.
אגב, כבר קרה לי שכמעט הקאתי בסרט.
מה לעשות. כשמישהו קורא
לי "דור האיכס" ושואל אותי איך אני אגיב אם אמא שלי תיאנס ע"י שימפנזה, זה לא ממש נותן לי מוטיבציה לפרש את דבריו בצורה רצינית, זהירה ואינטלקטואלית. כן, אני מסכימה שיש לו נקודה ואפילו נקודה טובה, לכן אני מעודדת אותו לדבר עליה ברצינות.
ובקריאה שניה שמתי לב
שרק שתי תגובות פה מצדיקות את הנרגנות שלו, אז הריני מקבל את הערתך.
אלימות בקולנוע
טוב, אני אשתדל להסביר את עצמי.
דבר ראשון, ואני בטוח שלחלוטין לא מוסכם על רוב האנשים כאן, הוא שלדעתי הקולנוע, במהותו, הוא פורמט בידורי. אסייג קצת את דבריי ואגדיר קולנוע לא כטכניקה אומנותית אלא כתעשיית הקולנוע דהיינו זו שיוצרת סרטים שמוקרנים בהקרנות מסחריות. זו, אגב, הסיבה שאני מתנגד עקרונית לסרטים כמו רשימת שינדלר או החיים יפים גם בלי לראות אותם. כאשר אדם מתלבש יפה, יוצא מביתו, קונה פופקורן וקולה וישוב לראות סרט, יש איזה סאבטקסט מאחרי זה. בסאבטקסט הבידורי הזה (שהגיע לשלמות בקולנוע ההוליוודי של שנות ה-40 אבל קיים במידה כזו או אחרת תמיד) אני לא מוכן להזנות את מלחמת העולם השנייה ולהפוך אותה לסיפור הוליוודי סוחט דמעות. אני מצטער להידרש דווקא לדבריו של המפיק ליפניק לבארטון פינק:
זוהי המהות של קולנוע בשבילי – אינטרטיינמנט.
בגלל זה אני אוהב את האחים כהן ובגלל זה אני שונא את טרנטינו. טרנטינו ניסה לבקר את האלימות בחיינו ולכן מאז ספרות זולה אי אפשר לראות סרט בלי להיחשף לאלימות מגעילה וחסרת כל טעם. כנ"ל לגבי מין בסרטים. לאט לאט הקהו את חושינו עד ששום דבר כבר לא מרגש/מפתיע/מגעיל אותנו. יופי לנו!
איזו מטרה קדושה משרתת סצינה של 10 דקות של אונס? האם זה מגרה? איך אפשר לעמוד בסצינה הארוכה של חתונה מאוחרת שלשמחתי לא ראיתי אבל רק מלקרוא את התסריט חשתי בחילה איומה?
עוד מעט, בפארפראזה על החזון של היצ'קוק, יצטרכו לרצוח לנו אנשים בשר ודם מול העיניים כדי שבאמת נהנה.
והערה קטנה:
אני הפסקתי לראות טלוויזיה לפני 7 שנים בערך. מאז מפלס האלימות עלה בהדרגה ובצורה משמעותית. יכול להיות שכשנחשפים לזה בהדרגה זה יותר קל. אני מוותר על התענוג.
להתנגד או להתמודד
זקן נרגן (זקן בעין הדג זה אומר מתקרב ל-30, לא?), השאלה היא איך אתה בוחר להתמודד עם דברים שמקוממים אותך, והאם אתה באמת מעוניין להציב חוקים מגבילים.
