ביקורת: תוכנית פשוטה

זאת אימרה ידועה: הספר טוב יותר מהסרט. אין מה לעשות, זה פשוט המצב: בספר יש יותר מקום להעמיק בדמויות, לסגור עלילות, לחקור רעיונות ותימות, ובסרט צריכים לסגור הכל מהר תוך שעתיים. המקרים הנדירים שבהם הסרט טוב מהספר (נגיד, "מי הפליל את רוג'ר ראביט?") הם מקרים שיש בהם פער ניכר בין חומר המקור לעיבוד (נגיד, מי הפליל את רוג'ר ראביט) או שההבדלים יוצרים דיון מעמיק (נגיד, מי הפליל את רוג'- כלומר, האם אתם מעדיפים את הסוף האופטימי של הסרט "מועדון קרב" או את הסוף הפסימי של הספר?).

מעטים עוד יותר העיבודים שנצמדו למקור והצליחו באמצעות כמה שינויים פשוטים לשפר אותו משמעותית. "תוכנית פשוטה" הוא מקרה נדיר שכזה, ועל כן הוא מועמד ראוי לתואר "אחד העיבודים הספרותיים הטובים שנעשו אי פעם בכל הנוגע למלאכת העיבוד".

"תוכנית פשוטה" הוא אח תאום של "פארגו": בעיר שלוגה, איש פשוט מוצא דרך לעשות הרבה כסף בצורה מהירה, בתוכנית שבה אף אחד לא אמור להיפגע. אתם יכולים לנחש בעצמכם האם זה עובד לו. האיש הוא האנק (ביל פקסטון), שיוצא עם אחיו ג'ייקוב (בילי בוב תורנטון) וחבר של אחיו לו (ברנט בריסקו) לבקר את הקבר של ההורים שלהם, ובדרך לא דרך הם מוצאים מזוודה עם הרבה מאוד כסף. 4.4 מיליון דולר של הרבה מאוד כסף. הם מתווכחים האם לדווח על זה או לשמור את זה, והאנק מסכים לשמור את זה, בתנאי שהוא יהיה זה ששומר על זה לתקופה מסוימת עד שהם יראו שאף אחד לא מחפש אחר הכסף. תוכנית פשוטה. 

ההבדלים בין הספר והסרט הם רבים, אבל ההבדל הראשון והבולט שגרם לי להרגיש בידיים בטוחות הוא ההסרה של הקריינות. בספר, האנק מזבל את השכל לאורך 400 עמודים ומסביר את עצמו למוות. זה מוציא את המתח, הופך את הסאבטקסט לא רק לטקסט אלא לאיזה אובר-טקסט, ואם כל זה לא מספיק אז גם כתוב בצורה הכי מתישה שיש. בסרט, פרט לפתיחה ולסיום – הוא נשאר דומם. ההחלטה הטובה הראשונה מני רבות. 

החלטה מוצלחת נוספת היא להוריד חצי מהעלילה של הספר. זה אולי נשמע מוגזם או קיצוני, אבל האמת היא שפשוט בשלב כלשהו הרעיון של "התוכנית הפשוטה מתפקששת ועוד אנשים נפגעים ממנה" מאבד את כל המיץ שניתן לסחוט ממנו. הספר הופך לחוויה שמקהה את החושים: "אה, אז הוא מת? אז הוא שיקר? אז הוא גנב? אז הוא רצח? אז מה?". האנק של הספר מתחיל כאדם נסבל בקושי (כשנחשפים למחשבות שלו מבינים איזה שמוק הוא, גם עוד לפני שהוא מתחיל להסתבך עם הכסף) שהופך לפושע שהופך למפלצת שהופכת למשהו גרוטסקי שלא קשור לבני אדם. הסרט, לעומת זאת, משאיר את אמות המוסר של הגיבור מעורפלות מספיק בשביל שהצופים יוכלו להזדהות איתו ואולי אפילו להודות שהם היו עשויים לעשות את אותו הדבר. האנק של הסרט הוא אדם רגיל לחלוטין (ביל פקסטון, שחקן שלא ממש זכה לקריירה זוהרת, שבחים, או פרסים, מגלם אותו בצורה נהדרת, ומעין פרוטו-טיפית להופעות כמו וולטר וייט של בריאן קרנסטון) שעושה החלטה אחת לא נכונה, ואז מוצא את עצמו בדרך רצופת כוונות טובות אל עבר הגיהנום, כאשר לאורך כל הדרך הוא מתעתע בצופים ובעצמו בשאלה האם הוא עדיין אדם טוב. 