אתה אומר שלא ראית את "רשימת שינדלר" ואת "החיים יפים". אז בתכל'ס, מבחינתי, אין לך מושג על מה אתה מדבר. אולי לא מדובר בהם בהזניה של מלה"ע השנייה (שאגב, אני לא מוצא שום דבר קדוש בה. לדברים קדושים אין נגיעה לחיי הארציים, ולמלה"ע, ולשואה בפרט, יש), ואולי אפילו יוצרי הסרטים היו מודעים לבעיתיות הכרוכה ב"סרטי שואה" והתמודדו איתה בגוף הסרט? ואולי בכלל לא מדובר בסיפור הוליוודי סוחט דמעות, אלא בסרט קלוד לנצמני קשה לצפייה ומעורר מודעות? (התשובה היא לא, אבל לך אין מושג, כי מעולם לא צפית)
אם אתה מתנגד למשהו, אולי עדיף דווקא לחשוף את עצמך אליו. כי אם אתה מתנגד אליו, אתה יכול לצאת מנקודת הנחה שאתה נמצא בעמדה מספיק חזקה כדי שהוא לא "ישחית" אותך, וכך גם לפחות תוכל להתייחס לנושא באופן יותר מעמיק, ומי יודע, אולי לשכנע כמה אנשים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר (בשבילך). מאחר והמצב של הקהות הרגשית בדור שלנו היא עובדה נתונה, התנגדות תסגור אותך בבועה, התמודדות אולי תפתח משהו.
(אגב, הזכרת לי חבר שאמר פעם את המשפט האלמותי "אין לי דיעה מבוססת, אבל יש לי דיעה", ומעניין שעל אותו חבר נהגנו לומר "יש לו דיעות מרתקות, רק חבל שהן לא רלוונטיות")
והשאלה המהותית יותר היא האם היית רוצה שיהיה צנזור.
להתנגד או להתמודד
אני לא כל-כך מבין. זכותי להתנגד לסרטים מסחריים על השואה גם אם לא ראיתי אותם. אני לא מתנגד לסרטים האלה ספציפית אלא לקונספט. מותר? זה לא קשור לקדושה של השואה. זה קשור לזה שאם איזה אמריקאי צעיר מקבל את כל עולם המושגים שלו לגבי מלחה"ע מסרטים הוליוודיים, זה בהחלט משרת מטרות של הכחשת שואה שאני לא שותף להם. ואגב, אין קשר לצנזורה. אינני טוען שיש לאסור הפצה של סרטים על השואה, אני רק מביע את דעתי עליהם.
אני לא מסרב לראות סצינות אונס כי אני מפחד שזה ישחית אותי. זה פשוט לא עושה לי שום דבר טוב. זה גורם לי תחושה מאד לא נעימה. אני חושב שבגדול סרטים שמלאים בדברים כאלה משחיתים את החברה באופן כללי. לא דווקא אותך דן השמאל"ן המתוחכ"ן אלא באופן כללי את חלק מהאנשים שנחשפים לזה בצורה שיטתית מגיל צעיר. אני חושב שרציחות מהסוג של רעי חורב בהחלט ניזונות במקום מסוים מתרבות של אלימות באמנות בכלל (מוזיקה, סרטים וכו'). אשמח אם אצליח למנוע מהבן הקטן שלי להחשף לכגון אלה עג כמה שיותר מאוחר (אם בכלל).
הקהות הרגשית היא עובדה נתונה אולי אצלך. אני מאד משתדל לא לחשוף את עצמי לדברים שאני לא רוצה. אם אתה צריך עזרה באיך עושים את זה אני לרשותך…
אם הייתי רוצה שיהיה צנזור?
עקרונית, כן. אבל רק אם הייתי משתכנע שרב האנשים מבינים את הנחיצות של זה. כיוון שבשלב זה של ההתפתחות האנושית חופש זה הדבר הכי חשוב לאנשים כמוך, אני לא בטוח שהייתי רוצה לכפות את דעתי שהיא כנראה דעת-מיעוט.
להתנגד או להתמודד
השאלה היא, מר נרגן, האם אתה מוודא לפני ההחלטה אם לצפות בסרט או לא, מה בדיוק הסאבטקסטים שלו. עקרונית אני מסכים עם הזכות שלך להימנע מצפייה בסרטים שלא עושים לך טוב, סרטים הם בעיקרון אמצעי בידור. העניין הוא שכאמצעי בידור שרק לעיתים רחוקות למעשה מכיל סאבטקסטים מכוונים, סרטים משפיעים על אנשים בערך כמו שיתוש משפיע על פיל. כשמתבצע רצח או אונס, אחד האינסטינקטים הראשונים של התקשורת וגם של המשפחה הוא לחפש אשמים. הרבה יותר קל לתלות את האשמה בסרטים, ספרים ומשחקי מחשב מאשר בלחץ חברתי או חינוך לקוי.
אם יש צנזורה או לא, זה באמת לא משנה כי כוחה של הצנזורה הוא אפסי. אתה יכול למנוע מהבן שלך לראות סרטים אלימים, אבל אל תשכח גם לבדוק מה הוא עושה במהלך חייו. לא נראה לי שאפשר להאשים סרטים ברצח לינקולן או במה שקרה במצדה. סרטים הם אמנם דרך להעביר מסרים וגם אמצעים לבידור, אבל רוב האנשים השפויים יודעים להבדיל בין דמיון למציאות. ומי שלא יודע, שלא יבואו ויבדקו מה הוא קורא, או מה משודר בטלוויזיה. שיבדקו למה הוא לא מבחין.
כן, זכותך המלאה לא לראות ולמנוע מילדיך לראות דברים שלדעתך פוגעים מדי או מסיתים באופן יוצא דופן. כמו שאני שונא סרטים על סוחרי סמים כי הם נראים לי מעודדים שימוש בסמים, גם אם הוא לא חוקי. אני לא אומר לך איך לחנך את הבן שלך, רק אל תשכח שאף-אחד מאיתנו לא מייצג מגזר שלם כמו שסרט אחד לא מייצג את כל הז'אנר.
דווקא לטענה הזו אפשר להתנגד
ולטעון שהמדיום הוא המסר (מה שמזכיר לי עבודה סמינריונית של מישהו שאני מכיר, שטען שהקולנוע הוא מדיום דתי, כי אתה יושב במקום ומקבל מלמעלה כל מה שמפילים עליך, ואילו הטלוויזיה היא מדיום חילוני, כי האדם שולט בנעשה – יכול לזפזפ, להנמיך ווליום, לכבות – הוא המכריע הסופי). חינוך מושפע גם ממה שרואים בטלוויזיה, גם ממה שקוראים, וגם ממה שמקבלים בבית (צעקה של אם ששמעתי בילדותי: "אם אתה מאיים על מישהו, אני רוצחת אותך!" או משהו כזה), וגם מאינספור דברים אחרים.
אבל לטעון שלמה שרואים אין שום השפעה?
למה שקולנוע יהיה הדבר היחיד שלא משפיע על בני אדם?
ונצטט בציטוט דמגוגי למכביר ששמעתי פעם: "אתה יכול להסתכל בשמש? עיוור יכול!"
זה לא שלמה שרואים אין השפעה
יכולה להיות השפעה רצינית, אם אותו אדם באמת מתקשה להבדיל בין דמיון למציאות. לאדם כזה מספיק לראות את "היפה והחיה" כדי להתחיל להתנהג מוזר. שלא לדבר על קריאת עיתון או צפייה בחדשות כדי לתכנן רצח עם. אללי, איזה עולם. אולי אנחנו צריכים להתנתק לגמרי מהחיים המודרניים כדי לא להיות מושפעים. זאת אומרת, לא היו רציחות לפני המצאת הדפוס, נכון? (
)
דרך אגב, אני מכיר מישהו שטוען שהטלוויזיה היא כלי של השטן.
הטלוויזיה היא כלי של השטן.
במיוחד ה- 700 club.
זה לא שלמה שרואים אין השפעה
ושוב, לא הכל אותו דבר. אתה מציג את זה כאילו יש אותו מספר דפוקים בפוטנציה שיושפעו מ"היפה והחיה" ומ"רוצחים מלידה". כל דבר אפשר להגחיך על-ידי הקצנה. זה לא סותר את זה שיש דברים עם פוטנציאל הרס גדול יותר.