יש עוד הרבה החלטות טובות: הדמות של ג'ייקוב מקבלת נפח ואפיון שחסר לה בספר, הקצב מהיר יותר, הדיאלוגים יותר מושחזים, והסיום יותר מדויק; יש בעצם רק החלטה אחת קצת מבאסת והיא להפוך את אשתו של האנק, שבספר היא דמות מורכבת ומעניינת, לפאם פאטאל תאוות בצע וחסרת מצפון. השינוי מתסכל מאוד ולא נחוץ בכלל, אבל בשכלול הכולל של הדברים זה הרבה יותר ממתאזן. 

אז מי הוא אותו תסריטאי גיבור שהצליח לגאול את הספר המעצבן של סקוט בי. סמית'? ובכן, זה לא אחר מהתסריטאי סקוט בי. סמית'. רגע, מה? 

ובכן, כן. ויותר מזה: מסתבר ש"תוכנית פשוטה" היה קודם רעיון לתסריט, ורק אז הוא הפך לספר. מה שהופך את כל הסיפור ליותר מוזר, אבל אולי גם ליותר הגיוני. כי למרות שסמית' לא המשיך לקריירה של סופר או תסריטאי מצליח, נראה שכשהייתה לו ההזדמנות לספר את אותו סיפור כמה פעמים הוא הצליח להבין מה פחות עבד ומה יותר עבד (בהנחה שהשינויים לא הוכתבו על ידי אולפנים או נעשו על ידי תסריטאים שלא זכו לקרדיט) ולהגיש את הגרסה המושלמת של הסיפור שלו אחרי כמה שנים. זה יותר קל כשמקבלים הזדמנות נוספת, אין ספק, אבל יש אנשים שלא מצליחים אף פעם. וכן, אם התמקדתי יותר מדי בעיבוד התסריט זה רק כי זה לחלוטין מגיע לו. אבל היופי בעיבוד הזה זה שהוא לא רק עובד כהוצאת זהב מקש, אלא גם מתהדר באחת מעבודות הבימוי הטובות של שנות התשעים, ולכן מפתיע לגלות שאת הסרט ביים סם ריימי. 

כי למרות שהם אותו אדם, אין שום קשר בין הבמאי של סרטי "ספיידרמן" ו"מוות אכזרי" והבמאי של "תוכנית פשוטה". אני אוהב את "מוות אכזרי" מאוד, אבל אין לי מושג איך ריימי הגיע מסרטי הקאמפ וההקפצות למשהו עדין, שקט, וסבלני שלא צריך לצעוק או להקצין כדי להעביר את הסיפור והרעיונות שלו.

ובכל זאת, אני יכול להבין למה "תוכנית פשוטה" לא זכה ליותר קהל – סם ריימי הוא במאי עם מוניטין מתנדנד, לכל הסיפור יש אווירה של "פארגו, אבל בעיירה אחרת" והסרט אפילו לא זכה בפרס או שניים כדי לבסס את מעמדו (הסרט היה מועמד לשני פרסים – בילי בוב תורנטון לשחקן משנה וסקוט בי. סמית' לתסריט מעובד. שניהם היו צריכים לזכות, לדעתי). 

אבל זה שאני מבין משהו לא אומר שאני מסכים איתו, ואני ממש לא מסכים עם הרעיון ש"תוכנית פשוטה" יישכח לו בין שאר יצירות המופת (והסרטים הממש-אחלה-שאינם-יצירות-מופת אבל שיש להם מוניטין שכזה) של סוף שנות התשעים. מדובר במותחן חכם, שנון ואכזרי עם לב עצום והופעות מדהימות (לא, באמת, זה על סף פשע שתורנטון לא זכה. עזבו אותי מוויכוחי "להציל את טוראי ריאן"/"שייקספיר מאוהב" – ההפסד של תורנטון הוא האבסורד האמיתי של אותו טקס). 

זה סרט שיכול לדחוף אתכם לקצה המושב, לגעת בעמקי הנשמה, לדכא לכם את הצורה, להצחיק, לעורר תקווה, לחנוק את התקווה הזאת ולהיות משל חכם על הדרכים בהן אדם יכול להתקלקל. בניגוד לשמו, הוא הכל חוץ מפשוט. ואם פספסתם אותו בזמן אמת, שווה לגלות אותו גם אחרי עשרים שנה.