להתנגד או להתמודד
קודם כל, שמי הוא פלצ"ן מתנש"א דן ברזל, ולא שמאל"ן מתוחכ"ן. אלא אם מאחורי ראשי התיבות הללו מסתתרת שורה ארוכה לא פחות של סופרלטיבים.
אני אחדד: ברור שאתה יכול להתנגד לקונספט ופשוט להימנע ממנו. ומאחר וקולנוע הוא בעיקרו מדיום בידורי לפי השקפתך, זה גם הגיוני, ואין לי מה לנסות לשכנע אותך ההפך.
אבל אני כן תוהה לגבי הטעמים שלך. ציינת שניים – היותם של הסרטים מסחריים, ו"הכחשת השואה" הסמויה שמתרחשת בהם.
זה יהיה ילדותי לשאול האם יהיה לך אכפת באותה מידה אם תגלה שבסרט שואה היפותטי כל אנשי הצוות עבדו בהתנדבות וכל ההכנסות נתרמו לאירגוני הנצחה. אני מניח שכוונתך היא שבשל אילוצים מסחריים (שגם לסרט שהכנסותיו נתרמות יש) ונסיון לפנות לקהל רחב, ישנה התפשרות על התכנים.
מה שבעצם מוביל לנקודה השנייה. בוא נדבר על האמריקאי הצעיר שהזכרת. למיטב ידיעתי, ברוב העולם, למעט ישראל, מלחמת העולם השנייה והשואה בפרט הם נושא בחירה במקרה הטוב. ועל כן סביר להניח שאם האמריקאי הצעיר שלנו לא יראה סרט על הנושא, הוא לא ידע כלום. וכאן מגיעה הכרעה בין שני ערכים: מה עדיף – אפס ידע, או ידע קלוקל ומעוות? זה כנראה עניין בו יש לשפוט כל מקרה לגופו. אני אצמצם את הדיון לנושא השואה מטעמי נוחות, ואטען שאני מעדיף שנער אמריקאי ידע שיהודים הושמדו באכזריות במחנות במלחה"ע מאשר שהוא לא ידע את זה. ומאחר ואני חי במציאות בה הטלוויזיה והקולנוע הם ממעצבי התודעה החזקים ביותר, על אף הביקורת האדירה שיש לי כלפיהם, אני מעדיף לקבל את זה מאשר להילחם בזה.
לגבי סילוף הפרטים, עידון העובדות והעובדה הפשוטה שאי אפשר לתאר את המציאות – זה לא ממש נבדל מכל נסיון אחר לתאר מציאות בקולנוע. השואה או מקרתיזם, שניהם תהליכים היסטוריים, ואם תפסול את הזכות לעסוק בתהליך היסטורי אחד, תפסול את הקולנוע כולו (למעט סרטי מד"ב ופנטסיה). דווקא מנקודת מוצא של חינוך, אני חושב שזה חשוב מאוד שהסרטים הללו קיימים, מאחר והם נגישים יותר מספר היסטוריה מעמיק, ובתור נקודת מוצא זה חשוב.
לגבי קהות רגשית כעובדה – לא דיברתי עלי, או עליך. אני מדבר על החברה בה אנו חיים ככלל.
צנזור – אני מעריך את דעתך, ואפילו שותף לה במידת מה. אולי מנקודת מוצא שונה טיפה.
לא הובנתי
הסיבה להזנייה של מלה"ע כלל לא קשורה לאיכות או לתוכן הסרט אלא לעצם העובדה שעשו על זה סרט מסחרי. ובקונטקסט של סרט מסחרי על כל המשמעויות (קולה, פופקורן וכו') זה בעייתי. עיין שוב בהודעתי הקודמת.
ובעניין אחר, למה לא לאסור אמנות אם היא פוגעת או מסוכנת? מה כל כך קדוש בחופש האומנותי? חברה לא אמורה להגן על עצמה?
נו שויין… אני כנראה באמת מדור אחר…
לא הובנתי (כה''ב)
עיינתי בהודעתך הקודמת, ואולי דווקא אני לא הובנתי… הבנתי שאתה מתנגד לעקרון של עשיית סרט על מלחה"ע השנייה, ללא שום קשר ל"איך". השאלה שלי היא פשוטה: מה מבדיל את המלחמה הזו משאר המלחמות בהיסטוריה, מפיגוע ההתאבדות של שבוע שעבר, או מסיפור חייו של ריצ'ארד ניקסון?
למה לא לאסור אומנות אם היא מסוכנת או פוגעת? לדעתי, אומנות אכן עלולה להיות מסוכנת, אבל השאלה מי יחליט מה מסוכן ומה לא. אתה היית רוצה שיהיה מישהו כזה? ההיסטוריה מלמדת שכוח כזה מנוצל לרעתנו. ורק כדי להתחבר לטענה שלך בנוגע להכחשת שואה, תאר לעצמך שהצנזור יהיה במקרה אנטישמי, או אפילו סתם יחשוש מסיכון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, או שאולי יקבל שוחד מקבוצות ניאונאציות, ויאסור על הפצת סרטים בהם יש איזכור לשואה. אני לא מוכן להסתכן במצב כזה, ולכן, בצער רב, מעדיף חופש בלתי מוגבל באומנות (במסגרת החוק, כמובן). החופש האומנותי אינו קדוש כפי שהגבלת החופש האומנותי טמאה.
וטוב שאתה מדור אחר. מעניין לשמוע קולות חדשים (ישנים?) פה. תישאר, יהיו צחוקים.
להתמודד...
קודם כל הערה – גם בגרמניה השואה היא נושא חובה. בבתי הספר היסודיים שם, לדוגמא, כל ילד חייב לקרוא את "מי גנב את השפן הורוד שלי?", ספר שדי נעלם כאן בארץ בזמן האחרון, ומספר על משפחה יהודית שנמלטת מגרמניה (הילדה הקטנה שכחה את בובת השפן הורוד שלה בברלין, ולכן היא בטוחה שהיטלר משחק איתו כל הזמן).
בהקשר הזה, של סרטי שואה, כשביקרתי ב"לוחמי הגטאות" לפני כמה שבועות, הזכרתי שם משהו מ"החיים יפים", והמדריכה שלנו, מומחית בתחום, הבהירה לי שזה לטעמה סרט נורא ואיום, ובדבריה היא הביעה דעות דומות לאלו של ה"זקן הנרגן".
אלא שאני לא מסכים, ולדעתי ההבדל הוא לווא דווקא בפער הדורות, אלא בנקודת ההשקפה. לאנשים בישראל (ובגרמניה, אגב), טחנו כל כך הרבה את השואה בראש, עד שהם לעיתים לא מסוגלים לתאר לעצמם, שיש מישהו שבכלל לא יודע על זה. ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס" האמא שלה אומרת לה: "איך את חושבת שתמצאי לעצמך חבר, אם את נראית כמו מי שכרגע יצאה מאושוויץ?". אני יכול לתאר לעצמי, שבאולמי קולנוע רבים ברחבי העולם, לא צחקו בקול רם כמו באולם שאני צפיתי בו, מהסיבה הפשוטה שיש הרבה אנשים שפשוט לא יודעים מה זה אושוויץ.
כך שאני לחלוטין חושב, שכל הסרטים הללו הם טובים, בדיוק כמו ש"אלה תולדות" של אלזה מורנטה הוא ספר מצויין, וגם כן באותו הנושא (וגם עליו שמעתי מישהי אומרת פעם, ש"הפריע לה שגם הגרמנים הוצגו שם כבני אדם מסכנים").
לגבי סצינת האונס, בשתי מילים – שילכו לחפש. אחרי שהכותרת בידיעות אחרונות כבר היתה פעם "המנוולים", ואחרי כל תמונות הזוועה שכבר ראינו בעיתונים בארץ, אני ממש לא רואה את ההבדל. כפי שנאמר כבר כאן, אם זה יגרום לאנשים להיות פחות אדישים כלפי מעשי אונס – דיינו. בסך הכל, לדעתי סביר גם שיהיו אנשים שיראו את זה, יגעלו כל כך, ויחשבו "ואו, זה משהו שאני לא אעשה!".
כשהייתי ילד, באתי יום אחד הביתה, וכשרציתי לקרוא עיתון, אמא שלי אמרה לי שעדיף שלא, כי "יש שם היום תמונות נוראיות" (תקופת האינתיפאדה הראשונה, אולי הפיגוע בקו 405). אין לי ספק שאם הייתי קורא את העיתון באותו היום, לא הייתי זוכר את זה באותו האופן שבו זה נדבק לי לראש, מכיוון שאמרו לי שזה נוראי ואסור לי להסתכל.
מתוך החוברת של גלובוס:
(לשאלת "איזו מטרה משרתת הסצינה"):
"זמן הוא מושג בתפיסה הכוללת שלנו את החיים. הזמן, מסתבר לנו, הוא עניין של השקפה, אין לו משמעות אמיתית וקבועה – משמעותו תלויה בתפיסה שלנו. כשאישה נאנסת ע"י זר באכזריות, חברה ובעלה לשעבר מחליטים לקחת את החוק לידיהם ולפרש את מושג הזמן לפי תפיסתם שלהם. מכאן, הם שיכתיבו את משמעות הזמן והשלכותיו. סרט על החיבור בין הכאב והפצע לבין הנקמה, והכל מותנה בראייה האינדיבידואלית וההשקפה הפרטית של כל אדם".
עד כאן התיאור של גלובוס (בחוברת 'גלובוס-צ'ויס' האחרונה).
אני משערת שלו רק היו מספרים לנו שהתרחש אונס, אך לא מראים אותו, הצופים היו חשים כעס כלפי החבר של הבחורה וכלפי בעלה לשעבר – הם היו עשויים להביט בהם כאנשים שלקחו את החוק לידיהם ללא סיבה מוצדקת, וכאילו הם סתם מופרעים אלימים שיהיו מוכנים לעשות דבר כזה שוב, אם רק תזדמן להם האפשרות. ברגע שמראים לנו מה קרה לבחורה – הטריגר שגרם לבעלה לשעבר ולחבר שלה להשתגע ולהחליט שהם מענישים את התוקף – סיכוי רב יותר שאנו כצופים, נעבור לצידם ואולי אפילו נצדיק אותם.
(בכל מקרה זה לא סרט שאני מתכוונת לראות. יש דברים שאני יודעת מראש שלא אעמוד בהם, אבל אני מקבלת את הצעתה של סתם-אחת: אולי באמת אם שופטים יצפו בסרט הזה, הם לא יקלו כל כך בעונשם של אנסים).
אני מקבלת את טענתך שאתה רואה את הקולנוע כבעל ערך בידורי. גם אני נוטה לעשות זאת. אולם יש פעמים שאני רוצה ערך מוסף – ללמוד משהו. וזה משהו שקשה למצוא בסרטים "מסחריים" (אולי 'מיינוריטי ריפורט', אבל הדיון עליו ממילא נערך במקום אחר, וכשיהיה לי אומץ אני אשלים את עשרות התגובות שהתווספו לשם בערב אחד. רחמנות, אנשים!). בכל אופן, הנקודה היא שלפעמים אני הולכת גם לסרטים "אחרים", לא "בידוריים במוצהר": 'רקוויאם לחלום', למשל, אם כי בו כן היו סצינות שגרמו לי לזוע באי נוחות. או 'דוני דארקו' – זה סרט שסיפק לי את הצורך להפעיל את התאים האפורים, ולא עשה זאת ע"י "סצינות גועל". הוא לא "מהנה" במובן ה"קלאסי" של "מהנה", אבל זה כל היופי שבו.
השערה נוספת, אם הסרט עוסק בזמן, יש חשיבות לכך שסצינת האורך לוקחת 9 דקות. זה גורם לקהל להרגיש כל שניה ושניה, אני מניח.
מה שהבירבור הפלצני על מושג הזמן
בתיאור הסרט מנסה לומר, זה שהסרט עשוי כמו 'ממנטו' – מהסוף להתחלה. הדבר הראשון שנראה בו הוא נקמת הבעל באנס, ורק אחר כך עוברים למה שקדם לו והאונס עצמו.
אז לפי זה
מה שלונג כתבה לא כל כך מתאים – הקהל לא מזדהה עם מסע הנקם של הגיבורים בהתחלה.
אגב, מה זה הגלובוסת'ינגי הזה שאתם מדברים עליו?
טוב, כי אני שיערתי
בזמן שרד העדיף לחפש ביקורות ברשת.
גלובוס צ'ויס: כתבה מספר 811
בקצרה: גלובוס מביאים לארץ, עבור שוחרי האיכות, מבחר סרטים קטנים ולא מסחריים (הנוכחיים שצפויים להגיע: 'התופרת הסינית הקטנה', 'בלאדי סאנדיי', 'ג'רי', 'הפונדק הספרדי', 'ספיידר' ו'הרקדן במעלה המדרגות').
אני לא בטוחה לפי מה הם מחליטים שסרט מסוים שייך לפרויקט גלובוס צ'ויס ואחר – לא, כי לטענתם 'מונסטר בול' וסוף הוליוודי' גם הובאו במסגרת הפרויקט הזה.
אז אולי
סצינת האונס אמורה להפוך את היחס שלנו אל הנוקמים הנועזים, אחרי שהתקבע כשלילי בהתחלה, על ידי הבנת מניעיהם עד העצם, ובדרך להגיד משהו על האופן שבו אנחנו קובעים את דעתנו על אנשים לפי מידע חלקי. או משהו.
זה לא ספוילר?
אני לעומת זאת
במיוחד ובכוונה אלך לסרט הזה.
לא בגלל שהצנזורה 'מדליקה' אותי, אלא כי אני הולך לקולנוע כדי להתרגש, להיות מטולטל, להזדעזע. מדי פעם אני גם הולך סתם בשביל הכיף והבידור, אבל זה המיעוט. אם הסרט – והסצנה בתוכו – מוצדקים מבחינה אומנותית (כמו למשל חצי השעה האחרונה של 'רקוויאם לחלום' שבהחלט הייתה יכולה לגרום לאנשים להתעלף) ובנויים בצורה מרגשת, אזי הסרט יכול להיות עבורי חוויה מדהימה.
אם לא, לא הפסדתי כלום (פרט ל- 34 ש"ח).
לעומת זאת, בסרט הוליוודי (אפילו ב'מיינוריטי ריפורט' המצוין) יש סיכוי קלוש שאגיע לאותה חוויה מרגשת.
בהקשר הזה, כבר אמרתי לך פעם,
ואגיד זאת שוב: 'דוני דארקו'.
דוני דארקו הוא לא במיוחד
מטלטל, מרגש או מזעזע אבל הוא בהחלט יגרום לגלגלי המחשבה להחליף לשישי, לעבור ל-Overdrive ולגרד את ה-8000 סל"ד.
לא,
יש בו משהו שמצליח לגעת גם מתחת לרמת האינטלקט.
מישהו מתנדב לכתוב עליו ביקורת?
(לא אני, אני לא רוצה לכתוב על סרטים שלא הבנתי.)
בעצם, ביקורת זה לא רעיון טוב לפני שתהיה מסה קריטית שראתה את הסרט. זה לא סרט זמין מדי, ומרבית האנשים יקראו דיונים מספיילרים מתוך הנחה שהם ממילא לא יגיעו לקראות את הסרט.
וגם
לחפש את הפסקול של הסרט במשך שבוע רק כדי לגלות שהנ"ל לא קיים. יש רק Score.
באופן מדהים
רקוויאם לחלום, דו"ח מיוחד וגם דוני דארקו הם שלושה סרטים שלא התלהבתי מהם במיוחד דווקא בגלל הנסיון שלהם לזעזע בכוונה.
אבל אני מניח, שזה פשוט אני. מבחינתי החוש השישי או שבעה חטאים, עם כל המראות והתיאורים הקשים בהם, מזעזעים פשוט כחלק מהעלילה ואין את התחושה שהייתה לי בסרטים אחרים בהם נראה כאילו ניסו לדחוף בכח קטעים קשים לצפיה כדי להגביר את הזכרון והרושם מהסרט.
ברגע שאצליח לשכנע את סנטיפי
לקחת מהאוזן סרט שהיא לא שמעה עליו מעולם.
או בקיצור: בקרוב.
זה בהחלט היה קטע מגעיל.
אבל יותר משהוא היה מגעיל הוא היא משעשע. זה היה נחמד ומקורי אבל להתעלף? מדברים כאלה מתעלף? אז כדאי שהוא לא יילך לראות את מיינוריפורט.
אני בעד
להקרין את הסרט בהקרנה מיוחדת לשופטים בישראל, ולהכריח אותם לצפות בסצינה.
אם זה יעשה ולו רק אחד מהם פחות סלחן כלפי אנסים – דייני (אם כי מסופקתני).
————-
נ.ב.
בתור מי שכבר התעלפה בחייה עקב צפייה בדברים מזעזעים הרבה פחות: להתעלף זה לא כל כך קשה. יש אנשים שזה בא להם בטבעיות
;-)
בתור מי שהתחילה את הוויכוח
על מי מזועזע ומי סתם נרגן, תרשו לי להבהיר כמה דברים.
קודם כל, התגובות שהתייחסו לחוסר הזעזוע לכאורה שלי, לא התייחסו כלל לטענה שבקולנוע רואים לפעמים דברים הרבה יותר מזעזעים ממה שרואים בחדשות (טוב, לא החדשות של ה- 11 בספטמבר), ואנשים בדרך כלל לא מתעלפים. מלבד הדברים שהזכרתי למעלה ודן ברזל הוסיף נופך משלו, גם מת לחיות וכל מיני סרטי פיצוצים, או אהבה נושכת (משהו על קרבות כלבים) נחשבים כמזעזעים בעיני.
שנית, מה שבאמת מזעזע, זה שאנחנו לא מזדעזעים מסרטים כמו מת לחיות. הרי אנשים מתים שם בכמויות (זה לא ספוילר, זה הז'אנר), וכל מה שמעניין אותנו זה אם יקרה משהו לברוס ויליס!
שלישית, וזה קשור לסרטי השואה: אני מסכימה עם דן ברזל, שעדיף שהגויים ידעו משהו על השואה, ואפילו יחשבו שזה נראה כמו החיים יפים, מאשר שלא ידעו שהיא התקיימה בכלל. אולי סרט קל יחסית כמו החיים יפים, יגרום להם להתעניין, ולקרוא, ולנסוע למוזיאון השואה בוושינגטון DC. הסרט הכי מזעזע בנושא שראיתי, וכמעט התעלפתי בו, היה בשם כל בני ביתי, שכבר הוזכר כאן באתר בדיון על סרטים מזעזעים במיוחד. ככה שיש גם סרטים לא "בידוריים" על השואה.
לסיכום, אני בת 29, ועדיין לא נרגנת כלל וכלל, ככה שנראה לי שזה קשור לראש ולא לגיל…
מבחיל.
(גספר נואה חושב שלא מגיע לצופה סרט שמצולם בצורה שלא גורמת לו להטות את הראש על מנת להבין מה קורה בפריים – אני לא חושב שמגיעים לו נימוקים)